לזכות ר' אברהם יצחק בן אסתר הוא וביתו וכל אשר לו
הצעת הסוגיא
בגמ' י"ב ע"ב - לימא רב יהודה
ור"ה דסברי ברי ושמא ברי עדיף דאמרי כרבן גמליאל דאמר בטוענת משארסתני נאנסתי
נאמנת. ורב נחמן וריו"ח דסברי ברי ושמא לאו ברי עדיף דאמרי כרבי יהושע דאינה נאמנת.
אמר לך רב נחמן, אנא דאמרי אפילו כר"ג, עד כאן לא קאמר ר"ג התם אלא דאיכא
מיגו אבל הכא מאי מיגו איכא. אי נמי, עד כאן לא קאמר ר"ג התם אלא דאמרינן אוקמה
אחזקה אבל הכא מאי חזקה אית לה להאי. ה"נ מסתברא וכו' דקיי"ל הלכתא כרב נחמן
בדיני ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל אלא לאו ש"מ כדמשנינן
שמע מינה ע"כ.
קושיית התוספות הרי"ד – למה כאן
הולכים אחר חזקת הגוף ומוציאין ממון ואילו בב"ק גם כשיש חזקת הגוף לטובת
המוציא אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה
כתב התוס' רי"ד וז"ל ואי קשיא,
היכי פסיק שמואל הלכה כר"ג דליזיל בתר חזקה דגופא ומפיק ממונא מחזקת מריה, והתנן
בב"ק, שור שגגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ואין ידוע אם עד שלא ילדה נגחה ואם
משילדה נגחה, משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד. ואמרינן עלה בגמ', אר"י אמר שמואל,
זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין, הממע"ה.
[והקשה הרי"ד] למה לי' למימר 'זה כלל גדול בדין' דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר
שמא, והא במתני' איכא חזקה דגופא ואיכא חזקה דממונא דאוקי פרה אחזקתה ואימור מעוברת
היתה בשעת נגיחה ומחמת נגיחת השור הפילה וכו'.
תירוץ התוספות רי"ד – במשנתינו יש
חזקת חיוב בכתובה ולכן מעמדים את האשה על חזקת הגוף משא"כ בב"ק אין חזקת
חיוב
וי"ל דלא קשה דהיכי אזיל ר"ג
בתר חזקה דגופא ואפיק ממונא מחזקת מריה ה"מ גבי אשה ובעל שכבר הבעל מחויב ועומד
בכתובת האשה ושטר כתובה עליו והוא בא מספק לפטור א"ע ממה שהוא מחויב ועומד בו,
התם ודאי אר"ג אוקי איתתא אחזקתה וכו' ור"י פליג עלי' ולא מפיק ממונא מחזקת
מריה. אבל הכא שהמזיק לא נתחייב ממון לניזק מקודם לכן ולא בא לפטור עצמו וכו' וכיון
שעכשיו רוצה לחול עליו, מודה ר"ג דמספיקא לא מחייבינן לי' ואע"ג שיש לתובע
חזקה דגופא אלא אמרינן הממע"ה עכ"ל.
קשה על התוספות רי"ד – איפה החזקת
חיוב? בזה גופא טוען הבעל שהכל היה בטעות ולעולם לא התחייב
ותמה טובא בס' באר אלחנן [לג"ר
אלחנן קונשטט] בדברי התוס' רי"ד, דלא שייך בכה"ג דין חזקת חיוב כלל, שהרי
הבעל טוען שנבעלה עד שלא אירסה והיה מקחו מקח טעות, ונמצא שלא נתחייב לה מעולם. וע"כ
דהא דמוציאין ממון לדעת ר"ג הוא משום דינא דברי ושמא בחזקת הגוף גרידא גם בלא
חזקת חיוב. ותירוצו של התוס' רי"ד צ"ב. [ובשו"ת אבני נזר חו"מ
סי' קע"א כתב לדון בדין חזקה שהיתה בטעות אי הוי חזקה עיי"ש ואי נימא דשמה
חזקה א"ש דברי התוס' רי"ד דאזלינן בתר חזקת חיוב אף שהיתה החזקה בטעות].
ורבים-רבים הקשו כן על התוספות רי"ד.
חקירה בחזקת ממון – מדין חזקה דמעיקרא
או שאין להוציא ממון ללא ראיה
והגה בעיקר דינא דרב יהודה ורב הונא דברי
ושמא ברי עדיף, רבים שאלו איך מהני טענת ברי להוציא ממון, דהא קיי"ל בב"ק
דף מ"ו ע"ב דהממע"ה, ואמאי אלימא טענת ברי שבכחה להוציא ממון גם בלא
ראיה. [והרבה ראשי ישיבה כתבו שזה מכח הטענה, ואם לא עונה הנתבע כראוי חייב לשלם].
וכתב בס' באר אלחנן לומר בזה [ואנחנו נלך בדרכו לאורך הדרך] דיש להסתפק בהך דינא דהממע"ה
ומוקמינן לממון בחזקתו, אם הוא משום לתא דחזקה דמעיקרא דאיסורין, דאין לשנות
את דין הממון מכפי שהיה קודם שנסתפקו בו, שהרי לפי פשוטו יקשה דא"כ אמאי לא אזלינן
בתר רוב להוציא והא רובא וחזקה רובא עדיף. ועוד דהא בגמ' בב"ק אמרינן דילפינן
לה מקרא או מסברא עיי"ש. או דילמא דענין חזקת ממון הוא משום דאין להוציא ממון
מיד המוחזק בו בלא שיביא ראיה לדבריו [ובעינן דוקא ראיה ע"י עדים כמש"כ
רש"י בב"מ דף ב' ע"ב ודף ו' ע"א עיי"ש] ואין בזה משום חזקה
דאיסורין להכריע את הספק שהממון הוא של המוחזק בו.
קצות ומהרי"ק – חזקה דמעיקרא,
נתיבות וקונטרס הספקות – אין לנו להוציא בלי ראיות
ונראה שנחלקו בזה האחרונים, דעיין בקצוה"ח
[סי' ל"ד סק"ה] שנקט דיש לצרף לחזקת ממון לענין תרתי לריעותא כנגד חזקה דמעיקרא
ומוכרח דס"ל להקצוה"ח דיסוד דינא דחזקת ממון הוא משום לתא דחזקה דאיסורין
המכרעת את הספק [והוא מבואר להדיא בקצוה"ח סי' ר"פ סק"ב ועי"ש
שביאר ענין זה], דאי נימא דהוא משום דאזלינן בתר מוחזקות להצריך את המוציא ממנו שיביא
ראיה ואין בזה הכרעה בעצם הספק, א"כ לא מהני לומר בזה דין תרתי לריעותא לצרף חזקה
זו לחזקה דהשתא כנגד חזקה דמעיקרא דלא שייך דין תרתי לריעותא אלא בתרי חזקות שהן מבררות
את עצם הספק כהך דמקוה שנמדד ונמצא חסר. וכן מבואר מדברי המהרי"ק [סי' ע"ב]
שכתב בתו"ד דענין חזקת ממון הוא משום שאין לנו לבדות השתנות הממון מיד בעליו כי
אם באשר יוכרח ודימה דין חזקה זו לדין חזקה קמייתא דאיסורין דילפינן לה מבית המנוגע
עיי"ש. אולם דעת הנתה"מ שם ס"ק ט"ו דבאמת אין לצרף חזקה זו לדין
תרתי לריעותא דאין זו חזקה המבררת והיינו דס"ל להנתה"מ דלא שייכא חזקה זו
לדין חזקה קמייתא דאיסורין וכ"כ הקונה"ס כלל א' אות ה'-ו' עיי"ש.
רב הונא ורב יהודה סברי דחזקת ממון
כשאר חזקות דאיסורין אבל אם יש ברי כבר אין ספק ר"נ ור"י סברי
שחזק"מ הוא משום שאין להוציא ממון בלא ראיה ברורה וא"כ גם ברי לא מהני
ובזה נראה לבאר סברת המחלוקת אי מהני ברי
ושמא להוציא ממון, דסברי רב הונא ורב יהודה דיסוד דין חזקת ממון הוא ככל שאר חזקות
דאיסורין וכשיטת המהרי"ק והקצוה"ח הנ"ל, וא"כ לא שייך דין
חזקה זו אלא במקרה שיש ספק לפנינו וע"י החזקה הוברר הדבר שהממון שייך להמוחזק
בו אבל במקרה שיש טענת ברי והמוחזק טוען שמא, בזה אין לנו להסתפק כלל של מי הממון ובודאי
דהממון שייך לזה שטוען ברי ולא שייך לילך אחר החזקה דבכה"ג ליכא ספק. ורב נחמן
ור' יוחנן סברי דיסוד דין חזקת ממון הוא משום דאין להוציא את הממון מיד המוחזק בלא
ראיה ברורה וכשיטת הנתה"מ והקונה"ס הנ"ל, וא"כ גם במקרה שיש ברי
ושמא וליכא ספק לפנינו כיון שבא להוציא מיד המוחזק, עליו הראיה.
ביאור בדברי התוס' רי"ד – אין כאן
חזקת חיוב ממש אלא סגי במה שהבעל היה מחויב ועומד בכתובה בזמן הנישואין בצירוף
הברי וחזקת הגוף
ומעתה נראה לבאר דברי התוס' רי"ד הנ"ל,
דודאי אין כוונתו דאיכא בכה"ג שאומרת משארסתני נאנסתי חזקת חיוב ממש כדין ברי
ושמא בא"י אם פרעתיך, וכמו שהקשינו לעיל, שהרי לפי טענתו של הבעל לא נתחייב לה
מעולם. אלא שכוונתו לומר דס"ל לר"ג, דבכה"ג שהיה הבעל מחויב ועומד בכתובת
האשה, אמרינן שפיר ברי ושמא ברי עדיף, דבודאי תביעתה מבוררת ואין כאן ספק כלל שנלך
בתר חזקת ממון דאף דבעלמא קיי"ל דלא סגי בטענת ברי להוציא ממון היינו משום דלא
אלימא טענת ברי לסלק את הספק שלפנינו ושפיר אזלינן בתר חזקה להכריע את הספק, ואף היכא
דאיכא חזקת הגוף לא סגי בזה לחוד לומר דאין כאן ספק לפנינו ורק במקרה שיש גם חזקת חיוב
בצירוף חזקת הגוף אלימא טענת ברי דידה לומר שאין כאן ספק לפנינו כלל, ולענין זה לא
בעינן שיהיה כאן חזקת חיוב ממש וסגי בזה שבזמן הנישואין היה הבעל מחויב ועומד בכתובתה
לומר דאין כאן ספק כלל ולא שייך לילך אחר חזקת ממון וכנ"ל. אמנם, ר' יהושע
ס"ל דאף בכה"ג אינה נאמנת להוציא ממון כיון דיסוד חזקת ממון הוא שאין להוציא
מן המוחזק בלא ראיה וכ"ז שלא תביא עדים כדבריה אין לנו להוציא ממון מיד הבעל.
וכ"כ בקובץ אור לנתיבתי
[עמ"ס כתובות עמ' נ"ג] בביאור דברי התוספות רי"ד, שכיון שאדם נושא אשה
בפשטות הוא מחוייב לה כתובה שהרי זה האופן הרגיל, ולכך אע"ג שהבעל חושש שמא לא
התחייב מ"מ כיון שבפשטות הוא מחוייב חשיב שבא לפטור את עצמו ובכה"ג שהוא
שמא והאשה טוענת ברי נקטינן כהפשטות וחשיב שאין כאן ספק כלל אלא ודאי כדבריה שנאנסה
אחר האירוסין ואין הבעל נאמן אפ"י לעורר ספק שהרי יש לה חזקת הגוף וגם טוענת בברי
נמצא בצירוף הכל דאין כאן ספק וכתובתה מאתים ע"כ עיי"ש מה שהסביר עפ"ז.
"מוציא" לפי החזו"א הוא
הטוען נגד מה שמקובל אצלנו
ויסוד זה רואים בדברי החזו"א [חו"מ
בליקוטים סי' ה' סק"ז] וכדלהלן: ידוע הכלל שאם המלוה בא ללווה עם השטר והלווה
טוען פרוע אינו נאמן משום שיש למלוה טענה, שטרך בידי מאי בעי. ויש לעיין בזה, מאיזה
דין מועיל הטענה הנ"ל [ויעוין בחדושי ר"ח הלוי על הש"ס מה שכתב בזה].
וביאר שם החזו"א וזה לשונו "וטעמא
דכל הני, דהבא מטענה שהיא משנה ומחדשת את הענין חשיב כמוציא והמחזיק בטענה המעמדת את
הדבר על ענינו הידוע חשיב מוחזק וכי היכי דהמוחזק בממון שאין לאחד טענה מחוורת מחבירו
מהני חזקת המוחזק להעמיד את הממון בידו ה"נ כל הני שממון ידוע טפי לאחד חשיב כמוחזק
ואידך חשיב כמוציא עכ"ל הק'. ובזה הסביר את הדין דשטרך בידי מאי בעי על הדרך הנ"ל,
דהיינו היות וכתוב בשטר שהלווה חייב, א"כ ענינו הידוע שיש חיוב והלווה שטוען נגד
זה פרוע הוא המוציא מחבירו ועליו הראיה. והיינו שמבואר בחזו"א שדין מוחזק ומוציא
אינו תלוי דוקא בזה שאחד מחזיק את הממון והשני שטוען נגד הוא המוציא אלא הענין הוא
שאם יש מצב מקובל ובא מישהו לטעון נגד זה, הוא נחשב המוציא ואע"פ שהמצב המקובל
הוא שצריך להוציא והמחדש טוען שצריך להשאיר את הממון ביד בעלים מ"מ זה שטוען נגד
המקובל הוא המוציא. וזה כנ"ל, שהמצב המקובל הוא שבעל חייב ולכן אם בא בטענה לפטור
את עצמו הוא נקרא מוציא והאשה שיש לה מיגו היא לא מוציאה אלא מחזיקה ולכן בכה"ג
המיגו והחזקה לא מוציאין ממון אלא מחזיקין אותו משא"כ בסוגיא דב"ק הנ"ל
ששם המיגו והחזקה צריך להוציא את הממון בזה ס"ל שאין כח להוציא אפי' במיגו וחזקה.
ועי' בקובץ אפיקי תורה [עמ' קי"א והלאה] שהביא ראיה זו.
קושיא על התוס' רי"ד – איך מדמה
הגמ' אופן של משארסתני נאנסתי [שנאמנת] שיש חזקת חיוב ל'בתולה נשאתני' שאינה נאמנת
והרי אין שם חזקת חיוב
ובס' שיעורי הגרד"ש [סי'
י"ז] תמה על התוס' רי"ד מדברי הגמ' בריש פרק שני, דתנינן האשה שנתארמלה או
שנתגרשה, היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך, דאם אין לה ראיה
שנשאת בתולה אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ואינו חייב אלא מנה. ובגמ' [שם ט"ז
ע"א] קאמר, לימא תנן סתמא דלא כרבן גמליאל, דאי ר"ג הא אמר איהי מהימנא.
[ודחי דהתם ברי וברי ומודה ר"ג דאינה נאמנת]. ולפי דברי התוס' רי"ד, מאי
מדמי הגמ' משנה זו כלל לדברי רבן גמליאל, הא דוקא היכא דהוחזק לן דאית לה כתובת מאתים
נאמנת לרבן גמליאל בברי וחזקת הגוף משא"כ התם דהספק אם נשאת אלמנה או בתולה.
והנה התוס' חילקו דבאומר מנה לי בידך ס"ל
לרב יהודה דברי עדיף דלא דמי לההיא דב"ק דלר' יהודה לא אזלי' בתר ברי דניזק, משום
דהתם ברי גרוע ושמא טוב דמכיון שהמזיק לא היה שם טוען זה ברי אבל במנה לי בידך הברי
טוב והשמא גרוע דהוי לי' לידע אם חייב או לא. אלא שהקשו התוס' דהכא גבי משארסתני נאנסתי
נמי הוי ברי גרוע ושמא טוב דלא הו"ל לבעל למידע ואעפ"כ נאמנת.
ולכאורה יש להקשות באומר מנה לי בידך איך
נאמן לחדש חיוב שלא הוחזק לן עד עתה לפי סברת התוס' רי"ד שבניזק אינו נחשב לברי
כשבא לחדש חיוב שלא הוחזק לן. ונראה שלפי דעת התוס' רי"ד עיקר הדין דברי גרוע
שאין מוציאים ממון על פיו הוא באופן שאפילו לפי טענתו בא לחדש חיוב כמו בניזק שטוען
שגם על הולד נתחייב המזיק שזה חיוב חדש שלא נתברר לן מעולם משא"כ במנה לי בידך
שטוען שחייב לו מנה שהיה מבורר בשעת ההלואה שחייב לו.
ולפ"ז מיושבת הקושיא על התוס' רי"ד
מהגמ' בפרק שני, דדוקא בסוגיין דמעולם לא נתברר לן שאינה בעולה נתקשה התוס' רי"ד
דדמי לניזק שהברי שלו גרוע מכיון שבא לחדש חיוב והכא נמי באה לחדש שחייב לה הכתובה
ואמאי נאמנת, והוצרך התוס' רי"ד לחדש שמכיון שעד שלא טען הבעל שזינתה היה מוחזק
לן שאינה בעולה ויש לה כתובה מאתים נחשבת טענתה לברי טוב כאילו היה מבורר לן שאינה
בעולה. אבל בגמ' בפרק שני אין צריך כלל לומר שיוחזק לן שנישאת בתולה, דהתם בלאו הכי
הוי ברי טוב, שהרי לפי טענתה מיהא אינה באה לחדש חיוב חדש אלא טוענת שכבר היה מבורר
בשעה שנישאת שהיא בתולה וטוענת על חיוב שהיה מבורר, ושפיר מדמה הגמ' שם את המשנה לדברי
רבן גמליאל שנאמנת עכ"ד.
קושיית הפנ"י – איך מהני חזקה
להוציא כשלא מהני רוב
ובפנ"י בקונטרס אחרון י"ב ע"ב
אות מ' הקשה היכי אמרי' דס"ל לשמואל דאף דברי ושמא לאו ברי עדיף מהני צירוף החזקה
להוציא ממון הא אפילו רוב לא מהני לשמואל להצטרף עם ברי להוציא ממון כמבואר בב"ב
ר"פ המוכר פירות צ"ב ע"ב גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דהלוקח טוען
ברי שקנה השור לחרישה ומסייע לי' רובא דזבני לרדיא ואעפ"כ ס"ל לשמואל דאין
הולכין בממון אחר הרוב ואינו נאמן לבטל המקח אע"פ שהלוקח ברי והמוכר שמא שאינו
יודע מה הי' בדעת המוכר כל שכן חזקה דלא מהניא עם ברי דחזקה גריעא מרוב כדקיי"ל
בקידושין פ' ע"א רובא וחזקה רובא עדיף ע"ש.
והנה, מאי דנאמנת לר"ג משום מיגו או
חזקה, ודאי אין הכונה שמוציאין ע"י מיגו לבד או חזקה אלא דהברי מהני עם המיגו
או החזקה וכמו שהביא הש"ך חו"מ סי' פ"ב בכללי מיגו אות ט"ו בשם
הגהות מרדכי ריש ב"מ דהוכיח מסוגיין דאף שמיגו להוציא לא אמרינן מ"מ במקום
שיש טענת ברי מצטרף המיגו עם טענת ברי ואמרינן מיגו להוציא. וכן על דרך זו גבי חזקה
אין כונת הגמ' דמוציאין ממון ע"פ החזקה גרידא אלא דמהניא החזקה בצירוף הטענת ברי,
וכמש"כ הפנ"י בגמ' שם ובקו"א.
חקירה – האם המיגו והחזרה פועלים בנפרד או שמוציאים מכוח הברי והחזקה
והמיגו מסייעים
וחקר הגר"ד שוורצמן זצ"ל הן כלפי
מיגו והן כלפי החזקה דמועילין עם הטענת ברי, אי היינו דהמיגו והחזקה הם כח נאמנות בפנ"ע
אלא שמועילים בצירוף עם כח הטענה של ברי שע"י שני נאמנויות הללו יחד מוציאין ממון
או דבאמת מוציאים ממון רק מכח הטענת ברי, והמיגו או החזקה באין רק לחזק את כח הטענה
שלו שיהא נאמן להוציא ממון גם למ"ד בעלמא לאו ברי עדיף אבל סוף סוף הוצאת הממון
היא מצד הטענת ברי לבד. והנה מבואר בגמ' לקמן ט"ז ע"א דהא דנאמנת הכא במיגו
דמוכת עץ אין זה מיגו גמור שהרי כשטוענת משארסתני נאנסתי תובעת כתובת מאתים כמו שהיתה
תובעת אילו טענה מוכת עץ אלא דהמיגו הוא דיכולה לטעון מוכת עץ אני שהיא טענה מעליא
יותר דלא פסלה נפשה לכהונה וכמובא ברש"י [כאן ד"ה אלא]. והקשה הפנ"י
[ד"ה אמר לך ר"נ] א"כ אמאי נאמנת לר"ג ע"י המיגו, הרי אילו
היתה טוענת מוכת עץ אני תחתיך, דבכה"ג אין לה מיגו שהרי היא טוענת הטענה המעלייתא
לא היתה נאמנת, א"כ השתא דטוענת משארסתני נאנסתי נימא דאומרת כן משום שיודעת שאם
תטען מוכת עץ אני לא תהיה נאמנת ואיערומי קא מערמה לטעון הטענה שתהא נאמנת בה.
הוכחה שמוציאים מכוח טענת ברי
ובשטמ"ק [י"ב ע"ב בסה"ע
ד"ה] כתב וז"ל שיטה ישנה הקשה עוד דלא מצינו נאמנות של מיגו בכה"ג שתובע
הכל להאמינו מצד שהוי מצי למיטען טענה מעליא יותר ועוד דהוי מיגו להוציא. וביאר דהא
דנאמנת הכא הוא משום דרגלים לדבר שטוענת האמת משום שטוענת ברי והוא שמא וכו'. וכתב
הגרד"ש שביאור כונתו כצד ב' הנ"ל, דכח הטענה שמוציאין מהבעל ממון הכתובה
באמת הוא רק מצד הטענת ברי שלה אפילו למ"ד ברי ושמא לאו ברי עדיף, דמאי דבעלמא
לאו ברי עדיף אי"ז משום שא"א להוציא ממון בטענת ברי אלא רק משום שאין לנו
סיבה ורגלים לדבר להאמין לו בטענתו ולהוציא ממון על פיו אבל כאן שטוענת ברי ויכולה לטעון טענה מעלייתא מדלא טענה כן רגלים לדבר שאומרת
אמת ומיגו זה הוא סיבה מספקת להאמין לטענת הברי וממילא מוציאים הממון מדין ברי ושמא
ברי עדיף ולא מצד המיגו. וע"ע בשטמ"ק לעיל מיניה בד"ה וז"ל הרא"ה
כעי"ז ע"ש ולפ"ז גם מש"כ הש"ך בשם המרדכי דבצירוף ברי ושמא
מהני מיגו להוציא באמת אי"ז נקרא כלל מיגו להוציא כה"ג דבאופן זה שיש טענת
ברי הוצאת הממון היא על פי הטענת ברי והמיגו רק מחזק את הכח של הברי שנוציא ממון על
פיו כמש"נ ודו"ק.
ומעתה יש להסתפק בתירוץ השני של הגמ', דקאמר
שאני הכא דנאמנת לרבן גמליאל משום דאית לה חזקה, אם הכונה בזה שיש לחזקת הגוף כח בפנ"ע
ובצירוף כח הטענת ברי עם כח החזקה נאמנת להוציא ממון או שגם חזקת הגוף מועילה עם הברי
כמו מיגו היינו שהחזקת הגוף הינה סיבה להאמין לטענת ברי אבל ההוצאת ממון היא מכח הטענת
ברי לבד וכנ"ל. ולפי צד זה השני מתורצת קושית הפנ"י
דאע"פ שרובא וחזקה רובא עדיף, מ"מ הכא החזקה מהניא להאמין טענת הברי ולהוציא
ממון אבל רוב אינו יכול להוות סיבה להאמין לברי דהקונה בא לבטל את המכירה בטענה שברי
לו שקנה לרדיא ומאידך יש גם רוב שקונים לרדיא אבל זה כח טענה בפנ"ע לבטל את המכירה
ואינו הוכחה לטענת הברי שלו שגם הוא קנה לרדיא דע"י הרוב עדיין אין לנו סיבה להאמין
שהוא אינו מהמיעוט שקונים לשחיטה ואין צירוף בין הרוב לבין טענת ברי שלו ולא דמי לחזקת
הגוף שהיא מחזקת הברי שלה ומורה להאמין שהאמת כדבריה שנאנסה תחתיו ודו"ק.
אולם לפי צד א' הנ"ל שברי מועיל עם
חזקה מצד שיש כח בחזקת הגוף בפנ"ע ומועיל בצירוף עם כח הטענת ברי, קושית הפנ"י
עומדת במקומה, דאי רוב לא מהני עם ברי כ"ש חזקה דגריעא מינה. וצ"ל לפי צד
זה כתירוץ הפנ"י הביאו הש"ש ש"ב פ"ד דשאני חזקת הגוף דאלימא משאר
חזקות ועדיפא טפי מרוב ואף שאין הולכים בממון אחר הרוב אפילו במקום ברי אבל אחר חזקת
הגוף אזלי' בברי להוציא ממון ע"ש עכ"ד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה