הערות בתמורה
לזכות שמחה בן נעכא גיטל
ב.
שאם המיר מומר – במהות התמורה: רש"י: החידוש הוא בשניה
שמתקדשת. החינוך: החידוש שהראשון מתחללת ומתקדשת
כתב
רש"י שחלה קדושה גם על בהמת התמורה ושתיהן קדושות. ודין זה מפורש בפסוק
"והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". ובשם הגרי"ד הלוי הביאו ששאל מדוע הזכיר
רש"י שגם הראשונה קדושה, וכי מאיזה טעם תפקע הקדושה ממנה הרי תם אינו נפדה?
ועוד שמהות התמורה אינה חילול, וכמבואר להלן, [כ"ו:] שאם העמיד בהמת חולין
אצל בהמת קדשי בדק הבית ואמר הרי זו תמורת זו, לא אמר כלום, כיון שאין תמורה בקדשי
בדק הבית, ואין אומרים התחלל הקדושה על הבהמה.
עוד אמר,
שתמורה אינה כלל מעשה להפקיע הקדושה מן ההקדש, וכמבואר להלן [כ"ז.] בדברי רב
אשי שאמר שבהיתה לפניו בהמת בעלת מום שיתכנו בה גם פדיון וגם תמורה, והביא בהמת
חולין ואמר זו תחת זו, שהוא גם לשון תמורה וגם לשון חילול, אם הניח ידו על בהמת
ההקדש הרי זו פדיון ויצא לחולין, ואם הניח ידו על בהמת החולין הרי זו תמורה ולא
נפדה הקרבן. וביאור החילוק – שהפדיון נעשה בבהמת ההקדש שפודה הקדושה שעליה, ואילו
התמורה נעשית בבהמת החולין שמתפיסה בקדושת הקרבן, וכשידו על ההקדש פעולתו היא על
ההקדש ולכן היא פדיון, וכשידו על החול פעולתו היא בבהמת החולין לכן היא תמורה. הרי
לנו שהתמורה אינה בבהמת הקדש, ואין בה להפקיע הקדושה מהקרבן, וא"כ מה החידוש
שלא פקעה הקדושה ממנה. ואכן אין כוונת רש"י שהוא חידוש בדיני תמורה שגם
הראשונה קדושה, אלא כתב רק שבפועל שתיהן קדושות.
אמנם
הספר החינוך כתב שהמצוה היא לנהוג קדושה בשתי הבהמות בראשונה ובתמורתה.
והגרי"ז כתב שלפי החינוך גם הבהמה הראשונה קדושה מחמת שהמיר בה, ולא משום
שנשארת בקדושתה הראשונה [אך עיין מה שכתב במנ"א פ' בחוקתי]. והשפ"א כתב
שמלשון המשנה "שאם המיר מומר" משמע דחלה התמורה ויצא הראשונה לחולין ורק
מכח גזירת הכתוב חוזרת הקדושה על הראשונה אבל מעשה התמורה מוציאה את הראשונה
מקדושתה [ועי' בס' אמרי ישראל עמ' ד']. והאחיעזר כתב שזה רחוק מסברא שהקדושה
הראשונה נפקעת ומדברי הכתוב 'והיה הוא ותמורתו יהיה קודש', משמע להיפך, ששתי
הבהמות קדושות אבל לא שפוקעת הקדושה ואפילו לא לשעה.
חקירה - מה היה לולי חידוש התורה של תמורה, האם הבהמה הראשונה היתה נשארת בקדושתה או השניה היתה מתקדשת והראשונה מתחללת
בס' מנחת
אשר [פ' בחקותי] האריך לדון אף הוא בחקירה הנ"ל אם הוי אמינא לולי דין תמורה שהבהמה הראשונה
עומדת בתוקף קדושתה ולא אהני דבריו כלל וחידשה תורה שגם הבהמה השניה קדושה או שמא הוי
אמינא דהבהמה הראשונה יוצאת לחולין והשניה נכנסת תחתיה והתורה חידשה דאף הראשונה קדושה
וזה עיקר חידוש התורה, ונכתוב על פיו.
מה הפשיטות שקטן שהמיר אינו תמורה?
המח"א הביא ראיה ממה ד"בעי רמי בר חמא, קטן מהו שימיר? היכי
דמי, אילימא בקטן שלא הגיע לעונת נדרים, לא תיבעי לך, דכיון דאקדושי לא אקדיש, אמורי
מימר" הרי דפשוט דאם אין הקדש חל על ידו בודאי אינו עושה תמורה. ואת"ל דלולי
דין תמורה שבתורה לא אהני מעשיו כלל דאין אדם יכול להקדיש בהמה תחת חברתה והחידוש הוא
שהשני קודש, מה פשיטותא שקטן אינו ממיר, והלא בתמורה אין שום קדושה חלה על ידו אלא
ע"י מצות התורה בדין תמורה. אלא ע"כ דאין דין תמורה אלא היכי דלולי איסור
התורה היה נכנס זה תחת זה [והחידוש הוא שהראשון נשארת בקדושתה].
אך אפשר דבאמת אין הקדש חל בתמורה על ידו כלל אלא שהבהמת תמורה קדושה
מדין תורה אך מ"מ פשוט דקטן שאינו בר הקדשה ודבריו בענין ההקדש פטומי מילי בעלמא הן, אין בו גם דין תמורה וכן מסתבר ודו"ק.
למה עבר על עשה כשלא נהג קדושה בראשונה - מוכח שגם קדושת הראשונה מדין תורה
החינוך כתב "ועובר עליה והמיר בו ולא נהג קדושה בשתי הבהמות כלומר בראשונה
ובתמורתה ביטל עשה" וצריך עיון, דאת"ל
דהראשונה קדושה מצד קדושתה הראשונית ורק השניה נתקדשה מדין התמורה, למה עובר על עשה
זו במה שלא נהג קדושה בראשונה. ומוכח לכאורה דשתי הבהמות קדושות משום התמורה השניה
נתקדשה ע"י עצם התמורה והראשונה מגזה"כ ולכן מצות התמורה והיה הוא ותמורתו
יהיה קודש כוללת את שתי הבהמות גם יחד.
בהוי אמינא נכנס השניה תחת הראשונה והחידוש הוא שגם הראשונה קדושה
ולכאורה מצינו להדיא בדברי הגמ' כפי שדקדקנו מדברי החינוך, דלולי מצות
התורה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, הוי אמינא דהקדושה נתפסת מן הראשונה לשניה, והראשונה
תצא לחולין וחידשה תורה דגם הראשונה בקדושה. דהנה הקשו בתמורה בסוגיא דאי עביד לא מהני
[ה.] "והרי תמורה דאמר רחמנא לא יחליפנו ולא ימיר אותו, ותנא לא שאדם רשאי להמיר
אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים, אלמא מהני, תיובתא דרבא [דאמר אי עביד לא
מהני], אמר לך, שאני התם דאמר קרא והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. ולאביי, אי לאו דאמר
רחמנא והיה הוא ותמורתו הוא אמינא תצא זו ותכנס זו, קמ"ל". הרי לן להדיא דאי לאו עשה דוהיה הוא ותמורתו יהיה קודש הו"א תצא זו ותכנס
זו ולא חידשה תורה אלא שגם הראשונה קדושה, והרי זו ראיה למה שביארנו
בשיטת החינוך.
אך באמת יש לדחות דאין הדברים אמורים אלא לאביי דס"ל דעצם הלאו מכריח
דאהני מעשיו וכמו שאמר שם, אי לא אהני מעשיו, אמאי לקי, ואף אילולי אמרה תורה והיה
הוא ותמורתו יהיה קודש ידענו דאהני מעשיו. אבל לרבא שהלכה כמותו דאי עביד לא מהני, באמת לא אהני מעשיו כלל וגזה"כ דהשני קודש. ולכאורה נראה דיש מסוגיא
זו ראיה הפוכה שהרי רק לאביי אמרו דהו"א תצא זו ותכנס זו דאי לא אהני מעשיו אמאי
לקי אבל לרבא אין כלל הו"א לומר כן.
ואפשר דאף לאביי אין זה אלא הו"א משום סברת אביי דעצם הלאו והמלקות
מכריחים דאהני מעשיו דלא מן הסברא סבורים היינו לומר תצא זו ותכנס זו אלא משום דאי לא אהני מעשיו אמאי לקי אבל לאחר שאמרה תורה והיה הוא
ותמורתו יהיה קודש שפיר לקי משום חידוש התורה דהשני אף הוא קודש, ושוב אין הכרח לומר
תצא זו ותכנס זו.
לפי ר"ל הקדושה נשארת ולפי ר"י הקדושה פוקעת
ולכאורה נחלקו אמוראי בשאלה יסודית זו ביסוד גדר התמורה, דהנה בתמורה
ט' נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש, אם אפשר להמיר כמה בהמות בזה אחר זה בבהמה אחת, דלר"ל
רק בבת אחת אין להמיר שנים באחת אבל בזאח"ז מהני "דקדושה ראשונה דהקדש להיכן
הלכה" אבל לר' יוחנן אין להמיר אלא פעם אחת ואף בזאח"ז אין להמיר שתי בהמות
באחת עי"ש. והנה סברת ר"ל מבוארת בגמ' "קדושה ראשונה דהקדש להיכן הלכה"
אך טעמו של ר' יוחנן לא נתברר בסוגיא.
ולכאורה נראה פשוט דלשיטתו אכן קדושה ראשונה דהקדש הלכה לה וקדושת תמורה
באה תחתיה ולכן אין לחזור ולהמיר בה דאין תמורה עושה תמורה וא"כ שאלת האחרונים
הנ"ל תלויה ועומדת במחלוקת ר' יוחנן ור"ל ור' יוחנן לשיטתו דס"ל דבדיבורא
אתעביד מעשה ומהני דיבורו להפקיע הקדש ולהחילו על בהמת התמורה כנ"ל ס"ל דאין
הראשונה עושה תמורה אחר תמורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה