פלאי-פלאות: מחשבות על הפלאפון

הקדמה

זמן רב אני מרגיש דחיפה פנימית לכתוב בנושא הפלאפונים אבל עקב סיבות מסיבות שונות, נמנעתי מכך. במוצאי שבת פרשת ויגש דיבר כ"ק מו"ר שליט"א ברבים על "קללת הפלאפונים" [כלשונו], מה שנותן לי העוז ותעצומת לכתוב את הדברים דלהלן. ברור שכל הדברים שאני אכתוב הם על דעתי ולא על דעתו. אין זה קל להתנגש עם כוווללםםםם כאשר היחידים שאין מחזיקים פלאפונים הם המשולש הידוע: חרש [מסיבות מובנות], שוטה [כנ"ל] וקטן [ב"ה המכשיר טרם חדר לגנים]. אני מבקש סליחה מראש על כל אי-נעימות שאגרום לאהוביי היקרים. מטרתי היא לעורר למחשבה מחודשת ומעמיקה בעולמנו שבו השטחיות והרדידות שולטות בכיפה.

מעלות הפלא

ראשית כל, נדבר על המעלות של "המשודכת" לפני שעוברים לדבר על חסרונותיה. בזכות הפלאפון אדם יכול לעשות הרבה חסדים ["דו האסט אה פלא-פין?" "אוודע!"], ללמוד תורה [לא מזמן הייתי באוטובוס ואני, יחד עם כולם, שמענו "שיעור כללי" מיהודי בעל הדרת פנים, שישב במושב הקדמי. בסוף רציתי לפרוץ במחיאת כפיים סוערת, אבל זה ממש לא היה נראה לי מכובד], להיות בקשר עם האישה [וגדול שלום בית שדוחה מצות לא תעשה בתורה, "שלום רחל'י, אל תדאגי לי. אני וינקי עוסקים בצרוירוית ואאחר הביתה"], להתפרנס [וטוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון], לכבד הורים [הושווה כבודם לכבוד המקום "כן אמא, מתגעגע אליך... להתראות בשבת"], נוחיות [קשה להזמין מונית אם אתה נתקע בכביש רמות כשאין כבר אוטובוסים בלי פלאפון], ועוד מעלות. אין להתעלם מהתועלת שהמכשיר הקטן מוסיף לחברה. ברוך השם שברא עולם שבו אפשר להחזיק משהו קטן ביד וליצור קשר עם אנשים הנמצאים בכל ארבע כנפות תבל.

אפשר גם בלי – והיו דברים מעולם ולעולם [עד לפני זמן קצר מאד]

לפני שאכנס לחסרונות, אכתוב, לשם גילוי נאות, על הרקע שלי. אני גדלתי עשרים שנה, מיום לידתי, בעולם בו לא היו קיימים פלאפונים. אם מאן דהו רצה לטלפן למישהו אחר או לקבל שיחה, היה צריך לחכות עד שיגיע לבית או למשרד או למצוא מטבע עתיק יומין, דמיתקרי "אסימון" [שתמיד היה נראה שיש מחסור בהם]. ה"פלא" הוא שהסתדרנו מאד יפה! אינני רואה שאנשים מאושרים יותר בעידן הפלאפונים מאשר היו בעידן שלפני. אני כן רואה שאנשים פחות רגועים ושלווי נפש. "עצבניים" בשפה העדכנית.

למה לכולם יש?

המציאות היום היא שכל מבוגר מחזיק ברשותו פלאפון. מכאן אני שואל – האם זה מצוה מדאורייתא או אפילו מדרבנן? בודאי שלא. האם זה צורך טבעי כמו אכילה או שינה? בודאי שלא. אם כך, למה כוווווולם [למעט, מן הסתם, מרן הגראי"ל שליט"א ומרן הגר"ח שליט"א ומרן הגר"ש שליט"א ועוד כמה מרן-ים ואדמו"רים] מחזיקים את המכשיר השולט על בעליו?

תשובה אחת היא, שהשאלה היא היא התשובה. מכיון שכוווולם מחזיקים, כווולם מחזיקים. הבנת? אני רואה שכולם מסתובבים עם פלאפון, למה אני אהיה שונה. "אזלת לקרתא הלך בנימוסי' (אם אתה באת לתוך עיר צריך אתה לילך במנהגה. מ"כ) [שמו"ר וע"ע ב"מ פ"ו:]. מחשבה מעמיקה אולי תגלה, שאני לא ממש צריך את זה ואולי זה אפילו גורם לי נזק רוחני וכלכלי.     

מה צריך בן תורה לעשות ברחוב?

הבה נחשוב ביחד. בן תורה הולך ברחוב, מה צריך להעסיק אותו באותם רגעים? בחומש'ל שלי כתוב "ובלכתך בדרך". תגלית חדשה ומרעישה!! אדם ההולך בדרך צריך לחשוב בלימוד. כמה נ"פלא" ומרענן. אפשר גם להתבונן בשש המצוות התמידיות. או לחשוב על דרכים לשפר את השלום בית או חינוך ילדיך. איזו מתנה נפלאה העניק לנו הבורא, אפשר ללכת, ותוך כדי כך להעסיק את המחשבה ברעיונות רוחניים שמהם אדם אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. שכר נצחי עבור הליכה שגרתית למכולת. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו! ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים! אכן כן. השם יתברך הבדילנו מן התועים אבל האם אנחנו מבדילים עצמינו מן התועים. הזמן היקר שאנחנו בדרך מוקדש לרוב לדיבורים חסרי תועלת [במקרה הטוב] ואסורים [במקרה הפחות טוב]. דבר נורא כתבו בני הגר"א [בהקדמה לביאורו לשו"ע] "כי עיקר תוכחתו הייתה ... שלא יוציאו זמנם באפס תקוה להיות כל איש עיניו פקוחות על חלקי זמנו, לרגעים יבחננו". ה' דן אותנו על כל רגע ורגע של חיינו, אם נוצלו כראוי [עי' ר"ה ט"ז. ובירושלמי א, ג].

 

חמשה סוגי דיבור לפי הרמב"ם

הרמב"ם (פיהמ"ש אבות סוף א') מסדר כל חלקי-הדיבור כך:

-1 חלק המצוה, קריאת התורה ולימודה ועיון בפירושה.

-2 חלק האסור, כגון עדות שקר, כזב, רכילות...

-3 דבור מגונה שאין בו תועלת לאדם, כגון רוב ספורי ההמוניים, מה אירע ומה היה [המכונה "חדשות" או "נייעס"], מה היתה סיבת מותו של פלוני או עושרו של פלוני, פוליטיקה וכו'.

-4 דבור הרצוי, שבח של מדה הגיונית או מדותית, וגנות של המדות הרעות. וכן סיפור על שבח החכמים כדי שנלמד מהם, או לספר על מגרעות של הרשעים, בכדי שיתרחקו השומעים מן חברת-הרשעים.

-5 דבור של רשות, מה שנוגע למסחר, מאכל ומשתה ומלבוש. ובחלק זה, נכון שהאדם ימעט בדיבורו.

כל אחד צריך לבחון את עצמו ולראות כמה מהדיבורים נכנסים תחת ההגדרות של מספרים שתים, שלש וחמש. אם האדם כנה עם עצמו – בושה תכסה פניו [אמר הכותב – בושה תכסה פני, עכ"פ...].

צניעות

כמו רבים אחרים, אני מחנך את בנותיי לצניעות. אין צורך להכביר מילים על היצר החזק של הגבר [ולב יודע מרת נפשו] ואחת משלשת העבירות שאין אדם ניצול מהן בכל יום היא הרהורי עבירה [ב"ב קס"ד]. חז"ל לא דיברו במציאות ימינו שהרחוב כה פרוץ, ואולי לא אגזים אם אומר שבימינו, הרהורי עבירה הוא מהדברים שאין אדם ניצול מהם כל שעה. כל עוד אדם נמצא בבית מדרש הוא יותר שמור ופחות בסכנה ליפול קרבן לאותו זקן וכסיל שחורש מזימות ללוכדו ברשת החטא [אם כי הוא מצליח פעמים רבות להשתחל גם לשם]. ברגע שבן תורה עולה על אוטובוס, הוא נמצא בשדה קרב אמיתי. עולה עוד אשה ועוד אשה, ומנסים לא לראות אבל הטבע עושה את שלו, רואים וגם אולי רח"ל נהנים. ועליו ועל כיוצא בו צווחה התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

בן העלייה עולה לאוטובוס ומקבל החלטה: אני לא מסתכל. המבט שלי יהיה מופנה כלפי מטה ואלך בדרכי יוסף שלא זן עיניו מן העבירה, וזכה למשכן שילה שאוכלים קדשים בכל הרואה. נורא נוראות כח הראיה.

והנה מאחוריו מתיישבת אישה, חרדית וצנועה. הכל מכוסה. גם ביום קיץ לוהט. אין לה אפילו שיער טבעי אחד גלוי [הכל מכוסה בפאה העשויה משיער טבעי שעלתה לה ארבעת אלפים שקל בלבד. מילגה של חודשיים, כולל דתות...], ויכול להיות שהיא מחמירה ומכסה את ראשה במטפחת כמו אמהות אימהותינו. היא משועממת. כבר התפללה, אמרה את התהילים היומי שלה, ועכשיו יש לה חצי שעה עד שהמאה שלשים וארבע ירחם ויגיע סוף סוף לצומת בר-אילן. מה היא תעשה עכשיו. אני אגיד לכם. היא מוציאה את הפלאפון ומחייגת. פתאום, כל האוטובוס שותף לקורות יומה. "שלום מלכי, מה שלומך? את לא תאמיני מה קרה לי הבוקר, הבאתי את מוישי למעון, ושכחתי להביא לו סנדוויץ' לארוחת צהריים. כמה התביישתי מהגננת וגם ריחמתי על מוישי'לה שלי שלא יהיה רעב. אבל לא ידעתי מה לעשות, כי אם הייתי חוזרת הביתה להביא לו את הסנדוויץ' שהכנתי לו, ידעתי שאפסיד את האוטובוס. ואז ראיתי את חברתי בלומי [ויסנשיפבלומנפלדקרנץ – מכירה?] וביקשתי ממנה לעשות לי טובה ולהביא למוישי סנדוויץ'. היא נראתה שהיא בהריון אבל לא רציתי לשאול, כי, את יודעת, אם היא לא בהריון, כמה בושות תהיה לי מזה. ממש לא נעים". סוף סוף, רגע של חסד ש"מלכי" מדברת מעבר לקו, ויש קצת שקט באוטובוס. ואז "לא, בעלי לא יכול להביא למוישי את האוכל כי הוא כבר יצא לירושלים לכוילל שלו. אוף, זה מזכיר לי, אני צריכה לטלפן אליו. טוב מלכי, נהיה בקשר. שיהיה לך יום טוב". ואחרי עוד רגע קצר ביותר של חסד, הגב' הנכבדה נכנסת לשיחה קולנית עם בעלה. מה יקנה במכולת בדרך הביתה, מה חנה'לה אמרה הבוקר, איפה היא תפגוש את האמא שלה היום, וכהנה וכהנה דברים העומדים ברומו של עולם. וכאן פתח נרחב ליצר הרע, ומה יעשה הבן [או האברך] ולא יחטא? אם האשה מושכת אל עצמה תשומת לב, התוצאה תהיה, למרבה ה"פלא" שנמכשכת אליה תשומת לב. כמה בולט ההבדל בין הציור של דוד המלך עליו השלום "אשתך ... בירכתי ביתך" לבין מציאות ימינו ששומעים הדיבורים הקולניים של האישה בכל מקום [וידוע שעשרה קבין שיחה ירדה לעולם, תשעה נטלה נשים, והעשירית... בשיחה ממתינה]. עבודת שמירת העיניים והמחשבה היא מספיק קשה בלי התוספת של פלאפונים ברשות הרבים. חומר למחשבה. [אין כוונתי לזלזל בנשים צדקניות חלילה שאותם צריכים לכבד ולהוקיר אלא לעורר על הצניעות].

הוצאה מיותרת – וידוי אישי

אודה ולא אבוש. פעם החלטתי שיש מצוה חשובה שאני יכול לקיים רק אם ארכוש לעצמי פלאפון. הלכתי לחנות וקניתי את הפלאפון הכי פשוט וזול, ובכל זאת מצאתי את עצמי עני יותר בכמה מאות שקלים. גם התבשרתי שכל חודש ירד לי כך וכך שקלים מהחשבון בנק המדלדל והולך. זה כאב לי אבל מה יכולתי לעשות? נו – עבר חודש, עברו חודשים וביטלתי אותו. מצאתי את עצמי עשיר יותר, לא רק בכסף, אלא גם במנוחת הנפש שנגזלה ממני בזמן הקצר שהחזקתי את המכשיר. הצלצול, לפעמים בזמנים הכי לא מתאימים, היה מעצבן. מאותו יום חזר אלי האושר שהיה מנת חלקי לפני רכישת המכשיר. 

אני לא מכיר אברך עם כסף מיותר. אני כן מכיר אברכים רבים השקועים בחובות כבדים, ובכל זאת מוצאים את הכסף [שבעצם הם חייבים לאנשים אחרים] להחזיק פלאפון, לו ולה. ואם יש אברך שהוא התברך בכסף מיותר, יש לי רעיון חדשני.... לתת את הכסף למשפחות נזקקות. ואין ישראל נגאלים אלא בזכות הצדקה, שנאמר 'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה' [וכך נפסק להלכה בהל' מתנות עניים י' א']. 'פלאי פלאות'. אני רואה שכמעט לכל קבצן רחוב יש פלאפון. מתחשק לי להגיד לו, שאם הוא יכול להרשות לעצמו הוצאה חודשית כזאת, כנראה שאין הוא עני כמו שהוא מציג את עצמו. יש בעיה ידועה היום בחברה של אנשים שאינם יודעים כיצד לכלכל את הוצאות ביתם באופן נבון ומבזבזים כסף רב לריק. עקב כך, שוקעים בחובות הולכים ומתרבים. דוגמה קלאסית היא החזקת מכשיר שאוכל מאות ואלפי שקלים באופן קבוע. דוגמה נוספת התופסת את תשומת לבי באופן קבוע היא כאשר אני צועד ברחובה של עיר ונאלץ לשאוף עשן מרעיל ומסרטן ואני שואל את עצמי, כיצד אברך כולל יכול להרשות לעצמו לשרוף [כפשוטו] שקל ותשעים אגורות [או יותר], חמש עשרה פעמים ביום. תופעה זו דורשת מאמר בפני עצמו וכבר הרחבנו בזה במקום אחר.

כוח הדיבור

הדיבור נהיה זול מאד. ברובד הכי נמוך ובסיסי, השתיקה מאפשרת לנו להשתחרר מרעש העולם ולהתבונן פנימה. יותר עמוק: ת"ר אלמלא גלגל חמה נשמע קול המונה של רומי ואלמלא קול המונה של רומי נשמע קול גלגל חמה [יומא כ']. קול המונה של רומי הוא הרעש הבלתי-פוסק של העולם המערבי. קול גלגל חמה מסמל את דבר השם "השמים מספרים כבוד א-ל". הקולות הבוקעים ממכשירי הרדיו, הטלפון, הרחוב הסואן וכו' וכו' מונעים מהאדם לשמוע את הקול האלקי. "בדבר השם שמים נעשו" – כל דבר ודבר מדבר קול-שמיימי, ועלינו מוטל התפקיד הרם לשמוע את הקול. היכולת לשמוע תלויה במידת ההשתקה של שאר הקולות.     

בספרי הפנימיות מבואר [עפ"י האריז"ל בשער רוח הקודש ו:, ועי' בזוה"ק ח"ג קפ"ג:] שהדממה מביאה לרוח הקודש. וככל שרוח הקודש מתגבר באדם כך הוא מכיר את ערך הדיבור, את פעולתו ואת שליטתו המעשית. הכרת ערכו של הדיבור, מגדילה את ערכה באמת, ופעולת דיבורו תהיה נפלאה. כך הוא פירוש הכתוב "הקול קול יעקב" – התפילה והתורה של עם ישראל מקבלות את כחן באמצעות המודעות לעוצמתו של הקול היהודי. ה"בחרתנו מכל העמים" נפעלת ע"י ה"ורוממתנו מכל הלשונות". אנחנו יודעים לדבר דיבורים מרוממים ולא להוריד את הלשון לנמיכות-גויית. "סתם עובד כוכבים מפעא פעי'" [סתם עכו"ם מרבה בדברים – חולין קל"ג]. מסביר המהר"ל: "וכל זה מפני שהוא מן שבעים אומות שמורה עליהם העי"ן שיש להם הגילוי הגמור, לכך מוציא הכל אל הגלוי – הפך ישראל שהם בעלי סוד, כמו שמורה על זה האל"ף שהוא לשון פלא." הגנות שבדיבור מתבטא בכך, שאדם תופס את מציאותו וחשיבותו בדברים שהוא מוציא לגלוי. המאפיין את כלל ישראל הוא ההערכה לשתיקה, לשמירת רחשי הלב בפנים. והדברים באו בתורשה מאם כל בית ישראל: רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בניה בעלי מסטירין" (בראשית רבה ע"ח ה).     

כל דיבור פותח צינור בנשמה המשקף את אותו דיבור. אם אדם מדבר דברי קדושה, יורד עליו שפע של קדושה ומקבל הארה שכלית-נשמתית. וזה לעומת זה עשה האלקים, ובדברים בטלים אדם משליך על נשמתו ערימות של רפש וטיט המאפילים על קדושת נשמתו-האלקית. ובכך מבינים אנו למה "שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד". מי שזהיר מכל הגה היוצא מפיו, גם מה שנראה על פניו לדיבורים סתם, עמקות טמונה בהם. משל למה הדבר דומה: אם אדם היה צריך לשלם חמישים שקל על כל מילה היוצאת מפיו, בודאי היה נזהר לא להוציא מילה אחת לבטלה, ונדע נאמנה, שגם מה שהיה נשמע כאילו שדיבר דברים מיותרים, באמת היו לצורך. בן עלייה העובד את השם בטהרה אינו מבין שמה שמגדיר אותו כאדם הוא ה"רוח ממללא" שבו, ואינו מזלזל בה [עי' פחד יצחק פסח עט]. 

וע"ע מש"כ בשם האריז"ל [שער רוח הקודש חלק א שער ו] וז"ל והיה כאלם לא יפתח פיו אלא בתורה ובמצות ובמשא ומתן ההכרחי ובקבול האדם בסבר פנים יפות ולשון רכה ולא תשתבח במעשיך הטובים לבריות כי תפסיד שכרך ועוד תקבל עונש על כך עכ"ל. וע"ע בזוה"ק פרשת ויחי דף רמה ע"א וז"ל אשתיק רבי שמעון שעתא אמר בכל אתר בעייא שתיקו בר שתיקו דאורייתא עכ"ל. ועיין בספר ראשית חכמה שער הקדושה פרק י וז"ל ועל דבור חול הזהירונו ז"ל במשנה ואמרו לא מצאתי לגוף טוב משתיקה ופירוש לגוף לעניני הגוף כמו שאמרו ז"ל על פסוק האמנם אלם צדק תדברון זה לשונם, אמר ר' יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה ת"ל צדק תדברון וכו' עכ"ל.

בירושלמי פרק קמא דשבת ה"ב: רשב"י אמר, אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתיהבית אורייתא לישראל הוינא מתבע קומי רחמנא דאיתברי להדין בר נשא תרין פומין, חד דיהוי לעי באוריתא, וחד דיתעבד בה כל צרכיי ע"כ עיי"ש. מפורש למדנו שאילו היה אפשר, היה  כדאי שיברא לאדם פה מיוחד לתלמוד תורה ופה אחר לצרכי חול. ובודאי כמה מעולה מעלת התורה כאשר מוקדש כח הדיבור של לומדיה רק לה לבד ולא לדברים חומריים.

זאת תהיה תורת המצורע, הדא הוא דכתיב (קהלת ה): אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. אמר ריב"ל מלה בסלע ומשתוקא בשתים [ערכו של השתיקה כפול מערך הדיבור – ועל זה אומרים בשם הקוצקר שבודאי אין מדובר במי שאין צריך לדבר כי אז אין הדיבור שוה כלום אלא מדובר במי שצריך לדבר ובכל זאת מעלת השתיקה גדולה]. דתנן שמעון בנו אומר, כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. [עי' דברים מעולים ואפיקים חדשים בס' ממעמקים פ' מצורע].

"שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא." מהו לא מצאתי ל ג ו ף טוב אלא שתיקה הו"ל למימר 'לא מצאתי טוב אלא שתיקה' ומהו כוונת אמרו לא המדרש העיקר אלא המעשה.

וכתב מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל [מי מרום ח"ב]: הנה אמרו [חולין פט א] מה אומנותו של אדם בעוה"ז, ישים עצמו כאלם, יכול אף לד"ת כן, ת"ל צדק תדברון. ואינו מובן הס"ד שיעשה עצמו כאלם גם בד"ת והלא מקרא מפורש "ודברת בם" ומה לו להביא קרא דצדק תדברון. אבל הנה יסוד החיים הוא כח השלטון.. על עצמו ... והשליטה על עצמו לעצור ברוחו ולהיות שליט על כל אבריו והפה. לדיבור יש שני פרושים: דיבור כמשמעו, וגם דיבור לשון שלטון כמו 'ידבר עמים תחתנו' וכאמרם סנהדרין [ה א] דבר אחד לדור, והוא כי ניתן להדיבור גם כח שליטה על המדבר ואם לפני שיצא הדיבור מהפה האדם שולט עליו, אבל כשיצא מהפה - הוא שולט על האדם להיות נמשך אחריו, וכמוש"כ התוס' בשבועות [מ"ה ב' בד"ה כי] דכיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה, ואין בכח האדם לאחוז את משקל המאזנים שלא יכנע ויפול שדוד תחת רגשי הגוף והחומר, זולת ע"י עצירת הרוח בדיבוריו כי אז לא רק הפה שותק אלא גם כל אברי הגוף משתתקים ונותנים מקום לגילוי אור הנשמה שתתאחז בגוף, ולתת לה כח לחיות ולשלוט, כי כן הוא כח הדיבור. ויותר מזה אמרו [כתובות ה ב] אל ישמיע לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחילה לאיברים. ונראה בביאור הדבר שכמו בגשמיות 'חירשו נותן לו דמי' כולו [ב"ק פה ב] שהחרשות הוא סילוק כל המציאות, כן השמעת דברים בטלים לאזניו היא פגימה כזאת שפועלת בכל האברים שבזה שהן נכוות תחילה לאיברים, כל האיברים מקולקלים, כערך של החרשות החומרית, וזהו לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה שע"י השתיקה כל הגוף שותק מכל רגשותיו ואינו מחוה דעה כי אם מניח עצמו להיות מקשיב ללחשי נשמתו והוא מה שהשתיקה נקראת אומנות "מה אומנתו של אדם בעוה"ז", שבזה אוסר את כל רגשותיו וקושרם אל השכל הטהור זיו אור הנשמה. והנה ענין מה שנקראת תורה שבעל פה אינו רק משום שלא נכתבה ורק נמסרה ע"פ למשה מסיני אלא שכל חידוש וחידוש של התורה ניתן מקודם בהפה כמו שנאמר "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ" וההוא תלמיד דגריס בלחישה איעקר תלמודו, שנאמר 'חיים הם למוצאיהם' - למוציאיהם בפה [עירובין נד א], ובזה נבדלת היא חכמת התורה משאר חכמות שחידוש אמת בתורה ניתן מקודם בהפה עוד לפני שתופסים אותו בהבנה בלב, וזהו "יכול אף לד"ת כן, ת"ל צדק תדברון" כי מאחר שכל דיבור כשיוצא מהפה נעשה שליט וממילא מנובב את כל הגוף בשאר רגשותיו וחמודותיו, יכול שגם בד"ת לא יוציא בפיו ורק ישתמש בהרהור ובמחשבות, לזה אומר ת"ל צדק תדברון, להיות בטוח שדברי תורה יבואו בצדק שכן החידוש שיותן בפה התלמיד ותיק במה שהוא עתיד  לחדש יבא בכל צדקו, והיות שתפקידו של הגוף הוא להוציא מהכח אל הפועל את כל מה שלחשי נשמתו פוקדים עליו, על כן לא תקום ולא תהי' תקומה לגוף בלא מעשה שיסודה של מעשה היא הוצאה מכח אל פועל, וכל זלזול במעשה הרי זו דחיפה להגוף לבל ימלא תפקידו "לא המדרש עיקר אלא המעשה" עכ"ד וש"י וע"ע קצת על דרך זו בקיצור אמרים בשפ"א על פרקי אבות.

הרי שזכינו להערכה מחודשת לחשיבות הדיבור וליקרת השתיקה. אם נפנים את הדברים היטב ונחקוק אותם על לוח לבנו, נבין עד כמה נרמסים ומזולזלים ערכים אלו בראש כל חוצות. כואב הלב לראות עד כמה המון העם נותנים דרור ללשונם, נפרץ הסכר ושוטפים מי הדיבור ללא מעצור ומדברים דברים בטלים מבלי שיבלו שפתותיהם מלומר די – ומכיון שאין די מדברים עוד....  והגמרא צווחת "ודברת בם" ולא בדברים בטלים וכל המדבר דברים בטלים עובר בעשה [יומא י"ט עי' אינציקלופדיה תלמודית ערך דברים בטלים].  

     

דרך ארץ  

יש סוגיא שדורשת ליבון בירור ועמקה, והיא סוגיית "כבוד האדם". בימינו גם זה נהיה מזולזל. אנשים לא יודעים איך מכבדים אדם, אינם מעריכים את מהות האדם וממילא אין נותנים לו את הכבוד הראוי ואין כאן המקום להאריך בזה [ואולי בהזדמנות אחרת]. אסתפק בהערה אחת הנוגעת לעניינו. כשמדברים עם בן אדם, חובה בסיסית היא לתת לו את מלוא תשומת הלב. אחד מהליקויים של דורנו הוא שיש כעין ADD   המונית. אי אפשר לדבר עם בן אדם. כל שתי דקות הוא מפסיק את השיחה כדי לענות לפלאפון.  אני תמיד שואל את עצמי, למה המטלפן יותר חשוב ממי שעומד מול הפנים? ואם המטלפן היה עומד מולו ומי שעומד מולו היה מטלפן – גם היה מפסיק ועונה. נמצא שלא האדם הוא החשוב והקובע אלא המכשיר... בעיני זה מין סטירת לחי. וכשהוא כבר משוחח בפלאפון עם מאן דהוא, הוא גם מפסיק לדבר עם כל מיני אנשים, ואתה מעבר לקו לא יודע למה פתאום הוא אומר לך "יש חניה פה?" כשאין זה נושא השיחה. אבל אם קורה שתוך כדי שיחה אתך החבר פתאום קוטע אותך ועונה לפלאפון, אסור לקחת את זה ללב, כי אתה בחברה טובה, הוא מן הסתם עושה אותו דבר לקב"ה בכבודו ובעצמו....

תפילה 

אנשים עונים לפלאפון באמצע התפילה [!], ומסתכלים ומשחקים איתו לכל אורך התפילה. יוצאים מבית הכנסת בסיום התפילה ובודקים מי טילפן לפני כן כשהרגישו את רעידת כיסם. האם אנשים שקועים בעבודה שבלב או שמא בעבודה שבחיוג? גם כל זוג חברותות מחזיק שתי גמרות ולידם שני פלאפונים. ויש להאריך אבל אין כבר מקום.

מסקנה

"כל פעל ה' למענהו". להשתמש בכל דבר אך ורק לעבודתו יתברך! ואחד הממשיך להשתמש בפלאפון ואחד הזורקו, ובלבד שיכוון לבו לשמיים.

 שבת שלום ואורות אין סוף!!

  

 

 

 

 

   

 

 

אורות הגבעה פ' ויגש

 

פרשת ויגש                                                      לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א                                                                                                                                                     לע"נ ר' יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                להארות וכן לתרומות והנצחות נא לפנות לטלפון: 02-5870080                                                                                

קביעת אמהות

"ובני שמעון וכו' ושאול בן הכנענית". ואי' במדרש [הובא ברש"י], בן הכנענית – בן דינה שנבעלה לכנענית. והקשו בעלי התוס' [במושב זקנים] איך נשא שמעון את דינה, אחותו מאב ואם? ותירצו [בתי' השני] עפ"י המדרש, שדינה נוצרה במעי רחל ויוסף במעי לאה, והתפללה לאה שלא תהא רחל פחותה מאחת מהשפחות בשני בנים, והתחלפו העוברים וניתן יוסף במעי רחל ודינה במעי לאה. אשר על כן, דינה אינה אחותו של שמעון מאם אחת, כי יצירתה הייתה במעי רחל ואילו אמו של שמעון היא לאה, ולכן היא מותרת לו. וכך תירץ הטור.

ולכאורה, למדו הראשונים האלו שהקובע אמהות הוא זמן יצירת הוולד ולא זמן לידתו, שהרי שניהם נולדו מאותה אמא ורק בזמן היצירה היו להם שתי אמהות שונות. אלא שקשה שהתורה קוראת ליוסף בן רחל, וללאה בת דינה [עי' בראשית ל"ה כ"ד ל"ד א']. ולכאורה מכאן הוכחה שהולכים בתר הלידה ולא בתר היצירה [עי' עי' אור המזרח גיליון המאה עמ' 122]. אלא שאין למדים ממעשה ניסים והבורא הוא בעל יכולת להפוך את דינה לבת האבסולוטית של לאה למרות שבדרך כלל הולכים בתר היצירה [כך דחה בקובץ אסיא מ"א עמ' 26]. וזה משמש לנו פתח להרחיב את היריעה בשאלה הגדולה: מה קובע את הקורבה לאם – היצירה [היום קוראים לזה האמא הביולוגית] או הלידה. היום אין צורך בפעולה על-טבעית של החלפת עוברים אלא מעשים בכל יום שמשתילים ביצית של אשה אחת שאינה מסוגלת ללדת ברחם של אשה שניה, המכונה "אם פונדקאית". נמצא שהולד נוצרה מאשה אחת ונולדה מאשה שניה. מי האמא ההלכתית של הולד? שאלה זו נידונה בהרחבה ע"י הפוסקים, ואנו בעניותנו ננסה לתת טיפת רקע וטעימה קלה מהסוגיות הרלוונטיות. ולא עלינו המלאכה לגמור, ועם זאת, אין אנו בן חורין להיבטל ממנה. וכדרכינו, אין אנו מחדשים מדילן, אלא יוצאים השדה, ומלקטים אמרים.

הכל נמצא בתורה. פלאי פלאות! אפילו השאלות הכי מודרניות המתייחסות לטכנולוגיה המתפתחת היום בקצב מסחרר. מקור נפתח לנדון דידן הוא ביבמות [צז-צח]: ת"ש שני אחים תאומים גרים וכן משוחררים, לא חולצין ולא מייבמין, ואין חייבים משום אשת אח. הייתה הורתם שלא בקדושה ולדיתם בקדושה לא חולצין ולא מייבמין אבל חייבין משום אשת אח [מן האם, שהרי היא כישראלית שילדה] ע"כ.   

והנה נקוט האי כללא בידך, שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, א"כ בזמן הגרות שנעשה בתקופת ההריון נעשו גם הגיורת וגם העובר כל אחד מהם כקטן שנולד ונותק קשר היוחסין המקורי של רגע העיבור. כתוצאה מכך נוצר מצב הדומה לזה בו הושתל עובר זר ברחם אשה בזמן הגיור וכיוון ש"יש להם שאר האם" [יבמות צ"ח סוף עמוד א'] וחייב משום אשת אח, מוכח שע"י לידה לבד נוצר יחס אמהות והנולד מתייחס לאם להיות בנה ואח של בניה האחרים. א"כ אף בנידון דידן בהשתלת עוברים, לידה לבד דיה לעשותה אם, והנולד מתייחס לאם הפונדקאית שילדתו. [ועי' בקובץ תחומין ה' במאמרו של הגרז"נ גולדברג שליט"א שהאריך בטוב טעם ורבים דנו בדבריו.]

קושטא קאי, ניתן להוכיח מדברי רש"י שהולכים אחר היצירה ולא הלידה, ונצעד לאורו של הגרש"ר [בחי' רבי שמואל כתובות י"א אות ד']. דהנה בגמרא נאמר שאין לאחים אלו קורבה מן האב, ומסביר רש"י, משום דרחמנא אפקריה לזרעיה דאביהם הגוי דכתיב 'וזרמת סוסים זרמתם', שלכך צריכים טעם זה ולא אומרים שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, שבהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ליכא למימר 'כקטן שנולד' שהרי רואים שיש לו שאר מן האם [וכך נקטו הריטב"א ועוד ראשונים]. ומכאן מוכח שלדעת רש"י הקורבה נקבעת בשעת היצירה, ולא בשעת הלידה, שעל כן מוכח שפיר ממה שנחשבים אחים מן האם שלא אומרים 'כקטן שנולד' דמי [שהרי אחרי שקבענו שהם אחים התגיירו ואם הם כ'קטן שנולד', אינם עוד אחים. אלא ע"כ דלא אמרינן בעובר דין כ'קטן שנולד']. אבל אם הלידה הייתה קובעת את הקורבה, אינו מובן איך מוכח שלא אומרים כקטן שנולד דמי, הלא הגירות היתה לפני הלידה ושניהם נולדו לאם ישראלית ופשוט שהם אחים מן האם. [ועי' בדברי הגרשש"ק (בסוף קונטרס השליחות סי' כ"ה) שנקט כרוב אחרונים שהולכים אחר הלידה, ופירש דברי רש"י שזהו גופא שלא אמרינן הכא כקטן שנולד, כי הלידה קובעת והרי נולדו אחר הגירות. וכבר העירו עליו ואכמ"ל].

אלא שצריך ביאור באמת מדוע לא אומרים בעובר 'גר שנתגייר כקטן שנולד דמי' הרי מבואר ביבמות [עח], אמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה, אין בנה צריך טבילה, ומקשה הגמרא למ"ד עובר לאו ירך אמו, אמאי אין האם חוצצת בין המים לעובר? ומשני דהיינו רביתיה, שכך דרך גדילתו ואין כאן חציצה. ומתבאר מדברי הגמרא שעובר צריך גירות ואינו נעשה יהודי אגב אמו, וא"כ למה לא נאמר שהוא כקטן שנולד לנתק קורבתו לאביו ואמו?

והביאור הוא עפ"י התוספות בכתובות [יא] שנקטו דהא דגר קטן מטבילים אותו על דעת בית דין אינו אלא מדרבנן, דהא זכיה מטעם שליחות ואין שליחות לקטן ולגוי. והקשו התוספות מהסוגיא בסנהדרין דמוכח דאיכא גר קטן מדאורייתא. ותירצו דמשכחת ליה במעוברת שנתגיירה דבנה גר מן התורה דישראל גמור הוא. ותמה רעק"א מהגמרא ביבמות שאף העובר טעון טבילת גירות וא"כ הרי שוב חוזרים לנידון גר קטן. אלא שסוברים תוספות דחלות הגירות וההכנסה ליהדות אינו נעשה אלא אגב אמו, ומכוח האם נפעלת הגירות גם בעובר. אמנם צריך לעשות מעשה טבילה בעובר אבל עיקר חלות הגירות נפעלת אגב האם [וכך אמר הגר"ח], ועל כן אין כאן זכיה ותורת שליחות לגבי העובר. ומעתה מובנים דברי רש"י, דבשני אחים עוברים אין אומרים כקטן שנולד דמי, כי הגירות שלהם אינה עצמית אלא ע"י גירות האם נפעלת ממילא גירות גם בהם להיתפס בקדושת אמם עכ"ד ובעיקר ביאור זה זכו גם החזו"א [אה"ע ד' ט'] והאבי עזרי [אסו"ב י"ג ז' י"ח ג'] עיי"ש וע"ע בקונטרס השליחות לגרשש"ק כ"ה.

ואנכי הרואה, שבקובץ אור המזרח דחה שאין ראיה מסוגיא זו לנידון אם פונדקאית. בגמרא ביבמות אנו דנים באשה אחת בגוף אחד אלא שמבחינה הלכתית מעמדה השתנה באמצע. האשה שהורתה שלא בקדושה והתגיירה וילדה בקדושה אינה נהפכת לאשה אחרת, כך גם גר שנחשב כקטן שנולד אינו נהפך ממש לקטן שנולד. אין להכחיש את המוחש. האשה היא אותה האשה והעובר הוא אותו העובר אלא לענין היחוס הם נחשבים כיהודים, כך גם הגר הוא נשאר אותו איש אלא לענין יחוסו נחשב כנולד מחדש. אבל בעניננו יש שוני רב, הרי יש כאן שתי אמהות, שני גופים שונים, אחת שהורתו ואחת שילדתו, ולו היתה מציאות כזאת שאם אחת הורתו ורובוט שהוא מעין אמה מלאכותית מולידה אותו, אין שום ספק שהוולד לא יתייחס לרובוט, ואין לומר שבמקרה זה אין לוולד כל יחוס שהרי יש לנו רק עשרה יחוסין ולא יותר.

עוד הביאו ראיה לנידוננו מגמרא במנחות סט,ב: "בעי ר"ש בן פזי, שיבולת שהביאה שליש קודם העומר, ועקרה [לפני הקרבת העומר] ושתלה לאחר העומר והוסיפה [לגדול מעט] מהו? בתר עיקר אזלינן ושרייה עומר, או דלמא בתר תוספת אזלינן ועד שיביא עומר הבא. תפשוט ליה מהא דאמר ר' אבוה אמר רבי יוחנן, ילדה שסבכה בזקנה ובה פירות [נטיעה צעירה שהיא ערלה ויש בה פירות שהרכיב אותה בנטיעה זקינה שעברו עליה שנות הערלה], אפילו הוסיף מאתים אסור [כיון שהולכים אחר עיקר הגידול. א"כ גם כאן נלך אחר עיקר הגידול והקרבת העומר תתיר]. ואמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, בצל ששתלו בכרם [והרי אלו כלאי הכרם] ונעקר הכרם, אפילו הוסיף [הבצל לגדול אחר עקירת הכרם] מאתים אסור [משום כלאי הכרם, כיון שהולכים אחר עיקר הגידול. דוחה הגמרא] היא גופא מיבעיא ליה [לר"ש בן פזי], מפשט פשיטא להו לרבנן דבתר עיקר אזלינן לא שנא קולא ולא שנא חומרא [וא"כ גם אצלנו לגבי עומר, תתירו הקרבת העומר], או דלמא ספוקי מספקי להו ולחומרא אמרינן [כגון לגבי ערלה וכלאי הכרם דלעיל, אבל] ולקולי [לגבי היתר הקרבת העומר] לא אמרינן, תיקו".

מפרש רש"י: "ולהביא שליש, דלהכי נקט שליש דחשיב גמר פרי, דאי מקמי הכי עקרא הוא כשחת דעלמא ולא מהני עומר למשרייה, ועקרה קודם לעומר ושתלה אחר העומר והוסיפה משהו מהו". ילדה שסבכה בזקנה: "נטיעה של ערלה ובה פירות והרכיבה בזקנה שעברו לה ימי ערלתה, אפילו הוסיפו הפירות בעובי לאחר שסבכה במאתים של היתר יותר ממה שהיו שם מן האיסור אסור, אע"ג דערלה בטלה במאתים וכו' אפילו הכי אסור דחד גופא הוא ובתר עיקר אזלינן". לא שנא קולא: "כגון שבולת דאזלינן ביה בתר עיקר קולא דלא בעי להמתין עד העומר הבא". לחומרא: "גבי ערלה וכלאים".

וכתב בקובץ אור המזרח [לז, ב], שיש דמיון מסויים בין הסוגיא במנחות ובין חקירתנו. מדובר בשתילה של שבולת מקרקע אחת לקרקע שניה. ז.א. שני גופים וגידול אחד. קרקע ראשונה דומה לאם שהורתו וקרקע השניה לאם היולדת, והשבולת שהביאה שליש לביצית שהופרתה. (הבאת שליש אינה נוגעת לעניננו, שבלי שליש נחשב הגידול לשחת ולא חל עליו העומר, אבל אין זה דבר עקרוני). כמו כן הילדה והזקנה דומות לשתי האמהות והפרי לעובר. (אגב מבחינה גנטית יש הקבלה מירבית). הסיפא שדן בכלאים שונה במקצת, ששם דנים בפעולה שלילית, על סילוק המשך של איסור כלאים.

ולפי זה יש לפרש את דברי רש"י. בילדה שסבכה בזקנה, הדגיש רש"י, 'הוסיפו הפירות בעובי', בדומה להתפתחות העובר אצל אם הפונדקאית. ואין להקשות שגם אצל הילדה הפרי היה יכול להתפתח ויעשה בשל, אבל אצל האם הטבעית היא אינה יכולה ללדת. עובדה זו אינה מעלה ומורידה לטיעוננו. שהרי אותה הבעיה של יחוס הוולד קיימת גם כאשר האם הטבעית אינה רוצה ללדת, על אף שהיא בריאה ומסוגלת ללדת, ונותנת או מוכרת את הביצית לאם הפונדקית.

ועוד כתב רש"י בילדה שסבכה בזקנה "שחד גופא היא" פירוש שהפרי, ובאופן דומה העובר, הוא גוף אחד, ורק המקום שבו הוא מתפתח השתנה. לכן השאלה העקרונית האם התוספת נחשבת כחלק של העיקר, ולא רק נגררת אחר העיקר, והוא חלק בלתי נפרד מן העיקר משום "דחד גופא הוא ובתר עיקר אזלינן", או שתוספת הוא דבר נפרד מן העיקר. ואין לומר ששאלת הגמרא כאן דנה בביטול ברוב ונוגעת למחלוקת של הר"ן והרא"ש בסוגיא בנדרים [נט], שהרי רש"י לא פירש שהדיון הוא על ביטול.

 סיוע לפירוש זה נמצא בחידושים המיוחסים לרשב"א על מנחות וז"ל: "פירוש להכי נקט שליש דהויא גמר, דאי מקמי הכי עקרה הו"ל כשחת בעלמא, ולא מהניא ליה עומר למשרייה. ועקרה קודם לעומר ושתלה לאחר העומר והוסיפה לה משהו. בתר עיקרא אזלינן ושרייה עומר דר"ל כאלו גדלה כולה קודם לעומר ולא גדלה כלום לאחר העומר. שהרי אלמלי חזינן דגדלה קצת לאחר העומר כאלו גדלה כל הצורך קודם העומר מ"מ מה שגדלה לאחר העומר יצטרך עומר אחר להתירה. שהרי מה שגדלה לאחר העומר תלשו קודם לעומר ואח"כ שתלו לאחר העומר אין הגידולים מותרים עד לאחר העומר הבא. הילכך גם אם נראה כאילו גדל כולו קודם ואח"כ שתלו וגדל, גידולים שגדלו לאחר העומר אין מותרים. ומדבעיא ליה אם הם מותרים בלא עומר צ"ל דר"ל דחזינן כאילו אותן גדולין גדלו קודם לעומר. משום דבתר עיקרא אזלינן הוי כאילו התוספת גדלה קודם משום דנימא דאין בתוספת כלום אלא כאילו מן העיקר הוא".

הרי חדש לנו הרשב"א חדוש עצום בפירוש בתר עיקר אזלינן. אין הבעיה בגמרא נוגעת לשאילת ביטול, אלא יש סברה לומר שהעיקר והתוספת הם דבר אחד, משום שהתוספת מתייחסת בכח לעיקר וכאילו הכל, כולל התוספת, גדל לפני העומר. אבל אם נאמר שהתוספת אינה מתייחסת לעיקר, אז אפילו גדל רק משהו אחר העומר יש צורך בעומר הבא להתיר את המשהו. משום שהתוספת והעיקר שני דברים הם. האחד, העיקר, העומר מתיר והשני, התוספת, העומר הבא מתיר.

לפי פירוש זה יש לומר שגם בשאלתנו יש אותה החקירה. האם בתר עיקר אזלינן, ואם כן כל הגידול של העובר ברחם של האם הפונדקאית מתייחס לביצית שהופרתה ברחם האם הטבעית, שהרי בכח הכל תלוי בביצית הזאת כמו שמראה לנו הגנטיקה המודרנית. אבל אם בתר התוספת אזלינן, המשך ההתפתחות של העובר ברחם של האם הפונדקאית הוא חלק שלה ולכן להתפתחות וגידול הזה יש דין נפרד. וכאן לא חלות ההסתייגויות של הרב גולדברג להוכחה מצמח משום שהזרע כלה, שהרי במקרה דנן אין הזרע כלה, מכיון שמדובר בשבולת שהביאה שליש. ולהלכה, הרמב"ם (מאכלות אסורות פרק י, הלכה ה) הסתפק, וא"כ גם בנידוננו נלך לחומרא ונחשוש לשתי האמהות. יש להעיר שהגרשז"א כתב שזו נועז להביא ראיה מעולם הצומח לעובר שיש בו נשמה עכ"ד הנעימים שם.

עוד דנו מהמשנה בבכורות: נתגיירה מעוברת וילדה, הולד בכור לכהן [שהוא פטר רחם בישראל] ולא בכור לנחלה, ופירש רש"י [שאינו בכור לנחלה] משום דרחמנא אפקריה לזרעיה, דכתיב 'וזרמת סוסים זרמתם'. והתוספות כתבו דבחנם פירש כן, דבלאו הכי לאו בר נחלה הוא דכגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואינו חשוב אביו. הרי שרש"י נאמן לשיטתו ביבמות שאין לומר כקטן שנולד דמי במעוברת ולכן נזקק לטעמא דרחמנא אפקריה לזרעיה וכמו שפירש ביבמות. ומדברי התוספות שחולקים, מתבאר דס"ל שיש גדר כקטן שנולד אף העובר שלכך אינו יורש את אביו, ואעפ"כ מתייחס הוא אחר אמו שהרי בשעת לידה היתה ישראלית, והלידה היא הקובעת את הקורבה לאם. עי' מה שהאריך בזה בחי' רבי שמעון [יבמות י"ב].

עוד ראיה הביאו ממגילה [י"ג א']: 'ובמות אביה ואמה' א"ר אחא עיברתה, מת אביה, ילדתה, מתה אמה. ופירש"י - בשעה שנתעברה אמה, מת אביה. נמצא שלא היה לה אב משעה שנראה להקרות אב. וכשילדתה מתה אמה ולא נראית לקרות אם עכ"ל. ומבואר, דאב מיקרי כבר משעת העיבור, ואילו אם מקבלת את שמה רק משעת הלידה. ועיין בספר אור חדש למהר"ל על הפסוק 'ויהי אומן את הדסה', בית האוצר [ערך עובר] וס' ברכת כהן [פ' תולדות]. ויש להאריך ולפלפל עוד הרבה ונסתגר בזה.

 ---

ועכשיו, קצת דברי אלקים חיים, להחיות נפש עייפה. בהתוועד יוסף עם אחיו בפרשתנו, כתוב: "אני יוסף, העוד אבי חי. ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו [מפני הבושה – רש"י]" [מ"ה ג']. יש חבילה גדולה של תמיהות על הפסוק, ונמנה כמה מהם. איתא במדרש "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. ומה יוסף, לא יכלו אחיו לעמוד בתוכחתו, כשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי דרכו על אחת כמה וכמה". ומאליה עולה התמיהה, איזה תוכחה אמר להם יוסף? הוא בסך הכול גילה את זהותו? [הקושיא מפורסמת אבל נאמרו דרכים רחוקות]. עוד קשה, הרי כבר לפני כן אמרו לו שאביהם חי, כמפורש בפסוקים, וא"כ למה שאל שוב "העוד אבי חי", הרי התשובה ידועה לו? עוד קשה, למה לא אמר העוד "אבינו" חי? הרי יעקב הוא אב לכולם ולא רק ליוסף? ועוד יש לדקדק, אחר ששב רוחם עליהם, ודברו אתו, למה לא ענוהו על שאלתו העוד אבי חי. עוד יש לדקדק, למה חילק את ההודעה לשתי אמירות שונות. קודם אמר, "אני יוסף" לבד, ורק אח"כ הוסיף ואמר "גשו נא אלי ויגשו, ויאמר, אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה", ולמה לא אמר במאמרו הראשון "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" [עי' בשם משמואל עמ' רצ"ג]?

ויש להבין את הענין עפ"י השפ"א [ויגש תרמ"ה]: בענין מחלוקת השבטים עם יוסף, נתקיים בהם המשנה "מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים", כי בודאי היה המחלוקת על פי דרכים מיוחדים שהיה לכל אחד מהם בעבודת הבורא יתברך, כי יעקב אבינו ע"ה הוא עצם התורה. וההתפשטות שלו היה בי"ג מדות שהתורה נדרת בהם [כנגד י"ג שבטים]. לכן לכל אחד היה דרך מיוחד, ומצינו שהתורה נקראת אש דכתיב ירמיה [כג כט] 'כה דברי כאש'. ומצינו שנקראת מים דכתיב [ישעיה נ"ה א'] כל צמא לכו למים. ויוסף הצדיק היה בחינת אש כדכתיב [עובדיה א יח] 'בית יוסף להבה' והוא בחינת התלהבות כענין 'ויגבה לבו בדרכי ה''. ויהודה הוא בחינת מים, שהוא הכנעה ותפלה לשפוך לב כמים, כדאיתא בגמרא מה המים יורדין למקום נמוך. ובאמת, בכלל ישראל צריך להיות כל הכוחות האלו והשלימות בא על ידי כל המדות כאשר ברא ה' יתברך כן האדם להיות בו מדות משונות זו מזו בודאי כולם שוים לטובה וצריכין להתנהג בשמחה ובהכנעה ובהתחזקות להתנהג פעם בזה ופעם בזה עד שבאין לשלימות האמיתי עכ"ד. ובעוד הרבה מקומות לאורך פרשיות וישב-מקץ-ויגש האריך השפת אמת להצביע על השוני בין מידות יוסף לבין מידות יהודה ושאר השבטים. יוסף היה בבחינת בלתי לה' לבדו, נזיר אחיו [בראשית מ"ט כ"ו דברים ל"ג ט"ז] קדוש ופרוש, ויהודה שאף ופעל להביא את הקדושה גם בעניני עולם הזה כמש"כ [דברים ל"ג ז'] "ואל עמו תביאנו" [וישב תרל"א ד"ה במדרש]. השבטים עסקו בעבודת ה"בירורים" בחינת "מאלמים אלומים בתוך השדה", חורשים זורעים וקוצרים, והיא עבודת הגלות, לברר הטוב מהרע. מידת יוסף הייתה שורש הגאולה והתכלית "קמה אלומתי וגם נצבה". יוסף היה בבחינת שבת, עליה נאמר "היום לא תמצאהו בשדה" שבה יש עלייה לכל ימי המעשה "קמה אלומתי" [שפ"א וישב תר"נ ד"ה בפסוק]. יהודה בחינת לב, ויוסף בחינת ראש [שפ"א מקץ תרס"א]. יהודה בחינת "לית ליה מדגרמיה כלום" ויוסף בבחינת "משלו נתנו לו" [בר"ר צ"ג ושפ"א ויגש תרמ"ח] ועוד כהנה וכהנה.     

לכשנעמיק נבין, שבין יוסף ואחיו התנהל ויכוח אידיאולוגי, מה היא דרכו האמיתית של יעקב אבינו, ומה היא "ההשקפה הטהורה". האחים טענו שדרכם, בהנהגת מלכם יהודה, היא-היא הדרך המובחרת וכל דרך אחרת היא סטייה מן היושר ה'יעקובי'. יוסף טען לעומתם, שגם דרכו היא דרך, וכדי להעביר לאחים את המסר הכאוב שאין דרכם הדרך היחידה-והבלעדית התעקש לספר להם חלומותיו, על אף שהדבר גרם להם לשנוא אותו עוד יותר וסיכן אותו [זוכרים מכירת יוסף?]. יוסף סבר שהם צריכים להבין שבסוף יודו לו "השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי". אין להימלט מהאמת הצרופה שגם דרך יוסף היא דרך. ולא רק דרך אחת מתוך דרכים רבות אלא שדרכו כוללת את כל הדרכים [עי' וישב תרנ"א ד"ה והנה], כמו שהראש הוא שורש כל האברים ושבת היא הנשמה של כל הבריאה כך דרך יוסף כוללת הכל. טבע האדם לראות את עצמו משתקף מתוך דמות הרב-אבא-מחנך-מורה-דרך. אי לכך, השבטים ראו ביעקב את אך מידותיהם בלבד ולא היו מוכנים לראות באישיות הרב-גוונית שלו גם את מידת יוסף.  

מעתה, נכונים אנו ליישב כמין חומר את כל מסכת התמיהות. כאשר יוסף אמר 'העוד אבי חי', התכוון למה שכתוב בהמשך הפרשה: "ויחי רוח יעקב אביהם". שם פירש רש"י שחזר אליו רוח הקודש. כשיש רוח הקודש אדם חי, ובלעדיה, חסרה לו חיות. יוסף אמר לאחיו "אתם חולקים עלי ואומרים שאני סולל דרכים חדשות וסטיתי מדרך אבא, האם לאבא הייתה רוח הקודש כל השנים? העוד "אבי" חי. יעקב הוא "אבי". הוא גם מחזיק משיטתי ולא רק משיטתכם. יעקב הוא 'איש התפארת' שמתאפיין בשלימות הכוללת גם את מידותיי וגם את מידותיכם. אין האמת חד-ממדית כפי שאתם סבורים".

לפני כן יוסף שמע שאביו חי כפשוטו. כאן הוא אמר משהו יותר עמוק: האם כל השנים שלא הייתי בבית, הייתה לאבא רוח הקודש? העובדה שלא, מוכיחה שאני צודק. שה"אני יוסף" היא גם דרך. רוח הקודש באה רק עם שלימות [כדאי' בברייתא של רבי פינחס בן יאיר] ואם ניטלה מיעקב רוח קדשו, סימן שחסרה לו השלימות עקב היעדרותי. "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" -  נבהלו מהפנימיות שלו [שפ"א בכמה מקומות]. הם הבינו שצדק יוסף, ואכן לא זכה יעקב לרוח הקודש בגין היעדרות יוסף מביתו. כמה אור יש בדברי רש"י על המילים "נבהלו מפניו" – מפני הבושה. אחרי תוכחה כזאת, אין באמת תשובה והלשון נדבקת לחכה. מעתה מובן, למה התורה חילקה את דברי יוסף לשתי אמירות. קודם הוא דיבר על הנושא המהותי של חילוקי השיטות ששררה ביניהם והוכיח להם עד כמה טעו. אחר כך דיבר על נושא אחר, דהיינו המכירה "גשו נא אלי ויגשו אמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה".

אנשים נוטים לזלזל בחוגים אחרים, וכמה חוגים ופלגים יש בכלל ישראל. יש בריסק'ערס-חזון-איש'ניקערס-חב"ד'סקערס [משיחיסטים-יותר-ומשיחיסטים-פחות]-פונוביצ'ערס-[מחבלים-שונאים]-ג'-עץ-ספרדים-חסידי-רבי-עובדיה-חסידי-הבן-איש-חי-וממשיכיו-ברסלב'ערס-[נ-נח'ס-ולא-נ-נח'ס]-ויז'ניצערס-סערט-ויז'ניצערס-סאטמער'ס-[על-שני-אדמוריהם-שליט"א]-ועוד-ועוד-ועוד-וחדלו-לספור-כי-אין-מספר. ילד הולך בתומו ברחוב עם אביו בדרך לתפילה, ורואה מולו ילד שהולך בכיוון ההפוך עם אביו, ושואל "טאטי, למה הם לא הולכים לבית מדרש [כלומר - לבית מדרש שלנו]?" והאבא עונה בפשטות "כי אין להם שכל..." והילד השני שואל אף הוא את אביו "למה הם לא הולכים לרבי [כלומר – לרבי שלנו]". והתשובה לא מאחרת לבוא "כי אין להם את הזכות..."   

המפתח לגאולה מונח ב"עוד אבי חי", בהבנה שיש דרכים שונות וצריך להעריך ולהוקיר את כולם ולא לזלזל באחרים מעצם העובדה שהם שונים ממך. אם נפנים מסר זה, בקרוב ממש נזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו ואור חדש על ציון תאיר. [עפ"י שיחת הקודש של כ"ק האדמו"ר מטאלנא שליט"א אור ליום ה' פ' ויגש התשע"ד. ההבנה ואי ההבנה, הסגנון וכל השגיאות הם על אחריותי בלבד].

 

שבת שלום ואורות אין סוף!!!    

   

 

 

 

 

התולש בפיו בשבת

הצגת הקושיא

בסוכה ל"ז אמר רבא שאסור להריח באתרוג מחובר שמא יתלשנו. וכתב רש"י "כי מורח ליה מינשי [כאשר יריח, ישכח] ותליש ואכיל ליה ואף אם אוכלו במחובר אין לך תולש גדול מזה."

וכתב רע"א להקשות: עיין מנחות דף ע. ואי גחין ואכיל [ואכל תרומה מן המחובר בטלה דעתו אצל כל אדם ולא חייב עליה מיתה וחומש] ועי' בתבואות שור בחידושיו לשבת, עד כאן קושייתו.

וקושייתו קשה כברזל, דבמס' סוכה רש"י כותב על אכילה ממחובר שחייב משום "שאין לך תולש גדול מזה" ואילו במס' מנחות רואים שאין אכילה מן המחובר נחשבת כדרכו ובטלה דעתו אצל כל אדם ולכן אם אכל תרומה מן המחובר - פטור.

לענין מלאכה בשבת הוי כדרך ולא לענין אכילה

ועיין בתבואות שור [שציין אליו רע"א], שתירץ דהא דאמרינן במנחות דגחין ואכיל בטלה דעתו היינו דוקא לענין אכילה אבל לענין שבת מ"מ קצירה חשיבא, והא דאמרינן בשבת ע"ג: דבזורק אבן לאילן ונפל תמר לא הוי דרך קצירה ופטור היינו דוקא בכה"ג, אבל אורחיה לפעמים מחמת מהירות לקצור בשיניו וכן משמע בעירובין ק: (שם למדנו דאסור לרוץ על עשבים בשבת שמא יתלשם), ומש"כ רש"י "דאין דרך תלישה אלא או ביד או בכלי" – ה"ה בפה וברגל [הוו דרך תלישה] וכו' ולא אתא למעוטי אלא זריקה, עכתו"ד התבואות שור.

קשה לומר שמה שעושים לפעמים מחמת מהירות נחשב כדרך

התבואות שור חידש שקוצר בפיו חשיב כדרך לפי שלפעמים מחמת מהירות הדרך לקצור בשיניו. והעיר עליו בספר האיר יוסף (עמ' י"ג) דיש לדון טובא דדרך מלאכה נקבע לפי צורתה הרגילה, ומה שפעמים עושה בשעת הדחק וכדומה, לא חשיב משום זאת דרך מלאכה, ומפורש במשנה [צ"ד:] דהנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו פטור, וגם התם פעמים שאדם עושה כן ומ"מ חשיב כלאח"י משום דדרך מלאכה נקבע לפי עיקר דרכה, וודאי דלקצור בפה לא הוי אורחיה דקוצר. ומה שהביא התבואות שור ראיה דגם ברגליו חשיבא קצירה מהא דאמרינן דאסור לילך ע"ג עשבים שמא יתלשם. יש לדחות דהוא רק איסור דרבנן דהוי מלאכה כלאחר יד. ויעוין בתוספתא [פרק י'] דהתולש ברגלו ובפיו פטור [ובמשנה ברורה סימן ש"מ סוף ס"ק כ"ב כתב דבכל מלאכות שבת העושה בפיו וברגלו פטור כדתני בתוספתא לענין קוצר].

תירוץ עמוק של המהרי"ל דיסקין – נחשב שלא כדרך כאשר תלש סמוך לבית הבליעה אבל סתם תלישה בשיניו הוי שפיר כדרך

תירוץ גאוני לקושיית רעק"א כתב המהרי"ל דיסקין (בקונטרס אחרון סימן ה' אות ל"ו) וז"ל: "לענ"ד שם מיירי כשבולע בעודו מחובר וכשבא לבית הבליעה נתלש, וכל כה"ג לא הוי דרך אכילה אבל בקוצץ בשיניו ודאי דחייב על בליעתו לבתר הכי מיתה וחומש דאכילה חשובה היא אח"כ". והיטיב לבאר דבריו הקצרים בהאיר יוסף. דהנה עיקר הדבר שנאמר במס' מנחות דהאוכל תרומה מהמחובר פטור משום דלא הוי דרך אכילה צריכה פירוש, דהן אמנם אין דרך לאכול מן המחובר אולם מיד לאחר שנתלשה השיבולת בשיניו הוה תלושה כשאר שבלים וממילא כשבולעה צריך להיות חייב עליה דאז הוי כבר כדרך אכילה, וע"כ דכוונת הכתוב שהכניס השיבולת בעודה מחוברת עד בית הבליעה ונתלשה עם בליעתה, ומעתה י"ל דרק באופן זה ל"ה דרך אכילה ובטלה דעתו אבל לתלוש בפיו ממחובר כדי לאוכלו שפיר י"ל דאורחיה בהכי, ולכן כתב רש"י דהאוכל אתרוג מהמחובר אין לך תולש גדול מזה וחשיב אורחיה בהכי. אמנם התבו"ש ורע"א דהקשו מהסוגיא דמנחות, היינו משום דפירשו לסוגיא דמנחות כפשוטה דרק תחילת האכילה הוה מן המחובר [ופירוש המהרי"ל דיסקין הוא אופן מחודש מאד]. וצ"ב לשיטתם מ"ט כשבולע אח"כ לתרומה לא חייב עליה, ומאי אכפת לן דתחילת האכילה ל"ה כדרך אכילה שיתחייב עכ"פ על הבליעה שהוא כדרך אכילה, וזה תימה גדולה. וצריך לומר [כמש"כ בהאיר יוסף] דכל מעשה האכילה מתחילתו הוה חד מעשה ואף דסגי לחיוב על סופו כשבולע לשיבולת, מ"מ כיון שתחילת המעשה הוה שלא כדרך, שוב כל האי מעשה חשיב שלא כדרך, ואם כי אין הדבר מובן כ"כ, ע"כ שצריך לומר כן, ועדיין צ"ע.

תירוץ נוסף ע"פ סברת אחשביה

ובהאיר יוסף תירץ מדנפשיה קושיית רעק"א איגר כדלהלן: אי' בשבת [צ"ב.] דהמוציא בפיו לא הוי כדרך הוצאה ופטור, ויעוין בסוף פרק הזורק דהמוציא אוכלין בפיו חייב, ופרכינן "ואמאי, והא אין דרך הוצאה בכך אלא כיון דקא מכוין מחשבתו משויא לה מקום" ופירש"י "ואמאי מיחייב משום הוצאה הא אין דרך הוצאה בפה, אלא דכיון שצריך לאוכלה בהליכתו אחשבה להוצאה זו בפיו". ונראה ללמוד מלשון רש"י דבאמת מעיקר צורת המלאכה ודרכה אין דרך להוציא בפיו וחסר בחשיבות המלאכה, אלא דכיון שצריך לאוכלה בהליכתו אחשבה להוצאה זו בפיו, והוא דין מסוים "דאחשביה" דמהני לאשויי עליה לשם מלאכה אף דלא הוי דרך בכך [יעו"ש היטב בסוגיא בסוף הזורק והבן].

ומצינו כיוצא בזאת במהרש"א בסנהדרין [כ"ו.] דאין דרך קצירה בעצים, ומ"מ לענין שבת חייב כשצריך לעצים משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא איתעביד מחשבתו בצריך להם אבל גבי שביעית אין לאסור קצירת עצים דלאו במחשבתו תליא מילתא אלא בקצירה ובעצים לא מיקרי קצירה, יעו"ש במהרש"א. ולפי"ז יבואר היטב דברי רש"י דהן אמנם דאין דרך לקצור בפיו וחשיב מלאכה כלאחר יד, אולם הרוצה לאכול דוקא מן המחובר וקוצר בפיו במחשבה שרוצה באופן זה אחשביה למלאכת קצירה, לכן כתב רש"י "ואף אם אכלו מן המחובר אין לך תולש גדול מזה", והיינו משום חשיבות האכילה, אולם לענין אכילת תרומה ושאר איסורים דבזה לא מהני אחשביה [כמבואר במהרש"א בסנהדרין] שפיר פטור דאין דרך אכילה בכך ובטלה דעתו, ונתיישב היטב דברי רש"י עכ"ד ההאיר יוסף. ושו"מ שכ"כ בשו"ת בני ציון (הל' שבת סי' של"ו), וקרוב לזה כתב באגלי טל [מלאכת קוצר אות ט"ו סק"ז] עיי"ש.

מהלך של ספר "איזוב"

ועינא דשפיר חזי שבספר איזוב (מהג"ר אברהם יעקב פרידמן, תלמידו של הג"ר יוסף ענגל בעמ' צ"ח) העיר על דברי רש"י שכתב על תולש בפה "שאין לך תולש גדול מזה", שדבריו לא מתקבלים בכלי השכל. מעולם לא שמענו ולא ראינו שתולשין בפה ממחובר. ואם רש"י בא לחדש דין שגם על תולש בפה עובר איסור מה"ת, למה כתב בהפלגה "אין לך תולש גדול מזה"? ולא מצינו לו חבר בראשונים.

בנוסף לכך, לא מובנת משמעות דברי הגמ' במנחות (ע.) שאכילה בפה ממחובר לא הוי דרך אכילה. שמה שאנו אומרים דשלא כדרך אכילה פטור היינו משום דקבלנו דאכילה הכתובה בתורה צריך שתהיה כדרך שבני אדם אוכלים. והרי אכילה שכתובה בפסוק היינו הנאת גרון או הנאת מעיים שע"י הנאות אלו נקראת אכילה, ואם כן בעינן שתהיה הנאה זו שנקראת אכילה כדרך שבני אדם אוכלים ולמעוטי כרכו בסיב או עירב דבר מר וכדו', אבל שההבאה לפיו צריכה להיות כדרך שבני אדם מביאים לפיהם אינה כלולה במשמעות המילה "אכילה" הכתובה בתורה. ואם כן, גחין ואכיל ע"י תלישה בפיו למה יפטר משום דלא הוי שלא כדרך אכילה , ואמאי, ההנאה שבאכילה קיימת כמו שהקפידה התורה, ואיפה מצאנו שהפסוק יקפיד על ההבאה לפיו שתהיה כדרך שבני אדם מביאים? העיקר שנהנה מהמאכל!

ויש עוד קושיא שהקשו על רש"י דבתוספתא פרק י' דשבת מפורש להדיא דתולש בפה פטור. [כך הקשה האור שמח בכ"א ה"ו אבל עי' בחזון יחזקאל בהשמטות למועד אות א' שהביא מכתב יד דליתא בתוספתא למילה "בפיו". וגם הרמב"ם לא הביא הלכה זו.] וצ"ע למש"כ רש"י [בסוכה ל"ז] שתולש בפה ממחובר אין לך תולש גדול מזה [כקושיית רעק"א].


ותירץ בעל ספר האיזוב, שכשנדקדק בלשונו של רש"י בסוכה נראה שכתב שהתולש בפה אכל "במחובר" בב' ולא ממחובר במ"ם [ונראה תיכף מה ההבדל]. שברור הוא שאין דרך בני אדם לתלוש בפה ולאכול ולא עלה כלל על דעת רש"י דבר מוזר כזה שהתולש בפה "אין לך תולש גדול מזה".

ההסבר הוא כך: הדרך של בן אדם רגיל לקחת פרי בידו [תפוח, למשל] ולנגוס בפיו חתיכה ועוד חתיכה, ופעולה זו של אכילה היא באמת תולש אלא שתולש זה אינו מלאכה שהרי תולש בתלוש כבר מהקרקע אבל עכ"פ הפעולה היא פעולה של תלישה והדרך לתלוש כך בפיו. ממילא, אם הפרי עודנו מחובר ונגס קצת ועוד קצת נחשב הדבר לתולש במחובר שמה שהפרי עדיין מחובר לא מגרע לענין המלאכה דא"א לומר שמשום שהוא מחובר הו"ל כלאחר יד, כיון דעכ"פ בהתלישה אין שינוי כלל דהא הדרך לאכול כן בדבר התלוש ולפיכך במחובר הוי מלאכה.

ומעתה מובן מה שהפליג רש"י לומר דאין לך תולש גדול מזה, שמשמעותו שהדבר פשוט בעיני הכל, ולדרכנו האמת דודאי כן דרך בני אדם לאכול נגיסה אחר נגיסה וזה נקרא תולש וכי תולש מקצת הפרי אינו נחשב תולש. וכיון שבתלוש הדרך כן ממילא אם הוא מחובר הו"ל דרך מלאכה וחייב, וזה דוקא באוכלו במחובר, כלומר שנוגס מעט מעט ועדיין מחובר. אבל התולש כל הפרי ביחד כגון שנוגס בעוקצו המחובר לאילן זה ודאי לאו דרך קצירה היא דרק נוגס ואכל נחשב כדרך, ואסור.

ומדויק להפליא מש"כ רש"י במחובר ולא ממחובר. לא מדובר באדם שתלש כל הפרי ביחד, דהיינו שאכל ממחובר וזה נחשב כלאחר יד אלא שאוכלו בעודו מחובר דהיינו במחובר וזה נחשב כדרכו.


ועד עכשיו דברנו על הל' שבת, דתולש ממחובר הוי כלאחר יד ותולש במחובר דרכו בכך וזו דברי רש"י במס' סוכה ל"ז. ולענין דרך אכילה כל תולש בפיו הוי דרך אכילה ואסור ואפילו גחין ואכל אסור. והדברים נכונים בכל הפירות, מלבד יוצא מן הכלל - תבואה . כשאדם אוכל תבואה במחובר נמצא שלא הפריד את הקש מהתבואה, אכילה כזאת אינה נחשבת לדרך אכילה. במס' מנחות [שכתוב שגחין ואכל הוי שלא כדרך אכילה דבטלה דעתו אצל כל אדם ולכן פטור ממיתה וחומש כשאכל כך את התרומה] מדובר במקרה שאכל תבואה [כמו שמפורש בגמ'], ובכה"ג פטור, דאין דרך אכילה לאכול תבואה עם הקש ובטלה דעתו אצל כל אדם, עכתו"ד.

ולענין הנחת היסוד שלו, שהתורה מדברת על אכילה רגילה ונורמלית, וכמו שכתבנו בשמו "דקבלנו דאכילה הכתובה בתורה צריך שתהיה כדרך שבני אדם אוכלים", יש לציין לדברי החי' הרי"ם [יו"ד סי' י"ד] "דכל מה שאמרה תורה צריך להיות כדרך אותו דבר, ולכך בשבת לא תוציאו דוקא דרך הוצאה, וכך אכילה כדרך אכילה, ולכך בהגדה דעדות צריך כדרך הגדה." ועי' בשו"ת אבני נזר [סי' ש"ו], ובאגלי טל [פתיחה אות ג'] ובציונים לתורה [כלל ג' דף ו עמוד ב']. ובקובץ שיעורים [פסחים כ"ג.] ביאר בדברי רש"י ד"ה נטעתם ליחיד משמע דאין דרך רבים לנטוע, דר"ל דזה כלל גדול דכל דיני תורה לא נאמרו רק בכדרכן. ועי' מה שהביא בזה בשו"ת להורות נתן [ח"י עמ' קי"א ומשם שאבתי הרבה מים חיים] שהפליא כדרכו בבקיאותו ובהרבה מקומות בספריו חזר על היסוד החשוב הזה.  

שני אופני תולש

וחזי הוית בקובץ כרם ציון [י'] במאמרו של הגאון ר' צבי פסח פרנק זצ"ל שחילק בין שני אופני תלישה בפיו. מי שתולש בפיו במחשבה תחילה לתלוש דוקא בפיו זהו שינוי גדול ופטור משום שבת דלאו אורחיה הוא ולא עדיף מכותב בשמאל דפטור. אולם, הגמ' בסוכה מדברת על מקרה שמקרב את האתרוג כדי להריח בו, אם נמלך באותה שעה לאוכלו בשעה שהאתרוג כבר מונח על פיו ממש אז הוא דבר מצוי שיאכלנו כמות שהוא מחובר ואינו רגיל לתלשו בידיים קודם האכילה. על אופן כזה כתב רש"י דהוי אסור משום תולש אפי' אם יאכלנו במחובר. ומיושבת היטב הקושיא ממנחות, דודאי אכילה ממחובר הוי שלא כדרך אכילה [כדאי' במנחות] אלא שבמס' סוכה מדובר שלקח את האתרוג כדי להריח בו ומחזיקו על פיו, שם אדרבה, זהו דרך אכילה לאוכלו בעודו מחובר.

אציין גם לשו"ת לבושי מרדכי שפלפל בזה ובמסקנתו חילק בין תולש בפה בשינוי דדרך תלישה בכך וחייב עליה ועל זה מדבר רש"י בסוכה, ובין תולש בפיו (בשו"ת בצל החכמה כתב דנראה דר"ל בשפתיו) בלא שיניים שבזה הרי הוא פטור, ועל זה מדבר התוספתא שכתב שתולש בפיו פטור בפיו דייקא בלא שיניים ע"ש.

חידושו הגדול של האבני נזר

וחזי הוית שבשו"ת אבני נזר (או"ח סימן תקל"ה אות י"ב) הקשה מהגמ' במנחות שממנה למדנו שאין "גחין ואכיל" נחשב דרך אכילה ואילו בגמ' כתובות (ל"א.) איתא דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל.

ודוחק לחלק ולומר שבגמ' המנחות מדובר על תלישה ואכילה דלא הוי דרך אכילה, ואילו בכתובות מדובר על אכילה בלבד ללא צורך לתלוש, ובכה"ג באמת נחשב כדרכה אם אוכל בצורה של גחין ואכיל.

עוד הקשה הגאון בעל האבני נזר מדברי הספרי פ' קרח דיליף נט"י לתרומה מקידוש ידיים ורגלים, דאכילת תרומה נמי עבודה. ומה שאין צריך ליטול הרגלים משום דלעבודה צריך הרגלים ג"כ דכתיב לעמוד ולשרת אבל לאכילת תרומה אין צריך רק הידים. וקשה, ידיים נמי אין צריך דאי בעי גחין ואכיל כמו שלמדנו בכתובות. ועוד מה זה ענין לעבודה, דהעבודה בתרומה האכילה, וההגעה לפיו הוא רק מכשירין [כמו שתמה לעיל בעל ספר האיזוב, שפעולת האכילה מוגדרת כהנאת הגרון, ומאי שייטא ההבאה לפיו לכאן?].

ותירץ האב"נ באופן נפלא ומחודש, דודאי אין דרך לשחות ולאכול, ואי אפשר להכחיש את המוחש, אך מ"מ כיון דהאכילה גופיה היא כדרך, מה בכך שההגעה לפיו היא שלא כדרך, סו"ס האכילה עצמה היא כדרך ולכן חייב, ובכך מוסברת לנו הגמ' בכתובות. אך בקיום מצות אכילת תרומה כיון דא"א לאכול בלא הגעה לפיו הוי ההגעה לפיו מצוה, שהרי מחוייב להגיעה לפיו כדי שיאכלנה ודומה להולכה בקדשים. וע"כ צריך לקדש ידיו כמו הולכה בקדשים דבלא קידוש ידים ורגלים פסולה.

והוסיף האב"נ, שאם ישחה ויאכל לא יקיים מצוה כלל, ודומה להילוך הדם שלא ברגל דלאו שמה הולכה והקרבן פסול, דכיון דהגעת הדם עד המזבח עבודה והוא עשאה שלא כדרך עבודה נפסל כל הקרבן. הכי נמי בתרומה דנקרא עבודה וההגעה לפיו היא ג"כ חלק מהעבודה, אם ההגעה נעשתה "שלא כדרך" [כששוחה] לא קיים מצות ועבודת אכילת תרומה כלל. ובזה תתבאר לנו הסוגיא במנחות (ע.) הנ"ל דס"ל להש"ס דלא מחייב זר באכילת תרומה אלא באכילה שכיוצא בה בכהן מצוה ועבודה הוא. אבל בגחין ואכיל שבכהן לאו מצוה כנ"ל אין זר חייב עליה, עכ"ד האבני נזר.

וכמובן, שלפי דבריו תסולק גם הקושיא על רש"י בשבת שכותב על התולש בפיו "שאין לך תולש גדול מזה", דהתם לא מדובר בתרומה ולכן לא משנה לנו איך הגיע האוכל לפיו, העיקר שתלש ואכל בפיו, וזה כבר מספיק לחייב אותו באיסור תולש, ולא קשה מהגמ' במנחות דמיירי בתרומה דדוקא בכה"ג חייב גם להביא לפיו כחלק מהעבודה.

דברי המגן אברהם שאסור מדרבנן

ניתנה ראש ונשובה לעיקר דברי רש"י בסוכה שהתולש בפיו "אין לך תולש גדול מזה", בפשוטו כוונתו שאסור מדאורייתא, וכך הבינו רעק"א, התבואות שור ועוד כמה אחרונים. אמנם, המגן אברהם (סי' של"ו סקי"א), אחרי שמעתיק דברי רש"י כותב "ומ"מ אפשר דאין חייב עליה דאין דרך תלישה בכך כדאמרינן דף ע"ג שאם זרק אבן על האילן והשיר פירותיו פטור דאין דרך תלישה בכך אלא ביד או בכלי וכו'". הרי מבואר שהמג"א מסתפק שמא כוונת רש"י היא שאינו חייב אלא מדרבנן. ומה שהסתפק בו המג"א היה פשוט לשולחן ערוך הרב, שהעתיק אף הוא דברי רש"י והוסיף "ואף שאין דרך תלישה בפיו אלא ביד בלבד ופטור הוא מן התורה וכמו שהיונק פטור ומ"מ אסור מדברי סופרים."
וכן כתב בשו"ת יוסף אומץ בשם שו"ת הר הכרמל (או"ח סי' כ"ג) שתולש בפה אינו אסור אלא מדרבנן, וכ"כ בשו"ת רב פעלים (או"ח סי' כ').

דעה זו קשה מאד להבין. איך תתאים ללשון רש"י "אין לך תולש גדול מזה?" בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' ע"ד) בא ליישב קושי זה ע"י כך שמביא מקור לכך ברש"י עצמו בשבת (קל"ט:) דקאמר ר' פפא לא ניהדק איניש צינייתא בפומי' דכוזני דחביתא [כלי חרס קטן שמערין בו יין מחבית, לא יתן בפיו קשין וקסמין בחזקה – רש"י] משום "דמיחזי כמשמרת" ורש"י מפרש לפי "שאין מסננת גדולה מזו". והנה ר"פ בעצמו אמר שאסור רק משום "דמיחזי כמשמרת" ורש"י מפרש "לפי שאין מסננת גדולה מזו" וע"כ שאין כוונת רש"י שיהא חייב מה"ת משום מסנן שזה היפך דברי הגמרא אלא ע"כ כוונתו שהוא חששא קרובה לכך וא"כ ה"נ יתפרש שפיר מש"כ רש"י בסוכה (ל"ז:) "אין לך תולש גדול מזה", שהכוונה לאיסור דרבנן. וע"ש שהביא עוד ראיות לדבריו.

ואם כוונת רש"י בסוכה לאיסור דרבנן אז כמובן שמתיישבת הסתירה בין הגמ' בסוכה לבין הגמ' במנחות שכה טרחו האחרונים ליישב, שבאמת בשני המקומות רש"י לומד שהתולש בפיו הוי שלא כדרך. והרווחנו גם שאפשר להבין כפשוטו רש"י בשבת ע"ג: שכתב שאין תולש אלא ביד או בכלי, שבדבריו ממעט גם התולש בפה ודלא כפירוש התבואות שור שרצה להבין שרש"י רק ממעט תלישה ע"י זריקה מחיוב דאורייתא אבל לעולם תלישה בפה חייב אבל לפי הנ"ל גם התולש בפה פטור. ועכשיו התוספתא (פ"י הי"א) שהבאנו שאמרה שהתולש בפיו פטור לא יטריד את מנוחתנו דלעולם גם רש"י סובר כך ואינו חולק על התוספתא.

נפקא מינה בין אם איסור תולש הוא מה"ת או מדרבנן

דרך הארוכה שצעדנו הביאנו לתצפית שבה רואים מחלוקת אחרונים אם תולש בפיו בשבת הוא איסור מה"ת או מדרבנן. ומאליה עולה השאלה – למאי נפקא מינה? בשו"ת רב פעלים (או"ח סי' כ') כבר עמד על מדוכה זו וכתב שנפקא מינה לחולה שאין בו סכנה, שמותר לו איסור דרבנן, והוצרכו לתלוש פרי בעבורו, דאי אמרינן שאין בו איסור תורה שרי לתלוש פרי עבורו, עכ"ד.

ויש לדון על הנפקותא הזאת, שהרי פירות הנושרים מן האילן בשבת או ביו"ט אסורים משום מוקצה, וכבר האריך הגאון רעק"א בתשובה (ח"א סי' ה'), אם מותר לחולה שאין בו סכנה לאכול מפירות הנושרים מן האילן בשבת, וכתב במסקנתו לדעת הר"ן, דס"ל דמוקצה מקרי מאכל איסור, דבשבת ויו"ט כל מוקצה הוי חתיכה דאיסורא. וכבר נפסק ביו"ד (סי' קנ"ה ס"ג בהגה) שחולה שאין בו סכנה אסור שיאכל או ישתה דבר האסור מדרבנן. וא"כ גם אם אין איסור תלישה בפיו מן האילן מה"ת, מ"מ הרי עכ"פ הוא מוקצה, דלא עדיף מפירות שנשרו מן האילן בשבת, ואין להתיר מוקצה לחולה שאין בו סכנה. והאריך בזה הגר"ע יוסף זצ"ל ביביע אומר דיליה ח"י עמ' קי"א עיי"ש וינעם לך וע"ע במש"כ ידידנו הרב הגאון ר' אליקום דבורקס שליט"א בקובץ אליבא דהלכתא [ס"ט עמ' ל"ו]. ובאמת אפשר להאריך מאד בסוגיא עמוקה זו אבל קנצי למילין אשים וכאן אשבות קולמוסי בצד ההלכתי-למדני.

לקח מעשי

וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. למדנו שכל דברי תורה נאמרו ב"כדרכו". מכאן מקור נאמן להיות "נורמלי", ולא להיות שונה מהחברה הסובבת [התורנית כמובן]. אם התורה מתכוונת רק למציאות הרגילה והמקובלת במצוותיה ואיסוריה, כך צריכים אנו להתנהג בהתאם. איתא בגמרא [ב"מ פ"ו:]: "לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו ל­מטה ואכלו לחם, ואכלו סלקא דעתך אלא אימא נראה כמי שאכלו ושתו".

ועד"ז איתא בשמו"ר (עה"פ "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה"): "וכי אפשר לו לאדם להיות מ' יום בלא מאכל ובלא משתה, ר' תנחומא בשם ר"א ב"ר אבין בשם ר' מאיר אומר המשל אומר אזלת לקרתא הלך בנימוסי' (אם אתה באת לתוך עיר צריך אתה לילך במנהגה. מ"כ) למעלה שאין אכילה ושתי' עלה משה ונדמה להם למטה שיש אכילה ושתי' ירדו מלאכי השרת ואכלו ושתו שנאמר והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו אמר רבי יוחנן נראין כ­אוכלין ראשון ראשון מסתלק".

אנחנו נמצאים בעולם, וחייבים להתאים את עצמנו לנורמות שלה [כמובן שה"עולם" נקרא העולם התורני ולא ח"ו הסביבה הגויית למחצה שליש או רביע] – אפילו אם אין סעיף מפורש על כך בשלחן ערוך, והוא כלול בדרך ארץ שקדמה לתורה. ואותה דרך ארץ, כגון צורת האכילה, כפי שראינו במאמר זה, מהווה בסיס לקיום התורה ואין זה רק הקדמה בזמן אלא גם הקדמה בשכל. ועל בסיס ויסוד אותה דרך ארץ בונים את התורה. וכך צריכים לחנך את ילדנו – לנורמליות בריאה ותורנית. [ויש להעיר מהגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל בס' שערי יושר בתחילת השער החמישי עיי"ש ותרווה נחת].

וה' יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות ותמיד מתוך שמחה וטוב לבב מרוב כל!