אורות הגבעה – וזאת
הברכה תשע"ח
אחד עשרה אופנים בביאור הפסוק "נפתלי
שבע רצון ומלא ברכת ה'"
ימין
בכוס של ברכה
א] בפרק
שלשה שאכלו נאמר "א"ר זירא א"ר אבהו ואמרי לה במתניתא תנא עשרה
דברים נאמרו בכוס של ברכה טעון הדחה ושטיפה חי ומלא עיטור ועיטוף נוטל בשתי ידיו
ונותנו בימין ומגביה מן הקרקע טפח ונותן עיניו בו כו'. אר"י כל המברך על כוס
מלא נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה".
ובפשוטו
שהר"ז מדה כנגד מדה שהוסיף על המדה להיותו מלא, כמו"כ נוטל בלי מצרים
נחלה. וכן ראיתי שכ' המהרש"א בח"א.
ושם
בגמ' "אמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד הדחה שטיפה חי ומלא' ובתוס'
כתבו "ומיהו לא משמע דפליג ר' יוחנן אההיא דנותנו לימינו כדאמרינן לקמן
אר"י ראשונים שאלו שמאל מה שתסייע לימין משמע שכן היו נוהגים" ע"ש.
הרי
מבואר מדברי התוספות שהגם שלא הזכיר ימין, מ"מ צריך ליטול בימינו, והראיה ממה
שהבינו לקמן כדבר פשוט שצריך ימין ושאלו אם אפשר לסייע בשמאל.
והקושי
בולט. הרי "אר"י אנו אין לנו אלא ארבעה" ולא הזכיר ימינו, והרי
שאין צריך ליטול בימינו. ואיך תוספות כותבים נגד המשמעות הפשוטה של דברי הגמרא??
ונראה
בדין שבמצות צריך ליטול בימין, שישנם בזה ב' עניינים, א] מצד כבוד המצוה, שזהו
כבוד המצוה שיעשנה בימין. ב] כבוד הימין, שהרי יש דין לכבד הימין אף בדברים שאינם
מצוה כבלבישה שלובש ימין תחילה ולומדים זאת ממה שהחשיבה תורה ימין במתן דמים
דבהונות, וזהו הדין חשיבות שיש ליד ימין.
והנה,
הרי אמרו עשרה דברים נאמרו בכוס, ואחד מהם 'ניטל בימינו', והרי שזהו דין בכוס של
ברכה ומדיני המצוה הוא. נמצא, שמלבד שהיה בדין שיטול בימין מצד כבוד הימין, נתחדש
כאן שאף משום כבוד הכוס של ברכה ניטל בימינו. נמצא לפי"ז כשאמר ר"י אנו
אין לנו אלא ארבעה, הוא חולק על היסוד שמדין כבוד הכוס צריך ימין אבל יתכן שמודה
דמצד אחר חייב ימין, דהיינו משום כבוד הימין ניטל בימינו, וא"כ ניחא היטב
מש"כ התוס' שבנוסף לארבעת הדברים שהוא מנה, מודה שגם ניטל בימינו, ואין זה
סותר למה שאמר אנו אין לנו אלא ארבעה. אין לנו אלא ארבע מדין כבוד הכוס. אבל מדין
כבוד הימין צריך ליטול בימינו.
לפי"ז
מובן גם מה ששאלו שמאל מהו שתסייע לימין? דבשלמא אם דין הימין הוא משום כבוד הימין
לכן שפיר שאלו אם אפשר ליתן לשמאל לסייע אבל אם הימין הוא משום כבוד המצוה, יתכן
שאין שאלה, דאדרבה כל שמסייע ועושה בשתי ידיו היה עדיף טפי. [עפ"י משאת המלך]
נפתלי
רץ מתוך רצון
ב]
נפתלי שבע רצון וכו' בעלי הדקדוק אמרו שרצון וריצה שייכות להדדי בלשון הקדש,
ששורשיהן שוים. ופרשו בעלי המוסר, שמכוח הרצון שבאדם, הוא רץ וממהר ומבצע משימות,
כמאמר העולם 'אין דבר העומד בפני הרצון'. ובזה מתפרש ששייכת ברכת 'שבע רצון' כאן לברכת
'אילה שלוחה' המצוינת בריצתה של ברכת יעקב. [צבי קדש וכ"כ בס' ברכת אליהו עמ'
ל"ב]
ולמעשה
– הרוצה להתגבר על הכבדות והעצלות השולטות עליו, יגביר את כוח הרצון [עיין לקמן
באריכות].
שני
סוגי עושר היו אצל נפתלי
ג] "ולנפתלי
אמר נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה'" - ופירשו חז"ל שהכוונה על בקעת
גינוסר. ויש להבין, מאיזה טעם זכה נפתלי לברכה גדולה כזה? ויש להקדים ע"פ ה'העמק
דבר' שמפרש שיש שני סוגי עשירים. עשיר הידוע בלשון העולם, היינו מי שיש לו הון
ועושר בביתו, ועשיר בלשון חכמים שזהו מי ששמח בחלקו והיו שתיהם בנפתלי. נפתלי שבע
רצון - היינו ששמח בחלקו, ומלא ברכת ה' - היינו עשיר כמשמעו. ועם ההקדמה הזאת נביא
דברי הפנים יפות בעבור שנפתלי שבע רצון שהוא שמח בחלקו שבוטח בה' על כן שכרו שהוא
מלא ברכת ה' וכלשון הכתוב ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. [קובץ אהל רבקה וע"ע
באלשיך עה"פ]
שרצוננו
יהיה רצון אלוקי
ד]
"ומשביע לכל חי רצון" - עיקר תפילתנו ובקשתינו שיתכוננו כל מעשינו כפי
הרצון של השם יתברך. ויש לומר בזה פירוש הפסוק "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה'.
שלכאורה מהו הרבותא של נפתלי שהוא שבע רצון, הלא כל האנשים שבעולם יש להם רצון כל
אחד ואחד כפי הרצון שלו. אמנם המכוון הוא שהוא שבע רק מהרצון של השם יתברך ואין לו
שום רצון אחר מעצמו. ועל זה מרמז הפסוק פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון - שהשם
יתברך משביע לכל חי מרצונו יתברך. ועיקר רצונו יתברך הוא טובה וברכה וחסד לבריותיו
כמו שנאמר "כי חפץ חסד הוא" וכדאיתא בתנא דבי אליהו אין הקדוש ברוך הוא
חפץ אלא ברכה. [תורת אמת לצדיק ר' לייבלה איגר זצ"ל - שמחת תורה תרמ"ז]
והיינו
שפירוש תיבת רצון הוא הרצון של הש"י שכל מה שהש"י משפיע בעולם הכל הוא
מפני שזה רצונו יתברך שהוא חפץ להשפיע טובה וברכה וחסד לבריותיו ולכן כדאי להודות
להש"י על זה ולבקש במחשבתו בפסוק זה שזכה להכיר תמיד ולהאיר בנפשו היטב שאין
הקב"ה חפץ אלא ברכה ועל ידי זה יהיה תמיד "שבע" מהרצון של
הקב"ה. כי על ידי הכרת האדם שכל מה שהש"י משפיע לו הכל הוא מפני שרצונו
יתברך להשפיע "טובה וברכה וחסד לבריותיו" ע"ז יכול האדם לזכות
למנוחת הנפש ושלוה ולהיות מרוצה ושמח ושבע רק מהרצון של הש"י מפני שהוא בטוח
בהש"י שהוא יתברך חפץ בטובתו הרבה יותר מהאדם עצמו [ס' נפשי חולת אהבתך עמ' ר"א].
ויש
להוסיף שהשביעה היא אך ורק כאשר הרצון בא מידו יתברך, כי אם הרצון הוא אישי - במקום להיות שבע, ירגיש כל הזמן חוסר. ומי
שיש לו מנה רוצה מאתיים, ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו! לעומת זאת, אם הרצון בא
מה', אפשר להיות שבע מעצם הרצון.
שבע ואינו
מתרעם
ה]
י"ל עפי"מ דאיתא במגילה [י' א'] זבולון מתרעם על מדותיו היה, משום
דנפתלי על מרומי שדה אמר לאחי נתת שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות עיי"ש.
וחזינן דההיפך מהמתרעם זה נפתלי, לכך ייחדו הכתוב נפתלי שבע רצון. [הג"ר חיים
פיינשטיין שליט"א]
קל
כנשר
ו]
כתב בעל הטורים - נפתלי שבע רצון ראשי תיבות נשר, שהיה קל כנשר לעשות רצון אביו
שבשמים, וקשה מה המשך יש לכאן שהיה קל כנשר. ונראה לפרש עפ"י מה שפירשתי הפסוק [תהלים צ"ו ב'] שירו לה'
ברכו שמו בשרו מיום ליום ישועתו, כי מה שרוב המון אינם עובדים ה' כראוי הוא משום
שהדאגות גורמות להם עצבות וכבידות, מה שאין כן המאמין כי ברוך ה' יום יום [עי'
ביצה ט"ז.] לעבוד את ה' בשמחה ובשירים, וזהו שאמר 'שירו לה'' כשתברכו שמו, לא
בעצבות וכבדות, 'בשרו מיום ליום ישועתו', ואין לדאוג דאגת מחר, ולכן שבע רצון שמח
בחלקו על ידי כן היה קל כנשר מבלי כבדות ועצבות לעבודת ה' וק"ל. [ספר וידבר
משה להג"ר ר' משה הלוי פאללאק פרשבורג תרנ"ד]
ז] בא
וראה שהפסוק רומז לנו למה שאמרו [ברכות כ' ב'] אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה
רבונו של עולם, כתוב בתורתך [לעיל י' י"ז] אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד,
והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב [במדבר ו' כ"ו] ישא ה' פניו אליך. אמר להם,
וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה [לעיל ח' י'] ואכלת ושבעת וברכת את ה'
אלקיך וגו' והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. נמצא שישראל מסתפקים במועט
באופן שהם שבעים אפילו מכזית וכל שכן מכביצה.
וזה
שנאמר כאן 'נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה'' היינו שמהותו היא ברכה שעל כל דבר מברך
הוא את השי"ת משום שהוא שבע רצון שמסתפק במועט, ולפיכך הוא גם מלא ברכת ה'.
בא וראה פלאות, שענין ברכות הנהנין רמוז בברכתו של יעקב אבינו ע"ה לנפתלי
דכתיב [בראשית מ"ט כ"א] 'נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר' ותרגם
אונקלוס נפתלי טבא תתרמי עדביה [חלקו] ואחסנתיה תהי מעבדא פירין יהון מודין
ומברכין עליהון. ולכך נרמז הדבר אצל נפתלי כי מהותו הוא שבע רצון היינו מסתפק
במועט ומלא ברכת ה'. וזוהי מהותן של ישראל שמסתפקין במועט ומברכיו על כזית וכביצה.
וזהו שפי' רש"י שם ותרגומו יתרמי עדביה יפול חבלו והוא יורה על חלקו אמרים
נאים ושבח. וכן פירשו הדעת זקנים מבעלי התוספות. והענין מבואר כי לפי שנפתלי מסתפק
במועט הוא ושמח בחלקו על כן יודה להשי"ת על חלקו שנתן לו מלא ברכת ה'.
ותראה שפסוק זה נדרש על ברכת המזון שהרי אמרו שם
נ"א א' כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר ומלא ברכת ה' ים
ודרום ירשה. ומוכח ש"ומלא ברכת ה"' מוסב על ברכת המזון ולכן נפתלי שבע
רצון וממילא ומלא ברכת ה שמברך תמיד ליוצרו ועל כך שכרו נחלה בלי מצרים ים ודרום
ירשה שהוא מדה כנגד מדה כיון שמדקדק על עצמו לברך אפילו על פחות מכשיעור לפיכך
שכרו הוא ללא שיעור וגבול נחלה בלי מצרים. [באר משה]
שבע
מפני שכל הברכה לצרוך גבוה
ח] ופירש"י
עמש"כ שבע רצון וז"ל שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה ע"כ.
והרמב"ן לאחר שהביא דברי רש"י כ' וז"ל והנכון שהוא נמשך אל השם
הנכבד יאמר שבע ומלא ברכת ה' הנכבד וברכתו ע"כ. ונראה שלא נחלקו ושניהם אמת.
שלכאורה מש"כ כאן אצל נפתלי שהוא שבע רצון הוא דבר פלא, דאמנם ישנה שביעה
במאכל ששבע הוא ואינו צריך עוד, אבל לגבי רצון הרי אמרו חז"ל [קה"ר
פ"א ל"ד, פ"ג י"ב] אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו,
אית לי' מאה בעי למיעבד יתהון תרתי מאה עיי"ש. וא"כ לעולם אין רצונו שבע
ומ"מ אצל נפתלי נאמר ששבע גם רצונו [וכמו"ש בספרי דשבע רצון היינו שהי'
שמח בחלקו עיי"ש] ומשום שלא רצה יותר ממה שהי' צריך לו לכדי חייו ואת זה נתנה
לו ארצו וכמוש"כ רש"י, והרי כנ"ל אין זה דרכו של עולם וטבעו להיות
שבע רצון בכה"ג ובע"כ צריך הכתוב לבאר איך הי' דבר זה אצל נפתלי בניגוד
לטבעו של עולם.
ונראה
דזה מתבאר עם מש"כ בהמשך הכתוב "ומלא ברכת ה'" דידוע מש"כ
הרמב"ם בפ"ט מהל' תשובה שהשכר של הברכות הכתובות בתורה הוא כדי
שעי"ז שלא יחסר לו מחיי העוה"ז יוכל להתמסר לידיעת ה' ועשיית מצוותיו
עיי"ש. ונמצא דיסוד ברכת ה' הוא לא כתכלית בפנ"ע לחיי העוה"ז אלא
רק כהיכ"ת שלא יחסר לו בעבודתו הרוחנית ומי שצריך את העוה"ז רק כדי
שיוכל להתמסר לרוחניות כל שמספיק לו בכדי חייו אין לו רצון ליותר מזה ושבע רצון
הוא. וא"כ אמנם הפשט הפשוט הוא כמוש"כ רש"י שהיתה ארצו שבעה רצון
כל יושביה בהיותה מספקת את הנצרך להם אבל להיות שבע רצון ע"י סיפוק הצרכים
אינו אלא כמוש"כ הרמב"ן משום שהוא שבע ומלא רצון ה' הנכבד וברכתו דהיינו
ששאיפתו היא לעשות את רצון ה' ית', שע"ז באה ברכתו ליתן לו את הנצרך מדברי
העוה"ז כדי לקיים את רצון ה', דהיינו וברכתו שכ' הרמב"ן שכנ"ל
עפ"י דברי הרמב"ם זוהי ברכת ה' שיוכל לעשות ע"י ברכה זו את רצונו
ית' משו"ז הוא דהו"ל שבע רצון מארצו וכנ"ל וא"כ א"ש דברי
רש"י והרמב"ן כהדדי דמש"כ שבע רצון גם אדלעיל במש"כ ארצו
קאזיל וכמוש"כ רש"י וגם על להלן במש"כ ומלא ברכת ה' אזיל וכמוש"כ
הרמב"ן ותרווייהו איתנהו וכנת'.
וע"ז
כתיב ים ודרום ירשה ופירש"י ים כנרת נפלה בחלקו ונטל מלוא חרם בדרומה וכו'
ועמש"כ ירשה פירש"י שהוא לשון ציווי כמו עלה רש ולכאורה צ"ב
מ"ט רק אצל נפתלי נאמר לשון ציווי ליטול את חלקו שלא מצינו דבר זה אצל שאר
השבטים. ולמש"כ מבואר שפיר דשאר שבטים נטלו חלקם כדי שיחיו מהם ואין נטילת
חלקם ענין לציווי ה' דווקא שגם בלא זה יירשו את חלקם אבל נפתלי שכל צרכו בארץ הוא
כדי שעי"ז יוכל לקיים את רצון ה' ומצוותיו, א"כ נטילת חלקו היא מחמת
ציווי ה' במצוותיו ותורתו שכדי לקיים את ציוויי ה' מתחייב ארץ כדי שיוכלו לחיות
ועי"ז לקיים את רצון ה' וממילא דכיבוש חלקו מכח ציווי ה' הכללי על עשיית
מצוות ותורה הוא בא וזהו שנאמר הדבר כשבח מיוחד אצל נפתלי שאצלו ים ודרום שהם חלקו
מכח ציווי ה' יורש הוא אותם.
הרמב"ן המשיך: "אבל במדרש של רבי
נחוניה בן הקנה אמרו בכתוב הזה "אמר רבי אמורא, מאי דכתיב 'ומלא ברכת ה' ים
ודרום ירשה', כך אמר משה אם תלך בחקותי תירש העולם הבא שהוא נמשל לים שנאמר "ורחבה
מני ים" והעולם הזה שהוא נמשל לדרום שנאמר 'כי
ארץ הנגב נתתני [יהושע ט"ו י"ט] ומתרגמינן ארעא דרומא, ומאי דכתיב 'ירשה'
ירש היה לו לומר? אלא אפילו הקב"ה בכלל והיינו רש יה. למה הדבר דומה, למלך
שהיו לו שני אוצרות והקצה האחד מהם לסוף ימים רבים אמר לבנו טול מה שיש בשני
אוצרות הללו אמר הבן שמא לא יתן לי מה שהקצה. אמר לו טול הכל והיינו דכתיב ים
ודרום ירשה יה רש הכל נתון לך ולואי תשמור דרכיו. ועוד אמרו ומלא ברכת ה' ים ודרום
ירשה אין ים אלא תורה שנאמר ורחבה מני ים וכל המדרש שם אם כן יהיה סוד הכתוב נפתלי
שבע הרצון הממלא ברכת ה' שהיא הים הכלולה בכל מן הכל כענין שכתוב 'כל הנחלים הולכים אל הים' והוא
ביתו של מלך משל למבקשים לראות את המלך שואלים אנה ביתו של מלך ואחר כך שואלים אנה
המלך וגם העולם הזה הנגוב והיבש מן הרצון יירש בי"ה והמשכיל יבין".
ומי יעמוד בסוד ה' אבל לפי ערכנו מהלך הדברים
שהוא כנת' לעיל, דפתח באם תלך בחוקותי שהיא פרשת הברכות שכנ"ל מדברי
הרמב"ם יסודם הוא שיתן ה' את הברכות לזכיית העוה"ב [כלשון הרמב"ם
שם שהוא כדי לזכות לעוה"ב עי"ש] ע"י ברכות העוה"ז שאמנם
העוה"ז ארץ הנגב ובלא חשיבות היא כלל, ול"ש שתהא שכר מצוות כמבואר
ברמב"ם שם, אבל כהיכ"ת לעוה"ב יש בה חשיבות ומש"ה בכלל הברכה
היא והיינו מש"כ דהו"ל תירש יה, דהעוה"ז אמנם אינו תכלית אבל
כהיכ"ת לעוה"ב שיסודו הוא נהנין מזיו השכינה, גם ירושת
העוה"ז היא ירושת פני ה' והיינו תירש יה גם בים וגם בדרום. וע"ז מייתי
מהמשל שנתינת האוצר שהוא העוה"ז אינו אלא משום טול הכל שהוא העוה"ב ואין
חשש שיטול רק האוצר שישנו כאן ולא את האוצר שהקצה המלך שהוא משל לעוה"ב שגם
העוה"ז נטילתו היא מכלל הנטילה של טול הכל, והיינו מאי דמסיים הכל נתון לך
ולואי תשמור דרכיו דהכל נתון לך כדי שתשתמש עי"ז לשמור דרכיו דאל"כ אין
טעם בברכה של העוה"ז שאינה אלא כדי לזכות על ידה לעוה"ב.
וע"ז
מייתי הרמב"ן עוד מדברי המדרש דים הכונה לתורה והיינו שניתנה לנפתלי ברכת
העוה"ז כדי שעי"ז ירש את התורה בלא מפריע. וע"ז כ' הרמב"ן
שא"כ יהי' סוד הכתוב נפתלי שבע הרצון הממלא ברכת ה' שהוא הים הכלולה בכל מין
וכו' דהיינו כנת' לעיל, דשביעות רצונו של נפתלי הוא מחמת שאין נצרך לו העוה"ז
אלא כדי לעבוד את ה' ועי"ז ממלא הוא את תכליתה של ברכת ה' שהיא הים הכלולה
מכל מין, כדי להביא את הברכה לתכליתה שהיא לעבודת ה', דמש"ה כנ"ל אין לו
רצון ליותר מהנצרך לעבודת ה' והברכה בהיותה כתכליתה הנרצית היא ביתו של מלך
דאע"פ שבעוה"ז אין את ראיית המלך עצמו אבל יש את ביתו שהוא המקום שנמצא
הוא בו וה"ה כאן בקיימו את רצון ה' בברכתו כיון שהברכה שהיא המקום כביכול ששם
ישנו המלך נחשב הוא כנמצא בביתו של המלך ומכח היותו בביתו של מלך יזכה אח"כ
לעוה"ב לראות את פני המלך שכן הוא המהלך, שקודם שואלין אנא ביתו של מלך וממנו
מגיעין לראות את פני המלך ועי"ז גם העוה"ז הנגוב והיבש מן הרצון ירש ביה
דהיינו שיהי' העוה"ז ג"כ בשייכות לה' בהיותו משמש היכ"ת להגיע ממנו
לראות את פני המלך. ושו"ר מש"כ בביאור דברי הרמב"ן בביאור לפי'
הרמב"ן להרב ר' מאיר ב"ר שלמה אמסאולה ז"ל עיי"ש. [די באר]
כל
ההתחלות קשות
ט] נפתלי נקרא על שם "נפתולי אלקים
נפתלתי" מבאר רש"י "לשון עקש ופתלתול
נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שוה לאחותי". "גם יכלתי"" - הסכים
על ידי". תחילת היווצרות נפתלי היא בפצירות ונפתולים הרבה של רחל אבל בסוף ה'
הסכים על ידה. וגם נפתלי עצמו בסוף התורה מגיע לשביעות רצון. זה
התהליך. זה מתחיל בפיתולים ומסתיים בהסכמה ובשביעות רצון. אי אפשר להיות מרוצה
בסוף באמת אם אין מלחמות בהתחלה.
כוח
הרצון
י]
נפלתי שבע מהרצון. לאו דווקא מהתוצאות בשטח אלא מעצם הרצון הטוב. אין אנחנו יכולים
לשער עד כמה רצון טוב אחד משפיע על כל היקום. החיים עוברים עלינו ואנחנו מלאים
בזרם בלתי נפסק של רצונות. כל רגע משהו אחר – אוכל, שינה, להגיד משהו, לראות משהו,
מקנאים במישהו וכו' וכו', ואינני מודעים לעוצמה הרוחנית שכל רצון חיובי טומן בחובו
ולנזק שברצון שלילי.
כמה
דוגמאות לכוח הרצון: כותב רבי נחמן מברסלב -
"וכלל
הדבר שמאד יקרה הכיסופין וההשתוקקות לדבר שבקדושה כי על ידם נתהוה נפש ונגמר על
ידי הדיבור כנ"ל... כמה רעות גורמים הכיסופין לדבר רע חס ושלום, כי הנפש
שנתהוה על ידי כיסופין רעים מתגלגלת לפעמים לתוך הצדיק, ותוכל להחטיאו חס ושלום...
ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, על ידי שמתגלגלת לתוכן נפש מכיסופין
טובים... וזה שאמר (תהלים קמ"ה) "רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע
ויושיעם", היינו שצריכין שני הבחינות, רצון ודבור כנ"ל, כי הרצון שהוא
הכיסופין פועל שנעשה הנפש בכח, ועל ידי הדיבור יוצא הנפש מכח אל הפועל, ואז נעשה
בקשתו על ידי שמצייר האותיות לטוב וכו'... ואז נעשה בקשתו ורצונו בכח בחינות רצון
יראיו יעשה, ואחר כך ואת שועתם, שמדברים בפיהם ההשתוקקות והרצון והכיסופין שלהם על
ידי זה ישמע ויושיעם, כי על ידי הדיבור נגמר הנפש ויוצא מכח אל הפועל... ".
כמה פנינים ומרגליות
ממשנתו של השפת אמת זי"ע: במדרש ויכלו, הגו סיגים מכסף וכו'. באור החיים פירש
ויכלו מלשון כלתה נפשי, דאיתא פירוש "ארץ" שרצתה לעשות רצון קונה, כי
בריאת התחתונים היתה רק מצד הרצון והשתוקקות, כי העליונים מתוקנים יותר [ואיזה
צורך יש בנו?], לכן כל חשיבות התחתונים הרצון, אך כי יש הרבה רצונות אחרים, על זה
נאמר "והארץ היתה תוהו", וצריכין לברר הרצון על ידי התורה, "יהי אור",
ובשבת קודש מתגלה הרצון הטוב להשי"ת, וזה שאמר "הגו סיגים מכסף"
מלשון נכסוף נכספת וכו', כי בשבת קודש עולה כל דבר לשרשו... עיי"ש (בראשית
תרל"ה(.
כלומר
– ברובד המעשי בני אדם הינם חסרים מעצם טבעם ומהותם. היתרון שלנו הוא כוח הרצון
הנטוע בנו. אם נשכיל לכוון את הרצון וההשתוקקות לכיוון רוחני, התעלנו מעל למלאכים
שאין להם רצון. על הרשעים נאמר "והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל"
[ישעיהו נ"ז כ']. הם חיים את ה"תהו ובהו" של רצונות בלתי מזוככים
והתוצאה היא [המשך הפסוק] "ויגרשו מימיו רפש וטיט".
"כי
הברואים העליונים שלמים, רק הרצון והתשוקה נמצא יותר בעולם הזה, ומלאכים נקראים
עומדים ובני אדם מהלכים כו' לכן נמצא התאוה בעולם הזה, כי זה עיקר האדם"
[ליקוטים השמטות פ' בראשית].
והא
לך לשונו של האור החיים הקדוש על הפסוק ויכולו השמים: "יש לך לדעת שאין תשוקה
בעולם ערבה חביבה ונאהבת ומקוית לנבראים בהדבקות באורו יתברך... ונמצא העולם תקוע
ביתדות ומסמרי חשק הבורא עד כלות ונטות רוחניות שבו להתקרב להנערב יתעלה שמו... גם
יש לך לדעת כי ... אין כל נפש מתיישבת במקומה כי אם לצד שישנו לנכסף ומקוה מלא
עולם הזה ובזה עמד ונתקיים העולם והוא אומרו 'ויכולו השמים והארץ וכל צבאם' על דרך
אומרו 'נכספה וגם כלתה' ובאמצעות זה נשלמה ונתקיימה הבריאה".
ועוד כמה קטעים
מהשפת אמת: שם ישראל כי שרית וכו',
ובודאי נשאר כח זה בכל איש ישראל אשר כל העולמות תלוין במעשיו. ובזוהר הקדש מלאכיו
יצוה לך לשמרך פירש על יצר טוב ויצר הרע, כי כל רצון בפנימי הוא נקודה חיות
מהשי"ת שנשתלח בעולם הזה לכונה מיוחדת ונקרא מלאך, ויש מלאכי חוץ לארץ וארץ
ישראל, כמו שאמרו חז"ל "ויפגעו בו מלאכי" וגו', ויש לומר שימי
המעשה שמותרין בעשיית מלאכה, והוא להוציא ולברר החיות שנסתר ונעלם במעשים גשמיים,
ונקרא מלאכי חוצה לארץ כנ"ל... ושבת קודש יום מנוחה הוא מלאכי ארץ ישראל,
שמתגלה הרצון האמת בלב ישראל ועל ידי התלהבות יכולים להעלות הכל... (וישלח
תרל"ג).
ויקחו לי
כו' במד' לקח טוב נתתי לכם כו'. דקשה מה ויקחו. ויתנו הול"ל. אך כי איך יוכל
אדם ב"ו ליתן דבר מה להש"י. רק הרצון ולקיחת נפש האדם לנתינה זו. זה
עיקר המכוון. והיינו דכ' לקח טוב. שכל המצות ומעש"ט. העיקר הרצון לעשותם.
ועל ידי זה מתרומם המצוה עד השי"ת. כי וודאי השי"ת עשה להיות אלו המצות
תלוין במעשה האדם. שיתעורר ע"י מעשה זו עד השי"ת ממש. אבל האדם צריך
לידע כי הוא רחוק מהמצוה מאוד. וע"י ביטול עצמותו אל קדושת המצוה ולהתבונן
בזכי' זו. אשר ע"י מעשיו מגיע תקונין בכל העולמות עד השי"ת ממש. וצריך האדם
למסור נפשו ומאודו בכל מצוה בכוונה הנ"ל. וע"י זה מתרומם המצוה יותר
ע"י השי"ת. וזה שכתוב ויקחו לי תרומה וכו'. ובכל דבר העיקר ההתחלה
והרצון. ואח"כ השי"ת מסייע שיוכל האדם לעשות המצוה גם בפועל. וז"ש
לאל גומר עלי. וז"ש נמכר עמו לסייע כפי רצון האדם כנ"ל [במדרש] בו זהב
אין בו כסף וכו' ואינו מובן כי יוכל אדם ליקח כסף וזהב ושדה וכרם. אבל הפירוש כי
בגוף הזהב אין כסף וכו' אבל מקח שנתתי לכם יש בו הכל בנקודה אחת. והוא להגיד לאדם
שלא יתרחק ע"י שמבין שאין מעשיו מגיעים להשי"ת. רק להאמין כי השי"ת
ממלא כל עלמין. וכל רצון אמת שיש בכל איש ישראל מגיע אליו ממש.
[תרומה תרל"ג]
לא הביצוע המעשי הוא עיקר המכוון של המצוות אלא הרצון וההשתוקקות
ומלווים את העשייה!
בפסוק ויקחו לי תרומה... כי יש כמה רצונות בעולם, בפרט לרשעים תאוות
עולם הזה, ובני ישראל הוצרכו לגבור בהתלהבות שלהם לשמים עד שנתבטלו כל תאוות
הרעות, פירוש כמו בפרט כל איש כפי רוב התשוקה שיש לו להבורא ית' מתבטל תאוות
הגופניות שבו, כמו כן בכלל לא זכו בני ישראל לזכך העולם למשוך השכינה לארץ, עד
שיקדשו הבל העולם במעשיהם הטובים... (שם תרמ"א)
במדרש לקח טוב נתתי וכו'... כי הנפש יש בה השתוקקות נפלא אל מי
שבראה, אבל הרצונות הגשמיים מכסים זה הרצון הפנימי של הנפש, ובני ישראל בכח התורה
זוכין למצא זה הרצון האמת הגנוז בנפש, ולכן נקראה בת נדיב, וזה שאמר לקח טוב נתתי
לכם דייקא, כמו שכתוב ובחרת בחיים, פרש"י שם כאדם שאומר לבנו זה חלק יפה בחר
לך... (שם תרס"ב)
ובאמת
בעוה"ז יש אהבות רבות כ"א לפי טבעו. אבל אהבה אמיתית בעצם צריך להיות
בכל ברי' להיות נמשך אחר בוראו והיא אהבה בעצם. אך הקב"ה הסתיר האמת ע"י
התלבשות כ"ד בטבע. והרצונות המסתעפים ע"י הטבע מסתירין רצון האמת.
וע"ז אמרו בטל רצונך מפני רצונו פי' כדי שיתגלה לך רצון האמת אליו ית"ש.
וכן הפי' מסירת נפש. נפש הוא רצון. וע"י ביטול הרצונות שלא לה' המה. אז זוכה
להתגלות רצון האמת. [ואתחנן תרנ"ג ג]
במדרש יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני
ולפנים ומבכור שיצא ראשון ע"ש דכתיב תורת ה' תמימה פי' תמימה שבכל אות ואות
נמצא כל התורה כי התורה שמו של הקב"ה וכדאיתא קוב"ה ואורייתא כולהו חד
וכן פתח הקב"ה אנכי ה' אלקיך לומר כי התורה היא אלקות וכמ"ש ואל מי
תדמיוני ואשוה. כמו כן כתיב כל חפציך לא ישוו. ולכן אין מוקדם ומאוחר בתורה כי בכל
אות יש הכל ולכן היא משיבת נפש. וכל התשובה היא בכח התורה שהיא תמימה ולכן יכול כל
אחד למצוא תקונו ושורשו ע"י אות אחת שבתורה. אך באמת הוא כפי מה שהיא התורה
יקרה אצלו מכל חפציו ממש. כך יוכל להתדבק באור התורה. וכל חפציך לא ישוו הפי' כי
אין האדם זוכה לרצון האמת רק בכח התורה כדכתיב הנחמדים מזהב ונקראת חמדה גנוזה
שאין חמדה ותשוקה בעולם כמו התורה רק אין זוכין לחמדה הגנוזה רק ע"י רוב
יגיעה בתורה. וזה משיבת נפש שמחזרת התשוקה והרצון. שבאמת קודם החטא הי' כל תשוקת
האדם אל הבורא ית' כמו שנותן השכל שכל פעולה נמשכת אחר הפועל והנברא אחר הבורא. אך
החטא מבדיל ולכן התורה משיבת נפש. פי' נפש. רצון. כמו יש את נפשכם. ובאמת התשוקה
היא כפי הארת הנשמה באדם דכתיב ויפח כו' ויהי האדם לנפש חי' שקודם החטא שהי' לו
הנשמה בשלימות הי' כל תשוקתו ודבקותו בחי החיים. והנה כמו כן בקבלת התורה דאיתא
שיצאה נשמתן והתורה החזירה להם ע"ש שדרשו כן בפסוק משיבת נפש.
[נשא תרנ"ד א'] הרי שהתורה מחזירה לנו את הרצון האמיתי!
ברש"י ויקחו לי תרומה יפרישו לי מממונם נדבה
כו'. פי' שצריך האדם לתת מכל דבר חלק להשי"ת. ואף שדברי עוה"ז הם רחוקים
מאוד. אבל הרצון צריך להיות להשי"ת. כמו שכ' רש"י נדבה רצון טוב. וזה
עצמו הנדבה הרצון להיות הרצון תמיד להשי"ת. והרצון גובר המעשה. כי כל
מעשה האדם מעורר בעליונים והרצון ברצון עליון. וידוע כי ברצון השי"ת מתהפך
הכל ברגע. ולכן צריך האדם להאמין כי הכל תלוי ברצונו. ובזוה"ק פירש ענין
המשכן על תפלת האדם בכל יום. והוא שצריך האדם לברר השראת השכינה בכל דבר. כי וודאי
מלא כל הארץ כבודו. אבל כפי אמונת האדם יוכל להרגיש השראת השכינה. ובבהמ"ק
הי' הדבר בפועל. ועתה הוא על ידי אמונה כנ"ל. וכל התפלה ע"ז שמעיד האדם
כי הכל מחיות השי"ת. וכפי מה שנתברר להאדם כן יוכל לברר בכל דבר. וכפי מה
שאדם רוצה באמת לברר מלכותו ית'. כן יוכל להטות כל הדברים אליו ית'. כי לדברים גשמיים.
אין להם רצון. וכל דבר צריך להיות לו רצון כי זה העיקר. ומזה הוכחה כי דברים אלו
תלוים בהאדם שיש לו רצון. וברצונו יוכל להטות הכל אליו ית' כנ"ל. וז"ש
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד. וכמ"ש ז"ל שמרע"ה שאל איך
יוכלו לעשות משכן לכבודו ית'. והשיבו השי"ת כי אף א' מישראל יכול לעשותו.
והוא השראת השכינה בכל דבר להיות האמונה קבוע שחיות הכל למעלה מהטבע וזה מקדש
כנ"ל. [תרל"ג ב] הרי שהרצון עולה בחשיבותו על
המעשה כי הרצון שלנו מעורר את הרצון העליון, ורצון העליון מהפך את הכל תוך רגע.
בפסוק
אם חפץ בנו ה' והביא כו'. כי בודאי הרגישו המרגלים כי אינם מוכנים לכנוס לארץ
ישראל כמ"ש במ"א דכתיב לכל זמן ועת כו' ולא היו מוכנים לכנוס עד אחר מ'
שנה. אך תחת כל השמים כתיב. אבל דור המדבר דורו של מרע"ה הי' כל תהלוכות שלהם
למעלה מן השמים. וזהו שרמזו חז"ל עלה נעלה אפילו יאמר עשו סולמות לעלות לשמים
כו'. הם הדברים שדברנו כי עפ"י הטבע לא היו מוכנים לעלות. וזהו שלח לך כו' כי
אם היו מצליחים בשליחותם והיו נכנסין באופן זה שלמעלה מן הזמן והטבע הי' גם
מרע"ה נכנס עמהם וכן כתיב בגאולה העתידה בעתה אחישנה זכו אחישנה כו'. והכל
תלוי ברצון בנ"י שע"י תשוקה באהבה רבה להשי"ת מעוררין רצונו ית'
ואז אין מניעה מצד הזמן והטבע. וז"ש אם חפץ בנו ה' והביא כו'. ולכן יש לנו
ללמוד מזו הפרשה שהגם שבאמת לא הי' הזמן מ"מ אם הי' הרצון בלבות בנ"י
להשי"ת כראוי הי' באין וכמו כן בגלות הזה אם הי' לנו תשוקה של אמת לשוב אליו
ית' יחיש וימהר גאולתינו אמן. [תרמ"ג ב'] הרי שע"י תשוקה אמיתית
נחיש את גאולתנו. ומכלל הן נשמע לאו – אם לא הגיעה הגאולה אולי זה סימן שאין מספיק
השתוקקות לכך.
ובקטע
הבא רואים שוב את הכוח של התשוקה להביא לידי הגשמה מעשית של מאווים רוחניים: ובמדרש אני ישנה ולבי ער כו' ישנה בגלות
ולבי ער לגאלני. ישנה מן העגל ודודי מרתיק עלי. ויקחו לי תרומה. עד מתי אהי' מתהלך
בחוץ כו'. הענין הוא שיש לבנ"י חלק בתורה שהוא למעלה מהשמש וזה השורש לעולם
אינו נפסק. כאשר אמר השי"ת בסיני אנכי ה' א-להיך. מאז יש בכל איש ישראל כח
אלהי. ומכ"ש תוך כלל ישראל. אכן ע"י החטא מתרחק הגוף מהפנימיות שהוא
בחי' הנשמה. אבל השורש בשמים מלמד זכות ומבקש לחזור למקומו. ואמת כי גם זה תלוי
בהשתוקקות האדם למטה להתדבק בהשורש. כן משתוקק השורש אליו. וזה בחי' שחורה אני
ונאוה על שחרות המלבוש והגוף ותפארת הפנימיות. הנשמה והשורש. וז"ש ולבי ער
שהוא בחי' אלקות שכביכול משתוקק לחול על בני ישראל התחתונים. כמש"כ עד מתי
אהי' מתהלך בלי בית כו'. וזה נמשך מהשתוקקות שיש בלבות בנ"י. ובוודאי לא לחנם
אמר השי"ת ויקחו לי תרומה. רק שהיו משתוקקים מאוד לעלות למדרגה ראשונה שהי'
להם בקבלת התורה. ולא היו יכולין להוציא מכח אל הפועל. ע"י החטא. עד שריחם
השי"ת עליהם ונתן להם עצה ע"י המשכן וכליו. וכל זה כתוב בתורה להודיענו
כי בכל עת נמצא זה הרצון בלבות בנ"י ואם היו מבקשים מאוד היו זוכים להשראת
השכינה. ואדרבה ק"ו הוא עתה שכבר הי' לנו המשכן ובתי מקדשות. בנקל יותר להשיג
מה שכבר זכינו לזה. וזה עצמו הרמז וכן תעשו. כי לעולם כפי הרצון והנדיבות שיהי'
להם יוכלו לעשות לי מקדש כו' רק שצריך להיות בכלות הנפש כמו שמצינו בדוד אם אתן
שנת כו' עד אמצא מקום לה' וזכה לזה: [תרמ"ב ב']
ובמשנת
ה"שם משמואל": "בימי מתתיהו וכו'... ונראה להוסיף בזה דברים ולדקדק עוד מלשון
"חוקי רצונך", כאילו החוקים תלויים ברצון, ולשון "להשכיחם
תורתך". והיינו דהנה ענין הרצון הוא למעלה מהטעם, וכמאמר החכם אין טעם לרצון,
וכמו שאנו רואין בחוש ברצונו של אדם, אף שלפי השכל והטעם צריך להיות בהיפוך, אלא
שהלב רוצה למעלה מהטעם. ואף שהמוח והשכל הם למעלה מהלב, ולמה יהיה הרצון שהוא בלב
למעלה מהשכל. אך הענין דהרצון אין מקורו מהלב לבד אלא שמאיר להלב ממקורו של השכל,
שאף השכל בעצמו אינו מרגיש, וכענין (מנחות כ"ט) שתוק כך עלה במחשבה לפני,
וזוהי בחינתו של דוד המלך ע"ה, שהוא בחינת הלב של ישראל כאמרו (תהלים
כ"ז) לכה אמר לבי... שהלב הוא שיש לו השתוקקות והיא בחינתו של דוד המלך
ע"ה, וכל ספר תהלים מלא מזה... שמדתו בחינת הרצון שבלב שהיא גבוהה מבחינת
המוח והשכל. ועל כן החוקים שהם למעלה מהטעם שורשם מבחינת הרצון שהוא למעלה מהטעם
למעלה כביכול, ולעומתו מעוררים בישראל הרצון לאביהם שבשמים למעלה מהטעם והשכל עד
מסירת הנפש, והיא הדביקות בשורש ישראל, כי ישראל עלו במחשבה, ועל כן יצדק לומר
שהחקים תלויים במדת הרצון". הרי שהרצון גבוה יותר מהמח והשכל.
בניגוד
לתפיסה המקובלת, התפילה איננה רק בקשה למילוי משאלות הלב אלא אמצעי עוצמתי לשינו
רצון המתפלל. "וזה שאמר המדרש תנחומא, צפה משה ברוח הקדש שבית המקדש עתיד ליחרב
והבכורים ליבטל, עמד והתקין להם שלש תפילות. היינו כי בתפילה נאמר (ש"א א'
ט"ו) "ואשפוך את נפשי לפני ה'", היינו שנפש היא לשון רצון, היינו
להפוך כל הרצונות מגשמיות לרוחניות עד לפני ה', ובזה שאדם מתפלל שלש פעמים בכל יום
ויום ושופך את נפשו כנ"ל, בזה מתהפך בעצם לאט לאט חשוכא לנהורא כנ"ל
כעין מצות הבכורים... ותפלות אבות תקנום, היינו שהם הכניסו כח זה בכל ישראל שיהיה
בכחו להפוך את טבעו..." (כי תבא תרע"א). אם התפללת ולא השתנתה מערכת
הרצונות ולו במעט – לא התפללת כראוי.
ובמשנת הכהן הגדול מלובלין:
"עיקר האדם הוא החשק שבלב שבו הוא יתרונו על המלאכים, והוא הנקרא יצר טוב
ויצר רע כאשר הוא מגביר חשקו לטוב הרי זה טוב ואם לאו וכו'. ואז"ל (סוכה
נ"ב) כל הגדול יצרו גדול, כי גדלות א' על חבירו הוא רק כפי גודל החשק שלו
לטוב, דהיינו כח היצר, כי יצר טוב ויצר רע אחד זה לעומת זה בב' חללי הלב, כפי החשק
שבלבו בימין לטוב, כן בשמאל לרע, ולכך יצר רע גם כן גדול... ובעולם הזה רחמנא לבא
בעי, ומעלת האדם כפי החשק שבלב, אבל בעולם הבא שישחט היצר הרע ולא יהיה עוד מקום
לבחירה, אז יהיה המעלה כפי יתרון החכמה וההשגה שבמוח. והאבות נקראו איתנים
(ר"ה י"א), שמעתי פירושו עקשנים, פירוש שהיה להם תוקף החשק בוער כאש שלא
ישקוט וינוח עד שיגיע למילויו... ואין קורין אבות אלא לג' אלו (ברכות ט"ז),
שהם כל כך נגבר חשקם כל אחד למדתו בטוב עד שהגיע לתכליתה להיות כולו כך, כי כאשר
החשק בוער באדם הוא כלהב אש עד שכולו עם כל כחותיו שקועים בזה עד שכל זרעם אחריהם
תולדותיהם כיוצא בהם... (צדקת הצדיק רמח). ויש להאריך מאד בנושא אבל
רציתי רק לעורר את הנושא של חשיבות הגברת וזיכוך הרצון. ולא המדרש עיקר אלא המעשה
– כאן המעשה הוא העלאת הרצון בפועל ולא להסתפק בצד הלימודי.
מובנים
שונים למושג "רצון"
יא]
על הפסוק "אז תרצה הארץ את שבתותיה" מסביר הרש"ר הירש את הוראת
השורש "רצה": אין ספק שרצה מורה על כפרת העון ועל תיקון המעוות בידי החטא, תחילה
יש לומר שהוראת רצה במקרא איננה כמשמעות רצה בלשוננו היום, להחליט על עשיית פעולה,
הוא קשור רק פעם אחת לפועל, "רצה ה' להצילני" (תהלים מ'), בשאר כל
המקומות משא הוא שם עצם או כינוי, "לא בשוקי האיש ירצה" (תהלים
קמ"ז) פירוש רצה למצא נחת רוח בדבר או לראות את הדבר כמשביע רצון, אולם רצה
מבטא גם נחת רוח בכיוון הפוך, הוא מציין גם את הארת הפנים המטיבה עם דבר המסב לנו
קורת רוח, הוראה זו רווחת בייחוד בשם העצם "רצון". מבחינה זו יש להבדיל
בין הפסוקים השונים, מחד "לעשות רצונך אלקי חפצתי" (שם מ') ועוד. הוראת
רצון כאן מה שמתאים לחפץ ה' נחת רוח שה' מוצא בנו, ומאידך "נפתלי שבע
רצון" (דברים ל"ג) ועוד, הוראת רצון בפסוקים אלו מילוי משאלותינו באור
פני ה'. רצון מורה איפוא גם על סיפוק ונחת רוח, וגם על סיפוק משאלותיו של אחר...
נראה אם כן שהביטוי "רצה עוון" תופס את החטא כחוב, החטא איננו מעשה גמור
וסופי, אלא הוא חוב התובע את סילוקו... (ויקרא כ"ו ל"ד עיי"ש! (
המברך את כולנו שנהיה
תמיד שבעי רצון בכל המובנים!!!
חג שמח ואורות אין
סוף!!! 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה