 | |||
| |||
|
|
|
פרשת בהר
ג
|
ה
|
שבוע נראה יסוד עצום המגדיר מחדש את
היחס הנפשי והמעשי הנדרש מכל יהודי כלפי חברו. ובמאמר השני נדלה פנינים בשיטת
הרא"ש בדין שמיטת כספים. וכאן המקום לעורר את הקהל הקדוש להתכונן לשנת השמיטה
הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ע"י לימוד המשניות, הירושלמי וההלכות הרבות.
אין זו מילתא זוטרתא לחיות שנה שלימה בתוך השבת, ומי שטרח בערב שבת ע"י
לימוד, יאכל בשבת וימצה את מירב התועלת הרוחנית. מול סוף, כמה פנינים קצרים על
הפרשה.
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו, והחזקת בו,
גר ותושב וחי עמך" [כ"ה ל"ה]. והנה מפשטות דברי הפסוק, משמע שאם אחיך
הוא, הרי מחויב אתה ב'והחזקת בו' שכמו שכתב רש"י, שאל תניחהו שירד ויפול ויהיה
קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה הדבר דומה למשאוי שעל החמור עודהו על החמור,
אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ חמשה אין מעמידין אותו ע"כ. [ועכ"פ זו
המעלה הראשונה בצדקה היא וכמבואר ברמב"ם בפ"י ממתנו"ע ה"ז ובשו"ע
ביור"ד בסי' רמ"ט סעיף ז' עיי"ש]. ובבהגר"א כתב באחיך הוא אבל
בגר תושב ליכא חיוב כזה אלא ישנו רק חיוב של וחי עמך. [ובמנ"ח במצוה ס"ח
דן מלשון הפסוק כאן שישנה מצוות 'והחזקת' גם בגר תושב עיי"ש שהסיק דלא משמע כן
ברמב"ם ובטור ובשו"ע עיי"ש, ועיין במש"כ בענין זה בחי' הרי"ז
הלוי עה"ת בסו"פ ראה עיי"ש אבל נראה שאדרבא, מלשון הפסוק משמע שאין
והחזקת בג"ת וכנ"ל וכדלהלן.]
ויש כאן מסכת של תמיהות שהעלה הגאון
הגדול רבי דוד מן זצ"ל [בס' די באר מהדורא תנינא פ' בהר]:
א] ראשית כל, צריכים להבין את השינוי בין
'אחיך' לבין גר ותושב, שלראשון חייבים להחזיק בו ולשני אין חייבים אלא ב"וחי
עמך". ב] ובנוסף יש תמיהה
רבתי, שאחרי שכמוש"כ רש"י, סברא היא שמחמת החיוב שישנו לאחר שנפל מתחייב
משום כך להחזיקו קודם שנפל, הרי כיון שגם בג"ת חייבין בו לאחר שנפל דהיינו מש"כ
וחי עמך, הרי זה ממילא צריך לחייב החזקה קודם שנפל, כשם שמטעם זה הדין הוא כן באחיך
ובמה שונה הגר תושב שאין דינו כן אלא לאחר שכבר נפל? ג] ובפסוק ל"ו כתוב
"אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך". ועיין בכלי יקר שהקשה,
שהרי איסור ריבית ישנו בין לעני ובין לעשיר, ואיך נאמר אל תקח מאתו וגו' מתייחס למושא
של פסוק כ"ה, דהיינו עני - "כי ימוך
אחיך" והרי לא רק מאתו אסור אלא אסור מכל אחד מישראל עיי"ש. ד] עוד
צ"ב בזה, דעיין בגמ' בב"מ [דף ע"א] שמבואר שם דממה שנאמר איסור ריבית
כהמשך למש"כ בפסוק ל"ה, הרי משמע בפשטות שגם מג"ת אסור ליקח ריבית שהרי
ג"ת מופיע בפסוק ל"ה אלא דממש"כ אל תקח "מאתו" ולא כתיב אל
תקח "מאתם" למדים שרק מישראל הוא שאסור עיי"ש. והרי סו"ס משמע
מהפסוקים שאותה סיבה המחייבת את מש"כ בפסוק ל"ה מחייבת נמי את מש"כ
בפסוק ל"ו, שהרי מטעם זה היתה ס"ד כנ"ל שגם לג"ת אסור בריבית ואיך
ממעטינן לג"ת אע"פ שישנו במש"כ בפסוק ל"ה אחרי שמבואר בפסוקים
שמחמת מש"כ בפסוק ל"ה אסור מש"כ כאן בקרא ל"ו על נשך ומרבית.
וביאר הגאון הנ"ל, דנראה דמש"כ
כאן כי ימוך אחיך והחזקת וגו' אין המילה "אחיך" באה רק לומר כלפי מי ציוה
הפסוק בחיוב של צדקה וריבית, אלא שבאה הפרשה כאן לחייב [וכלהלן בס"ד מהמשך הפרשה]
שתהיה ההנהגה בין בני ישראל הנהגה של אחיך, ושמחמת זה הוא שמתחייב את מש"כ
כאן בפרשה על והחזקת בו ועל אל תקח מאתו וגו'. ומפורשים הדברים ברמב"ם [בפ"י
ממתנו"ע ה"ב עיי"ש] שלאחר שכתב שם הרמב"ם את החיוב להיזהר במצוות
צדקה יתר מכל מצוות עשה, והאריך שם עוד הרמב"ם במעלות הצדקה, כתב שם הרמב"ם
וז"ל כל ישראל והנלווה אליהם כאחים הם שנאמר בנים אתה לה' אלהיכם, אם לא ירחם
האח על אחיו מי ירחם עליו ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן הלגויים ששונאין אותן ורודפים
אחריהם, הא אין עיניהם תלויות אלא לאחיהן ע"כ. דהיינו, שמהאחווה של ישראל מתחייב
לקיים את מצוות הצדקה. וזאת באה כאן לחדש פרשה זו, שחייבים לנהוג עם כל ישראל והנלווה
אליהם, דהיינו גרים, בהנהגה המתחייבת מצד אחווה זו שהוא מש"כ והחזקת וגו' ומש"כ
אל תקח וגו'.
וזה מפורש במכילתא [בר"פ בשלח עיי"ש]
על מה שהיה מהלך ארונו של יוסף עם ארון חי העולמים, והיו עוברין ושבים אומרים, מה טיבן
של שני ארונות הללו, והם אומרים להם זה ארונו של מת וזה ארונו של חי העולמים, ואומרים
להם המונח בארון זה קיים מה שכתוב במונח בארון זה, בארון זה מה כתיב? 'אני השם' וביוסף
כתיב וכו' עיי"ש מכמה וכמה מצוות שבתורה. ובסוף הדברים איתא במכילתא נמי למש"כ
כאן וחי אחיך עמך. ואצל יוסף כתיב 'ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו'
[בראשית פמ"ז י"ב] עיי"ש. ולכאורה תמוה, שהרי מש"כ וחי אחיך וגו'
הוא חיוב כלפי כל בני ישראל, ולא על אביו ואחיו ממש, ואיך יש 'קיים זה מה שכתוב בזה'
עי"ז שכלכל את אביו ואחיו ממש? ומזה מבואר כנ"ל, שגם החיוב כאן אינו אלא
לכלכל את אחיו ממש וכמוש"כ הרמב"ם כנ"ל שכל בני ישראל אחין ממש הם בהיותם
בני אב אחד ולכן שפיר הו"ל ויכלכל את אביו ואחיו קיים זה מה שכתוב כאן וחי אחיך
עמך.
ומעתה הרי מבואר שפיר החילוק בין החיוב
לעניי ישראל ובין החיוב לג"ת, שבעניי ישראל שהוא אחיו, הרי מחייבת האחווה לא רק
שיהיה וחי עמך דהיינו לדאוג לו שיחיה ולא ימות, שבזה אע"פ שישנו חשבון שכתב רש"י
מהתו"כ גם אצל גר ותושב, אבל כיון שהחיוב הוא וחי וכו' הרי המחייב הוא היותו במצב
של חסרון ב'וחי' וכו' ולכן א"א לחייב משום חשבונות דלהבא כל שעכשיו חי בטוב הוא
אחרי שכל המחייב חל בהיותו ימוך בחסרון של וחי, וכל שאינו כן אין כלל מחייב. אבל באחיך
המחייב ישנו מעצם היותו אחיך ולא ה"ימוך" שבו וכשיש את המחייב הרי החשבון
שכתב רש"י מחייב הנהגה כזו של חזקהו משעת מוטת יד שהיא ההנהגה הנכונה וממילא שזוהי
ההנהגה עם אחיך ולכן ישנו החיוב גם קודם שנפל כל שהוא אחיך ולא קיים חיוב זה כלפי גר
ותושב וכמבואר כאן בפסוק.
וא"ש נמי משה"ק הכלי יקר, שהרי
ישנו איסור ריבית גם בלא כי ימוך, שהרי למשנ"ת מש"כ כי ימוך אינו המחייב
אלא תוצאה מהמחייב של היותו אחיך, וע"ז שפיר כתיב אל תקח מאתו דהיינו
מאחיך נשך ותרבית, שנאמר בזה, שכשם שהיותו אחיך מחייב שכשיש "כי ימוך" יהיה
"והחזקת בו" [ומה שאין דין זה בעשיר אע"פ שגם הוא אחיך, הוא רק משום
שאין בו כי ימוך וא"צ לוהחזקת בו], הרי כמו"כ מתחייב מהיותו אחיך ולכל מי
שהוא אחיך שאל תקח ממנו וגו', ולכן שפיר גם לגבי עשיר הרי זה המשך לדין שנאמר בפסוק
ל"ה. ומיושב נמי כמובן מה דשרי ריבית בג"ת שהרי חיוב זה קיים מכוח המחייב
של אחיך [וכמבואר בהמשך הפסוק "וחי אחיך עמך" דמבואר שהאיסור מחמת היותו
אחיך הוא ומ"מ בעי נמי לדרשה דמאתו ולא מאותם למעט ג"ת וי"ל] ולכן ג"ת
שכמו שביארנו מבואר מהפסוק עצמו שאין בו חיוב של אחיך אלא רק של וחי עמך שפיר אינו
בכלל מש"כ אל תקח וגו' ולכן מותר להלוותו בריבית עכ"ד ה'די באר'
ועיי"ש שהגאונות מבצבצת מכל קטע, ושפתיים ישק.
וגדול תלמוד שמביא ... אדם נוסע בכביש,
ורואה אחיו מחכה בתחנת אוטובוס. עוצר או לא עוצר? ודאי שעוצר – הוא אחיו! אדם נוסע
בכביש ורואה אדם זר – יהודי בלבוש החרדי-הטיפוסי, מחכה בתחנת אוטובוס. עוצר או לא
עוצר? בתשעים ותשע נקודה תשע תשע תשע תשע אחוז מהמקרים, הוא אינו עוצר. למה??
הסיבה היא פשוטה: יש כאן טעות אופטית-השקפתית. הוא רואה בפניו אדם זר שאין לו כל
קשר אליו כאשר האמת-האלקית-הצרופה מלמדת שבפניו מחכה לא אחר מאחיו-בשרו. איפה,
רבונו של עולם, נעלם האחווה? אם היית נוסע בסין והיית רואה אדם דתי ברחוב, אפילו
אם הכיפה לא הייתה עשוייה מבד בצבע שחור, היית עוצר לו מן הסתם, והיית מאד שמח
לפגוש יהודי. אשרינו מה טוב חלקינו! אנחנו חיים במדינה שהיא מלאה ביהודים. אפשר
להסתובב ולראות "משפוחה" בכל מקום. בבית הכנסת, במכולת, בתור בקופת
חולים, בכל מקום. ההרגשה יכולה להיות נהדרת. מה שחסרה היא הרגשת האחווה שהיא גם
מחייבת רמה מאד גבוהה של הזדהות, אמפתיה ואהבה לזולת. בינו נא זאת, כי הדברים
חודרים עד עמקי בטן.
שמיטת
כספים
הרא"ש בגיטין [סי' כ'] בא"ד כתב
וז"ל והא דאין כותבין פרוזבול בשביעית אע"פ שאינה משמטת אלא בסופה, נראה
לפרש הטעם ע"פ המקראות, מקץ שבע שנים תעשה שמטה, וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה
ידו. מפשטיה דקרא ילפינן דאין שביעית משמטת אלא בסופה כדכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה
וזה דבר השמטה שאינו אלא בסוף השבע שמוט כל בעל משה ידו אבל מיד כשהתחילה שנת
השמיטה אין ב"ד בודקין לגבות שום חוב וגם המלוה בעצמו אין לו ליגוש הלוה דכתיב
לא יגוש את אחיו ואת רעהו כי קרא שמטה לה', מיד שנכנסה השמטה לא יגוש, אבל אם יפרע
הלוה בעצמו אין צריך לומר משמט אני וכמו שאין נזקקין לגבות החוב כך אין נזקקין לכתוב
פרוזבול מיד שנכנסה שביעית עכ"ל. ומבואר מדברי הרא"ש דבשמיטת כספים איתנייהו
תרי דיני וחלוקים הם ביסוד דינם, א] הפקעת החוב, וזה נאמר בסוף שביעית. ב] איסור לא
יגוש, דחייל בתחילת שנת השמיטה אף דעדיין לא נפקע החוב. אולם הרמב"ם והרמב"ן
עיי"ש בקרבן נתנאל אות א' וכן המאירי פליגי וסברי דגם לאו דלא יגוש ליכא עד סוף
שביעית ונפק"מ בזה גם לגבי זמן כתיבת הפרוזבול דלדעת הרא"ש דבתחילת שביעית
איכא איסורא דלא יגוש, בע"כ דכותבים פרוזבול קודם שנת השבע אבל לדעת הרמב"ם
והרמב"ן דגם איסור לא יגוש ליכא עד סוף שביעית הרי יכולין לכתוב פרוזבול בסוף
שבע.
והנה הקצות החושן [בסי' ס"ז סק"א]
הקשה על הרא"ש מהא דמבואר בגמ' מכות [ג:] וכן נפסק להלכה [עיין ברמב"ם פ"ט
מהל' שמיטה ויובל הל"י] המלוה את חבירו והתנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו
בשביעית תנאו קיים, שכל תנאי שבממון תנאו קיים. והנה לפי שיטת הרא"ש, אה"נ
בנוגע להפקעת החוב הוי דבר שבממון ויכול להתנות. אולם, לענין איסור לא יגוש דחל בתתילת
השנה ואינו תלוי בהפקעת החוב דחל בסוף השנה הוי מילתא דאיסורא ובדבר שבאיסור אין תנאו
קיים דהו"ל מתנה עמש"כ בתורה וצ"ע. [והנה בשלמא לשיטת הרמב"ם והרמב"ן,
י"ל דאף דאיכא תרי דינים - דין איסור ודין ממון - מ"מ כיון דחיילי תרווייהו
בסוף השנה י"ל דהם תלויים זב"ז ואיסור לא יגוש הוא רק אם נפקע החוב והוא
תובע וע"כ כיון דתנאו קיים לענין ממון ואין החוב נפקע, ממילא ליכא איסורא דלא
יגוש. אבל לפי"ד הרא"ש, הרי הם ב' דינים נפרדים דאע"ג דהחוב אינו נפקע
עד סוף השנה מ"מ איכא איסור לא יגוש בתחילת השנה וא"כ צ"ע דאף דמהני
תנאי בדבר שבממון מ"מ לא יועיל תנאי לענין איסור לא יגוש].
וכמה מגדולי ראשי הישיבות [הגר"פ
שטיין בליקוטי שיעורים על מכות סי' ד', הגר"ח שמואלביץ בשערי חיים סי'
נ"ב והגר"א וייס במנחת אשר סי' נ"ט] תירצו ברוח זו: יש להסתפק בכוונת
הרא"ש דאיכא איסור לא יגוש בתחילת השנה - אם כוונתו דלענין זכותי המלוה לא חייל
כלום, והוי דין איסור גרידא, דאסור ליגוש, או"ד יסוד דינא דלא יגוש דחייל בתחילת
שביעית הוי ג"כ חלות הפקעה בזכותי ממון של המלוה. ביאור הדברים, דהנה בכל חוב
ישנם שני מרכיבים: א' עצם החוב ב' זכותי גוביינא. ויש מציאות של חוב בלי זכות גוביינא
- ולדוגמא אם לוה המעות מעכו"ם אי"צ לפרוע, דהפקעת הלואתו מותר ומ"מ
אם נתגייר חייב לפרוע לו עי' ב"מ דף ע"ב. ומבואר דאף דהפקעת הלואתו מותרת
כ"ז אינו אלא לגבי זכות גבייה, שאין לעכו"ם זכות לתבוע וליכא איסור לישראל
שלא לפורעו. אולם, עצם החוב שריר וקיים גם לעכו"ם, ולכן כאשר נתגייר יש לו זכות
גבייה על חוב שהיה לו ואכמ"ל. והנה י"ל דדין שמיטת כספים נאמר על שניהם,
שנאמר דשביעית משמטת גוף החוב ושביעית משמטת זכות התביעה, אשר לפי"ז י"ל
בכוונת הרא"ש דהא דנאמר לאו דלא יגוש בתחילת שנת השמיטה, אין זה דין איסור גרידא
כ"א דחייל הפקעה בזכות תביעה שלו וע"כ אסור ליגוש ורק דגוף החוב לא נשמט
עד סוף שביעית. אולם זכות תביעה דידי' כבר נשמטה בתחילת השנה. [אולם לצד הא', נמצא
דהרא"ש מודה דגם חלות דין שמיטה לענין זכות גבייה הוי בסוף שביעית אלא דבתחילת
השנה איכא איסורא גרידא ולא שייטא לדיני ממון דמצד דיני ממון עדיין יש לו זכות תביעה].
ולפ"ז, נראה לישב קושית הקצוה"ח
על שיטת הרא"ש, דהיאך מהני תנאו בשביעית, דאי נימא בכוונת הרא"ש דהא דחייל
לא יגוש בתחילת שביעית אין זה דין איסור גרידא אלא דהוי דין ממון דנפקע זכות תביעה
[ועי' בתומים סי' ס"ז דמדבריו משמע דפי' כן] א"כ שפיר יכול להתנות גם בזה
שלא ישמיט שביעית דהוי דבר שבממון ותנאו קיים, וממילא גם איסורא דלא יגוש ליכא, דיסוד
איסור לא יגוש הוא דאם נפקע זכות תביעה והוא תובע, אז עובר בלאו ודין האיסור הוא תולדה
מהדין ממון, וע"כ אם לא נפקע זכות ממון ממילא אינו עובר בלא יגוש.
והוסיף הגר"ש בורנשטיין
שליט"א [וזאת ליעקב גיטין סי' כ"ה] שהתירוץ האמור מדויק בלשון הרא"ש
דז"ל "מ"מ מיד בתחילת השביעית אין בי"ד בודקין לגבות שום חוב וגם
המלוה עצמו אין לו ליגוש הלוה דכתיב לא יגוש וגו' כי קרא שמיטה לה' מיד שנכנסה השמיטה
לא יגוש עכ"ל. ולכאורה איפכא הול"ל, דהמלוה עצמו אין לו ליגוש וממילא אין
בי"ד גובין שום חוב דעיקר איסורא דלא יגוש אמלוה קאי. אך לפי המבואר, הוא מדוקדק
היטב, דשורש דין השמיטה גם של שנת השמיטה עצמה הוא הפקעת כח התביעה ושאין בי"ד
נזקקים לו ומכח זה איכא נמי איסורא דלא יגוש וכנ"ל, וזהו שכ' דאין בי"ד בודקין
לגבות שום חוב – והמסתעף מזה – שגם המלוה עצמו אין לו ליגוש הלוה.
ולפ"ז יש לבאר ג"כ סברת הרמב"ם
ושאר ראשונים דפליגי על הרא"ש וסברי מרנן דליכא שום דין שמיטת כספים בתחילת השנה.
ויסוד פלוגתתם, דהנה נתבאר דבכל חוב תרתי איכא: א' עצם החוב ב' זכות גוביינא, ושניהם
נפקעים בשביעית. ויש להסתפק, אם חד דינא הוא, דעיקר השמיטה הוא על עצם החוב וזכות תביעה
דמלוה ממילא נפקעת דאם ליכא חוב לא שייך זכות תביעה או דילמא נאמרו תרי דינים נפרדים
שאינם תלויים זב"ז, חדא, נאמר דנפקע זכות גוביינא ועוד דנפקע עצם החוב. ונפק"מ
בזה, אם עצם החוב לא שייך בו שמיטה ולענין הזכות תביעה שייך שמיטה. דבזה פליגי הרמב"ם
והרא"ש, דהרמב"ם ס"ל דבדין שמיטת כספים נאמר רק חד דינא - הפקעת גוף
החוב, ורק דממילא נפקעה זכות התביעה אשר ע"כ א"א לחלק הפקעת זכות תביעה מהפקעת
גוף החוב, וכמו דהחוב נפקע בסוף השנה כמו"כ זכות התביעה נפקעה אז, דליכא דין שמיטה
מיוחדת על זכות התביעה. משא"כ הרא"ש, ס"ל דהווין ב' דינים נפרדים, ונאמר
דין שמיטה מיוחדת אזכות תביעה מלבד דין שמיטה אעצם החוב, וע"כ שפיר י"ל דחלוקים
בדינם, דאף דגוף החוב נפקע בסוף שביעית, מ"מ הזכות תביעה נפקעה בתחילת השנה ומשו"ה
עובר בלא יגוש וביסודו הוי דין ממון דנפקע זכות תביעה וכנ"ל עכ"ד
ודפח"ח [ועי' בספרים שציינתי איך כל אחד המשיך בדרכו הטובה יאכלו ענוים
וישבעו].
העולה מן המתבאר, שלדעת הרמב"ם
ודעימיה אין דין שמיטה אלא בסופה משא"כ הרא"ש סובר שיש גם דין שמיטה
מתחילתו לענין לא יגוש. מחלוקת זו מעוררת עיון בגמרא במכות [ג.]: "מנא הא מילתא דאמור רבנן: המלוה את חבירו סתם - אינו רשאי לתובעו פחות
מל' יום, אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה?
א"ל, דכתיב [דברים ט"ו] קרבה שנת השבע
שנת השמטה, ממשמע שנאמר קרבה שנת השבע, איני יודע שהיא שנת שמטה? אלא מה תלמוד
לומר שנת השמטה? לומר לך: יש שמטה אחרת שהיא כזו, ואיזו זו? המלוה את חבירו סתם,
שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום, דאמר מר: שלשים יום בשנה חשוב שנה."
הרי עין רואה ואוזן שומעת וכל הדברים
בספר נכתבים, שאותו דין שסתם הלואה שהוא ל' יום, הר"ז נלמד מדין שמיטה והוי כדוגמתו.
לפי דעת הרא"ש, דס"ל דאף בתחלת השמיטה יש כבר דין דשמיטה והיינו דאף דשפיר
יש כאן חוב קיים אולם יש בזה האיסור לגבות החוב וכמש"נ, וא"כ הרי לפי זה
כשאנו לומדים מהא דכתיב קרבה שנת השבע שנת השמיטה וגו' דיש לך שמיטה אחרת שהיא כזו
דהיינו סתם הלואה ל' יום, הרי לדידיה שפיר יש לפרשו כפשוטו דהיינו תחלת שנת השמיטה
דכבר חל בזה דין השמיטה ואשר פירושו דאף דשפיר יש כאן חוב קיים, אולם יש בזה איסור
לגבותו ובזה הוא דמדמינן לסתם הלואה ל' יום והיינו דבתוך הל' יום הרי זה כעין מה דכתיב
קרבה שנת השבע שנת השמיטה וגו' דפירושו לפי הנ"ל דשפיר יש כאן חוב אלא דאין לגבותו
תוך זמן זה וכמו שמדויק נמי מלשון הגמ' דהמלוה את חבירו סתם שאינו רשאי לתובעו בפחות
מל' יום והיינו דכל עיקר הדין בזה הוא במה שאינו רשאי לתובעו אבל עיקר החוב שפיר יש
כאן. נמצא שהשלשים יום [של הלואה] הם ממש באותו גדר של השנה של שמיטה, שבשניהם
אסור לגבות חוב אם כי החוב קיים. משא"כ לרמב"ם אין הדימוי בין איסור
גביית חוב תוך שלשים ושנת השמיטה עולה יפה, שהרי לדבריו במשך כל אותה שנה מותר
לגבות חובות, בניגוד להלוואה שאסור בגבייה תוך שלשים. ומה פירוש דברי הגמרא "יש שמטה אחרת שהיא כזו,
ואיזו זו? המלוה את חבירו סתם, שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום, דאמר מר:
שלשים יום בשנה חשוב שנה". סו"ס, מנין לנו של' יום נקראים שנה, ומשמיטה
א"א ללמוד, שבשמיטה מותר לגבות במשך כל אותה שנה משא"כ בהלוואה שאסור
לגבות.
והנה שם בר"ח כתב "אלא יש לך שמיטה אחרת שמשמטת כשנת השבע,
ואיזו היא? זה המלוה את חבירו סתם שאינו רשאי לתובעו פחות מל' יום שהן חשובין כשנה
דאמר מר שלשים יום בשנה חשוב שנה". הרי כדברי הרא"ש שיש הקבלה בין שלשים
ימי ההלואה ושנת השמיטה, ומכאן למדה הגמרא, ששלשים יום בשנה חשוב שנה. והביא מדברי
ר"ח בס' אמרי סופר [מכות עמ' מ"ג] להגר"י סופר שליט"א, ה'
ירפאהו רפואה שלימה, עיי"ש. ועי' בס' אור אברהם [דברים עמ' קמ"ד] ודבריו
צע"ג.
אך דא עקא, בעיקר הדבר שהבאנו, ששמיטת כספים היא בעיקר מילתא דממונא
ולא איסורא, צ"ע ממה שכתב הרא"ש במכות פ"א סי' ג' דקי"ל דהמלוה את חבירו לעשר שנים אין
שביעית משמטתו ומשום דשביעית בזה"ז דרבנן ואזלינן לקולא וכ' ע"ז הב"י
חו"מ סי' ס"ז הובא שם בפלפ"ח דאף דאיכא נמי ממונא דקי"ל דקולא
לנתבע מ"מ יסודו איסורא עיי"ש. ומפורש דשורש דין השמיטה הוא מילתא
דאיסורא וצ"ע לפי זה מה שכתבנו דבעיקר הוא מילתא דממונא. עי' שיעורי רבי
שמואל [מכות ג:] מה שכתב בדברי הב"ח ובס' חבצלת השרון פ' ראה, דברי טעם.
ובעצם קושיית הקצוה"ח תירוץ
הגרח"ש באופ"א, דהך איסורא דלא יגוש שנאמר בשנת השמיטה, אינו אלא בחוב כה"ג
שיחול בו דין שמיטה בסופה שאסרה תורה לתובעו כבר מתחילת השנה אבל חוב שהתנה ע"מ
שלא תשמטני בשביעית שמכח תנאו אין בו דין שמיטה בסופה דהא הפקעת החוב היא מילתא דממונא,
שוב אין בו ממילא גם לאו דלא יגוש.
שמיטה – ניצוץ מחיים
של העתיד לבוא
איזה זמן מופלא היא שנת השבע, שנת שבת הארץ. כבר חדל העולם להיות עולם
תחרותי שבו כל אחד מנסה להצליח על חשבון הזולת. ההישגיות נעלמת, וחיים וניזונים
ממתנת השם מתוך השקט ובטחה, כנאה וכיאה לשנה שלימה של שבת. שבת היא יום לפרט
ומקבילה היא שבת הארץ השייכת לכלל. בזוהר יתרו [פח ב] כתוב 'בשבתא יהבין ליה לבר נש נשמתא אחרא נשמתא
עילאה' ובזוהר בהר [קז] 'האי קרא בכנסת ישראל אוקימנא, הדא הוא דכתיב כי תבוא
לארץ וגו' ושבתה הארץ' ובכן בשבת בר נש ובשמיטה כנסת ישראל. ההבדלים הסוציו-אקונומיים כבר אינם משמעותיים והשוויון והאחווה
מורגשים, בתוך כלל האנושות וגם לרבות את העולם הזואוליגי – "לך ולעבדך ולאמתך
ולשכירך ולתושבך הגרים עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". השבת
היא אכן "רזא דאחד" המאחדת כל היצורים. שנה זו היא בשורה על עולם עדין
יותר, טוב יותר, אחדותי יותר. 'אדם ובהמה תושיע השם'! [עפ"י הספה"ק].
וכבמעמד החומרי כמו כן במעמד הרוחני, המצות
התלויות בארץ הנה הנן הרכוש הרוחני היסודי של האומה, והמצות שאינן תלויות בארץ הנן
המטלטלין שהם נקנים אגב קרקע. אשרינו
שזכינו לחזור לארץ אחרי אלפיים שנות נידודים וזוכים לקיים מצוות התלויות בה!
[כנ"ל]
|
שבת שלום ואורות אין סוף!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה