כתובות י. ושמעתתא ב' פרק י: נאמנות הבעל להפסיד אשה כתובתה

לזכות אבי מורי ר' יצחק יונה בן שמואל פינחס לברכה והצלחה בכל מעשי ידיו

קושית הרמב"ן – מדוע אינו נאמן מעיקר הדין לטעון שהייתה בתולה

כתובות י. - איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל משום רשב"א, חכמים תיקנו להם לבנות ישראל, לבתולה מאתיים ולאלמנה מנה והם האמינוהו דאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן ע"כ.

אבל מן הדין, וכן למ"ד כתובה דאורייתא, אינו נאמן להפקיע כתובה אלא בעדות ברורה. והקשה הרמב"ן [ט:] מדוע אינו נאמן הרי לא התחייב כתובה אלא לבתולה ולא לבעולה, וכיון שהוא טוען ברי שלא היתה בתולה, מדוע אינו נאמן, הרי הוא מוחזק בממון ואם היא רוצה להוציא ממון, עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי, וכמו מי שמוציא שטר על חבירו בתנאי שאומרים לו קיים תנאך ושטרך וחות לדינא.

ותירץ שבמקום שטוענת ברי הרי מחמת טענה זו אנו מסתפקים שמא בעל בהטיה ונדמה היה לו שפתחה פתוח, או שמא אינו בקי בפתח פתוח, ולפיכך היא נאמנת, שכן ברי וחזקת הגוף [שהיתה בתולה] מסייעים לה [כר"ג הסובר ד'ברי' וחזקה מוציאין ממון], ועוד שהיתה יכולה לטעון מוכת עץ אני תחתיך שלא היה יכול להכחישה, הלכך מדינא היא נאמנת אלא שחכמים האמינוהו משום החזקה. עוד תירץ שאף בשותקת י"ל כיון שרוב נשים בתולות נישאות ויש גם חזקת הגוף שבתולה היא, הולכים אחר הרוב והחזקה להוציא ממון, ואינו נאמן להפסידה כתובתה אלא בראיה ברורה אלא שחכמים האמינוהו משום החזקה.

והקשה הגרש"ר זצ"ל, דצ"ב בקושית הרמב"ן, דלכאורה לק"מ, דהנה בטבח שקנה בהמה ונאבדה, אטו יהא נאמן לומר טריפה מצאתיה, דאפילו טוען ברי שמצא טריפה כזאת שודאי כבר היתה אצל המוכר אינו נאמן ומשום דכיון דרוב בהמות כשרות והוחזקה בכשרות לא מחזקינן ספיקות כל זמן דאין ריעותא המספקת לפנינו. ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב, מ"מ בענין דאין ריעותא לפנינו לית כאן ספיקא כלל, דכיון דהוחזקה בכשרות אנן לא מחזקינן מעצמינו ספיקא כלל וחייב הטבח לשלם. וכן בכנס אשה, כיון דהיא בחזקת שאין לה מומין כל זמן דאין המומין לפנינו אנן לא מחזקינן מעצמינו ספיקא כלל להסתפק שמא יש בה מומין ואפי' טוען ברי ובאופן דאי אפשר כעת לברר וטוען שהם מומין כאלה שכבר היו בבית אביה, אפילו הכי פשיטא דאינו נאמן.

והרי זהו כל עיקר גדר כאן נמצא וכאן היה דמוציאין ע"י ממון דהיינו דלא מחזקינן ריעותא מרשות לרשות והוי לענין רשות האב והמוכר כאילו אין לנו ריעותא כלל דאף דמומין לפנינו, מ"מ לא מחזקינן ריעותא מרשות לרשות וכמו שביאר בשב שמעתתא ש"ב פ"ד, וא"כ ה"נ בטוען בעולה מצאתיה כיון דהיא בחזקת בתולה ואין ריעותא לפנינו, אינו נאמן כלל במה שטוען שמצאה בעולה וכמו שטוען שמצא בה מומין שודאי באו מבית אביה או טבח שטוען ברי שמצא בה טריפות שודאי כבר היתה אצל המוכר פשיטא דאינו נאמן, וה"נ דכוותה ממש. וצריך ביאור, מה זה דהוי קשיא לרמב"ן והא לכאורה אין התחלה כלל לקושיתו. וכן קי"ל לקמן [עו ב] למסקנא דמחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור, על בעל הפרה להביא ראיה שמת החמור קדם משיכה ומשום דנולד הספק ברשותו והיינו משום דלא מחזקינן ריעותא מרשות לרשות וכיון דהחמור בחזקת חי משום כאן נמצא וכאן היה, הוי כאילו אין ריעותא לפנינו לענין רשות בעל החמור ולא עבדינן ספיקא כלל וכל דלא מחזקינן ספיקא מהני אפילו להוצאת ממון ג"כ וכמו במומין וטריפות וא"כ ה"נ בנידון דידן וצ"ע בקושית הרמב"ן עכ"ד.

תירוץ ה'שערי חיים' – הקידושין ברורים ואילו הביטול מעלה ספק ועל הבעל להוכיח את הטעות

ובס' שערי חיים [סי' כ"ט] האריך לתרץ קושיית הרמב"ן ותורף תירוצו היא שיש קידושין ברורים לפנינו [המחייבים אותו בכתובה] וספק אם יכול לבטלם בטענת טעות ולכן עליו להביא ראיה. ודימה זאת למקרה שיש ודאי מקח לפנינו וספק אם יש בו מום, שעל החוזר בו להביא ראיה ולא מועילה חזקת מ"ק של המוכר ולא חזקת הלוקח בדמים של הלוקח עיי"ש.

תירוץ השב שמעתתא

ובש"ש ש"ב פ"י הביא קושיית הרמב"ן וכתב באריכות ליישב ע"פ מה דאיתא בש"ס, שכל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה, כגון בטבח שמכר בהמה ונמצאת טריפה, דעל הלוקח להביא ראיה שהיתה טרפה מקודם, וכ"ז שאינו מביא ראיה חייב לשלם דמי הבהמה לטבח אפי' שאינו טוען ברי ומשום דכיון שנולד הספק ברשותו של הלוקח, אמרינן כאן נמצא כאן היה ואין מחזיקין מרשות לרשות.

וא"כ ה"ה הכא דאיכא ספק מתי נעשית בעולה, נימא כאן נמצא כאן היה, דכיון דמה שנמצאת שאינה בתולה הוי כשהיא תחתיו תלינן שזינתה תחתיו ואפי' דליכא ברי ושמא [אלא היא שותקת או מכחישתו ואינה טוענת משארסתני נאנסתי וכמ"ש הרא"ש והר"ן].

והמהרי"ט הסביר למה מאמינים לאשה [לדעת ר"ג] לומר משארסתני נאנסתי, שמאחר שלגבי הספק הראשון כבר הכרענו עפ"י חזקת הגוף בהדי ברי ושמא שתחתיו נבעלה, נמצא שכבר נתחייב הבעל בכתובה משעה שקידשה שהרי היתה אז בתולה ולא הוה מקח טעות אלא שעכשיו נולד ספק חדש שמא זינתה ונפקע החיוב ההוא, וא"כ הרי זה כאומר לאשה נתחייבתי לך בודאי ואיני יודע אם פרעתי לך, דבזה מהני טענת ברי ושמא גרידא להוציא ממנו הממון כדאיתא בב"ק קי"ח ע"א.

ומיושבת בזה שפיר קושית הרמב"ן דאי הוי כתובה דאורייתא לא היה נאמן, דהא נתקיים שפיר התנאי שהיתה בתולה מכח כאן נמצא כאן היה, דעי"ז נחשב דידעינן ודאי שזינתה תחתיו ורק דהוי ספק אי ברצון זינתה או באונס וע"ז אינו נאמן לומר שהיה ברצון כיון שהרי נתקיים התנאי ולכן קאמר דרק משום דכתובה דרבנן הם האמינוהו משום חזקה דא"א טורח וכו' ע"ש. [אלא שקשים דבריו, שסתר עצמו מרישא לסיפא, שקודם כתב שהיא צריכה לטעון ברי ואח"כ כתב שלא צריכה לטעון ברי].

והנה הקשו התוספות, דלמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה ואינו מפסיד הסעודה, אמאי יהא נאמן [שאין כאן סברא של אין אדם טורח וכו']. ותירץ הש"ש, שתוס' בכתובות הקשו על הך כללא דכל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה, ממתני' דב"מ דתנן המחליף פרה בחמור ומשך בעל הפרה את החמור וכשבא בעל החמור ליקח פרתו נמצא ולדה בצידה ואין ידוע אימתי ילדתו, אם קודם המשיכה ושייך הוא לבעל הפרה או שמא לאחר המשיכה ושייך לבעל החמור, ותני במתניתין יחלוקו. ובגמרא שם פריך, אמאי יחלוקו, ניחזי ברשות מי עומדת הפרה ויצטרך חבירו להביא ראיה כדין כל ממון המוטל בספק דהמוציא מחברו עליו הראיה. ומקושיית הגמרא משמע, שאם הפרה נמצאת עדיין ברשות בעל הפרה, אזי על בעל החמור להביא ראיה, וקשה דהא כיון שהספק נולד ברשות בעל הפרה, א"כ אדרבה יש לנו לומר כל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה ועל בעל הפרה להביא ראיה שקודם המשיכה ילדה.

ותירצו התוס', דהך כללא דכל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה, זהו דוקא כשנולד ספק לגריעותא שהספק הוא על מי חל ההפסד. אבל במקרה שהספק הוא לטובתו, וכההיא דמחליף פרה בחמור שהספק הוא מי זכה בולד, בזה לא אמרו כל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה.

והריב"ש ביאר דברי התוס' הנ"ל, דהכוונה היא שההבדל הוא בין היכא דהספק בא לבטל את המקח להיכא דהספק בא לברר ספק בתוך המקח אבל לשום צד המקח לא יבטל. דכל מאי דאמרינן דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה אינו אלא כשהספק בא לבטל המקח, דבזה אמרינן דמי שנולד הספק ברשותו יביא ראיה אבל כשלא בא לבטל המקח כמו במחליף פרה בחמור שהספק הוא על הולד אבל המקח בכל אופן ישאר קיים, בכהאי גוונא לא אמרינן דצריך להביא ראיה אלא אדרבה נחזי ברשותא דמאן קיימא.

ולפי המבואר דהיכא שאינו מבטל מעשה הקנין לא שייך ביה הך כללא דכל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה, א"כ למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה, לא שייך לומר כל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה, שהרי הבעל ע"י טענתו אינו בא לבטל את מעשה הקידושין, שגם אם היתה בעולה באמת אינו מקח טעות אלא רק מפחית סכום כסף כתובתה ממאתים למנה, וכיון דלא שייך ביה הך כללא דכל שנולד הספק ברשותו, א"כ אינו אלא כשאר ספק ממון בעלמא, דהמוציא מחברו עליו הראיה, ומצי הבעל לומר לה 'הביאי ראיה שנתקיים התנאי שהיית בתולה', וכקושיית הרמב"ן והרא"ה דלעיל.

ויתיישב בזה קושיית התוספות, שהקשו דלמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה א"כ אינו מפסיד סעודתו כלל ומאיזה טעם יהא נאמן לטעון פתח פתוח מצאתי. ולפי מה שנתבאר, יש ליישב דאה"נ באמת לס"ד יש לה כתובה מנה לא איצטריך כלל טעמא דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה דבלאו האי טעמא נמי הבעל נאמן כיון דלא שייך ביה כל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה. והא דאצטריך רב נחמן להאי כללא דאין אדם טורח בסעודה, זהו דוקא למ"ד אין לה כתובה כלל, דהואיל וע"י ספקו הוא בא לבטל הקידושין לגמרי משום מקח טעות, אמרינן ביה הך כללא דכל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה.

ואע"פ שעדיין איכא ספק שמא נבעלה תחתיו ברצון מ"מ כיון שכבר נתקיים התנאי שהיתה בתולה בשעת האירוסין, שוב אין הבעל נאמן לומר שנבעלה תחתיו ברצון דהו"ל כמודה בפקדון אלא שאינו יודע אם החזירו וכמו שנתבאר לעיל, ומש"ה איצטריך לטעמא דאין אדם טורח בסעודה אבל כאמור למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ואינו מקח טעות אם כן לדידיה לא אצטריך כלל טעמא דאין אדם טורח, שהרי בלאו הכי יש לבעל להיות נאמן כיון דאינו מבטל הקידושין על ידי טענתו ולא שייך ביה הך כללא דכל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה אלא הו"ל כדין שאר שטרות דעלמא שכתוב בהם תנאי דאמרינן ליה לבעל השטר זיל קיים תנאיך והכי נמי על האשה להביא ראיה שהיתה בתולה ונתקיים התנאי, ומיושבת קושיית התוספות עכ"ד.

והעיר הגר"ד פוברסקי זצ"ל בשיעוריו [כתובות י.] על עצם יסוד הדברים של הש"ש [דהא נתקיים שפיר התנאי שהיתה בתולה מכח כאן נמצא כאן היה], דמה שייך הכא כלל כאן נמצא כאן היה, דאיך יברר את המציאות של הספק דתחתיו זינתה, דהא סברא זו דכאן נמצא כ"ה אינו ראיה ובירור שמברר ופושט ספיקות כלל ורק כשבאים לעורר ספיקות אמרינן דמשום כ"ג כ"ה אין מתעורר ספק על רשות הקודם אלא רק ברשות זו שנולד בו הספק. וכגון בספק אם הוא מקח טעות או לא אמרינן כיון שהספק נולד ברשות הלוקח עליו להביא ראיה ולא מעוררים ספק זה על זמן הקודם כשהיה אצל המוכר אבל לא דהוי סברא זו בירור כשלעצמה שנעשה אח"כ, דמה סברא יש בזה, אטו משום שעבר קצת יותר זמן נימא שעכשיו נעשה דמהיכי תיתי שישתנה עכשיו יותר מקודם ורק דכתוב סברא זו לענין שלא נסתפק על רשות הקודם אבל הכא דהוי סתם ספק אם נתקיים התנאי שהיא בתולה כמו שהקשה הרמב"ן איך יברר סברא זו דכ"נ כ"ה שהיתה בתולה.

ועיין בשטמ"ק לקמן, דאטו בסברא קלישתא דכ"נ כ"ה נתיר אשת איש לעלמא ע"ש וכיון דלהתיר א"א לא מהני, אע"פ דרוב מהני, כ"ש להוציא ממון דלא מהני רוב בודאי לא יועיל סברא זו דכ"נ כ"ה להוציא ממון. ורק דבעלמא הוי סברא לא להסתפק כלל על הרשות הקודם וממילא על הלוקח להביא ראיה אבל הכא דאיכא ספק אם נתקיים התנאי אין בזה שום ראיה ובירור לפשוט הספק, וצ"ע דברי הש"ש עכ"ד הגר"ד זצ"ל.

והגרש"ר העיר על כעין זה על הש"ש, שהרי הוא בעצמו ביאר ענין כאן נמצא וכאן הי', דהיינו דאין מחזיקין ריעותא מרשות לרשות והוי כלא נמצא ריעותא כלל ואין אנו מחזיקין ספיקות. וכיון דהרמב"ן הא הקשה דנאמינוהו וכמו בשטר על תנאי, והרי דס"ל בקושיתו דצריך להיות נאמן ואעפ"י שאין אנו רואים ספק כלל ורק ע"י טענתו לבד הוא נאמן, ואף דבאמת צ"ב בקושית הרמב"ן אבל עכ"פ הכי ס"ל להרמב"ן וא"כ מה יועיל לנו כאן נמצא וכאן הי', הא לא מהני סברת כאן נמצא וכאן הי' אלא לומר דאין ריעותא לפנינו ברשות האב או ברשות האשה, וכאן הא קשיא לי' להרמב"ן דאף דאין ריעותא, מ"מ יהא נאמן מידי דהוי אכל שטר בתנאי דאמרינן לי' קיים שטרך וחות לדינא וא"כ מה יועיל לנו כאן נמצא וכאן הי'.

האם נאמן גם לגבי התוספת

הרא"ש מביא דברי הגאון שהובא ברי"ף שאמר שמטעם חזקה אינו נאמן אלא לענין מנה ומאתים אבל לענין תוספת כתובה לא נאמן. וכתב הרי"ף דטעמא דמסתבר הוא דלא תקנו לה חכמים אלא מנה ומאתים אבל תוספת כתובה דאיהו כתב אנפשיה הלכך לא נאמן. אולם הרא"ש כתב שמסברא נראה שנאמן גם לגבי תוספת, שכמו שאומרים לגבי מנה ומאתים שחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ואם היה שונאה היה מגרשה וכו' גם לענין תוספת איך נאמר שבשעת חופה כתב לה ולמחר בבוקר נתחרט ומגרשה אלא ודאי טענתו אמת עכ"ד. והנה דברי הגאון מבואר שכיון שאומרים בגמ' שרק משום שכתובה דרבנן האמינוהו חכמים אבל אי הוי כתובה דאורייתא לא היה נאמן משמע דאינה חזקה גמורה ומשו"ה לענין תוספת דהוא מן הדין שחייב את עצמו אינו נאמן.

אכן הרא"ש דס"ל דנאמן להפסידה גם תוספת כתובה משום דכי היכי דנאמן לגבי מנה ומאתים מטעם החזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ולא חיישינן שנתחרט ה"נ נאמן לענין תוספת דבריו תמוהים דא"כ גם אי הוי כתובה דאורייתא הו"ל להיות נאמן וע' בט"ז אה"ע סי' ס"ח ס"ק ח'.

בס' דברי מרדכי [לגר"מ מן זצ"ל סי' ו'] כתב בביאור דברי הרא"ש דס"ל דאחרי שחכמים האמינוהו לענין עיקר הכתובה משום דכתובה דרבנן והם אמרו והם אמרו ומכיון דנאמן מטעם חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וסמכינן על הך חזקה, תו א"א לחלק הך ראיה דחזקה דיהני לזה ולא לזה. וזה מש"כ הרא"ש דכיון דזה מטעם ראיה וסברא א"א לחלק את הראי' בין כתובה לתוספת ולכתובה נאמן ולתוספת לא. ויעויין בתוס' רי"ד שמביא עוד יותר בשם הבה"ג דמטעם חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה שקיל הבעל מהאשה הוצאות הסעודה ונאמן אף להוציא וע"כ דצ"ל כמש"כ דמאחר שהאמינוהו חכמים וסמכינן על החזקה נאמן לכ"ד ולכך מהני אף להוציא ע"כ ועיי"ש עוד.

ובמחלוקת זו האריך בס' לבוש מרדכי [לגרמ"מ אפשטיין זצ"ל כתובות סי' ז'] וסיים בזה"ל "לפי זה, סברת הגאון שהביא הרא"ש דעל תוספת שהוסיף לה אינו נאמן הוא, דסובר כמו שמפרש הא דאמרו אין אדם פורע בתוך זמנו, דאין הכונה שזה בירור דמסתמא אין עומד להפרע בתוך זמנו, ה"נ הך חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אין זה בירור. רק [בא לענות] על הקושיא 'מה הועילו חכמים בתקנתן' וא"כ נאמן רק לכתובה דרבנן שהם אמרו והם האמינוהו אבל על התוספת אין נאמן, דאצלינו היא בחזקת בתולה ועליו לברר להוציא החיוב מחזקתו והא דאין אדם טורח אין זה בירור לפוטרו מחיוב שהוא בעצמו התחייב. אכן הרא"ש ס"ל, דכיון דאמרו חזקה אין אדם טורח, א"כ הוא בירור שמצא פתח פתוח והא דאמרו חכמים תקנו הכונה אף שחכמים תקנו אבל הוא נאמן בסברא דאין אדם טורח ונאמן אף למה שהוסיף לה בעצמו ואף אם היה כתובה דאורייתא היה נאמן עכ"ד עיי"ש באריכות. ועי' בשיעורי הגר"א שפירא [שיעור י"א] בס' להבין שמועות [לגר"ד וולפסון שליט"א סי' י'] ובשו"ת יביע אומר [ח"ב אבה"ע סי' ח'].

ובס' טוב ראיה כתב מרן זצוק"ל שדעת גאון [שהובא ברי"ף שאמר שמטעם חזקה אינו נאמן אלא לענין מנה ומאתים אבל לענין תוספת כתובה לא נאמן] משום שלא נתנו בגמרא טעם של אין אדם טורח בסעודה ומפסידה על עיקר הנאמנות, שא"כ למה ליה למימר והם האמינוהו, הא איכא חזקה. אלא שהנאמנות הוא, מפני שכך תיקנו חכמים, כשם שתיקנו מנה ומאתים. אלא שעל הקושיא מה הועילו חכמים בתקנתם שבכל פעם שירצה יפסידה מכתובתה, מתרץ חזקה אין אדם טורח וכו' ויועיל להרבה שלא יטעון שקר אבל מ"מ אין הבירור נסמך על זה. אם כן, במה שבעצמו כתב לה למה נאמינו, הרי אין כאן תקנת חכמים עכ"ד.

יש להעיר שאם כנים דבריו [שאין הנאמנות משום החזקה וכן דברי ה'לבוש מרדכי'], הגאון נחלק על רש"י שכתב להדיא שהנאמנות היא מכוח החזקה, שכתב [ט' ע"ב בד"ה נאמן להפסידה כתובה] וטעמא לקמן מפרש חזקה א"א טורח בסעודה ומפסידה. וכן בתוס' על אתר, דהיכא דאינו מפסיד הסעודה ורק אתי להפסיד כתובתה ממאתיים למנה אינו נאמן והיינו להדיא שהחזקה מהני לנאמנות א"כ לדעתם צ"ע, למה צריכים להגיע ל"הם האמינוהו והם האמינוהו" ולא מספיק לנו באותה חזקה בלבד [ועי' בס' וזאת ליעקב עמ"ס כתובות].

בס' דביר הקודש [סי' י"ז] ביאר שכיון שחיוב הכתובה הוא חיוב גמור, א"כ להפקיע חיוב בממונות לא מהני חזקה אלא בעינן עדות וכמש"כ רש"י [בד"ה חכמים תקנו] דאי הואי כתובתה דאורייתא לא הוי נאמן להפקיעה אלא בעדות ידועה וכו' והיינו דלהפקיע חיוב גמור בממונות בעינן עדות והיינו דלא מהני חזקה. ולכן איצטריך לדינא דחכמים תקנו והם האמינוהו ורק הטעם דהאמינוהו משום האי חזקה דא"א טורח.

ויותר י"ל ע"פ מש"כ בש"ש [שמעתתא א' פרק כ"ד] דהא דס"ל תוס' דס"ס מהני להוציא ממון, כ"ז לגבי כתובה משום דהוו כמאן דגביא דמי יעו"ש. וא"כ, בכתובה איקרי האשה מוחזקת בכתובה, ולכן י"ל דא"א להפקיע חיובה ע"י חזקה וכמו דמהני ס"ס של האשה להוציא - אף דס"ס מטעם רוב  לרשב"א - ורוב לא מהני להוציא והיינו משום דלא איקרי להוציא, ה"ה כשבאים להפסידה איקרי דבאים להפקיע חיוב שהוא מוחזקת בו ולכן לא מהני חזקה.

בר"ן על אתר כתב דאילו הות כתובה דאורייתא לא סמכינן עליה, שאינו בדין שיפתה אותה בשיעבוד זה כדי שיעשה בה רצונו ואח"כ יבא ויאמר פ"פ מצאתי, ובודאי שלא על דעת כן נשתעבד. ובר"ן בסוגר, דלא סמכינן אההיא טעמא דלא ברירא כולי האי, וכן נמי במאי דמשעבד לה מעכשיו לא סמכינן עליה שאינו בדין וכו' והיינו דהא דלא מהני החזקה משום דלא ברירא כולי האי ולכן לא מהני להפקיע החיוב וגם במה שנתחייב לא מהני דלא ע"ד כן נשתעבד. וא"כ לר"ן לו יצוייר חזקה ממש, י"ל דתהני ורק האי חזקה לא ברירא. אבל למבואר עפ"י רש"י לא מהני כלל דין חזקה ובעי עדות. ובדעת תוס' מוכרח שלא כר"ן, דהלא איתא בתוס' דלא מהני מגו נגד האי חזקה משום דהוי חזקה עדיפא, ומוכח דהוי חזקה גמורה ועדיפא מחזקות אחרות וא"כ ע"כ הא דלא מהני להפסיד חיוב של תורה משום דע"י חזקה א"א להפקיע חיוב. אבל בר"ן לא כתב האי טעמא דמגו נגד חזקה, וכשהקשה דתהא נאמנת במגו כתב או משום מגו להוציא או משום דלא הוי מגו דפוגמת עצמה וכפי שנתבאר היינו משום דלא ס"ל כתוס' דלא מהני מגו נגד האי חזקה דהר"ן לשיטתו ס"ל דאינה חזקה מבוררת וכמשנ"ת עכ"ד ה'דביר הקודש'. וע"ע בס' משנת טוביה [לג"ר זלמן רוטברג סי' י"ט].

ולסיום אציין לדברי הרוגוצ'ובר [המובא בהסבר רחב בקובץ נזר התורה אדר תשס"ז עמ' כ"ח] שכתב שאם כתובה דאורייתא לא היה שייך להקשות דמה הועילה תורה דכל בעל ישקר, דדיני התורה הם דינים בעצם מגזירת מלך ולא תקנה לצורך תכלית מסויימת אבל בדרבנן כיון דלא עשו זה רק משום תקנה לתקן כתובה לבנות ישראל כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ע"ז שפיר הקשו מה הועילו במה שתיקנו ע"כ. וביסוד זה הסביר למה צריך טעם מרור ולא טעם מצה, שמצה דאורייתא צריך את המין ואילו במרור דרבנן צריך את טעם ותכלית התקנה דהיינו המרירות ע"ש. ויש להאריך בסוגיא זו מאד ולרגל המלאכה אשר לפני אסתגר בזה מתוך תקוה שהוספתי ידיעות והבנות ללומד היקר.