אורות הגבעה - בחוקתי

לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה

לע"נ יד"נ ר' יואל בן פנחס הלוי

לזכות כ"ק מרן אדמו"ר מטאלנא שליט"א

פרשת בחקותי

 

"אם בחקותי תלכו"- שתהיו עמלים בתורה

כתב הרמב"ם פ"א מהל' ת"ת ה"ח כל איש מישראל חייב בת"ת בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורים בין בחור בין שאיש זקן גדול שתשש כוחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה עכ"ל. והנה דברי הרמב"ם צ"ב, והא פשיטא הוא, וכי מצינן חילוק בחיוב המצוות בין עני לעשיר, ולמה נאמר שמצות ת"ת לא יהיו כולם מחויבים. [ראה בס' מאורי שערים לגרא"ז גורביץ זצ"ל שכתב שמכיון שהלימוד דורש הבנה וצלילות הדעת כדברי הגמרא "שמעתתא בעי תילותא" הו"א שהטרוד יהיה פטור].

והנה להלן בהלכה י' כתב הרמב"ם "עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח עכ"ל וגם זה צ"ב כנ"ל, דהלא בכל המצוות מחויבים עד יום המות, ולמה נאמר דבת"ת יהיה פטור עוד בחייו?

וביותר קשה, דהנה כל הוכחתו של הרמב"ם היא מקרא דפן יסורו מלבבך כל ימי חייך והיינו דאסור לשכוח כל ימי חייו, ולזה כתב הרמב"ם דכל זמן שאינו עוסק בלימוד הוא שוכח. ונראה מזה דלא מעיקר חיוב ת"ת אתינן עלה אלא רק מאיסור שכחה שבזה נאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך כלומר עד יום מותו וצ"ב.

עוד שקשה, דבה"ט כתב הרמב"ם, גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומין ואעפ"כ היו עוסקין בת"ת ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו עכ"ל. והנה כונת הרמב"ם בזה להוכיח מש"כ בה"ח דכל איש מישראל חייב בת"ת בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורים וכו' אבל קשה מה הוצרך לראיות על כך. ועכ"פ מה הוצרך להוכיח מהא דגדולי חכמי ישראל מהם היו חוטבי עצים וכו' וכי אם לא היו גדולי חכמי ישראל רק סתם ת"ח ולומדים לא היתה ראיתו שלמה?

והנה מקור דברי הרמב"ם בזה הוא בפי שהעירו מפרשיו מהא דיומא ל"ה ע"ב וז"ל ת"ר עני ועשיר ורשע באין לדין לעני אומרים מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו כלום עני היית יותר מהלל וכו' עשיר אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עשיר הייתי טרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר וכו' עכ"ל.

והנה בפשטות הגמרא נראה דכונתה לומר דאין הצטדקות לא לעני ולא לעשיר ביום הדין וזה למדו שפיר מהלל ור"א אבל מהרמב"ם נראה דלמד מזה על עיקר החיוב בת"ת וכ"ז צ"ב.

וחמותי ראיתי אור בס' אמרי דוד [לג"ר דוד מלינו בסקי זצ"ל עמ' י"ד וכ"כ בס' ברכת משה עמ"ס יומא דף י"ט להרה"ג ר' משה דרוק שליט"א] שביאר עפ"י מה שכתב הרמב"ם פ"ג מהל' ת"ת "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים וכו' עכ"ל. ומבואר דהענין להיות מוכתר בכתר תורה אין זו מעלה ויתרון אלא דזהו עצם קיום המצוה דת"ת. ומעתה נראה דמה שאומרים לאדם ביום הדין כלום היית עני מהלל ועשיר מרבי אלעזר זוהי סיבה על עצם החיוב כי אם היה א"א להגיע במצבים אלה לדרגה של הלל ורבי אלעזר לא היה שייך לחייב עניים ועשירים בחיוב זה. אבל מדחזינן דאפשר להיות עני מרוד ולהגיע לדרגת הלל ולהיות עשיר מופלג ולהיות ת"ח כרבי אלעזר, מזה חזינן דשייך החיוב דת"ת גם בכי האי גונא. וזהו שכתב הרמב"ם בה"ח כל איש מישראל חייב בת"ת בין עני בין עשיר וחיוב זה למדנו מהלל ורבי אלעזר. ובזה מבואר היטב מה שהביא הרמב"ם אח"ז בה"ט גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים מהן סומים וכו' והם מכלל מעתיקי השמועה וכו' עכ"ל. דכונתו בזה להוכיח על עיקר חיוב ת"ת, דמדחזינן שהם הגיעו לדרגת גדולי חכמי ישראל מזה, מוכח על עיקר חיוב המצוה אף במצבים אלה, וזהו שכתב הרמב"ם בה"י דהחיוב ללמוד עד יום מותו אינו מעיקר חיוב ת"ת דאז כבר לא שייך להגיע למדרגת ת"ח מובהק אלא דהחיוב בזה הוא מחמת איסור שכחה דחיוב זה הוא אפילו בזמן שכבר א"א להגיע למצב להיות גדול בתורה וילפינן לה מדכתיב ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח עכ"ד. 

ויש להעיר שכאן בפרק א' הלכה ח' הרמב"ם דיבר על עיקר חובת תלמוד תורה, והוא "לקבוע לו זמן לתלמוד תורה", הן ביום והן בלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. ובהקשר הזה הוא כתב על חכמי ישראל שהיו חוטבי עצים ושואבי מים ובכל זאת היו ממעתיקי השמועה. ונראה רחוק לומר שהתייחס כאן למש"כ מאוחר יותר בהקשר אחר לגמרי בפרק ג' בדברו על מי ש"נשאו לבו" לזכות לכתר תורה שאינו חיוב מעיקר הדין [אמנם כתוב בפרק ג' שאי-הסחת הדעת לדברים אחרים וזכייה לכתר תורה נחשב לקיום המצוה "כראוי" – משמע שפחות מכך הוא קיום מצוה פחות מן הראוי - מ"מ החיוב הבסיסי שהובא מהפסוק בפ"א ה"ח הוא קביעות עתים ביום ובלילה ותו לא]. ופרק ג' סובב סביב הרוצה לזכות בכתר תורה שהיא דרגת רבי שמעון בר יוחאי שאמר שאם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה – תורה מה תהא עליה. וכך אמנם כותב רבי אייזק חבר שהזכייה בכתר תורה לאו מידת כל אדם היא אלא מידת רשב"י וז"ל [אור התורה עמ' רפ"ח] "מי שתורתו אמנותו וזכה לכתר תורה כמדרגת רבי שמעון בר יוחאי וכו' אין צריך לדרכי הטבע כלל כמו שהיו ישראל בהיותם במדבר וכו' עכ"ל. אבל פרק א' מדבר על כל אדם שיכול ללכת בדרך רבי ישמעאל שאמר "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". וזו כוונת הרמב"ם בפרק א' "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה" דהיינו כמידת רבי ישמעאל המתיר לעבוד. והדברים מפורשים בדברי רש"י דקביעות עתים [ועליה דיבר הרמב"ם בפרק א'] הוא החיוב הנאמר לנוהגים במידתו של ר"י שהיא הנהג בהם מידת ד"א והוא מחמת החשש שמא ימשך יותר מדי דבגמ' בשבת ל"א א' אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו וכו' קבעת עתים לתורה ופירש"י וז"ל לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ שאם אין דרך ארץ אין תורה הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב שלא ימשך כל היום לדרך ארץ עכ"ל.

וכן מבואר בביאור הגר"א שציין עמש"כ השו"ע בחיוב דקביעות עתים וז"ל חייב לקבוע כמ"ש בפ"ב דשבת ל"א א' קבעת עתים ופי' בבעל אומנות ע"כ. ומבואר דזה מעיקרא דמילתא דחיוב דקביעות עתים הוא אמור לנוהגים במידתו של ר"י שנוהגים במידת ד"א שיש חשש שימשכו כל היום לצורך פרנסתם ולפיכך מחויבים לקבוע להם קביעות עתים לתורה. ועי' בס' אמרי פי [סי' א'] שהאריך בזה בטוב טעם.

אגב, מתחדש לפי הרמב"ם שאפשר להבין את הפסוק בשני רבדים. הרובד הנמוך והמינימלי של והגית בו "יומם ולילה" הוא קביעות זמן כל יום ביום ובלילה. הרובד העליון יותר הוא שקיעות והתמסרות מוחלטת כל היום וכל הלילה כפשוטו.

והנה בעיקר החידוש של ההלכה, כתב הגרב"מ אזרחי שליט"א [בקובץ משלחן מלכים] עפ"י מה שייסד לן הגרב"ד במכתבו הידוע לארץ אשכנז, דמצוות ת"ת יחידה היא שאין נוהג בה דין עוסק במצווה פטור מן המצווה אבל הא מיהת שבשעה שהוא עסוק לכדי חייו או מצוות לא נאמר בו עיקר החיוב יעוי"ש היטב.

ובזה הוא חידוש הרמב"ם דחוץ מהנצרך לו כדי חייו לפרנסתו ולמצוותיו לא נאמר בו פטור אחר, היינו שאף על פי שכל מה שמנה הרמב"ם כאן, קושי יש בהם בלימוד התורה, משום שמצבים אלו מפריעים המה לריכוז ללימוד, אעפי"כ אינם פטורים.

וכן מש"כ הרמב"ם 'עד יום מותו' הכוונה היא שאע"פ שודאי אינו יודע האדם את עתו אבל הא מיהת שכנראה ל"ע קושי מיוחד מתעורר ומטריד בזמנים אלו, וחידש הרמב"ם שאין אף בקשיים מיוחדים אלו ל"ע משום פטור מתלמוד תורה. ומדוייק מש"כ הרמב"ם עד אימתי חייב אדם וכו' דהלשון מורה שהמדובר הוא בחיובים או פטורים הנוגעים לעצם הזמן, ואין לדבר מובן אלא א"כ כמשנ"ת, דאיירינן בפטורים אלו שלא נאמר בהם עיקר דין תלמוד תורה, וחידש הרמב"ם שפטור זה לא שייך אלא במפריעים שהינם בכלל כדי מחייתו ברוחניות [מצוות] או בגשמיות אבל מפריעים אחרים שאינם בכלל כדי מחייתו אינם בכלל הדברים שמעיקרא לא הו"ל עלייהו החיוב ושאר מפריעים אינם פוטרים מת"ת כשם שאינם פוטרים בשאר מצוות.

והנה מש"כ הרמב"ם כנימוק לכך שהחיוב הוא עד יום מותו משום שכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח והריהו בכלל ה"ופן יסורו מלבבך', יש לעיין בזה, שכן אם השכחה מתייחסת למה שהוא שוכח בפועל, אם כן מדוע לא יהא איסור זה נוהג בכל גמרא שלא למד אותה באותו יום, גם אם למד באותו יום גמרא אחרת. על כרחך צריך לומר, דרק כשאינו לומד כלל הריהו נידון כמסיר דברי תורה מה שאין כן כשהוא לומד באותו יום, נהי שישכח את מה שלא חזר עליו באותו יום אבל בכלל פן יסורו לא הוי, ורק כשאינו לומד זה עצמו מכליל את כל מה שנשכח הימנו בכלל פן יסורו, שהרי על ידי ביטולו באותו יום הקליש את כל ידיעותיו כמ"ש הרמב"ם שכל זמן שאינו לומד הרי הוא שוכח.

 

והנה פסק הרמב"ם [הל' מלכים פ"ג הלכות ה' ו'] המלך אסור לשתות דרך שכרות שנאמר 'אל למלכים שתו יין' אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. וכן לא יהיה שטוף בנשים אפילו לא היתה לו אלא אחת וכו' על הסרת ליבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו שלבו הוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם שנאמר כל ימי חייו. והקשה הגרא"ז זצוקלל"ה באבן האזל, לשם מה בא הדין המיוחד הזה בהלכות מלך, הלא דין זה עצמו נאמר אצל כל איש מישראל כפי שפסק הרמב"ם שלפנינו עד אימתי חייב אדם ללמוד תורה, עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, מה עוד שהרמב"ם הוסיף לבאר ששאני מלך משום שליבו לב העם, לפיכך דבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם שנאמר כל ימי חייו, וזה פלא שהרי גם בכל אחד מישראל נאמר כל ימי חייך אע"פ שאינו מלך ואין ליבו לב כל קהל ישראל. ותירץ הגרא"ז זצוקלל"ה, דשאני מלך שהיא אסור גם במעשים שמצד עצמם הם מעשי היתר להנאתו ואעפי"כ כיון שהם גורמים ביטול תורה אסור הוא המלך בעשייתם משא"כ כל אחד מישראל שאינו מלך אין אסור אלא כשהוא מבטל תורה ללא שום סיבה ואילו כשהביטול נגרם על ידי מעשים שהוא עושה להנאתו אינו אסור גם אם יגרום איזה ביטול תורה על ידי כך. אלא דלא הסביר הגרא"ז מנין המקור להבדל זה, הרי סו"ס בין אם המדובר במלך בין אם המדובר בכל אחד מישראל האיסור נאמר בקרא דפן יסורו או ולא יסור ומאי שנא היסור של מלך שנאמר בכל ענין גם אם הוא עושה לצרכו מן היסור של כלל העם. ממנ"פ, אם העשיות לצרכיו ולהנאותיו אינם בכלל יסור, האיך מעשים אלו נכללים ביסור של מלך. ואעפ"י שהרמב"ם הרי נתן טעם לכך במלך שהוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם, אכתי צ"ע האיך זה נכלל בולא יסור שהרמב"ם עצמו הביא מקרא זה כמקור. ובקובץ הנ"ל כתב לבאר, דיסוד מוסד הוא המשתמע מן הכתוב עצמו שבשני המקומות, הן אצל מלך הן אצל קהל ישראל, מפורש שהאיסור הוא ההסרה מן הלב ומכאן שהנדרש הוא לא רק לימוד או ידיעה אלא התמסרות והשתקעות. לכך נדרש הלב, כי אף על פי שהלימוד עצמו ההבנה וההתעמקות הם עבודות שבמוח אבל ההשתקעות וההתמסרות להתמיד לעיין לעמול להגיע אל יסודות וסודות האמת, כל אלו דברים שבלב הם על כך הוזהרנו בפן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכו'. וחידש הרמב"ם, דהעדר התמסרות של יום אחד גורר קלישות בעצם הקשר של התורה עמו, והרי הוא שוכח. ההבדל הוא שאצל המלך כתוב "ולא יסור לבבו" – הרי זה דין על הגברא שלא יסור לבו מן התורה, שמכיון שלבו הוא לב כל קהל ישראל "דבקו הכתוב יותר משאר העם". ואילו אצל אדם רגיל כתוב "ופן יסורו מלבבך" דהיינו שהתורה לא תסור ממנו.  והנפק"מ היא שתיה לשכרה. אם אסור לגברא להסיר את לבו, אז אסור לו לשתות. אבל אם הוא דין בתורה, מותר לשתות, שהתורה לא סרה ממנו את הוא מסיר את עצמו מן התורה. ביטול הלימוד הוא מעשה הסרה של התורה אבל שתיה הוא מעשה הסרה של עצמו שמותר לאדם הדיוט עכת"ד. ועיי"ש שביאר דברי הרמב"ם שכתב שחכמי ישראל היו חוטבי עצים ושואבי מים כדי להסיר ולסתום כל טענה אפשרית של האדם שיפטור אותו מהלימוד. הרי למרות טרדותיהם המרובות ועיניותם המחפירה, הגיעו חכמי ישראל לדרגות עלאיות  - ואנן מה נענה אבתרייהו?? חייבים ללמוד ולעשות "שטייגען" בכל מצב, ונאמר בלשון מליצה "אין [כמעט טענת] אונס בלימוד". וע"ע בהפרדס [חוברת ד' שנה ס"א סי' ז'] שמזהה חיוב המלך עם "כתר תורה" המוזכר שרמב"ם לגבי הידיוט וכ"כ בס' אור אברהם [הל' ת"ת עמ' נ' עיי"ש באריכות]. ועי' בשו"ת ציץ אליעזר [חי"ט סי' כ"ו] מה שהקשה על האבן האזל.

בתוספות בברכות [י"א] כתבו שהמפסיק ללמוד אינו חייב לברך אח"כ ברכת התורה כשחוזר ללמוד, משום דכל שעה אדם מחויב ללמוד, ולכן לעולם אינו מייאש דעתו מהלימוד. ויש לעיין אם תירוץ זה יעלה ארוכה לדעת הרמב"ם שאינו מחייב אלא לקבוע זמן ללמוד כל יום וכל לילה ואינו חייב ללמוד בלי הפסק [ובודאי שתירוץ זה מתאים למי שרוצה לזכות ב"כתר תורה"]. עיין מה שהאריך בזה הגר"ש עלברג בשלמי שמחה [ח"ב סי' ס"ה] ועדיין צל"ע.

רבים הקשו מדוע הרמב"ם פתח הלכות תלמוד תורה בפטורים מתלמוד תורה, דהיינו נשים וקטנים ועבדים, ורק אח"כ בהלכה ח' "נזכר" לכתוב שכל איש מישראל חייב בתלמוד תורה. והקושיא היא לא רק מסברא שצריכים להתחיל עם הכלל [שכל איש מישראל חייב] ורק אח"כ למנות את היוצאים מן הכלל אלא שזוהי דרכו של הרמב"ם בשאר מקומות, הלא דבר הוא. ועי' מה שביאר הג"ר שמואל יעקב וינברג בקובץ אפיקי תורה [תשס"ט] וברוח דומה הרה"ג ר' משה מיירניק בס' שמועות משה על המועדים עמ' פ"ו], שעד הלכה ז' הרמב"ם עוסק בחיובי האב ללמד בנו [כמו שכתוב בהלכה ג' שאע"פ שהבן מצד עצמו פטור אבל האב חייב ללמדו] ומהלכה ח' הרמב"ם עובר לחיוב האב ללמוד לעצמו. עיי"ש במקומות שציינתי ויבושם לך מאד. ועי' בס' באר מים חיים [ספר שלם שהוקדש לנושא הלכות תלמוד תורה לע"נ הג"ר ח"י גולדויכט זצ"ל בעמ' 121] מה שכתב בזה.

אי' בגמ' נדרים דיכול לפטור עצמו מחיוב ת"ת ע"י ק"ש שחרית וערבית. וכתב הר"ן דמסתברא לי' דלא מיפטר בהכי, שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו ואמרינן בפ"ק דקידושין ושננתם שיהיו ד"ת מחודדין וכו' וק"ש שחרית וערבית לא סגי להכי וכו'. אולם, בס' דביר הקודש [עמ' פ"ח] הקשה דדברי הר"ן תמוהים, דהלא להדיא אי' בגמ' [מנחות צ"ט ע"ב] אמר רבי יוחנן משום רשב"י אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימיש וכו' וא"כ להדיא דיוצא יד"ח ע"י ק"ש. ולר"ן בסוגין הרי לא מיפטר רק לגבי שבועה כיון דאינו מפורש בתורה חל ע"ז שבועה אבל בעצם החיוב הוא חיוב גמור וא"כ דברי הר"ן תמוהים מגמ' מנחות הנ"ל [א.ה. והעירו כמה אחרונים שהרמב"ם לא הביא הגמרא שיהיו מחודדים בפיך להלכה]. ועיין מה שכתב שם בטוטו"ד.

במש"כ הרמב"ם בהל' ט' וז"ל גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומין ואעפ"כ היו עוסקים בתורה ביום ובלילה והן בכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש עד משה רבינו ע"כ. אמר הג"ר משה שפירא שליט"א שנראה עומק הכוונה בזה, שהתנאים הללו גילו ביגיעתם שגם עבודות האלו המפרכות את הגוף מצורפים אל התורה, ואין הפירוש דלמרות גודל הטירדה והמניעה עסקו בתורה אלא ר"ל שהלימוד עם הצער והדחק נצטרף לתורתם שהרי תכלית קבלת תורה היא שסוד עשייה ג"כ יתהפך להיות תורה [עי' בס' אפיקי מים על שבועות ענין ל"ה, ל"ו].

עוד הערה מלשון הרמב"ם שכתב הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל "כל איש מישראל חייב בחלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהי' זקן גדול שחשש כחו" בחלוקה הראשונה נקט החידוש ברישא ובחלוקה השני' והשלישית נקט החידוש בסיפא והכל בלשון "בין"' ודוק היטב בזה עכ"ד.

ופוק חזי בס' אור שמח [הל' תלמוד תורה] שכתב שחיוב תלמוד תורה אינו דומה לשאר מצות אלא הוא "סובייקטיבי", כל אחד חייב לפי כוחותיו עיי"ש ובס' בשבילי התורה האריך להביא את השיטות בזה. ועי' תשובה חשובה באגרות משה [ח"ח עמ' רכ"ג והלאה] שבה מגדיר חיוב ת"ת מהי [ולפ"ד שם עפ"י הרמב"ם שיש חיוב ללמוד תמיד כדי לא לשכוח, תתורץ הקושיא דלעיל של תוספות, למה לא מברכים ברכת התורה אחרי הפסקת הלימוד. ולדבריו אפשר לומר כדברי תוספות שאף פעם לא הסיח דעתו מהלימוד]. ועי' בס' נהורא דאורייא [שער שלישי, ספר שלם שהוקדש להל' תלמוד תורה].

ובס' שיח יוסף [רוט סי' פ"ז] כתב שמש"כ הרמב"ם "לקבוע לו זמן" אין הכוונה שיהיה הזמן מסוים וקבוע בכל יום באותה שעה דזו מנ"ל, אלא הכוונה שאותה שעה שהוא הוגה בתורה תהיה בגדר קביעות והלימוד לא יהיה ארעי שהוא נדחה מחמת כל דבר אלא לימוד של קביעות, דבלא"ה אינו מקיים את הצווי של והגית בו יומם ולילה, דעצם משמעות הקרא דוהגית בו יומם ולילה מורה על אופן של חשיבות דהיינו בקביעות.

הגר"א שם [סק"ד] ציין מקור למ"ש השו"ע חייב לקבוע לו זמן מגמרא שבת ל"א ששואלין לאדם ביום הדין קבעת עתים לתורה ומה ששאר נו"כ הרמב"ם לא ציינו לגמ' זו, נראה משום שעיקר הדבר נלמד מקרא דוהגית, ופשוט הוא דהיינו דוקא באופן של קביעות שנותן חשיבות ללימוד ולא שיהא נדחה מחמת דברים אחרים ובגמ' בשבת עיקר הכוונה לאשמועינן חידוש לענין יום הדין אלא דממילא נלמד משם גם חשיבות הקביעות כמש"כ הגר"א עיי"ש בכל הסימן שדן למה חשובה הקביעות [שלא ימשך לדרך ארץ ויבטל הלימוד או כדי להדגיש חשיבות התורה] ועוד עניינים עיי"ש וינעם לך.

כתוב בפ' כי תבוא - "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה'" וגו' כתב האור החיים וז"ל גם ירמוז במאמר כל הטוב אל התורה כאומרם ז"ל ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחרי' ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם וכו' ע"כ.  בעירובין [נ"ד] אי' על הפסוק "באהבתה תשגה תמיד" כגון ר"א בן פרת שהי' יושב בשוק התחתון של צפורי ועוסק בתורה וסדינו מוטל בשוק העליון של צפורי וכו' וברש"י שם בד"ה באהבתה תשגה תמיד כ' וז"ל בשביל אהבתה תעשה עצמך שוגה פתי ושוטה להניח עסקך ולרוץ לדבר הלכה ע"כ. ועיי"ש במהרש"א שהקשה, דלכאורה אין זו מעלה לתורה להיות שוגה ופתי בעסקיו עיי"ש. ובקובץ 'חיזוק' [ג' עמ' קמ"ט במאמרו של הגאון רבי דוד יצחק מן זצ"ל] כתב שהכונה היא לדברי האוה"ח הנ"ל, ושישנה מדרגה שבה אפשר להגיע להרגשת עריבות ומתיקות התורה כפי אמיתתה ומתוך כך לאהבה כזו אליה עד שלא נחשב מאומה תענוגי ועניני העוה"ז שאינם כלל בדמיון לתענוג של עריבות התורה וההנהגה והתשוקה והחשק לה היא בהנהגה של שגעון אחריה עד כדי הזנחת כל שאר הענינים שכאילו אין בהם חפץ וענין כלל (וכלשון האוה"ח הנ"ל שהיו משתגעין ומתלהטים אחרי' וכו' ועיין בזה בהשגת הראב"ד בפ"י מהל' תשובה ה"ו עיי"ש) וודאי שזו מעלה ושבח נורא של התורה הוא שכ"כ עריבה היא בתענוגיה עד כדי ביטול כל עניני העוה"ז שאינם כלל בערך אלי' וודאי יש לחשוב את זה בכלל שבחי התורה וא"ש היטב תושיית המהרש"א.  

ונסיים בגיצי אש היוצאים מפטישו של החזון אי"ש זצ"ל : "כי באמת אין כל עצב בעולם למי שמכיר את אור האורות של האמת. יש בחינות הרבה בחשקי האדם ותאוותיו כי דברים ערבים מרגשים את גוף האדם וצבא אבריו ומשמחים במדה מסוימת את נפשו אבל הנאה זו אין בכוחה להתחרות עם העונג האציל של עמל החכמה אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המיית העולם עד שמי שמים ונהנים מזיו החכמה העליונה, וזו הטובה הגדולה ויתירה שניתנה להאדם תחת השמש". ודוק היטב בדבריו, כי לא הנאה "אינטלקטואלית" גרידא שנו כאן, אלא "הנאה מזיו החכמה העליונה". ואיך משיגים זאת? אם .... בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה. לא רחוק לומר שכל השכר הנאמר לעמלי תורה [ונתתי גשמיכם כו' וכו'] אינו משתווה לעצם החוויה של הנאת העמל.

שבת שלום ואורות אין סוף!!