אורות הגבעה – בראשית תשע"ח
"ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים
הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת"
מה
פשר "פקיחת העינים"? האם יש כאן "חוטא ונשכר" והרוויחו מהחטא?
יש כמה גישות. נסקור שלש מהן:
א] עד
עתה לא הייתה לאדם כל סיבה להתבייש בהיותו עירום, משום שהיה לו ברור שכל הכוחות
שבו גם התחתונים והמסובכים שבהם קשורים לגמרי לקב"ה. עתה נולדה באדם הבושה
משום שהוא מבין שבעקבות חטאו המציאות איננה שלמה, יש בה סיבוכים רבים. עתה לא ברור
באופן אוטומטי מהו הערך האלוקי שבכוחות המסובכים שבאדם ואדרבה הם נראים מנותקים מן
הקב"ה וממילא יש להסתירם. הבושה היא מעתה יסוד תיקונו של העולם כי היא גורמת לאדם
להבין שהוא שייך לעולם עליון יותר מכפי שהוא מתנהג ומגלה בפועל והוא מתבייש מכך
שאיננו נאמן לאמת הפנימית שלו. בדרך כלל אדם מתבייש כאשר הוא נתפס בקלקלתו כאשר
הוא מבין שמעשיו אינם ראויים לו לעומת זאת בעלי החיים אינם שייכים לעולמות עליונים
אלא לעולם הזה ולכן הם אינם מרגישים כל בושה למרות שהם הולכים עירומים. [ס' למהלך
הפרשיות]
נמצא
שאין כאן שכר אלא ההיפך – בושה.
ואגב, במתן תורה כתוב "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי
לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל
פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ". וחז"ל אומרים
שזו הבושה. התיקון הוא להבין שאנחנו שייכים לעולם עליון וקדוש יותר ואין אנחנו
משיגים את מעלתנו האמיתית.
ב] ובספורנו
– "ותפקחנה עיני שניהם" נתנו לב אל כל ערב לתענוג אע"פ שיזיק, כי
שימת לב וההשגחה בדבר תקרא פקיחת עין וכו'.
"וידעו
כי ערומים הם" - ידעו שראוי לכסות מקום הערוה בהיותה מעתה רוב פעולתה מכוונת
לתענוג מאוס ומזיק ע"כ.
ועי'
בנפש החיים [שער א' פ"ו בהגהה] שאחרי החטא הרע הפך להיות חלק ממציאותו של
האדם עיי"ש וממילא מעתה יש בושה באברי ההולדה, כי הם כבר אינם נקיים כמו שהיו
לפני החטא.
אין
כאן שכר אלא מעתה נמשכים לדברים ערבים ומתוקים אפילו אם יינזקו מהם. עכשיו הרע הוא
חלק מהם ומתביישים מכך.
ג] כתב
באור החיים כאן ירמוז באומרו ותפקחנה על דרך אומרם [זוהר ח"א קכא] אין אדם
עובר עבירה אלא אם כן נסתתמו עיני שכלו והוא שמיחס הכתוב הסמאון לרשעים כאומרו "והעורים
הביטו לראות" [ישעיה מב יח] והוא שהודיע הכתוב כאן באומרו ותפקחנה – פירוש,
שאחר שעברו העבירה ועבר המסית המכונה במדת חשך שמחשיך עיני האדם, תיכף ומיד נפקחו
עיניהם והרגישו כי ערומים הם, פירוש שנפשטו מזהרא דקדושה וכן יקרה לכל רשע שבגמר
מעשה הרע ירגיש כי התעיב ויכלם במעשיו ויאורו עיני שכלו עכ"ל.
נפלא
מאד. החטא הזה צריך לשמש אב-טיפוס לכל חטאי האדם בהיסטוריה. לפני החטא, המעשה נראה
"נחמד למראה" אבל לאחר הכישלון כל מה שנשאר אצל האדם [שעדיין לא הוכהו
חושיו לגמרי] הוא הבושה.
[עי'
במורה נבוכים א' ב' ובפירוש דבריו בס' שפתי חיים ועוד ועוד]
מצות
פרו ורבו
נתגיירו
בניו הקטנים לא יבטל מפו"ר שמא ימחו
המנ"ח
כתב [במצוה א' אות ט"ז] שנראה דאם נתגייר ובניו קטנים כדין גר קטן דמטבילין
אותו ע"ד ב"ד כל זמן שהבנים קטנים לא יבטל ממצות פו"ר דלמא ימחו
כשיגדלו ונעשו גוים למפרע וכו'.
ויל"ע
דהא מבואר דאם לא ימחו הרי הם כבר גרים אלא דכשימחו נאמר דהוי למפרע גוים ולמה לנו
לחייבו משום זה הא כמש"כ תוס' [בגיטין ל"ג א' ד"ה ואפקעינהו] דאין
לחוש באשת איש שמא ישלח לה גט ויבטל שלא בפניו ונמצאו קידושין בטלים למפרע
דאל"כ נזיר שהי' שותה יין או מטמא למתים אמאי לוקה והא התראת ספק היא שמא
ישאל על נזירותו דהיינו דכל זמן שהיא אשת איש והוא נזיר צריך לדון בם כדינם כעת
וה"נ לענין פרי' ורבי' אין לנו לדון אלא לפי דינם כעת?!
ולכאורה,
לפי דעת המנ"ח יש כאן ספק דאורייתא על קיום המצוה, ולכן צריך לישא שוב אשה
כמו שמצינו שטומטום ואנדרוגינוס חייבים בשופר ולולב מספק אע"פ שאינם מוציאים
אחרים.
והנה מצאנו מחלוקת באיזה אופן צ"ל
המחאה של גר קטן. י"א שצריכים צריך לבדוק ולשמוע אם הוא מסרב לקבל
מצוות אבל כל זמן שלא שמענו אין זו מחאה. וי"א להיפך שצריך לראות שמסכים
בפירוש לקבל מצות ויעשה מעשים של יהדות ורק אז נחשב שאינו מוחה אבל אם אינו מתנהג
בדרך יהודית זה עצמו נחשב למחאה.
והנה אם הילד הולך לחיידר ושומר מצות לא
מסתבר לחשוש שכשיגיע לגיל מצוות יסרב פתאום להיות יהודי, ולפי שתי השיטות אפשר
לומר שאין בזה ספק קיום מצוה דמסתמא ימשיך בדרך היהדות. אמנם אם הילד מתנהג
בקטנותו ללא שמירת מצות רק שלא שמענו ממנו במפורש שאינו רוצה להיות יהודי זה
לכאורה תלוי בשתי השיטות הנ"ל שלשיטה הראשונה הוי יהודי ולשיטה השניה לא הוי
ושוב הגר הזה בספק קיום מצוה עד שיגדל הילד. ויש לדון שגם לשיטה השניה לא יצטרך
לחשוש לישא אשה כיון דהוי ספק ספיקא ספק שמא דין מחאה הוא שצריך שימחה בפירוש ושמא
הדין כאותם ראשונים שקיים את המצוה גם אם לא נתגיירו בניו עמו [עי' חלקת מחוקק
באבה"ע סי' א'].
והנה אם יש לגר הזה קושי גדול לישא שוב
אשה בת בנים, יש עוד צד לפטור אותו מזה כיון שמצאנו שמי שצריך להוציא יותר מחומש
מנכסיו פטור ממצות עשה. ויש להביא ראיה שלאו דוקא בכסף אלא הוא הדין בכל קושי גדול
שנחשב כיותר מחומש. [עי' בחלקת יואב קו' דיני אונס ענף ז' שו"ת בנין שלמה
או"ח סי' מ"ז קובץ אסיא
צ"ה עמ' 27 בהערה בהגדת מנחת אשר עמ' של"ו ושו"ת תשובות והנהגות
ח"ה סי' קמ"א ומשם בארה].
עכ"פ לדעת ר"ת יש לבאר לכאורה
שגם שאר מיני צער ופחד פוטרים מהחובה לקיים מצות עשה. ולכן טומטום פטור מלמול כיון
שיש לו צער לעשות ניתוח כדי להקרע ולמול וגם יכול לגרום לו לזיהום ולחום ולשכב
חודש במיטה וכו' וזה הוי כמו יותר מחומש מנכסיו שפטור מלקיים עשה ואפשר שזהו
הלימוד זכות על בחורי ישיבה שלא ממהרים לישא אשה בגיל שמנה עשרה ולהנ"ל מובן
שכיון שהוא חושש שלא יוכל ללמוד כמו שצריך לאחר שישא או שיש לו שאר קשיים שחושש
שיגרמו לו צער אם ינשא צעיר הרי זה כלהוציא יותר מחומש מנכסיו על מ"ע שפטור.
תו יש לעיין בדבריו, דהרי האי גר קטן
מחזיקין ליה כישראל אף לקולא בדאורייתא, וסומכין עליו לכל דבר, כגון אם ישחוט
ואחרים עומדים על גביו, וכמבואר בריטב"א בכתובות [י"א.]. והנה צריך
ביאור אמאי באמת לא חישינן שמא ימחה, ומצאנו בזה תרי טעמי, הריטב"א [שם] ביאר
דיש לומר דכיון דנתחנך מקטנותו והורגל בתורת ישראל הקדושה, מסתמא לא יסור ממנה, ומילתא דלא
שכיחא הוא שימחה, ולכל מילתא דלא שכיחא לא חיישינן לה, ואפילו מדאורייתא. ובתשובות חתם
סופר [יו"ד סי' רנ"ג] ביאר מטעמא אחרינא, דאזלינן בתר
חזקה דמעיקרא, וכדחזינן בתוספות בגיטין (ל"ג א' ד"ה ואפקעינהו)
דמחייבינן מיתה באשת איש שזינתה, ולא הוה התראת ספק מפאת החשש שמא ישלח לה גט
ויבטלנו, דמוקמינן אחזקתה שהיא עכשיו נשואה. ובאמת דברי
החתם סופר מוכחי מהך דתוספות בגיטין, ויש לעיין אם הריטב"א דכתובות פליג על
תוספות בגיטין. [והרמב"ן (ריש
כתובות ג א') כתב דהא דלא חיישינן מכיון שהמעשה תלוי ביד אחרים, והריטב"א (שם)
תירץ דכל מחוסר מעשה הוי התראת ודאי, ולא הזכיר משום חזקה. אך אולי זו כוונתו[.
נפקותות בין טעמא דהריטב"א לטעמא דהחתם
סופר
הנה נפקא מינה בין טעמא דהריטב"א
לטעמא דהחתם סופר,
בגוונא שהקטן לא גדל בתורת יהדות, דלריטב"א יש לחוש שימחה, משא"כ
לחתם סופר לא ניחוש. תו נפקא מינה, כשמספקינן ספק שקול
אם הוא גדול ומחה, דלהריטב"א יהא דינו ספק
ישראל ספק נכרי, דהרי הכא אין לומר דלא חיישינן שימחה מכיון דגדל ביהדות, דהרי יש
לפנינו ספק שקול אם היה מחאה, משא"כ להחתם סופר יהא ודאי ישראל, דהרי לשיטתו
יש חזקה דמעיקרא דהוה בחזקת יהדות.
[עפ"י דברי הגאונים רבי אברהם
גנחובסקי, רבי יעקב אדלשטיין, ורבי א.י.ל. שטיינמן]
חומש ממונו לפריה ורביה
הנה איתא בגמרא יבמות [ס"ד א']
דבגוונא דנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה, דמחייבינן ליה
לגרש את אשתו כדי לקיים מצוות פריה ורביה. והנה מבואר
בשולחן ערוך [או"ח סי' תרנ"ו] דכדי שלא לעבור על איסור לא תעשה, חייב
לתת כל ממונו, אבל בשביל לקיים מצוות עשה, חייב ליתן רק עד חומש ממונו, ואם יעלה
לו יותר מחומש פטור מהמצות עשה. והנה חזינן דפטור דיותר מחומש
ממונו, נאמר לא רק בהוצאת ממון, אלא אף בשאר דברים השווים ממון, כמו בעובדא דתינוק
שנולד ברגל עקומה, והיו צריכים ליישרה על ידי גבס, וזה היה אפשר רק כאשר העצמות
רכות, דהוא רק סמוך ללידה, ואם יעשו הגבס לא יוכלו למול בזמנו, ופסק האבני נזר [יו"ד
סי' שכ"א] דיש לעשות הגבס, דכיון דעל מצות עשה אין לבזבז הון רב, קל וחומר
לרגל עקומה, ואם כן הכי נמי בנידון דידן. ותיקשי,
דלפום האי כללא דפטרינן מהמצוה אם קיום המצוה קשור בצער שהיה משלם עליו יותר
מחומש, אם כן הכא נמי נימא דפטור ממצות עשה דפריה ורביה מכיון דהיה נותן חומש
ממונו שלא לגרשה.
והאבני נזר (אה"ע סי' א' ס"ק
ט' וס"ק י"ד) מיישב דיש לחלק, דבשלמא בשאר מצוות עשה כגון לולב
וכדומה, אם לא יקח לולב בחג הסוכות זה, מכל מקום לא בטלה ממנו מצות לולב בכללות, שאם אין לו
לולב בחג הזה יהיה לו בחג סוכות אחר, משא"כ לענין מצוות עשה דפריה ורביה, דאם
ימות בלא בנים, בטלה ממנו המצוה בכללה. ואם כן חייב לתת גם יותר מחומש ממונו.
אך לאידך גיסא, אשכחן בתשובות
מהרי"ל דיסקין (סי' ל"ח בד"ה כדמות) ובפתחי תשובה (אהע"ז סי'
קנ"ד ס"ק כ"ז מובא ע"י הגרא"ג) בשם תשובות בגדי כהונה,
דכתבו שאם הכתובה יותר מחומש ממונו, אינו חייב לגרשה. חזינן דלא נחתו להאי חילוקא,
דרק מפאת דהכתובה יותר מחומש אינו חייב לגרשה, אבל אם הכתובה פחות מחומש חייב
לגרשה,
אע"פ שהיה משלם חומש שלא
לגרשה.
בספר פסקי תשובה כתב שכל ההגבלה עד חומש היא
מפני חשש עניות החשוב כמיתה אולם מי שאין לו בנים חשוב גם הוא כמת, ולפיכך מחויב
להוציא גם יותר מחומש. עוד כתב שם, שצריך
למסור כל ממונו על מצוות פרו ורבו מפני שהיא מצווה גדולה שהנמנע מלעסוק בה חייב
מיתה בידי שמים ובמצווה כזו יש למסור את כל ממונו. בספר פרדס יוסף [מילואים והערות
לספר בראשית] הסביר שלקיום מצוות פרו ורבו צריך למסור כל ממונו כי היא מצוה שבין
אדם לחברו.
אם פריה ורביה היא מ"ע שהזמן גרמא
ופרש"י וכבשוה וכו' ועוד ללמדך
שהאיש שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה ולא האשה. והנה בספר אתוון דאורייתא כלל
כ"ב עמד לבאר הא דפריה ורביה לא חשיב מצות עשה שהזמן גרמא מחמת שביום הכפורים
פטור מלקיימה. ובתחילה כתב שזה ראי' לכאורה לסברת האחרונים דהיכא דאריא דאיסורא
רביע עליה לא חשיב זמן גרמא. ואח"כ כתב די"ל משום דדבר הנוהג כל השנה
וחסר רק יום אחד בשנה לא חשיב חסרון וע"ש שהביא ראי' לזה.
ונראה לבאר עוד עפ"י מה שמביאים
בשם הגאון רבי שלמה קלוגר בחי' מכת"י שנדפסו בקובץ צהר חי"ב שכתב דהא
דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות אינו אלא כשזמן החיוב אינו יותר ארוך מזמן הפטור,
דאז נקרא שהזמן גרמא לחייבה אבל כשרוב זמנה בחיוב, כאן אדרבה הזמן גורם לפטור ובכה"ג
לא נתמעטו נשים [ואף שמצינו דתפילין חשיבי מ"ע שהזמן גרמא משום ששבת לא זמן
תפילין, והלא רוב זמנה של התפילין בחיוב, שאני תפילין ששבת עצמה אות ואין צריכה
לתפילין ושאר ימים מפני שאין להם אות היא הסיבה לחייבם וא"כ נמצא דאף שרוב
ימים בחיוב מ"מ הזמן שאינו שבת הוא גורם החיוב ולא להיפך] אלו תוכן דבריו
ז"ל ועיי"ש. ולפ"ז גם מצות פריה ורביה שזמן חיובה יותר ארוך מזמן
פטורה לא חשיבא מצות עשה שהזמן גרמא.
עוי"ל עפ"י מה שיש לחדש,
דפטורא דמצות עשה שהזמן גרמא אינו אלא במצוות שאין זמנו ארוך אבל מצוה שזמן חיובה
ארוך למשל מצות שמיטה שהיא שנה שלימה לא ייחשב זמן גרמא דהויא כמו מציאות בפני
עצמה שאין לה שייכות עם הזמן שלפניה ושלאחריה [וסמוכין לזה מדברי התוס' פסחים דף
ל"ח ב' ד"ה נאכלים עפ"י מש"כ בטו"א מגילה דף כ' ע"ב
ד"ה ולודוי מעשר]. ומתורצת בזה קושיית המנ"ח מצוה קי"ב שהקשה דלא יהיו
נשים מצוות על חרישה בשביעית שיש בה מצות עשה דושבתה הארץ לפי דעת התוס' דגם מצרה
שאינה על גופה חשיבא זמן גרמא דשאני שביעית שזמן חיוב ארוך וכנ"ל ולפ"ז
ה"נ י"ל במצות פריה ורביה דמאחר שזמן חיובה ארוך כל השנה מלבד יוהכ"פ
לא נחשב מצות עשה שהזמן גרמא. [ספר אמרות משה פ' בראשית]
שבת
שלום ואורות אין סוף!!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה