רואים בצדיקי הדורות שנשאר גופן שלם בקברן ופירוש התופעה הוא שקלקול הגשמיות של עוה"ז מפתה את האדם לקחת דברים חיצוניים ולהיות מקושר אל העולם החיצון שקרוב הוא אל הגוף החיצוני ומספק לו את תאוותיו ורצונותיו החיצוניים. ממילא, בקבר גופו מתפעל מחיצוניות העולם ונרקב.
אבל האמת היא שהגוף אינו אלא מלבוש לנשמה שבתוכו וכל שימושו בעולם צריכים להיעשות רק מתוך חלקו הפנימי שבו מלובשת הנשמה, והוא משמש צינור שלה אל העולם החיצוני לעשות בו לפי צורך הנשמה שלא יכולה בעצמה לפעול בעולם גשמי. וצדיק גמור המושלם בעבודת קדש הזאת לא ניזוק מן הפגעים החיצוניים המבקשים לפגוע בגוף שהרי לא קשור גופו לעמק החיצוני של עסק התאוות מן החוץ כהנ"ל וממילא נשאר גופו שלם בקבר ולא שולטות בו תולעים מבחוץ.
ובגמ' פ' הפועלים [בב"מ פ"ד] מובא מעשה דראב"ש שלא שלטה בו רמה ותולעה לבד מפעם אחת שראתה אשתו תולעת שיוצאת מאזנו וכו' ולכאורה, עיקר הוראת הפגיעה בבשר המת היא כניסת התולעת אל גופו וכו' מה פשר היציאה מאזנו? ולהנ"ל מתפרש שצדיק בדורו כראב"ש לא שייך כלל לפגם משיכת הגוף אחר חיצוניות, ולכן אפילו במשהו של תביעה עליו דשמע זילותא בצורבא מרבנן ושתק [כמבואר שם בגמרא], אינה פגיעה מבחוץ אלא רק ברמז של פגיעה מבפנים שהוא חסרון משהו בשלימות שימוש תוך הגוף לפנימיות הנשמה שבו ותו לא. ראב"ש לא התפעל וממילא לא נפגע מהעולם החיצוני ולכן הפגיעה של התולעת לא היתה מבחוץ אלא היה פגם דק בפנימיותו [שהתגלה ע"י ששמע שמזלזלים בת"ח ושתק] וכאות על כך יצאה התולעת מאזנו.
[עפ"י ס' ואני תפילה עמ' ל"ג]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה