|
אורות הגבעה פרשת
דברים
לזכות כ"ק מרן עט"ר
הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה בחסות: שמעתתא בעי צילותא- עריכת מאמרים וספרים טל': 02-5870080
"לא תגורו מפני איש" – [דברים
א' י"ז]
סנהדרין דף ו' ע"ב ר' יהושע בן לקיש
אמר, שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהן או משתשמע דבריהן ואי אתה
יודע להיכן דין נוטה, אתה רשאי לומר להם, אין אני נזקק לכם שמא נתחייב חזק ונמצא חזק
רודפו, משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה, אי אתה יכול לומר להם איני נזקק לכם
שנא' לא תגורו מפני איש. ר' יהושע בן קרחה אומר, מניין לתלמיד שיושב לפני רבו ואתה
רואה זכות לעני וחובה לעשיר, מניין שלא ישתוק? שנאמר לא תגורו מפני איש וכו' עכ"ל
הגמ'. ופירוש רש"י שמא יתחייב חזק ונמצא רודפו – רודף את הדיין להפך את הדין
ע"כ. הרמב"ם והשו"ע [י"ב א] פסקו דאם היה הדיין ממונה לרבים
חייב להזקק להם אף קודם ששמע דבריהם, ומקור דבריו כתב הגר"א דהוא מספרי פ'
דברים [פ"א פט"ז] ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר, לשעבר הייתם ברשות
עצמכם, עכשיו הרי אתם משועבדים לציבור [הובא בפרש"י עה"ת].
והקשו רבים מ"ט שאני ממונה לרבים,
ולכאורה הביאור הוא דכל דיין אינו מחויב לדון כל זמן שלא שמע דבריהם, ואף שיש מצוה
לדון דכתיב ושפטתם צדק בין איש לאחיו, מ"מ אינו חיוב אלא מצוה ולכן במקום
הפסד א"צ לדון משא"כ במי שממונה לרבים דהוא חייב לדון אף כשלא שמע
דבריהם, בזה אף שיש פסידא חייב לדון אף כשלא שמע דבריהם, בזה אף שיש פסידא חייב
משום לא תגורו, דהלאו דלא תגורו נאמר רק במקום שיש חיוב לדון ולא במקום שיש רק
מצוה.
אמנם, בשיעורי רבי שמואל [סנהדרין עמ'
ס"א] הגרש"ר זצ"ל הוכיח לא כן, דהג"א כתב כאן בשם הריב"א
והרשב"א דמה דאמרינן עד שלא תשמע דבריהם אתה רשאי לומר איני נזקק לכם, הוי
דוקא באחד רך ואחד קשה, אבל אם שניהם חזקים אפילו קודם שישמע לדבריהם חייב ליטפל
בדינם ואין רשאי לומר איני נזקק לכם, דמצות עשה היא דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. וכן
פסק הרמ"א.
ומוכח מזה דכל אחד יש לו חיוב לדון גם
קודם שישמע דבריהם משום בצדק תשפוט עמיתך, ומ"מ באחד רך ואחד קשה רשאי שלא
להזדקק להם כל זמן שאין יודע להיכן הדין נוטה, וא"כ קשה מאי שנא ממונה לרבים
שאינו יכול להסתלק מן הדין אפילו קודם שיודע היכן הדין נוטה? ועוד קשה דהסמ"ע
כתב דהלאו דלא תגורו נאמר רק על גמר דין היינו באופן שכבר יודע להיכן הדין נוטה,
א"כ מאי טעמא מומחה לרבים אינו יכול להסתלק אפילו בתחילת דין? וכתב
הגרש"ר דצ"ל דמה שמומחה לרבים אינו יכול להסתלק אפילו בתחילת דין אינו
מצד לא תגורו, אלא מצד הילפותא של הספרי הנ"ל ואצוה את שופטיכם בעת ההיא
לאמר, דממה שכתב "בעת ההיא" משמע דאיכא דין מיוחד למי שנתמנה על הצבור
יותר ממי שאינו ממונה על הצבור. וע"ע
בס' בני בנימין [ליפקין עמ' קסא], דרכי עזרי [סי' י"א] ועוד ועוד.
לא תגורו אפילו במקום פיקוח נפש
הרמב"ם פכ"ב מהל' סנהדרין העתיק
לשון הגמ' והוסיף ז"ל אבל משתשמע את דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה אין אתה רשאי
לומר איני נזקק לכם שנאמר לא תגורו מפני איש שלא תאמר איש פלוני רשע הוא שמא יהרוג
את בני שמא ידליק את גדישי שמא יקצץ נטיעותי וכו' עכ"ל. ובב"ח [חו"מ
סי"ב] האריך בשיטת הרמב"ם ולמד בדבריו כפשטותם שהוא חיוב התורה שלא להשמט
מן הדין אפי' במקום סכנה ואפילו איכא חששא דספק נפשות דאהא קאי לא תגורו עיי"ש.
ומקורו בספרי איתא בספרי דברים א' אות י"ז לא תגורו מפני איש שמא תאמר מתיירא
אני מפני איש פלוני שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותי
ת"ל לא תגורו מפני איש.
בין אדם לחבירו או בין אדם למקום
והנה בלאו ד'לא תגורו מפני איש' חקרו
רבים האם הוא לאו מהלכות בין אדם לחבירו דהיינו שמחובת הדיין להוציא הדין לאמיתו כדי
שלא יגרם פסידא לזכאי או דאין זה מהלכות בין אדם לחבירו אלא הוא מדין בין אדם למקום
שיש חיוב לדיין לפסוק דינים ולא לירא משום אדם דכך רצון התורה שהשופטים ישפטו את ישראל
כדיני התורה ולא יכנס בלבם פחד אנשים המסכנים אותם פן יתרבו עי"ז עריצי ארץ.
ויש בחקירה זו נפק"מ לדינא [וכמו שהעיר כן בכלי חמדה כאן], בגוונא שהדיין חושש
מאיזה אדם שיזיקו ולכן אינו רוצה לפסוק הדין והולך לשלם מכיסו לזכאי, דבכה"ג מצד
בין אדם לחבירו אין שייך כאן איסור כיון ששילם מכיסו לזכאי אבל אי נימא דיסוד האיסור
הוא דין בין אדם למקום דמחויב הדיין לפסוק הדין ולא לירא משום אדם כדי שלא ירבו עריצי
ארץ א"כ גם בכה"ג ששילם מכיסו סו"ס עבר על הלאו במה שנמנע מחמת הפחד
לפסוק הדין.
ויעוי' במהר"ם שיק [על סה"מ מצוה
תט"ז] שדן בדברי הספרי שנקט שהדיין צריך להכנס לספק סכנה ולא להשמט מלפסוק הדין,
ותמה ע"ז המהר"ם שיק דהרי קיי"ל דבכל התורה מלבד בג' עבירות אי"צ
למסור נפשו וא"כ מ"ט בלאו דלא תגורו צריך לסכן נפשו? ותי' המהר"ם שיק
דבגמ' בכתובות י"ח מבואר שדעת ר"מ שעדים צריכים למסור נפשם ולא לחתום שקר.
ובשיטמ"ק שם הביא ברייתא הסוברת שצריך למסור נפשו לא לעבור על גזל משום שגזל נחשב
קצת לדיני נפשות משום דבממון כתיב בקרא שאליו הוא נושא את נפשו. ולפי"ז ביאר השיטמ"ק
שזהו ג"כ טעמו של ר"מ הסובר שאסור לעדים לחתום שקר אפי' כשיש סכנת נפשות,
משום שס"ל כהאי ברייתא שצריך למסור נפש על הגזל. ומעתה ביאר המהר"ם שיק שזהו
ג"כ שיטת הספרי שנקט שצריך למסור נפש על לאו דלא תגורו משום דבמשפט איכא גזל כהאי
דאליו הוא נושא את נפשו. ועיי"ש במהר"ם שיק, שהוסיף דאפשר דזהו הטעם שהשו"ע
השמיט דין זה של הספרי משום שאנן קיי"ל שבגזל אי"צ למסור נפשו. ובזה תי'
מה שהקשה הב"ח על המהרי"ו שהתיר שלא למחות בעוברי עבירה במקום סכנה מדברי
הספרי, משום שהמהרי"ו נקט שאנן קיי"ל שאי"צ למסור נפש על גזל וא"כ
ה"ה דבלאו דלא תגורו אי"צ למסור נפשו. אך עיי"ש במהר"ם שיק שבספק
הפסד ממון כן צריך לפסוק הדין כיון שיש חיוב לבזבז כל ממונו ולא לעבור בלאו. והעיר
עליו בס' פנינים מבי מדרשא [עמ' י"ז ע"ש שמבארו העמוק דליתי הרבה למאמר
זה] דדבריו צ"ב דלכאורה במקום שהלאו הוא מצד בין אדם לחבירו אינו צריך לבזבז ממונו
כדי לא לעבור על הלאו כמו שבהשבת אבידה אינו חייב בלאו דלא תוכל להתעלם במקום הפסד
ממון.
ומדברי המהר"ם שיק נראה דיסוד הלאו
דלא תגורו מפני איש הוא מדין בין אדם לחבירו, ומה שמבואר בספרי שצריך למסור נפש על
לאו זה הוא משום שהספרי סובר כשיטת ר"מ שגם בגזל צריך למסור נפש וכאן נחשב כגזל
דאליו הוא נושא את נפשו. ויעוי' בשו"ת זקן אהרן ח"ב חו"מ סי' קכ"ו
שג"כ רצה לבאר כדברי המהר"ם שיק שטעם הספרי שצריך למסור נפש על לאו דלא תגורו
הוא משום דהספרי סובר כדעת ר"מ שצריך למסור נפש על גזל אך חזר בו משום דלפי"ז
נמצא דאנן קיי"ל דלא כהספרי וזה אינו.
וצפייה צפיתי בס' בכל נפשך [וינברג סי'
ס"ד] שכתב לחלק בין הא דמצינו מאן דסובר דאסור לגזול ולחתום שקר מפני פיקוח נפש
להכא, דהתם כשגוזל הוא מפסיד את ממונו של חברו וכן כשחותם שקר הוא גורם הפסד לחברו
ובזה יש סברא לומר דההיתר דוחי בהם נאמר רק בעבירות שבין אדם למקום ולא כשפוגע בחברו.
אבל לאו דלא תגורו הרי לא מיירי רק כשרוצה להטות את הדין ולפסוק שקר אלא גם כשרוצה
להסתלק מלדון בכלל, ובזה שמסתלק מלדון הרי אינו גורם הפסד לאף אחד ואין עליו חיוב ממוני
לדון. ואם משום שכשהוא לא דן ממילא יתכן שהחזק יגנוב את החלש שלא כדין, אי אפשר להחשיב
את זה לגרמא דיליה והוא רק מחויב לדון מדין בצדק תשפוט עמיתך, ואולי גם מדין השבת אבדה
להציל את ממונו של החלש ותו לא, וכי תעלה על דעתך שיהיה דין מסירות נפש למצות השבת
אבדה משום שכרוך בזה הפסד לחברו? ודאי לא. והטעם, כיון שלא הוא המפסיד או הגורם את
ההפסד אלא רק נמנע מלהציל והוא הדין והוא הטעם בדיין, והמצוה לדון היא מצוה ככל מצוות
התורה ושוב קשה מדוע אין בזה היתר דפיקוח נפש כשאר מצוות עכ"ד.
דרך אחרת להבין דין מסירות נפש [יסוד הדברים
מבואר בכמה אחרונים עיין בכלי חמדה ובספר ישועות דוד על חו"מ סי' כ"ג ובספר
אמת ליעקב מהגר"י קמינצקי כאן], היא שבודאי הלאו דלא תגורו מפני איש אינו לאו
שבין אדם לחבירו אלא הוא לאו שבין אדם למקום שרצון הקב"ה שיעשו הדיינים דין ולא
יגורו משום איש כדי שלא ירבו עריצי ארץ. וטעם הדבר שצריך למסור נפש על לאו זה הוא משום
שזהו גופא נאמר בלאו שלא יחושו הדיינים לעשות דין אפילו במקום שיש סכנה ובמקום שכך
גילתה התורה ודאי שכך צריך לנהוג.
ובאופ"א אפשר לבאר מ"ט יש חיוב
למסור נפש בלאו דלא תגורו כ"כ בספר אמת ליעקב כאן עפ"י הים של שלמה ב"ק
פ"ד אות ט' שכתב שלשנות הדין מכמו שהוא האמת דינו ביהרג ואל יעבור דהוי כמו כופר
בדיני התורה וא"כ ה"ה בדיין שיודע הדין ומפחד לאומרו הוי כמו לשנות הדין
שיש בזה דין יהרג ואל יעבור [עי' בקובץ הפרדס תשמ"ח עמ' 19].
ומעתה לפי"ז שהחיוב למסור נפשו ולהכנס
בספק הפסד ממון בלאו דלא תגורו מפני איש אינו מדיני בין אדם לחבירו אלא הוא מדיני בין
אדם למקום א"כ לק"מ מ"ש דבהשבת אבידה אמרינן דשלך קודם ובלאו דלא תגורו
לא אמרינן דשלך קודם, דחלוק ביסודו דין השבת אבידה מלאו דלא תגורו דלאו דהשבת אבידה
הוי לאו מהלכות בין אדם לחבירו ובזה אמרינן שלך קודם משא"כ לאו דלא תגורו הוי
לאו שבין אדם למקום ובזה לא אמרינן שלך קודם.
ובשערי תשובה שער ג' אות ל"ג כתב וז"ל
לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא, הוזהרנו בזה להאמין שלא יקרנו נזק מצד משפט
הצדק כאשר לא נכיר בו פנים כמו אמרו רז"ל [פסחים ח] שלוחי מצוה אינם נזוקים לא
בהליכתם ולא בחזירתם, וזהו פירוש כי המשפט לאלקים הוא שלא יבואכם נזק בסיבתו עכ"ל
השע"ת שם. וכבר העירו בזה שלפי דברי רבינו יונה לק"מ מ"ט צריך להכנס
לספק הפסד ממון או היזק הגוף בלאו דלא תגורו ולא אמרינן דשלך קודם מפני ששלוחי מצוה
אינם ניזוקים ולא חיישינן שיארע לו הפסד ממצוה זו.
ובדומה להשערי תשובה כתב הרמב"ם
בסה"מ "היא שהזהיר הדיין שלא לירא מאדם המזיק גוזם דובר עתק ולא יחתוך
עליו הדין והאמת אבל חייב הוא לחתוך את הדין ולא ישים לב למה שיקרה עליו מן ההיזק דלישנא
דקרא שהיא אזהרה על הלב שלא ירך לבבו ולא ירא בפסיקת הדין." גם להרמב"ם
וגם להשערי תשובה עיקר המצוה היא בלב וההבדל ביניהם הוא שלדעת הרמב"ם המצוה
היא לא לירא מאדם המזיק ואילו לדעת השערי תשובה המצוה היא להאמין
שלא יקרנו נזק מצד המשפט צדק כאשר לא נכיר פנים.
ותבט עיני בקובץ אפיקי תורה
[תשע"א עמ' קע"ה] שחידש שאף אמנם שהיא אזהרה על הלב, הרי זה ודאי שאין לומר
שאם הדיין ירא מבעל הדין שיזיקנו או ירא מן הנזק שיבוא עליו בסיבת פסיקת הדין ואעפ"כ
פוסק הדין למרות הפחד דעובר באיסור משום שנצטוה שלא לירא והוא הרי ירא, דזה ודאי אינו.
אלא נראה הביאור בזה במשל המצוות דלא תחמוד ולא תתאוה שאף הן מכלל האזהרות התלויות
בלב ומ"מ נאמר בזה גבול ושיעור מאימתי עוברים עליהם דכתב הרמב"ם פ"א
גזילה דאינו עובר בלאו דלא תתאוה רק משעה שגמר בדעתו להוציא החפץ שנתאוה לו מחבירו
ובלאו דלא תחמוד אינו עובר על חמדת הלב בלבד רק משעה שמחמת חמדתו הכביד עליו חבירו
ברעים והפציר בו עד שלקחו בפועל ממנו עד"ז יל"פ בנידו"ד דאף כי החפצא
של האיסור הוא על המגור והפחד שבלב מ"מ שיעור המגור אינו כי אם באופן שעד כדי
כך ירא עד כדי שמחמת יראתו ביטל את הדין ונסתלק ממנו.
והנה, דרך חדה וחלקה להבין למה במצוות
לא תגורו חייב למסור את הנפש [ולהוציא כל ממונו], שמעתי ממו"ר שליט"א
[והוא כעין אחת מהדרכים שכתבנו לעיל ביתר ביאור], שיש להבחין בין מצוות שמחיר
המצוה הוא מסירות נפש לבין מצוות שמהות המצוה הוא מסירות נפש. ברוב המצות
עצם המצוה הוא לא למסור את הנפש ולכן אם יתהווה מציאות שאדם יצטרך למסור נפש כדי
לקיים את המצוה, פטור מכך. לעומת זאת יש מצוות שמהות המצוה היא מסירות נפש. דוגמה
קלאסית היא מצוות מלחמה. בודאי לא נאמר שאדם פטור מהמצוה להלחם מכיון שפיקוח נפש
דוחה אותה, כי כאן עצם המצוה דורשת ממנו לסכן את נפשו. כך גם מצוות לא תגורו דורשת
מסירות נפש ואין זה דבר צדדי אלא עצם מעצמיו ובשר מבשרה של המצוה ולכן אין לדבר על
פטור משום פיקוח נפש, ודוק.
ולא המדרש עיקר אלא המעשה...
לא
היה קל לתושבי העיר המבורג למצוא רב כלבבם. הציפיות היו גבוהות - הם חיפשו רב
שיהיה גם חריף וגאון וגם נעים הליכות, רב שמצד אחד יהיה תקיף ואמיץ, ומצד שני רצו
רבים מתושבי העיר כי הרב יהיה גם בעל נטייה להשכלה, שבאותם ימים כבר פשתה בקרב
רבים מבני העיר. כשבא לפניהם רבי רפאל הכהן נראה היה להם כי מצאו את האדם המתאים.
על גאונותו העידו עליו ספריו 'תורת יקותיאל' ועוד, ונועם הליכותיו היה בולט לעין.
כשבא רבי רפאל לראשונה להמבורג פגשוהו תחילה כמה מעשירי העיר שנטו להשכלה. הם,
שרצו לדעת האם ישנו סיכוי כי יום אחד הרב יעזור להם ויחזקם בהפצת רעיונות ההשכלה,
אמרו לו כי אם רצונו להתקבל כרב העיר, עליו לנסוע לברלין ולקבל שם הסכמה מאת
"רבי" משה מנדלסון, מי שהיה מנהיגם של המשכילים, וזאת על מנת שמנדלסון
יתהה על קנקנו של הרב החדש. רבי רפאל, שגדל והתעלה בליטא שם לא הכירו עדיין את נגע
ההשכלה, לא שמע את שמו של אותו משכיל והתפתה לנסוע עד ברלין. משאיתר את ביתו של
מנדלסון נכנס פנימה וראה אתו יושב ולומד תנ"ך בגילוי ראש. רבי רפאל נדהם,
מעולם לא חשב כי יתכן דבר שכזה. מנדלסון הרים את ראשו וקיבל בשלום לבבי את הרב,
עליו ידע ממברק שקיבל ממשכילי המבורג. הרב הנסער ענה לו בתקיפות: "אין שלום
אמר ה'..." ועוד בטרם ענה לו, המשיך הרב: "לקבל הסכמה מפורק עול שכמוך?!
עדיף לי להיות מנקה רחובות מלקבל הסכמה על רבנותי מאפיקורס שכמותך!" ובמרירות
לב יצא מהבית. עוד לפני שהגיע להמבורג הגיע לשם מברק ממנדלסון שכותב כי הוא ממליץ
מאוד לקחת את רבי רפאל לרב, היות והוא אדם שלא יכופף את דעתו בפני איש, אדם נאמן
לאמת שבו באופן מוחלט, עד שיכל לקרוא בשם אפיקורס אדם שבא לקבל ממנו הסכמה.
יום
חג היה היום בו רבי רפאל התמנה להיות רב העיר. בדרך המובילה אל העיר הקימו שער ענק
עשוי מפרחים שעליו נכתב בגדול: "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". רחובות
העיר קושטו, לכל אורך הדרך לבית הכנסת נפרסו שטיחים וילדים נושאי דגלים נעמדו בצד
הדרך לבושים בגדים חגיגיים. משסיים רבי רפאל לדרוש בבית הכנסת, פנה אל לשכתו
החדשה. עוד לפני שהספיק לשבת על מקומו, נכנסה אשה שכבר במבט ראשון ניכר היה כי
העניות חיה עימה בצוותא. האשה אמרה לרב החדש כי כבר מספר שבועות היא תובעת מראש
הקהל סכום כסף זעום וכי הוא אינו מוכן לתת לה את הכסף. וכעת שסוף סוף התמנה רב
לעיר, הרי היא רוצה לתבוע את ראש הקהל לדין תורה. רחש עבר בקרב הקהל ששהה במקום -
ראש הקהל הוא האדם שמינה את הרב ואחראי על משכורתו; לדון אותו, במיוחד שמוּכר הוא
לכולם כאדם תקיף וקפדן, ועוד ביום הראשון לשהותו של הרב, היה נראה מעשה שלא יעשה.
הרב ששמע את המקרה שאותו סיפרה האשה, קרא לשמש וציווה עליו לקרוא לאיש כעת לדין
תורה. השמש נבהל - הוא הבין היטב את משמעות השליחות - הרב עלול כבר ביומו הראשון
לסיים את תפקידו... השמש ניסה להניא את הרב מהעניין, אולם הרב התעקש. בלית ברירה
הלך השמש לקרוא לעשיר, וכצפוי חזר בידיים ריקות, ולא זאת בלבד, הוא סיפר לרב
שהעשיר כעס מאוד על עצם ההזמנה והתבטא בשלל ביטויי גנאי אותם בקושי העיז לומר לרב.
הרב ששמע זאת אמר לשמש שילך שוב אל העשיר ויאמר לו כי אם אינו מגיע מיד הרי
בכוונתו לנדותו באופן מידי. שקט השתרר במקום, לכל הנוכחים נראה היה כי הרב קצת
מגזים, בכל זאת מדובר היה בראש הקהל, כשמנגד עומדת אשה שלא ברור כלל עד כמה היא
אמינה, ומעל הכל - עם כל הכבוד לרב - הרי לא עברו אפילו שעתיים מאז התמנה באופן
רשמי לתפקיד. השמש בקול מגמגם הסביר לרב כי אינו יכול לומר דבר כזה לעשיר. הרב ענה
לו בתקיפות כי הוא מבין כי עם כניסתו לתפקיד עליו למצוא שמש ראוי יותר, שימלא אחר
ההוראות הניתנות לו. השמש שראה כי אין לו ברירה, הלך ברגליים כושלות לביתו של ראש
הקהל. המתח בביתו של הרב היה גדול עד לשובו של השמש. לאחר שעה קלה נכנס השמש לבית
כשמאחוריו ראש הקהל כשחיוך רחב על שפתיו, וקרא בקול רם: "ברוך הבא רבה החדש
של המבורג, עכשיו אני רגוע כי אכן לקחנו רב המתאים לעירנו, רב תקיף הנאמן לאמת ללא
סייג", האיש לחץ בחום את ידו של הרב והמשיך: "אין כאן שום דין תורה אלא
רק ניסיון שעשינו לוודא כי הרב אכן ראוי הוא לתפקידו, וכעת שראינו כי הרב מסוגל
היה ביומו הראשון לאיים על ראש הקהל בנידוי, ודאי שראוי הוא לתפקידו".
שבת
שלום ואורות אין סוף!!!
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה