לרפואת שרה חאנטשא בת אהבה נחמה בתוך שח"י
אי' בר"ה ד. שבמעשרות יש איסור בל תאחר. וכתבו התוספות
"כגון מעשר ראשון מעשר שני ומעשר עני". ומקשים תוספות שמצינו שקבעה
התורה זמן ביעור בערב יו"ט של פסח בשנה הרביעית והשביעית, א"כ כיצד נאמר
שעובר על בל תאחר אחר ג' רגלים בלבד? ומתרצים תוספות, שהביעור בזמנים שלו הוא דין
בהפרשה, שחייב להפריש עד השנה הרביעית והשביעית, אם הגיע לעונת מעשר [כדאי'
במשניות ריש מס' מעשרות, כל פרי ועונת המעשר שלו] אבל בבל תאחר עוברים רק אחרי
הפרשה, וכל זמן שלא הפריש לא קאי בבל תאחר. ומשהפריש קאי בבל תאחר אע"פ שלא
הגיע זמן ביעור. והוכיחו תוספות [עפ"י תוספות הרא"ש] מהגמרא לקמן [ה:,
ו.] שיש שני פסוקים שלומדים מהם לכל אלו שעוברים בבל תאחר, דרשה אחת למי שאמר ולא
הפריש ודרשה שניה למי שהפריש ולא הקריב, אמנם במעשרות יש רק פסוק אחד, וזאת מכיון
שרק בהפריש ולא נתן נאמר עליו בל תאחר, אבל בלא הפריש אין בל תאחר ואינו עובר עליו
אלא בזמן הביעור.
יש לעיין בכמה מילי מעלייתא בתוספות עפ"י האחרונים: חקרו רבותינו
אם הפרשת תרו"מ היא מצוה בעצמותה או רק תיקון הטבל. בשו"ת באר משה
[לג"ר משה דאנאשווסקי זצ"ל ביו"ד סי' א'] כתב "עוד נראה לענ"ד להוכיח מד' התוס' דף ד' ע"א ד"ה ומעשרות,
שכתבו שלהפרשה של המעשרות אין כאן בל תאחר משום שבקרבנות איכא תרי קראי, חד דאמר ולא
אפריש, וחד דאפריש ולא אקריב. ובמעשרות ליכא רק חד קרא [עכ"ד התוספות], ואם נאמר
שההפרשה אינה מצוה, למה לתוס' לומר משום דליכא רק חד קרא, תיפוק ליה שאין כאן
מצוה כל זמן שאין בא לאכול התבואה, ואיך יהיה בל תאחר על ההפרשה. אלא ודאי שההפרשה
הוא מצוה מוטלת עליו רק שיש לו רשות לאחרה מלקיים ואין ע"ז בל תאחר עכ"ד. וכ"כ
להוכיח מהתוספות בשו"ת אבני נזר [יו"ד שצ"ו אות ה'] דעובר על הפרשת
תרומה בבל תאחר, מוכח שהיא מצוה מחויבת עיי"ש. ודחה בס' באר בשדה שראייתם מהתוס' תמוהה שהרי מבואר בתוס' שאינו עובר על בל תאחר רק לאחר
שהפריש המתנות, ובזה פשיטא דרמיא עליה ליתן המתנות, ואם אינו נותן קאי בבל תאחר.
והנה הטורי אבן הקשה על עצם דברי
התוספות, דכל מה שמצינו שצריך תרי קראי גבי אמר ולא אפריש ואפריש ולא אקריב, משום שאם
היה כתוב גבי אפריש ולא אקריב, לא הייתי יודע אמר ולא אפריש, משום דהוי ס"ד שדיבורא
לאו כלום, וא"כ כ"ז שייך רק לדבר שנעשה מחמת אמירתו אבל כאן הרי חייב להפריש
מעשרות וא"כ לא צריך פסוק לזה.
אבי עזרי – מוכיח מרש"י שאין מצוה
חיובית
ובספר אבי עזרי תמה שהרי מוכח מדברי רש"י
בגיטין בפרק השולח שאין מצוה חיובית להפריש תרו"מ ורק זה מצוה כמו שחיטה, שאם
רוצה לאכול אז צריך להפריש תרומה להתיר איסור טבל, דהנה מצינו בגיטין בסוגיא של המחלוקת
אי יש קנין לעכו"ם להפקיע מידי תרו"מ והגמרא שם מקשה למ"ד דאין קנין
לנכרי להפקיע מידי תרו"מ מהא דאיתא שם בפרק השולח במשנה המוכר את שדהו לעובד כוכבים
לוקח ומביא ממנו בכורים מפני תיקון העולם. וע"ז מקשה הגמרא למ"ד דאין קנין
מפני תיקון העולם אין, מדאורייתא לא וכו' וכתב שם רש"י וז"ל מדאורייתא לא
- ואי אין קנין לעובד כוכבים להפקיעה מקדושתה הויא לה לענין קדושתה ברשות ישראל כאילו
משכנה וכיון דבכורים מצוה דרמיא עליה היא ולא טבלי לאסור פירות באכילה מיחייב ליקח
ולהביא ולא דמי למעשר דאפילו למ"ד אין קנין לא מיחייב לעשר על חלקו של עובד כוכבים
דמעשר טביל ואסר ליה באכילה ולא מצוה דרמיה עליה היא אלא א"כ אכלן או מוכרן דמשתרשי
ליה אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה היא עכ"ל ומשמע דבתרו"מ אין מצוה חיובית.
מנ"ח – אין מצוה חיובית בהפרשת
תרו"מ
ובמנ"ח תמה על השיטות דאין איסור הנאה
של כילוי בטבל טהור ולכאורה הרי ע"י הכילוי מבטל מצות עשה של הפרשת חרו"מ
ותירץ המנ"ח דאין זה מצוה חיובית וזה רק מצוה כמו בשחיטה שמברכין עליה על ברכת
המצות דאע"ג שאין זה מצוה חיובית לשחוט אבל אם רוצה לאכול אז יש מצוה לשחוט וכמו
כן בתרו"מ. וא"כ מבואר מכ"ז דבאמת אין מצוה לעשר. ולפ"ז גם התוס'
תמוהין, דלמה הוצרכו לומר שאם לא הפריש מעשר ראשון אז אין בל תאחר משום שאין ב' דרשות
והרי לכאורה בלא אפריש אין עליו שום חויב להפריש ושוב לא שייך בזה הלאו לבל תאחר.
שיטת הרמב"ם שיש מצוה חיובית בהפרשה
ובאבי עזרי כתב ליישב לפי מה שהוכיח מהרמב"ם בספר
המצוות שהפרשת תרומה נחשבת מצוה חיובית, שהרי הרמב"ם כתב מצות עשה להפריש תרומה
גדולה שנאמר ראשית דגנך תתן לו. והרמב"ן בספר המצוות שורש י"ב השיג על הרמב"ם
שמנה הפרשת תרומה ונתינה למצוה אחת והוא סובר שיש שתי מצות נפרדות, הפרשתה ממה שנאמר
בפ' שלח תרימו תרומה לה', ונתינתה ממה שנאמר בפ' שופטים ראשית דגנך תתן לו ועיי"ש.
והנה הרמב"ם שכתב שמצוה להפריש תרומה ממה שנאמר ראשית דגנך תתן לו, הרי שהפירוש
הוא תתן לו היינו שמחוייבין לתת להכהן ע"י שמפרישין ואח"כ נותנין, וע"כ
מברכין להפריש תרומה ולא רק משום שע"י הפרשת תרומה ניתר התבואה והפרשה היא כמו
שחיטה שמברכין עליה ונקראת מצוה ונמנית במנין המצות אבל כאן שהרמב"ם כתב שהמצוה
היא מה שנאמר תתן לו שמחוייב לתת וא"כ צריך להפריש שהרי מצות נתינה היא ודאי חיובית
באם יש לו כבר תרומה יש חיוב ומצות נתינה, וממילא אם לא הפריש חייב להפריש ולתת. והרי
להדיא שלפי הרמב"ם הוי מצוה חיובית ועיי"ש באבי עזרי וכתב שם שאם התוס' סברי
כהרמב"ם אז ניחא מה ששייך בל תאחר במעשרות ולכן התוס' נאלצו לומר שלא שייך בלא
תאחר בלא אפריש משום שכיון שצריך תרי קראי ואין פסוק מיוחד ללא אפריש. [אלא
שלפי זה עדיין נותרת בעינה קושיית הטו"א, שמכיון שהפרשה היא מצוה חיובית לא
צריך פסוק לחדש שבלא הפריש עובר בבל תאחר משא"כ באמר ולא אפריש קרבן דהוה
אמינא שדיבורא לאו כלום].
ובס' עמק ברכה הוכיח שמעצם מצות ביעור שמצד זה צריך להפריש ולתת
אז, ראי' שיש חיוב הפרשה, שאם נאמר שבכלל אין חיוב הפרשה א"כ איך פתאום נעשה חיוב
להפריש ולתת. ועי' בס' ברכת יצחק [לג"ר יצחק לוין ח"ט עמ'
רנ"ב].
ויש להאריך בדברי תוספות מאד מאד ומה שהלב חושק הפנאי עושק. עי' בס' גבורת יצחק על ר"ה ועוד ועוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה