אורות הגבעה נשא תשע"ח

קדושת אכילה נזיר וברית

א) כל המצוות מכניסות קדושה בלב איש ישראלי כמו שנאמר (במדבר ט"ו, מ') ועשיתם כל מצוותי והייתם קדושים וכמו שאומרים קדשנו במצוותיך, ומברכין עליהם אשר קדשנו במצוותיו וצונו. נראה דזהו המכוון של כל המצוות להיות על ידם קדושים וכמו שאמרו ביבמות (כ' ב) דוהתקדשתם הוא מצות עשה כוללת על כל עשה ולא תעשה שבתורה עיין שם בתוספות. שעל ידיהם האדם מתקדש וזהו תכלית בריאת האדם בעולם להתדמות אליו יתברך שהוא קדוש ומשרתיו קדושים ונאמר (ויקרא י"ט, ב') קדושים תהיו כי קדוש אני:

ועיקר הקדושה הוא קדושת הברית כמו שאמרו בויקרא רבה (כ"ד, ו') כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה כדאמר ר' יהודה בן פזי כל שהוא גודר עצמו מהערוה נקרא קדוש עיין שם וברש"י (ריש פרשת קדושים). ובירושלמי (פרק ב' דיבמות הלכה ד') כל מי שפורש עצמו מהעריות וכו'. ובשבת (קי"ח ב) מאי טעמא קרו לך רבינו הקדוש וכו' לא נסתכלתי וכו' שלא הכניס וכו'. והנזיר נקרא גם כן בתורה קדוש ועיקרו לפי שנזר עצמו מיין שהוא גדר ערוה דהרבה יין עושה כדתנן בסוטה (ז' א) ושם (ב' א) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין ובברכות (כ"ט ב) לא תרוי [רש"י - תשתכר ביין] ולא תחטא. וכן גידול הפרע לגלחו לשמים מציל מפחיזות היצר בהרהורים כמו שאמרו בעובדא דנזיר (נזיר ד' ב) עיין שם ברש"י:

ובבראשית רבה (פ"ז, ג') ביוסף מתקן בשערו וכו' הא דובא קמך [ותשא אשת אדוניו, (איוב לד) לכן אנשי לבב שמעו לי, מה היא אומנתו של הקדוש ברוך הוא כי פועל אדם ישלם לו, ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון, ותשא אשת אדוניו את עיניה, מה כתיב למעלה מן הענין ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה, לגבור שהיה עומד בשוק וממשמש בעיניו ומתקן בשערו ומתלה בעקיבו אמר לי נאה, לי יאי, נאה גבור, אמרו ליה אי את גבור אי את יאי הא דובא קמך קום קפחינה]. ובכלל זה כל הגדרות תאוות הגופניות הם גדר לערוה ועל כן לחד מאן דאמר (תענית י"א א) היושב בתענית נקרא קדוש מה זה שציער עצמו מדבר אחד וכו' מכל דבר על אחת כמה וכמה. ומתאות אכילה ביחוד כמו שאמרו (ברכות ל"ב א) מלי כריסי זני בישי. וכן נקרא בלשון אכילה, שאכלה ומחתה פיה. ובלשון משנה, אוכלת עמו לילי שבת לחד מאן דאמר (כתובות ס"ה ב). ובלשון בני אדם (שבת ס"ב סוף ע"ב) במה סעדת וכו' [רש"י – הכוונה לתשמיש]. וגם בלשון תורה לפי הבראשית רבה (פ"ו, ו') על פסוק (בראשית ל"ט ו') כי אם הלחם אשר הוא אוכל לשון נקי:

ושני תאוות אלו הא בהא תליין. ועל כן משה רבינו ע"ה משפירש מן האשה ממתן תורה ואילך זכה גם כן להיות ארבעים יום בלא אכילה ושתיה. וכן אליהו שנקרא מלאך הברית גם כן ארבעים יום שהוא השיעור של קבלת התורה דעל ידה היו ניזונים כמו שנאמר (משלי ט', ה') לכו לחמו בלחמי וגו'. ואלישע תלמיד אליהו והולך בעקבותיו אף שלא זכה להתקדש כמלאכים ממש ולהתהפך למלאך כרבו שזה לא זכה לה אדם בעולם חוץ מאליהו מצד שורשו. מכל מקום נתקדש בתכלית הקדושה האפשרית באנשים באשר הוא אדם וזכה ליקרא בשם איש קדוש על ידי האשה המכרת באורחים יותר כמו שאמרו בברכות (י' ב). כי עיקר כח התאוה באשה, שהביאה על ידי זה מיתה לעולם ותחילת הסתת הנחש היה בה, והטיל בה זוהמא, והרע מבחין את הטוב, ומצד תערובת ידיעת טוב ורע שעל ידי אכילת עץ הדעת כפי גודל הידיעה ברע כן גודל הידיעה בטוב זה לעומת זה:

ואמרו שם מנא ידעה. כי קדושת הברית מדברים שבצנעה שאין ניכר. וחד אמר שלא ראתה זבוב על שולחנו היינו שהכירה באכילתו שלא היה בתאות היצר הנמשל לזבוב כמו שאמרו (שם ס"א סוף ע"א) ומזה ידעה שגדור בעריות גם כן. וחד אמר סדין וכו' ולא ראתה טיפת קרי אף שטורח הדרך מביא לידי קרי גם לחסידים פעמים, כמו שאמרו בשבת (קכ"ז ב). ודבר זה אי אפשר לאדם ליזהר בהשתדלותו שלא יארע, רק מה ששומרין אותו מלמעלה כפי מה שמקדש עצמו מלמטה כמו שאמרו ביומא (ל"ט א). ומי שמתקדש למטה בתכלית כח האנושי כן מקדשין אותו מלמעלה בתכלית כח האלוקי שאין לו שיעור וניצול גם מטומאות המוכרחות בטבע העולם הזה:

וכל המצוות עשה ולא תעשה הם סייעתות ועצות מגדול העצה יתברך שמו להביא על האדם הקדושה מלמעלה. ועל כן אמרו (עבודה זרה כ' ב) ונשמרתם וגו' שלא יהרהר וכו' מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי וכו' עד לידי קדושה כפי הנוסחא שלנו, שהיא האחרונה, אף דמסיים וחסידות גדולה מכולן אין בזה סתירה. דהך גדולה היינו במעלת הנפש אבל לענין השגת האדם המדריגות מצד מה שהוא מלובש בגוף, הקדושה מאוחרת מכולם כי כבידה על הגוף אם לא אחר שיזדכך בכל מדריגות הקודמות. ואף שעיקר החזון נמשך ממדריגת החסידות. מכל מקום הוא מתאחר בסדר זמנים לבוא עד שיזוכך גם הגוף ויגיע למדריגת הקדושה. ולמד זה מקרא דונשמרתם שעל ידי שמירת גדרי התורה וקדושתו מלמטה שומרין אותו מלמעלה מטומאות שבעת שינה שאינו בידו. שזהו תכלית הקדושה להיות איש קדוש הנמשך מהתורה שהיא ההתחלה ומביאתו ממדריגה למדריגה עד הקדושה ורוח הקודש [ישראל קדושים אות א']:

בשיטת הרמב"ם דאין עשה דגדל פרע בנזיר מצורע

הצעת הסוגיא

נאמר ביבמות [ה.]: אלא, אתיא [שעשה דוחה לא תעשה] מהדרשה של "ראשו", דדרש הך תנא.

דתניא: "ראשו" [האמור בתגלחת מצורע, אחר שחייבו הכתוב לגלח כל שערו] - מה תלמוד לומר? [עיין בריטב"א שהתקשה מאד בפירוש רש"י כאן, ועיין בגירסתו וביאורו]. לפי שנאמר בכהנים [במדבר ו] "תער לא יעבור על ראשו". שומע אני, אף מצורע ונזיר כן [והיינו, מצורע שנרפא מצרעתו, שיש לו מצוה להתגלח, והוא נזיר, שאסור לו להתגלח בימי נזירותו]? תלמוד לומר "ראשו".

ולמדנו מכאן שעשה של תגלחת מצורע דוחה לאו של גילוח שער נזיר. ותגלחת נזיר היא לאו השוה בכל, שאיסורה הוא בין באיש ובין באשה. [אבל עיין רש"י שלומד אחרת. ודחינן]: איכא למיפרך מה לנזיר מצורע שכן [איסור גילוחו הוא איסור קל], שכן ישנו בשאלה! [שהרי היא יכול להשאל על נדר נזירותו, ותפקע נזירותו למפרע. ואין ללמוד מכאן שעשה של יבום ידחה איסור של עריות, שהוא איסור חמור, שאי אפשר להשאל עליו. והראיה שאין ללמוד מגילוח הנזיר]: דאי לא תימא הכי [אלא תלמד מנזיר], הא דקיימא לן דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה - ליגמר מנזיר [שמצות עשה דוחה אפילו עשה ולא תעשה! שהרי הנזיר מצווה שלא להתגלח גם באיסור עשה "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו", וגם בלאו של לא תעשה. ואם נלמד ממנו שעשה דוחה לא תעשה, נוכל ללמוד לכל מקום שעשה דוחה לא תעשה ועשה. והרי קיימא לן שאין עשה דוחה לא תעשה!]

אלא מנזיר, מאי טעמא לא גמרינן [היות] דאיכא למיפרך [על הלימוד ממנו]:

מה לנזיר [שאיסורו קל], שכן ישנו [הנזיר] בשאלה [על נזרו. ולכן, עשה דוחה בו אפילו עשה ולא תעשה. ואם כן], הכי נמי איכא למיפרך [על הלימוד מנזיר שעשה דוחה לא תעשה]: מה לנזיר שכן ישנו בשאלה [ולכן, משום קולתו, עשה דוחה בו לא תעשה. תאמר באיסור עריות, שאינו בשאלה, ובו אין עשה דוחה לא תעשה.] עכ"ד הגמרא. נמצאנו למדים שהטעם שמותר לנזיר מצורע להתגלח הוא משום קולתו של נזיר שכן ישנו בשאלה. חד וחלק. ואז בא הרמב"ם ומפתיע....

שיטת הרמב"ם והקושיא עליו

"וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה. נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירות הרי זה מגלח כל שערו שהרי תגלחתו מצות עשה שנאמר במצורע וגלח את כל שערו וגו'. וכל מקום שאתה מוצא מצות עשה ולא תעשה אם יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה. והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על לא תעשה ועשה שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ובכל מקום אין עשה דוחה לא תעשה ועשה ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות. מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו כמו שבארנו. והרי אינו קדוש בהן. ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא לא תעשה שהוא תער לא יעבור על ראשו. ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו":

ומבואר טעם חדש במה שמותר למצורע נזיר להתגלח והיינו משום דבמצורע אין עשה דקדוש יהיה גדל פרע כיון דבלא"ה טמא הוא, ויש רק ל"ת דתער לא יעבור על ראשו ועשה דמצורע דוחה הך ל"ת. והראב"ד בהשגות כתב א"א אני שונה בראש מסכת יבמות משום דהוה לי' לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי ע"כ וכונתו מבוארת דבגמ' מבואר טעם אחר מפאת דאיתא בשאלה ומנין להר"מ להמציא טעם חדש.

תירוץ הכסף משנה שיש שני טעמים

 כתב הכסף משנה "וי"ל דתרי טעמי איכא במילתא, ותלמודא חדא מינייהו נקט". ודבריו צרכים עיון רב [וכמו שכבר הקשו], שהרי בגמ' מבואר שישנו עשה ול"ת ואי לאו מפאת שישנו בשאלה הוה ילפינן מהכא דעשה דוחה ל"ת ועשה וזהו בפירוש דלא כדברי הרמב"ם דכתב דליכא עשה ומה שייך לומר תרי טעמים היכא דטעם הגמ' סותר דברי הר"מ.

רדב"ז  - צריך טעם שיועיל לנזירות שמשון

והרדב"ז תירץ דהרמב"ם הוסיף טעם חדש לפי שהוקשה לו הא תינח בנזיר סתם אבל בנזיר שמשון דליתא בשאלה מה איכא למיסר ולוה כתב טעם חדש משום דליתא להעשה בימי צרעתו והוה לאו גרידא ועשה דוחה אותו ולהכי אף נזיר שמשון שנצטרע מותר להתגלח ואולם להראב"ד דפליג על הרמב"ם וס"ל דאף בנזיר טמא איכא עשה, ובהכרח לומר מפאת דאיתא בשאלה תקשי דא"כ נזיר שמשון דליתא בשאלה לכאורה יהא אסור להתגלח? וכתב הרדב"ז דהראב"ד ס"ל דכיון דעצם נזירות איתא בשאלה אזי אף נזירות שמשון דליתא בפועל בשאלה, מ"מ נחשב כאיתא בשאלה. והרמב"ם ס"ל דבעינן שיהא בפועל בשאלה ולא סגי בהא דשם נזירות איתא בשאלה ולהכי הוצרך לטעם אחר.

תירוץ החתם סופר – דהוה ל"ת חמור  

ובחת"ס נדרים ט"ו כתב ליישב שיטת הרמב"ם דודאי ליכא עשה דקדוש יהיה גדל פרע בימי צרעתו ומה"ט עשה דתגלחת דוחה לא תעשה, והא דאמרו בגמ' מפאת דאיתא בשאלה היינו משום דאיתא בתוס' קידושין ל"ד דלאו שיש עמו עשה אלים טובא ואין עשה דוחה אותו אף היכא דמשכח"ל להלאו בלא העשה, ומה"ט נשים אין שורפות שמן של תרומה ביום טוב ולא אמרינן אתי עשה דשריפת קדשים וידחה ל"ת דמלאכת יו"ט משום דיו"ט הוה עשה ול"ת ואף דגבי נשים ליכא עשה דהו"ל מ"ע שהזמן גרמא, מ"מ כיון דבעלמא איכא עשה הרי הלאו אלים טובא ואין עשה דוחה אותו. וה"נ בנ"ד כיון דבעלמא איכא עשה ול"ת בגילוח אזי אף בימי צרעתו דליכא עשה מ"מ הל"ת אלים טובא ואין עשה דוחה אותו, ולהכי הוצרכו לומר דהלאו איתא בשאלה ולהכי העשה דוחה אותו, וכעי"ז כתב גם באחיעזר סימן כ'.

אך העירו בזה דהא בגמ' אמרו דנילף ממצורע נזיר דעשה דוחה ל"ת ועשה ותירצו משום דשאני נזיר דאיתא בשאלה. ומבואר דאיכא עשה גם בנזיר טמא דאל"כ היאך נלמד מכאן דעשה דוחה ל"ת ועשה הא ליכא עשה כלל.

תירוץ האבני מילואים – הרמב"ם סובר כמו הסוגיא דנזיר ליתא בשאלה

ובאבני מלואים בשו"ת סימן כ"ב, כתב ליישב ע"ד פלפול עצום, דנזירות אם מקרי איתא בשאלה היא מחלוקת הסוגיות וסוגיא דידן סברי דמקרי איתא בשאלה וסוגיא דנזיר מ"א ס"ל דלא מקרי איתא בשאלה, והר"מ ס"ל כסוגיא דנזיר דמקרי ליתא בשאלה, והוקשה לו דא"כ היאך דוחה עשה דמצורע לאו ועשה דנזיר והוצרך לתרץ דבנזיר טמא ליכא עשה.

תלוי במהות גזר איסור נזיר

ושורש דבריו, דהנה חקרו האחרונים בגדר ומהות איסור נזיר אם הוה איסור גברא או חפצא, ושלש שיטות נאמרו בזה, דעת מהרי"ט ח"א סימן נ"ג דע"י קבלת נזירות מקבל עליו קדושה וממילא התורה אוסרת עליו לשתות יין ולגלח ולטמא למתים והוה כמו קדושת כהן דמחמת קדושתו אוסרת עליו תורה להטמא. ודעת מהריב"ל דנזירות הוא אסור חפצא ודומה לנדר שאסור החפץ עליו וה"נ הנזיר אוסר את היין ואת הטומאה ואת הגילוח עליו. ודעת מהר"י באסאן דנזירות איסור חפצא היא אלא שהחפצא הוא האדם דפיו נאסר לשתות יין וראשו נאסר להתגלח וידיו ורגליו נאסרו להטמא למת. וכתב באבני מלואים דיש לתלות זה בפלוגתת הסוגיות דהנה התוס' בנזיר מ"א כתבו דנחלקו הסוגיות אם נזיר הוה שוה בכל. דבדף מ"א משמע דלא הוה שוה בכל ובדף נ"ח חשיב לאו דנזיר שוה בכל וי"ל דתליא בחקירה הנ"ל, דאם גדר נזיר היינו שנתפס עליו תואר קדושת נזיר וממילא אסרה עליו תורה דינים מסויימים כדעת מהרי"ט, א"כ אין זה נחשב לאו השוה בכל דהא אינו נוהג אלא במי שיש עליו תואר קדושת נזיר והוה כמו קדושת כהן דאינו שוה בכל ואף דכל אדם יכול לקבל על עצמו זה התואר, מ"מ השתא דלא קיבל הרי לא נתקדש גופו ולא דומה לנזיר דגופו מקודש. וסוגיא דס"ל דהוה לאו השוה בכל ס"ל דגדר נזיר הוה איסור חפצא גרידא ולא נשתנה גופו כלל משאר אדם אלא שאסר היין והתגלחת והטומאה על עצמו וזהו שוה בכל דכל אדם יכול לאסור זה עליו וכדעת מהריב"ל ומהר"י באסאן.

ועפ"ז י"ל דגם הא דנזירות אם מקרי איתא בשאלה תליא בחקירה הנ"ל, דאם הוא איסור חפצא שפיר מקרי איתא בשאלה כשאר נדר, דעד השתא הי' חפץ זה אסור ואם ישאל פקע האיסור מחפץ זה. אבל אם נזירות הוה תואר קדושה י"ל דזה לא מקרי איתא בשאלה שהרי איסור היין והטומאה והתגלחת עליו אינו מחמתו אלא התורה אסרה זאת למי שקיבל על עצמו קדושת נזיר והוה כמו איסור חלב ודם דליתא בשאלה וה"נ היין ליתא בשאלה דהוא לא אסר על עצמו את היין. ואף שיכול לשאול על נזירות ועי"ז יפקע ממנו קדושת נזיר ויהא מותר ביין, היינו משום דיכול לסלק את הסיבה שנעשה קדוש בקדושת נזיר וממילא יפקע האיסור מהיין, וכה"ג לא מקרי איתא בשאלה דכ"ז שלא שאל הרי היא אסור ביין מחמת איסור תורה ולא מחמתו, וקבלת הנזירות לא הוה אלא גרמא שתאסור עליו התורה יין ואיסור זה ליתא בשאלה דלא שייך שאלה אלא על דבר שהוא אסר ע"י פיו. והוכיח כן מהא דלא מבואר בשום מקום דעשה דשריפת קדשים מקרי איתא בשאלה והלא יכול לשאול ולהפקיע ההקדש וע"כ מוכח בזה, דכל שהתורה אסרה מחמת סיבה שהקדיש האדם לא נחשב איתא בשאלה.

ולפ"ז א"ש שיטת הרמב"ם דס"ל כסוגיא דנזיר מ"א דמקרי לאו שאינו שוה בכל והיינו משום דגדר נזיר היינו תואר קדושה וממילא דכה"ג מקרי ליתא בשאלה, ולזה הוצרך לחדש טעם אחר להא דעשה דמצורע דוחה לאיסור נזיר והיינו מפאת דליכא עשה בימי צרעתו. וע"ע מש"כ שם בדעת הראב"ד.

והנה באבני מלואים שם הקשה קושיא עצומה על הרמב"ם, דהנה בנזיר מלבד מצות נזירות איכא ג"כ עשה דככל היוצא מפיו יעשה וכמש"כ הרמב"ם בפ"א מנזירות ה"ג, וא"כ קשה דאיך דוחה עשה דמצורע איסור נזיר הא הוה לא תעשה ועשה דככל היוצא מפיו יעשה, ונהי דעשה דקדוש יהיה גדל פרע ליכא בנזיר בימי צרעתו, מ"מ הא עשה דככל היוצא מפיו יעשה איכא ג"כ בימי צרעתו. ובשלמא לסוגיא דידן א"ש משום דאיתא בשאלה אך להר"מ דלא ס"ל דנזיר איתא בשאלה תקשי.

ועוד הקשה דנהי דהרמב"ם ס"ל כסוגיא דנזיר דנזירות ליתא בשאלה ומה"ט לא ס"ל כסוגיין, מ"מ, הא בסוגיין מבואר דבנזיר איכא לאו ועשה ובזה לא מצינו חולקים ומנ"ל להרמב"ם לחדש דבנזיר מצורע ליכא עשה. ותירץ אבני מלואים דקושיא אחת מתורצת בחברתה, דודאי לכו"ע ליכא עשה דגדל פרע כלל בנזיר מצורע ומה דאמרו בסוגיין דנזיר הוה עשה ול"ת היינו עשה דככל היוצא מפיו יעשה ול"ת דלא יחל דברו וכן ל"ת דתער לא יעבור, ואהא קאמרו בגמ' דהך עשה ול"ת איתא בשאלה וסוגיין ס"ל דל"ת דתער נמי איתא בשאלה דנזירות הוה איסור חפצא אבל הרמב"ם ס"ל דעשה ול"ת דככל היוצא מפיו ולא יחל דברו איתא בשאלה דזהו דין בכל הנדרים וכולל גם נדרי נזיר אבל עשה דגדל פרע ול"ת דתער ליתא בשאלה וכנ"ל, ולזה הוצרך לחדש דהא דמותר לגלח היינו משום דליכא עשה בימי צרעתו ואיכא רק ל"ת דתער וע"ז אמרינן עשה דוחה ל"ת.

תירוץ הגר"ח – שני חלקים בעשה של קדוש יהיה

ובשם הגר"ח כתוב ליישב, בהקדם דהנה יש מצות עשה ויש איסור עשה וכדמצינו דשיטת הרשב"א בכתובות דף מ' ע"א דלאו הבא מכלל עשה כגון מצרי ואדומי עד ג' דורות נדחה מפני עשה, משום דאעפ"י שזה נחשב עשה היינו רק לענין שאי"ז חמור כמו לאו לגבי מלקות וכו' אבל מ"מ אין כאן מצות עשה אלא רק איסור עשה. ואם עשה דוחה איסור ל"ת מכ"ש שידחה איסור עשה דקיל מאיסור ל"ת. ואכן התוס' והראשונים לקמן דף כ' ע"ב פליגי על הרשב"א וסברי דגם באיסור עשה יש את הכלל שעדל"ת אבל עכ"פ מודו דב' ענינים הם דיש מצות עשה ויש איסור עשה.

ואולם לא כל עשה שהוא בשוא"ת הוי רק איסור עשה דמשכח"ל עשה בשוא"ת שהוא מצות עשה וכגון מ"ע דשבתון לשבות ממלאכה בשבת ויו"ט, דאעפ"י שזה בשוא"ת זה מצות עשה ולא איסור עשה [ומשו"ה בזה גם להרשב"א איכא לדינא דעדל"ת], וכן בעוד מצוות. וסובר הרמב"ם דבהך מ"ע דכתיבא בנזיר 'קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו' נכללו ב' ענינים – חדא, מצות עשה דבמה שאינו מגלח יש כאן קיום מצוה של גידול פרע שער ראשו. ושנית, איסור עשה שיש כאן לאו הבא מכלל עשה שאסור לו לגלח. וסבר הרמב"ם דהא דאמרי' בסוגיין דכיון שנזיר איתיה בשאלה משו"ה קיל ועשה דמצורע דחי ליה אעפ"י שזה ל"ת ועשה, זה מהני רק לגבי האיסור עשה, שבזה אעפ"י שזה גם נחשב לעשה לענין שבעלמא אי"ז נדחה מפני עשה אחר דס"ל כהתוס' והראשונים הנ"ל דלא כהרשב"א, מ"מ כיון שנזיר קיל שישנו בשאלה אף זה נדחה. אבל לגבי המצות עשה שבזה לא מהני הך סברא ומשום דישנו בשאלה זה קולא רק בהאיסור שמשו"ה זה איסור קל שאפשר לעקרו אבל אי"ז נחשב קולא בקיום המצוה דסו"ס יש כאן קיום מצוה מעליא.

ולזה הוצרך הרמב"ם לומר דבימי טומאתו ליכא להמצות עשה כיון שאינו קדוש בהן ומ"מ זה טעם רק שלכן ליכא להמצות עשה אבל האיסור עשה עדיין ישנו דהא מ"מ כל איסורי נזיר עליו וכמו דיש עליו הלאו דתגלחת דלא פקע ממנו דיני נזיר ורק את המצות עשה ליכא בימים אלו, כיון שאינו קדוש בהן, דהמצות עשה הוא קיום של הקדושה. ולכן הוצרכנו בסוגיין להטעם דאיתיה בשאלה משום האיסור עשה, וממילא מיושב היטב דברי הרמב"ם עם דברי הגמ' דבגמ' איירינן לענין האיסור עשה והרמב"ם מיירי לענין המצות עשה וצריך לב' הטעמים עכ"ד.

ויש להעיר עדיין על דברי הרמב"ם דהא כמו שהוקשה לו מחמת המצות עשה ה"נ קשה מחמת האיסור עשה וע"ז לא יהני תירוצו אלא צריך לומר כדאי' בסוגיין דשאני נזיר שישנו בשאלה ואמאי נתעלם הרמב"ם מזה וכתב רק ליישב הקושיה מהמצות עשה.

עוד יל"ע בזה דכל זה ניחא לדעת התוס' והראשונים לקמן דף כ' ע"ב דס"ל דגם איסור עשה נחשב כמו עשה לענין דין עדל"ת אבל בדעת הרמב"ם כתבו האחרונים [ועי' רע"א במשניות במכלתין פ"ו מ"ד אות ס"ז וערל"נ לקמן ד"כ ע"ב ועוד] דס"ל כדעת הרשב"א בכתובות הנ"ל דאיסור עשה נחשב כמו ל"ת ונדחה מפני עשה, וראיה לזה ממה שפסק בפ"ו מהל' יבו"ח ה"י דאם היתה היבמה אסורה על היבם באיסור עשה ועבר ובא עליה קנאה כמו חיי"ל ושניות ופי' הטעם משום דמדאורייתא עולין ליבום מטעם דעדל"ת ורק מדרבנן גזרו אטו ביאה שניה ולכן בדיעבד אם בעל קנאה עיי"ש והיינו משום דסובר כהרשב"א דאיסור עשה נדחה מפני עשה. וא"כ לפי"ז הא דבסוגיין פרכי' האיך עשה דמצורע דחי לל"ת דנזיר כיון דבנזיר יש גם עשה, ע"כ הקושיה מהמצות עשה ולא מהאיסור עשה, דהא האיסור עשה נדחה מפני עשה דמצורע כמו הלאו וע"ז משנינן שאני נזיר שכן ישנו בשאלה ולא כתירוץ הרמב"ם ולא א"ש כל דברי הגר"ח.

ובעיקר דברי הגר"ח דבעשה דקדוש יהיה גדל פרע שער ראשו נכלל גם מצות עשה וגם איסור עשה יל"ע מה"ת לומר כן? ואטו בכל מקום שיש מצות עשה נכלל גם איסור עשה ואף דודאי כשיש מצות עשה יש איסור לבטל המצוה מ"מ אין בזה ענין נוסף בפ"ע של איסור עשה אלא יש רק מצות עשה ואסור לבטל את המצוה אבל כאן חידש הגר"ח שמלבד המצות עשה יש כאן עוד ענין בפ"ע של איסור עשה ונ"מ דאף בימי צרעתו שליכא להמצוה איכא להאיסור והא מהיכי תיתי? [הערות הגר"י אדלשטיין שליט"א]

גירסא שונה

ויש שכתבו [משנה למלך בהגהותיו על ספר החינוך ל"ב חזון איש ק"מ י"ט] שהיתה לו לרמב"ם [ולבעל ספר החינוך] גרסא אחרת בגמרא, ובמקום 'ישנו בשאלה' צריך להיות 'שאינו עולה' היינו שימי צרעתו אינם עולים לו למנין הנזירות וממילא אין אצלו ה'עשה' דגדל פרע לפי שהצרעת דוחה את נזירותו ונתחלף 'ישנו' ב'שאינו' ו'בשאלה' נתחלף ב'עולה'.

ועוד האריכו בדברי הרמב"ם ונושאי כליו מאד מאד ואין כבר מקום להאריך יותר, ישמע חכם ווסף לקח!!

"איש כי יפליא"

זכור אזכור בזה דבר מופלא ששמעתי מפ"ק של כ"ק מרן האדמו"ר [ה"לב שמחה"' מגור זצוק"ל] בש"ק פר' נשא תדש"ם עה"פ איש כי יפליא לנדור וגו' דכתיב איש כי יפליא בלשון פלא, כי פרשת הנזיר הוא דבר פלא שהאדם רק מקבל על עצמו דבר מה שלא ישתה יין כו' שהוא דבר היתר וכבר מתעלה לדרגה כ"כ גדולה להיות קדוש דכתיב 'קדוש יהיה קדוש הוא לה'' והתורה בעצמה מעידה 'איש כי יפליא' שהוא דבר מופלא באמת.

והלימוד מזה על כוהו הגדול של הקבלה שהאדם מקבל על עצמו ובכח הקבלה מסייעים מהשמים ומקבל כוחות עליונים ולכן כשיש לאדם דבר מה שאינו יכול להתגבר עליו יקבל על עצמו להמנע ממנו ובכוח הקבלה יתעלה ויחול עליו חלות קדושה ויקבל כוחות כענין דאיתא הבא לטהר מסייעין אותו, ועי"ז ממילא יוכל להתגבר כמו בנזיר כי היסוד הוא עצם הקבלה שמקבל על עצמו והרמז סור מרע ועשה טוב סו"ר בגימ' נזי"ר עכדה"ק [הג"ר נחום רוטשטיין שליט"א]

ופרע את ראש האשה

א]  סותר את קליעת שערה (רש״י), אע״פ שהפריעה בכ״מ הוא לשון גלוי, והרב בעצמו כתב בכי תשא כי פרוע הוא מגולה, נתגלה שמצו וקלונו כמו ופרע את ראש האשה, וכאן פי׳ אותו לשון סתירה, באמת אין כאן שום סתירה כלל כמ״ש רוו״ה, שכבר בא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם והוא במשנה (ריש פ״ב דכתובות), ושם פירש״י כי פרוע ראש הוא כשהשערות מוטלות על הכתפים, ומפירושו זה למדנו שפריעת ראש הוא לשון גלוי, אלא שגלוי הראש הוא מצד הסרת המגבעת והמצנפת מעל הראש, אע״פ שעדיין ראשו מכוסה בקליעת שערותיו, אמנם לשון פריעת הראש הוא הגלוי מצד הסרת הקליעות מעל הראש ויהיו שוכבות על הכתפים, לא מצד הכסוי שעל ראשו, שהרי במצורע אמר ראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, ואז״ל (בספרא פי״ב ה״ז), ועל שפם יעטה חופה ראש כאבל, וזה שדייקו רז״ל שם בסוטה באמרם אם כן מה ת״ל ופרע את ראש כלומר למה הוציאו הכתוב בלשון פרע ולא אמר וגילה את ראש האשה מלמד שהכהן סותר את שערה, וזהו שדייק שם רש״י בפירושו, מרבה בגלוי שסותר קליעתה, ולכן אין כאן שום סתירה, ודברי רז״ל מיוסדים בעיקר הלשון והמליצה, ודברי הרא״ם בזה דחוקים. [כתב וקבלה]

ב] אשה צנועה מכסה את שער ראשה; כביכול היא "עוצרת" אותו מלהיראות; ולפיכך גילוי שער הראש קרוי "פריעה": שחרור (השווה פי' בראשית טז, יא - יב; שמות לב, כה). על פי דין האמור בסוטה ז ע"א היה קורע גם את בגדה בצואר; אחר כך היה מביא חבל וקושר בו את הבגד למעלה מדדיה; כן היה משלים את גילוי השיער על ידי סתירת מחלפות הראש. גילוי שער הראש סותר את מידת הצניעות של אשת איש בישראל; וכך למדו מכאן: "אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש" (כתובות עב ע"א). גילוי שער של אשת איש יש בו משום "ערוה" - על פי המשמעות המילולית של המונח; כאן הוא בא לציין, שאשה זו אין בה ממידת הצניעות. כִּסוּי שער הראש הוא הסימן החיצוני של צניעות בנישואים. ואשה שסטתה מדרך הצניעות איננה ראויה לעדי הצניעות. כאשר הכהן מגלה את ראשה, הרי הוא מטיח בפניה את כל הקטרוג שהיא ראויה לו. ויש לזכור: אף על פי שעצם הטומאה עדיין מוטלת בספק - ושאלה זו עומדת עתה להכרעה - הרי על כל פנים היתה כאן סטייה מדרכי צניעות (פסוק יב); סטייה זו הביאה לידי התראה של קינוי; אך הוכח שהאשה נסתרה וכך התעלמה מאותה התראה. נמצא, שעל כל פנים היא ראויה לקטרוג, שנהגה בקלות ראש ובחוסר צניעות [רש"ר הירש]:

אם מותר לאשה לגלות מקצת שערה

א] כתב הרב אגרות משה (שו"ת חלק אהע"ז סי' נ"ח) וזו לשונו - "הנה עצם האיסור [של פריעת ראש] נאמר בכתובות דף ע"ב ע"א, תנא דבי רבי ישמעאל מקרא דופרע את ראש האשה אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, ולא נאמר אזהרה שלא יצאו בשערותיהן מגולות, משמע שתלוי בחשיבות פריעה על הראש בכולל, שבשביל גילוי מעט שערות אין להחשיב שהראש הוא פרוע. שאם היה נאמר האיסור על השערות היה שייך לומר שנדון כל מעט שערות בפני עצמן, אבל כשנאמר על הראש הרי יש לידון על הראש בכולל". ולהלן בהמשך דבריו כותב - "וגם הא פשוט שאין למילף מהקרא איסור אלא מה שצריך הכהן לפרוע בראש הסוטה וכו', ובסוטה בודאי לא סגי בפריעת משהו וכו', ולכן ודאי שלכל הפחות חלק גדול מהראש יותר מטפח הרבה היה מגולה, וממילא אין למילף לאסור לנשים מהאי קרא בפחות מדין פריעה שבסוטה".

חידוש שלא הביא לשון הרמב"ם (ה' אישות פכ"ד הי"א) וז"ל "ואילו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת משה, יוצאה בשוק ושער ראשה גלוי". וכתב הרב המגיד שם וז"ל "ונתבאר בסוגיית הגמרא שם [כתובות ע"ב א] שאם היא הולכת בשוק ושערה מגולה שהיא עוברת על דת משה, וכן אמרו שם ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש". ולהלן (שם הי"ב) כותב הרמב"ם וז"ל "ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת יהודית, יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד כדרך הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחת". ובהמשך דבריו (שם הי"ג) כותב "וכן אם יצתה בראשה פרוע מחצר לחצר בתוך המבוי, הואיל ושערה מכוסה במטפחת אינה עוברת על דת".

הרי בהדיא דהאיסור הוא על השערות שלא יהיו מגולין, וממילא נדון כל מעט שערות בפני עצמן.

ב] ומה שהדגיש הרמב"ם ז"ל לומר "שער ראשה גלוי" ולא כתב "שערה גלוי" וכמש"כ הרב המגיד, משום דבא לאפוקי שערות שאינן על ראשה, וכגון שער גבות עיניה דבזה אין איסור בגילויים, וכמש"כ בתשו' מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה) דאף שאמרו שער באשה ערוה, אין לאסור שער גבות עיניה ואף על גב דשער קרייה רחמנא דכתיב (ויקרא י"ד ט') יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וגו' עיין שם. ומה ששינה הרמב"ם מלשון הגמרא שאמרו "פרוע ראש" וכתב "שער ראשה גלוי", ודי היה שיאמר "ראשה גלוי", היינו כדי שלא נפרש מה שאמרו אזהרה לבנו"י שלא יצאו "פרוע ראש" שתהא צריכה לכסות ראשה גם שלא במקום השערות, וכהא דאמרו בש"ס מועד קטן (כ"ד א) פריעת ראש בשבת (לאבל) חובה, ופירש רש"י ורבנו חננאל ושאר ראשונים שם דבשבת צריך האבל לגלות חוטמו ושפמו וזקנו אבל את ראשו אין צריך לגלות עיין שם, הרי דמצינו לשון פריעת ראש אף אם מגלה את הראש שלא במקום שערות הראש, וע"כ הוצרך הרמב"ם להשמיענו דמה שאסרו פריעת ראש באשה אינו אלא אם מגלה שערות ראשה, ולא זולת.

ברם מלבד שפשוט שאי אפשר לבנות הלכה על יסודות קלושים אלה, בלא"ה נסתר יסוד זה ממה שאמרו בספרי (פ' נשא) "ופרע את ראש האשה, כהן נפנה לאחוריה ופורעה כדי לקיים בה מצות פריעה דברי ר' ישמעאל, לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן". ובזה אי אפשר לומר בודאות דאף אם אינן מכסות כל ראשן רק רובן הו"ל בכלל "מכסות ראשיהן", דהרי מצינו בקרא (אחרי י"ז, י"ג) "ושפך את דמו וכסהו בעפר", ואמרו בחולין (פ"ח א) וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות, וכתבו בתוס' שם דאף ר' יהודא דחולק ולדידיה סגי אף בכיסוי מקצת דמו, ס"ל דדם כוליה דם משמע אלא דוי"ו דדמו אתא לאפוקי עיין שם. ואף שמובן שאין להכריע משם לנ"ד, דלשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן וכש"ס חולין (קל"ז ב), עכ"פ די לנו להוכיח מזה דכיסוי משמע לפעמים כיסוי כל הדבר כולו, וממילא עד שלא נוכיח בראיה ברורה דמה שאמרו שבנות ישראל "מכסות ראשיהן" שאין הכונה לכסות לגמרי, צריכין אנו לחוש שהלימוד הוא על חובת הכיסוי לגמרי, כי מובן שאי אפשר להוציא הוראת הלכה אם לא שהדבר מוכרח ממשפט הלשון. ועוד יתבאר זה להלן אי"ה.

ועוד מצינו בקרא (תצא כ"ג, י"ד) "ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך וגו'", ופשוט דהכונה לכיסוי גמור דמזה למדו חז"ל דאסור להתפלל במקום צואה, ואמרו בש"ס ברכות (כ"ה ב) צואה כל שהוא מבטלה ברוק, פירש"י צואה מעט מכסה אותה ברוק - הרי דמצינו בדבר שנצטוינו על כיסויו דבעינן כיסוי לגמרי, וא"כ הוא הדין במה שאמרו לימד על בנו"י "שמכסות ראשיהן", כל שאין לנו ראיה דסגי בכיסוי רובו אי אפשר ללמוד מזה קולא כלל.

ג] ברם באמת כל מה שכתבנו בזה אינו אלא לרווחא דמילתא, דבלא"ה יסוד הנחת הרב בעל אגרות משה דכיון שאמרו שלא יצאו בפרוע ראש משמע שתלוי בחשיבות פריעה על הראש בכלל ובשביל גילוי מעט שערות אין להחשיב שהראש פרוע - אינו מובן מה הפשיטות בזה, הרי ופרע הוא לשון גילוי וכמש"כ רש"י סוטה (ח א) "ופרע בכל מקום לשון גילוי הוא", וכ"כ הרא"ם (נשא ה' י"ח) עיין שם, וכן ברש"י (תשא ל"ב כ"ה). ועיין רש"י (נשא שם) "ופרע וגו' מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן". ואטו גילוי כל שהוא לאו גילוי הוא. ומצינו לחז"ל שהורו הלכה עפ"י משמעות הלשונות וכגון הא דזבחים (ל"ב א) דפליגי אי ביאה במקצת הוי ביאה, וכן בבכורות (ג א) דפליגי בבכור אי מקצת בכור משמע או כוליה בכור משמע, ועיין עוד תוס' חולין (פ"ח א) ד"ה ורבי יהודה שהביאו מכמה מקומות בזה - ודבר זה לא נמסר אלא לחכמי הש"ס שלרגל גודל חכמתם בעומק משפט הלשון ועפ"י מסורת רבותיהם היתה הרשות נתונה בידם לחדש הלכות עפ"י משמעות הלשונות, אבל אנן בדידן לא עלה על הדעת להוציא הלכה מדקדוקי הלשונות אם לא עפ"י ראיות מפורשות וברורות מדברי חז"ל. [ועיין בתשו' מהרלב"ח קונטרס הסמיכה שכתב, דלהוציא דין מהש"ס ראוי להרשב"א ובני דורו עיין שם]. ומאן לימא לן שעל פריעת מקצת הראש אינה נופלת הלשון "פרוע ראש". והרי לא אמרו שלא יצאו בפרוע כל הראש, ומנלן שאין הקפידא שלא תהא הראש פרוע כלל.

ובאמת ממקומו הוא מוכרע דלשון "פרוע ראש" שייך אף בפריעה במקצת, שהרי הרב אומר כן, הרמב"ם (ה' אישות פכ"ד הי"ג) "וכן אם יצתה בראשה פרוע מחצר לחצר בתוך המבוי, הואיל ושערה מכוסה במטפחת אינה עוברת על דת". הרי מפורש דאף ששערה מכוסה במטפחת מכל מקום נקראת עדיין "ראשה פרוע". והדבר מתבאר מתוך סוגיא דש"ס כתובות (ע"ב א) עצמה, דתנן במתני' "ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע", ופריך הש"ס, ראשה פרוע דאורייתא היא, דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי ר"י אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, ומשני דאורייתא קלתה שפיר דמי, דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור. והשתא מבואר, דמה שאמרו במתני' "ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע" היינו אף שיש עליה קלתה ומ"מ נקרא "ראשה פרוע" מדת יהודית, דמדאורייתא כל שיש עליה קלתה שוב אינה בגדר "ראשה פרוע" אבל מדת יהודית החמירו שגם הקלתה אינה מוציאתה מגדר "ראשה פרוע". ובזה יובן דברי הגמרא שם, אמר ר"א אמר ר"י קלתה אין בה משום פרוע ראש, הוי בה ר"ז היכא אילימא בשוק דת יהודית היא, ומשני מחצר לחצר דרך מבוי. ולכאורה מה הקשה ר"ז אילימא בשוק וכו', הלא ר"א אמר ר"י לא אמר דבקלתה אין בה איסור אף מדת יהודית אלא שאין בה משום פרוע ראש, ונימא דאה"נ דאם היא לבושה בקלתה אינה בגדר פרוע ראש, אבל מ"מ איסורא מיהת איכא, אלא ודאי פשוט דמדת יהודית גם בקלתה נקראת פרוע ראש, וכמבואר במשנה, ומ"מ מחצר לחצר דרך מבוי אינה עוברת על דת מכיון שעכ"פ מכוסה בקלתה. ומדויקת לשון הרמב"ם.

ומעתה איתברר דאי אפשר לומר כהרב אגרות משה "שתלוי בחשיבות פריעה על הראש בכולל שבשביל גילוי מעט שערות אין להחשיב שהראש הוא פרוע", ולקמן בהמשך דבריו כתב האגרות משה דכל שאינו מגולה חלק גדול מהראש יותר מטפח הרבה בזה לא מקרי פרוע ראש דומיא דסוטה - דהרי חזינן דאף ששערה מכוסה במטפחת ג"כ נקראת עדיין "פרוע ראש", והיינו משום שמטפחת זו, שהיא הקלתה לדעת הרמב"ם, יש בה נקבים כנקבי הסל וכמש"כ הב"ח (אה"ע סי' קט"ו), וכיון שהשערות נראין בין הנסרים וכמש"כ בשטמ"ק כתובות (ע"ב א) בשם רש"י מהדו"ק, על כן נקראת עדיין פרוע ראש מדין דת יהודית. (וזה ודאי פשוט דמש"כ הרמב"ם "ושערה מכוסה במטפחת" דהכונה שכל שערות ראשה מכוסה במטפחת, שהרי כאן דנינן על השערות ונדון כל מעט שער בפני עצמו וכמש"כ האגרות משה בעצמו, ואם לא כן הו"ל להרמב"ם לפרש מה הוא שיעור השערות שצריך שיהא מכוסה כדי שלא תיחשב עוברת על דת. ויתירה מזו כתב בשו"ת באר שבע סי' י"ח בתשובת הגאון הקדמון מהר"י קצנלבויגן ז"ל [בן מהר"ם מפדואה ונזכר בתשו' רמ"א סי' ק"ו], דמטפחת שכתב הרמב"ם אין בה אפילו נקבים כנקבי הסל אלא "שהוא מכסה לגמרי השערות" [ומה שנקראת עדיין פרוע ראש, יבואר עוד להלן אי"ה]. וכן ראיתי בס' פרדס הבינה מטעי משה נטע י"א [לאחד מהגדולים בדורות שלפנינו והסכימו עליו הגאונים בעל נודע בשערים ומהר"י סלאנט ומהרי"ל דיסקין], שכתב בפשיטות דלרמב"ם המטפחת מכסה את כל השערות שלא יראו כלל עיין שם. ובשטמ"ק שם כתב בשם רש"י מהדו"ק דבקלתה נראין השערות בין הנסרים, הא בשאר המקומות שלא בין הנסרים אין השערות נראין, ומשום שכל הראש מכוסה בקלתה, ועיין עוד להלן בזה) - ועל כרחך משום דאף על גילוי הראש במקצת הנראית בין הנסרים ג"כ נופלת הלשון "פרוע ראש". וא"כ יתכן דהוא הדין בפרוע ראש דאורייתא, כל שיש מקום מגולה לגמרי שאין עליו אפילו קלתה שהוא מטפחת ה"ז בגדר פרוע ראש.

ד] ועיין מועד קטן (כד א) דאמר שמואל פריעת הראש (בשבת) חובה, [והוא מלשון ופרע את ראש האשה וכמש"כ הריטב"א שם]. ומפרש הש"ס שמואל לטעמיה דס"ל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. וביארו ר"ח ורש"י ושאר ראשונים דעטיפת ישמעאלים היינו שמכסה גם את שפמו וחוטמו וזקנו ובשבת צריך לגלות שפמו חוטמו וזקנו אבל ראשו אין צריך לגלות עיין שם. נמצא דמה שאמר שמואל פריעת ראש חובה, אין הכונה לפריעת כל הראש ואף לא רובו, אלא על גילוי מקום השפם החוטם והזקן בלבד, ורוב הראש הכולל כל מקום השערות וחלק מהלחיים נשאר מכוסה, שהרי הישמעאלים מעטפים את ראשם וכמו שכתבו הראשונים במוע"ק שם וכ"כ בית יוסף (או"ח סי' ח'), ומחזירין את קצה הסודר על פיהם ועל ראש החוטם וכמש"כ הרמב"ן במוע"ק שם וכתב שהישמעאלים נראים עדיין עושים כן, וגם בימינו רואים את הישמעאלים בעטיפתם שמכסים את כל שערות ראשם וגם קצת מהמצח ולפעמים מכסין גם את סנטריהם סמוך לפיהם בקצה הסודר, וכשמגלה את פיו קרוי זה פריעת ראש - הרי דאף אם אין מגלים אלא החלק המועט מהדבר שהיה מכוסה כבר חל עליו שם פריעה. וה"ה בפריעת ראש דאשה - דקאי רק על מקום השערות וכמש"כ הרמב"ם הנ"ל - כל שגילתה אף חלק מועט כבר יתכן לקרותה פרוע ראש.

ועוד יש להביא סמוכין דאף פריעה במקצת נקראת פריעה, מלשון הש"ס נזיר (יז ב) כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל יבא חבירו ופרע מעליו מעזיבה [ופירש הרא"ש, כמו ופרע את ראש האשה]. והרי התם שיעור הפריעה סגי אף בפותח טפח המביא את הטומאה, וכמבואר בירושלמי עירובין (פ"ג סוף ה"א) דפריך הש"ס דנימא דכהן יוכל להניח עירוב בבית הקברות שכן הוא ראוי ליכנס בשידה תיבה ומגדל ולעשות לו חור פחות טפח ולתחוב מאכלו בכוש ובקיסם עיין שם, ואילו השידה גודלה לפחות אמה על אמה ברום ג' אמות כגובה איש הכופף את ראשו וכתוס' חגיגה (יא א) ד"ה ברום, ואולי פחות קצת אם הוא יושב כפוף לגמרי, ועכ"פ חבירו לא גילה מעליו את המעזיבה אלא בחלק קטן ממה שהיה מכוסה עד עכשיו, ומ"מ קרינן ביה "ופרע מעליו". ואם נימא דעל גילוי במקצת לא שייך לומר "ופרע", א"כ אמאי קאמר הש"ס ובא חבירו "ופרע" מעליו המעזיבה דמשמע דבעינן פריעת רובו, הרי לענין הבאת הטומאה סגי בעשיית חור טפח. אלא ודאי דאף על גילוי במקצת של המקום המכוסה שפיר נופלת הלשון "ופרע".

ואף דבודאי דלפעמים נאמרה לשון פריעה על גילוי גמור, וכגון הא דשבת (קלז ב) מל ולא פרע (גילה. רש"י) את המילה כאלו לא מל, ובעינן שיפרע עכ"פ רובו המעכב גם בדיעבד עיין תוס' שם ד"ה מל. ועיין תשו' חת"ס (יו"ד סי' רמ"ט) דפריעה היא לשון גילוי כמו ופרע את ראש האשה. וכמו כן בסוטה דכתיב בה ופרע את ראש האשה, יתכן דאף רובו לא סגי ובעינן שיפרע לגמרי וכמו שאמרו בסוטה (ח א) דילפינן מופרע את ראש האשה דסותרין קליעותיה, ופירש"י שמרבה בגילויה, ומשמע דהמצוה היא להרבות בגילויה ככל האפשר, ועוד ידובר בזה להלן אי"ה. וגם בחולין (צא א) וטבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה עיין שם, נראה הכונה שיפרע עכ"פ רובו כדי להראות להם שנשחטו רוב הסימנים. ועיין עוד נדרים (כב א) עולא במיסקיה לארעא דישראל איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה, קם חד שחטיה לחבריה, א"ל לעולא יאית עבדי, א"ל אין ופרע ליה בית השחיטה, ופי' הרא"ש מחמת מורא החזיק ידיו וגם כדי שימהר למות עיין שם, ובזה משמע ג"כ שעולא אמר ליה לפרוע כולו שככל שפורע יותר ימהר יותר למות - מכל מקום לא מפני זה נאמר דלשון פריעה לא שייכת על דבר שנפרע רק במקצת, דעיקר לשון פריעה הוא גילוי, ובכל מקום מתפרשת לפי הענין, לפעמים פריעת כל או רוב הדבר שהיה מכוסה ולפעמים רק מקצתו.

ה] והנה לענין מה שאמרו אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, כבר כתבנו שאין להוכיח מהלשון פרוע ראש שיהא בזה איזה שעור שאינו בגדר פרוע ראש, ובשום אחד מהפוסקים הראשונים והאחרונים לא נזכר שגילוי קצת שערות לא יהא בכלל איסור פרוע ראש, ופשטות לשונות הרמב"ם (ה' אישות פכ"ד הי"א) דיוצאה לשוק "ושער ראשה גלוי" דהוי עוברת על דת משה, ושם (הי"ג) "הואיל ושערה מכוסה במטפחת" דלא הוי עוברת על דת במחצר לחצר דרך מבוי, וכן לשון הרב המגיד שכתב "שערה מגולה", מורין, דצריך להיות כל שערה מכוסה. [ובמש"כ המהר"ם אלשקר בשערות של בת צדעא, עיין עוד להלן בדבריו]. ומושכל ראשון בהוראה שאי אפשר להמציא דין חדש אם לא בראיה ברורה, וכמש"כ בתשו' חכם צבי (סי' ק"נ) וז"ל "שאין להוציא שום דין חדש מדברי איזה מפרש או פוסק אם לא שהוא מוכרח בהכרח גמור, כי אין מדרך הפוסקים להביא דרך אגב ובלי ראיה מה שאינו פשוט וברור, ודבר זה ראוי להיות נגד עיני המעיין בכל מקום והוא כלל גדול בתורה פקח עיניך והבן" עכ"ל. ובנדון דידן, לא זו בלבד שאין שום הוכחה ממשמעות הלשון שיהא בזה איזה שיעור, אלא עצם סתימת הדבר ע"י הפוסקים שלא כתבו בזה שיעור מוכיח שהדבר אסור אף בכל שהוא, כי בכל דבר איסור שלא נמצא בו שיעור הדבר אסור אף בכל שהוא, והוא פשוט לכל ואין צריך ראיה. [ועיין עירובין (ד א) שיעורין וכו' הללמ"ס, ופירש"י שיעורין שנתנו חכמים לכל דבר כגון כזית דם וכו' עיין שם. ועיין ירושלמי פאה (פ"א ה"א) בזה. ובלא הללמ"ס אסור אף בכל שהוא, עיין מל"מ (פ"א מחמץ ה"ז) בשם הרא"ם. ועיין תוס' הרא"ש עירובין שם ובתו"י שם. ועיין שו"ת מוצל מאש (ח"א סי' נ"א) שחקר בשיעורין של כמה הלכות. ועיין שו"ת חות יאיר (סי' קצ"ב) בענין שיעורין הללמ"ס. ובס' טל תורה יומא (פ א) ואכמ"ל].

ונדון דידן אינו נכנס אפילו בגדר הספק, וכמש"כ הש"ך יו"ד (סי' ק"י כללי ס"ס אות ל"ד) דספק מחמת חסרון חכמה אינו ספק עיין שם. ועיין פרי חדש יו"ד (סי' ל' סק"ב) דמאי דמבעיא בגמרא ולא איפשט אינו נכנס תחת סוג הספק וספיקו כודאי, ועיין עוד פר"ח (כללי ס"ס אות י"ז) בזה. והרי ספיקן של חז"ל הוא ספק עצום ואין ביד אדם לפתרן וכמש"כ התומים (קיצור תקפו כהן סי' ע"ז) עיין שם, ומכש"כ ספיקות שלנו בהבנת פשט דברי הגמרא והראשונים ודאי שאינו בגדר הספק והוא כודאי גמור לאיסורא, ומכש"כ באיסור דאורייתא כבנדון דידן. ועיין בשלטי גבורים שסביב המרדכי (יבמות פ' החולץ), דאע"ג דספיקא דרבנן לקולא מ"מ כשמספקינן בכוונתם של קמאי אין זה ספק אלא חסרון ידיעה, וספק מחמת חסרון ידיעה מחמרינן אף דרבנן עיין שם, והובא בקונטרס הספיקות של השבות יעקב הנמצא בסו"ס תורת חטאת (אות ח'). וכ"כ בס' בית מאיר (או"ח סי' שנ"ח סי' ד"ה אמנם בזה). ונראה להביא סמוכין לזה מש"ס נדה (ה א) כיון דאיכא לאוקמי לקולא ולחומרא מוקמינן עיין שם, וקשה כיון דהוי ספק דרבנן ניזל לקולא. ושוב ראיתי שכן תמה הרש"ש שם. ברם להנ"ל לק"מ, דהתם כיון דהספק הוא משום שאין אנו יודעים כוונם של קמאי בזה מחמרינן אף בדרבנן. ובזה א"ש הא דיבמות (צב ב) ושמואל אמר בעניותנו צריכה גט מספקא ליה לשמואל וכו', והקשה בהגהות מלוא הרועים שם דכיון דאיכא ספק נוקמא לה דחזקת פנויה עיין שם. ולדרכנו ניחא, דרש"י פירש ובעניותינו מתוך עניות דעתינו שאין אנו יודעים פירוש המקרא עכ"ל, וא"כ הוי ספק מחמת חסרון ידיעה שאין אנו יודעים כוונת הקרא, א"כ לא הוי בגדר ספק כלל וחייבים להחמיר כבודאי איסור. ואף להשיטות דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא, מ"מ צריך התם גט מן התורה, דחסרון ידיעת כוונת המקרא אינו עושה ספק כלל. ועיין רמב"ם (פ"ד מאישות הי"ד) ובנו"כ שם. וא"כ אף אי הוי מספקינן אם איסור פריעת ראש האשה שיעורו בכל שהוא או יותר, מ"מ אינו נכנס בגדר ספק ואסור בכל שהוא בתורת ודאי, כיון דזהו ספק בהבנת פירוש המלות. ומכל שכן שבאמת ליכא ספק כלל, דכיון שלא נאמר בו שום שיעור לא בגמרא ולא בפוסקים, ממילא פשוט דאסור בכל שהוא, וכנ"ל. [להורות נתן ח"ה קונטרס מבעד לצמתך].

שבת שלום ואורות אין סוף!!