יום ראשון, 19 באוקטובר 2014

אורות הגבעה תשע"ה - וזאת הברכה

גל: אורות הגבעהבס"ד                                                                                                                      גיליון צ"ז

לזכות כ"ק מרן אדמו"ר מטאלנא שליט"א
 
 
 
 

וזאת הברכה

ואתה על במותימו תדרוך
מה היו המילים האחרונות שמשה רבינו אמר בתורה? "אשריך ישראל מי כמוך וכו' ואתה על במותימו תדרוך". בתרגומו של אונקלוס ובדברי הספרי שהביאם רש"י מתפרשים הדברים כאיחולים להצלחה צבאית שאכן התקיימה בתקופת כבוש הארץ ובימי מרדכי ואסתר. התמיהה עולה מאליה, אכן עם כל חשיבותם של ההישגים הצבאיים, האם הם הראויים לסיים את ברכתו של משה? וכך ניסח החתם סופר "כל הנביאים סיימו דבריהם בדברים טובים ותנחומים ודבור אחרון של מרע"ה היו תבות אלו 'ואתה על במותירו תדרוך'?"
ואני כותב כל כולו עפ"י דברי מו"ר הרחי"ה שליט"א, והדברים מתוקים מדבש ונופת צופים. הארה גדולה מצאנו בס' שפת אמת [פורים בסוף] וחז"ל דרשו 'ואתה על במותימו תדרוך' על מרדכי שדרך על המן. והרמז דריכה מלשון דריכת ענבים שהוציא בלעו מפיו וה"ק שהי' נבלע הוציא ממנו מרדכי כמ"ש מו"ז ז"ל כי כל כח סט"א מה שגונבין מבנ"י ע"י החטאים. וגם תדרוך מלשון דרך כפשוטו שנעשה עתה דרך חדש לקבלת התורה בכח מפלת הרשע, לפי שעמלק עמד על הדרך לבטל בנ"י מקבלת התורה כמ"ש אשר קרך בדרך כדאי' בגמ' תורה נק' דרך, 'הדרך אשר ילכו בה', לכן עתה אחר מפלת המן נעשה דרך חדש אל התורה והוא בחי' תושבע"פ עכ"ד.
כמה זה מתאים שסוף דברי משה רבינו שהוא סמל תורה שבכתב מתייחס להמשך של תושב"ע. מעתה, עלינו לדרוך ולסחוט ולסלול לעצמינו דרך חדשה ע"י תורה שבעל פה. סיום תורה שבכתב הוא בעצם התחלה חדשה של גילוי תורה שבעל םה. וכה כתב הכהן הגדול מלובלין [פרי צדיק דברים עמ' רכ"ט ע"ר] "בכל השנים קורין סדר וזאת הברכה ביו"ט וגו' מה שאין כן בקריאות של כל הסדרים שנקבעו דווקא ביום שבת. ויש לומר בזה מפני שכל ענין תורה שבכתב הוא רק מקדושה דלעילא וכו' ולכן קריאת כל סדרי התורה המה רק בשבת, כמו שנאמר בשבת 'לדעת כי אני ד' מקדשכם', זולת סדר 'וזאת הברכה אשר ברך משה' שהוא על הכנת תושבע"פ שיהא נתחדש בכל נפשות ישראל לכל פרט נפש לפי בחינתו וכו' ביום שמחת תורה וכו' בימי המעשה שהוכנו להתעוררות פעולת האדם [קדושת יום טוב נובעת מכוח התעוררות מלמטה לעומת שבת שהיא יורדת מלמעלה ללא צורך בקביעת בית דין].
וכך נזרע אור חדש בדברי רש"י על הפסוק המסיים את התורה, "לעיני כל ישראל" - שנשאו לבו לשבור הלוחות. אשר שברת, יישר כוחך ששברת". וכי מדוע חתם רש"י את דבריו בקריאת שבר? אלא ששבירת הלוחות אפשרה שכחת התורה וכאן רמז רש"י למעלתם של הלוחות שנתנו לאחר השבירה. "בלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות". "ואלמלי לא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל". ומעתה שנשתברו הלוחות הראשונות ונתחדשו בשניות הלכות מדרש ואגדות אלא שנתחדשה בהם אף השכחה, מוטלת עלינו חובת החזרה והשינון ולזה רמז רש"י בסוף דבריו 'יישר כוחך ששברת', ונתוספו ע"י כך לישראל מדרשי הלכה ואגדה שאינם נקנים אלא ביגיעה ובחזרה כדי שלא ישתכחו ולכן מוטלת החובה לפתוח מחדש בבראשית במהדורה נוספת מתחילת התורה. "ועיין עוד ש"ס עירובין נ"ד דאלמלא שבירת הלוחות לא היתה תורה משתכחת", ונמצא דאף זה שהוצרכו לכתיבת תורה שבעל פה שהיא מפני חשש השכחה אינו אלא תוצאה משבירת הלוחות ואם כן בכלל היישר כח שנאמר למשה על השבירה נכללה גם כן החזקת טובה על כתיבת תורה שבעל פה הנגרמת על ידי שבירה זו" [פחד יצחק שבועות עמ' נ"ו ועי' עמ' קכ"ח].
חבור כזה בין סיום התורה לתחילתה ניתן לחרוז אף מחתימת ברכתו של משה, תדרוך לשון דרך, למושג דרך הנזכר בפעם הראשונה בתורה "שמור את דרך עץ החיים" [בראשית ג' כ"ד] ובפרוש רש"ר הירש על סמך רמזים מפרוש חז"ל "לשמור על הדרך לבל תאבד מן האדם ולמען ישוב אליה בעתיד". בקש משה עם מותו לברך את ישראל שיזכו לעץ החיים מכח מעשיהם ולכן חתם בברכה תדרוך ורמז לדרכים המובילות לעץ החיים.
בבואה של הווית גן עדן ושמירת חיוניותו של דרך עץ החיים נשתמרה לנו במצות השמיטה. כך כתב בעל השפת אמת "בזעת אפך תאכל לחם היא הקללה לאחר החטא ומקודם היתה כל אכילת אדם מג"ע וכו' אך גם אחר החטא נשאר לבנ"י זמנים שמתעורר להם זה הכח הראשון וכו' ובזמן שהיו שמיטין ויובלות היתה כל השנה שנת שבתון ולא היו עוסקים בזריעה וקצירה וכו' אם אין דרך ארץ אין תורה כמ"ש וישכן מקדם וכו' לשמור את דרך עץ החיים וכו' ובשמיטין ויובלות ובשבתות יש לבנ"י הארה מדרך ראשון שקודם החטא [ויקרא עמ' קצ"ה]. אדה"ר קודם החטא היה בג"ע לעבדה ולשמרה במ"ע ובבל"ת ואחר החטא כתיב וישלחהו וכו' לעבוד את האדמה וכו' אבל קודם החטא היה כולו תורה וכו' ואחר שחטאנו וכו' נתן לנו הקב"ה מצות שמיטה ויובל שאז הוא בחינת תורה בלבד וכו' וגדולה תורה שנותנת דרך איך לתקן גם עבודת האדמה והיא מצות שמיטין ויובלות [עמ' ק'].
הצליל האחרון ששמענו מפי משה, בו סיים את ברכתו, את תוכחותיו, את דבריו מאז הגילוי בסנה, הוא "תדרוך". ובברכת הדרך הזו נכללים כל הדרכים להתחדשות בתורה, נכללת הדרך לתקן את עבודת האדמה, נכללת דרך השיבה לג"ע דרך עץ החיים.
בשיאה של השמחה לגמרה של תורה אנו מתברכים בברכותיו של משה. "ונראה שבעת שקורין את הברכות הוא כאילו ממרע"ה עומד עדיין ומברך את הברכות ואם היינו כלים קבל כמו אז היו הברכות פועלות תיכף כי הברכה לא חלה אלא לפי ערך המקבל" [שם משמואל מועדים עמ' רכ"א].
בפרשת ראה [טז יג] כתוב 'חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך ושמחת בחגך אתה וכו' שבעת ימים תחג לה' אלקיך במקום וגו' והיית אך שמח'. ובפירש"י [ד"ה והיית אך שמח] - לפי פשוטו אין זה לשון ציווי אלא לשון הבטחה ולפי תלמודו למדו מכאן לרבות ליל יו"ט האחרון לשמחה עכ"ל וכמבואר כ"ז בסוכה מ"ח א'. וצריך להבין למה מצות שמחה ביום האחרון באה ברמז ולא במפורש כמו מצות שמחה בשבעת ימי סוכות.
והנה, וראה בהגהותיו של הר"ר ראובן מרגליות ז"ל לזוח"ב [ר"ו ב] שהביא מקורות שהמנהג הי' לסיים את התורה ביוה"כ. [ויש להעיר מברכות ח' ב' סבר למיגמרינהו במעלי יומא דכיפורי]. והלב מרגיש שקבעו גמרה של תורה ביום חתונתו יום מתן לוחות השניות, אשר לפ"ז שמחת גמרה של תורה שאנו עושים בשמע"צ קשורה למתן לוה"ש דיוה"כ והא דגמרה של תורה והשמחה הגדולה הקשורה בה נקבעו בהזמן דלוה"ש דוקא ולא ביום מ"ת. הרי כן מצאנו גם במשנה דסוף תענית דשמחת לוח"ש דוקא היא באופן דלא היו ימים טובים לישראל וכו'.
וביאור הענין כתב בקובץ חכמי לב [ד' עמ' תרי"ט-תר"כ] שאע"פ שלוח"ר היו במדריגה יותר עליונה בחי' חירות ממלאך המוות יסורין וגלויות בחינת 'אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם', מ"מ היה זה בגדר מתנה מלמעלה בלי יגיעה והשתדלות והיינו גופא טעמא דלוח"ר לא נתקיימו בידם משא"כ לוה"ש אע"פ שמדריגתם פחותה בהי' אכן כאדם תמותון גו' ה"ה באים ע"י התשובה והתפלה וההשתדלות דבנ"י וניתוסף בהם היתרון דיגיעה לגילוי תושבע"פ ויגד לך תעלומות חכמה, דדוקא ע"י העלמת החכמה הוו כפליים לתושי' כמבואר במדרש [שמו"ר פמ"ו] וכמו שכתב רבינו הבית הלוי דדוקא ע"י שבלוח"ש לא נכתבה תושבע"פ נתחדשה האפשרות שגופנו יהי' הקלף דתושבע"פ להיות גוף הקדושה ממש יעו"ש.  
באופן דדוקא ע"י צמצום הגילוי מלמעלה בלוה"ש נתחדשה אפשרות דזיכוך המטה ע"י השתדלות ועבודה ויגיעה. והוא גם ע"ד הגמרא [ב"ב יב א] דחכם עדיף מנביא. ונמצינו אומרים לפ"ז דשמחת יוה"כ ושמחת התורה דשמע"צ הקשורות ללוחו"ש קשורות לעטרה שעטרה לו אמו כנס"י ביגיעתם ובעבודתם העצמית כי על כן גם בנ"י טועמים בזה את הטעם דרוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו [ב"מ לה א] והיינו יסוד ריבוי השמחה שבימים אלו.
ומה מאד מדוייק לפ"ז הא דהשמחה דשמע"צ לא נאמרה להדיא בתורה שבכתב ורק ע"י ריבוי מרבינן לה בתושבע"פ דהרי השמחה דהאי יומא שייכת לחיי עולם שנטע בתוכנו ושאנחנו מצמיחים ומגדלים אותם ע"י יגיעתנו ועבודתנו בתושבע"פ. ואף גם זאת דיום זה אינו מופיע בתושב"כ כחג, דשמחת יום זה מתוך ההעלמה היא מתגדלת ובאה. והמילים האחרונות של משה "ואתה על במותימו תדרוך" הנקראות בשמחת גמרה של תורה, ומרמזות לצורך לדרוך ולסלול דרך חדשה מתוך יגיעה ועמל, מקבלות תוספת משמעות.
ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם
פסוק זה מתייחס למתן תורה, כאשר פירשו הראשונים ז"ל [ראה בד' הרמב"ן והספורנו] שאז נאספו כל ראשי העם וכל שבטי ישראל יחדיו וקבלו עליהם עול מלכותו ית'. והנה קבלת התורה היתה בשנים: קבלה מרצון של נעשה ונשמע, וקבלת התורה בעל כרחם, שכפה עליהם את ההר כגיגית. והלא השריש הגר"א ז"ל שמלכות היא ברצון, וממשלה היא בכפיה, וכדכתיב 'כי לה' המלוכה ומושל בגוים', כלומר שרק בישראל היא בחינת מלכות שהם קבלו עליהם מלכותו ברצון אבל בגוים הוא אך מושל בכפיה. אך כל זה בזה"ז, אבל לע"ל הוא אומר 'והי' ה' למלך על כל הארץ', כי יטו כולם שכם אחד לעבדו ית' [ועי' ביאור הגר"א משלי סוף פכ"ז]. ונמצא ששם מלך של מתן תורה 'ויהי בישורון מלך' הוא אך מצד הקבלה ברצון של נעשה ונשמע שהיתה באהבה וברצון ולא מצד הכפיה של ההר כגיגית.
אכן יעיין במהר"ל [בספר באר הגולה הבאר השלישי] "ולפיכך כשבא ליתן תורה לישראל ובא לגזור עליהם גזירות כמו מלך שבא לגזור גזירות על עמו כמו שהתחיל לזמר אנכי ה' אלקיך כי אני מלככם וכו' כפה עליהם הר כגיגית, כי הראה להם כי הוא יתברך מלכם על אפם ועל חמתם", והרי דהמלכות היא אף מצד הכפיה. ובאמת הוא מקרא מפורש יחזקאל [כ לג] 'חי אני נאום ה' אלקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם' [ובמהר"ל שם הביא פסוק זה] וברש"י [במדבר טו מא] 'על כרחכם אני מלככם'. וכן הוא אומר ביחזקאל 'לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם'. ובקרא דיחזקאל ביאר הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל [בספר פחד יצחק ר"ה מאמר י"ט ומאמר ל"א] עפ"י הא דאי' בגמ' ב"ב [ח' ב'] כי הא דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה. והקשו בתוס' [ד"ה אכפיה] וא"ת והא בפרק כל הבשר [חולין דף ק"י ב' שם ד"ה כל] אמר, כל מ"ע שמתן שכרה כתובה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרים עליה וכו'. ועוד תירץ, דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי. ונמצינו למדים דיש רצון הממשיך עליו את הכפיה וישנה כפיה היונקת את חיותה מרצונו של זה שכופים אותו שכאשר המקבל ברצונו מקבל על עצמו גם את הכפיה, הרי על ידי הקבלה הזו הוא מהפך את הכפיה לרצון. ועד"ז הוא בקבלת מלכות שפירושה שהוא מקבל עליו גם את הכפיה של המלכות, כלומר בעצם קבלת המלכות גנוזה היא ההסכמה שאם ירצה המלך לכפותו הרי כפיה זו תיעשה בכחו של הרצון. באופן שגם הכפיה של המלך חוזרת להיות רצונו של זה שמולכים עליו. וכך הוא בקבלת עול מלכות שמים, גם העל כרחכם אני מלככם ואם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, עדיין אין זו ממשלה אלא מלכות. ומתקיים שפיר המקרא כי לה' המלוכה ומושל בגוים עכ"ד.
ועד"ז יש לבאר גבי קבלת נעשה ונשמע של ישראל שקבלה זו כללה גם הסכמה על הכפיה של ההר כגיגית והנהגת מלכות ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה וזו ההקבלה של הכפיה של ההר כגיגית לעומת הקבלה של נעשה ונשמע. ובאמת כך הוא מתפרש בפשוטו של מקרא [שמות יט יז] ויתיצבו בתחתית ההר שמשם למדו ז"ל [בשבת דף פ"ח ע"א] שכפה הקדוש הוא עליהם את ההר כגיגית דמשמעו שהם עצמם התיצבו מרצונם תחת ההר והיינו משום דקבלתם כללה גם את ההתיצבות של תחת ההר היינו כפית ההר כגיגית. וכ"ה מבואר במדרש תנחומא [דברים פרשת שופטים פרק ט] כלום יש בכם מגיד זאת [ישעיה מג] שנאמר מי מהם יגיד זאת, ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה [דברים ד] אומרים לפניו אומות העולם, כלום נתת לנו ולא קבלנוה. ועליהן הוא אומר [דברים ל"ג] ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו' מלמד שהחזירה הקב"ה על כל האומות ולא רצו לקבלה אמרו לפניו כלום כפית ההר עלינו כגיגית כשם שעשית לישראל שנאמר [שמות יט] ויתיצבו בתחתית ההר, ואמרת להם אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתם, שאלולי כן לא קבלוה. אומר להן הקב"ה והלא אמרו מתחילה נעשה ונשמע [עי' ע"ז ב' ב' שנמצא כל הכתוב במדרש בלא הסיום של והלא אמרו וכו']. כלומר דהכפיה באה מתוך הקבלה של נעשה ונשמע וכמבואר. ונמצינו למדים מעתה דשם מלך דמתן תורה 'ויהי בישורון מלך' הוא לא רק מצד הקבלה ברצון של נעשה ונשמע שהיתה באהבה וברצון אלא גם מצד הכפיה של ההר כגיגית. ונראה לפי"ז דקרא דויהי בישרון מלך מתפרש היטב עם הפסוקים שלפניו [ג' ד'] אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תוכו לרגלך ישא מדברותיך. תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. וברש"י [פסוק ג'] כתב והם תוכו לרגלך "והם ראויים לכך שהרי תוכו עצמן לתוך תחתית ההר לרגליך בסיני" והלא "לתוך תחתית ההר לרגליך בסיני" היינו הכפיה דהר כגיגית כלומר דכניסה זו לתוך תחתית ההר שהיא לעמוד תחת הכפיה של ההר כגיגית באה מהם והם תכו לרגלך והיינו כמבואר דהקבלה של נעשה ונשמע כללה את הכפיה הזו. וזהו המשך הפסוקים תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, מתן תורה, ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. כלומר דהיות והם תוכו לרגלך שהכפיה מונחת בקבלה מרצון על כן ויהי בישורון מלך, מלך ולא מושל כאשר בגוים והוא א"ש היטב בס"ד עד מאד [ס' זאת ליעקב עמ' תק"ס-תקס"ב].
ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל
"הנה השלום והאחדות הוא דבר מועיל מאד בקיבוץ האנושי, ואשרי האומה שבין אנשיה שורר השלום. אבל בכל האומות, שעיקר מגמתן הצלחת עוה"ז, אין השלום תכלית עצמית ומכוונת בראשונה להן כ"א הוא אמצעי מוכשר מאד להפיק חפץ השגת כל חפץ לבבן. אך לא כן חלק יעקב, תכלית השלום שאנו צריכים להיות רודפים אחריו אינה מפני שע"י יתוקן חפצנו רק עוד למעלה מזה הרבה כי השלום אצלנו תכלית עצמית מכוונת כי כל חפץ לבנו אינו כ"א לזכות לקרבת אלהינו ית"ש והוא אינו משרה שכינתו כ"א כשהשלום בישראל וכדברי חז"ל 'אימתי שמי נקרא עליהם? כשהם אגודה אחת שנאמר "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". והנה ע"פ הבדל זה שבין רדיפת השלום של ישראל לרדיפת השלום של כל העמים יצא עוד הבדל, כי השלום כולל שני ענינים, שלום במעשה ושלום במחשבה. השלום במעשה הוא שיפעל כ"א לטובת רעהו כראוי ומכש"כ לטובת הכלל והשלום במחשבה שיהיה נתון בלבו ונפשו לאהבת אחיו ועמו. אף ששניהם דרושים אצל כל עם ולשון, כי מבלעדי השלום שבמחשבה לא יעמוד השלום המעשי ויבולע אל הקיבוץ מאד אבל אצל כל האומות שמטרת השלום אינה כ"א להשיג ההצלחה הזמנית ברב יתרון אין העיקר אצלן כ"א השלום המעשי ואין השלום המחשבי נחוץ להן כ"א בתור טפל להשלום המעשי משא"כ בישראל שתכלית השלום בהם היא בשביל השראת שמו ית' עליהם והשראת קדושתו ית' על ישראל באה בעיקר ע"י התאחדות נפשות ישראל בלבבם עיקר התכלית של השלום הוא השלום המחשבי אלא שהשלום המעשי נחוץ כדי לחזק את השלום המחשבי" [כ"ק אדמו"ר זצ"ל].
ויהי בישרון מלך
יש טיפוס אחד שהוא מאד מעשי ופרקטי. אדם כזה מתקשה לעסוק במושכלות-רוחניים-מופשטים-עליונים. יש טיפוס אחר שהוא מאד רוחני ומרחף מעל המציאות המעשית. אדם כזה אינו מסתדר בדרך כלל עם הצרכים הקונקרטיים של עולם המעשה. מה טוב שהתחלקו שני תפקידים בעם ישראל. יש מלך ויש נביא. מלך צריך להיות מחובר לעולם המעשה, לצרכי עם ישראל המרובים, לבעיות כלכליות, צבאיות ומדיניות. ואילו הנביא הוא דמות רוחנית השואבת את כוחה ממגעה הבלתי אמצעי עם עולמות רוחניים מופשטים.
מיוחד היה משה רבינו שאיחד בתוכו את שני התפקידים המרכזיים. מצד אחד היה נביא השם ומצד שני תפס את מעמד המלוכה. "ויהי בישרון מלך" פירושו לפי הרבה מקורות, משה רבינו. היכולת הייחודית הזאת נבעה מדרגת נבואתו של אספקלריה המאירה שאפשרה לו להצליח בשני התפקידים כאחת. יוצא מן הכלל נוסף היה שמואל שהיה שקול כמשה ואהרן "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו" – הוא זכה לבהירות כזאת שיכול היה להיות גם נביא וגם למלא את מקומו של מלך בישראל [עפ"י דברי כ"ק אדמו"ר זצ"ל].  
חג שמח ואורות אין סוף!!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה