תורה לשמה

העוסק בתורה לשמה, בקדושת המחשבה ובחופש הרעיון, הפרטים יונקים אצלו מהכללים. ואע"פ שהוא עסוק בדיוקם היחידי של הפרטים, אין הקטנות שלהם עושים חציצה בתכונתו הרוחנית.

תשובת הצדיקים

כשהצדיקים עושים תשובה, מאירים הבאת אור הקדושה, בכל דרכי הפגמים שהם מוצאים בנפשם, והעצות שהם מחדשים לעצמם לעלות מתוך הנפילה והיאוש שבלבבם לתוך האור הבהיר של הקדושה והיושר העליון הן עצמן נעשין אורות גדולים להאיר לעולם, וכל אדם המרגיש בעצמו עומק נחם התשובה, והתמרמרות המחשבה, לתיקון פגמיו, בין אותן שכבר התיקון עולה בידו, בין אותן שאין התיקון עולה עדיין בידו, והוא מצפה עליהם לרחמים, יכלול את עצמו בזה בכלל הצדיקים, שממחשבות התשובה שלהם העולם כולו מתחדש באור חדש. 

הארת וקידוש הטבע

הטבע אינה יודעת ממוסר וצדק, כי אם שואף לחפצו, לבנות ולהרוס, לנבל ולהצמיח. וכן הטבע הפרטי של האדם אינינו יודע כ"א את חפצו המיוחד, אבל הקדושה היא מתפשטת, מתגברת ע"י ההשפעות של המעשים הטובים והלימודים, התעוררות ההרגשות הקדושות, ע"י תפילה ועבודת קודש, עד שמאירה את מאור המוסר גם בטבע האדם. הארה זו נעשית היא ג"כ בדוגמתה בהויה כולה, והאור הנעים הטוב של הקודש, של המוסר העולמי, הולך וחודר בכל ההויה, עד שהיא מתאימה עם טבעה לתכונת המוסר, והצדק העליון, שבהופעת הקודש העליונה הכוללת.

עולם שכולו טוב

כל המתעורר בעולם מדור דורים עד אחרית, הכל הוא חלקי שאיפות וחלקי הכרות, שהולכות ומצטרפות ליצירה שלמה. עד שלא באה הצורה המשלימה, המכנסת את הכל אל שלמותה, יש בהם טוב ורע, אמת ושקר, טומאה וטהרה, קודש וחול. אבל כשיופיע האור של ההתאחדות הכוללת, שיהיה מבורר כל אלה השאיפות וחלקי ההכרות למה הן באות, אז הכל יוכר לטוב, לאמת, לטהרה, ולקודש, עולם שכולו שבת, שכולו טוב.

ערכה של התפילה

שתי שיטות הן לערכה של התפילה: השיטה המיסטית והשיטה הרציונלית. הראשונה מבארת את קשר העולם עם האדם ועם תנועותיו כולן, ומראה בעליל, שהבעת הרצון הנפשי של האדם בהתדבקו באלהים, הרי היא פועלת ויוצרת מתוך המעמד הרוחני עלילות רבות-ערך בההויה בכללה, וממילא באה הפעולה לטובה בהנוגע לחלקו של האדם ומבוקשיו. השיטה הרציונלית אינה מכרת את הסתרים הנפלאים הללו, והיא מכנסת את התפילה כולה לתוך המערכה המוסרית, הפסיכית, הפיוטית. האדם יתרומם ע"י ציורי תפילתו, נפשו תזדכך, מדותיו יתעלו. התוכן המוסרי הוא בודאי אחוז עם הגורל של האדם, בההטבה המוסרית יוטב הגורל, ההויה כולה שואפת לקדמה לטוב, הרשעה היא נפלטת מהמציאות, ובזה הננו מכירים את סיבת הפגעים כולם מהרשעה. ההטבה הנפשית שע"י חיקוי השירי של התפילה, היא התכלית. אין לקשר את התפילה בפרטיות של הפעולה המבוקשת, ע"פ השיטה המדוברת, אלא מצטרפת היא מתוך הכלל. היא מכרת שהאדם שלא יתפלל, יצטברו בתוכו הרבה תכונות קשות מחוסרות תיקון ועידון, ומצבו המוסרי יסבול מזה הרבה. ולהיפוך, ע"י התפילה יתעלה האדם, ויהיה יותר מואר ברוחניותו, וממילא יהיו חפציו יותר ממולאים. בכלל יקרה היא האידיאליות של התפילה, הבעת הנשמה, יותר מעצם התכלית הפרטי של המבוקש שבתפילה. מובן שלשיטה זו, צריך המצב האידיאלי להיות יותר מזוכך, כדי שתהיה התפילה מוכרת לדבר של חובה גדולת ערך. אמנם השיטה השניה, היא ממולאה מאידיאליות פנימית המוזרת מההויה כולה בתוכה, אבל היא מספקת להמשיך לבבות אל קביעותה.

הריקוד הזוגי

אסתר אברהמי 

רועי ואורלי (שמות בדויים), הגיעו אלי לאחר תיאום בשיחה טלפונית. כבר בפתח הדלת, שפת הגוף שלה שידרה התכנסות וכיווץ פנימי, שכפי הנראה הגיעה אולי בעל כורחה. לעומתה, הוא נכנס פנימה במרץ למרות כובד משקלו. הם התיישבו בכורסאות זה מול זה, כפי שהצעתי להם. לאחר שהגשתי לכל אחד מהם כוס מים, התיישבתי במקומי ושאלתי, מה הביא אותם אלי. כמו ששיערתי, הוא זה שהתחיל לדבר. הוא אמר שהוא אוהב מאד את אשתו ורוצה בקרבתה אך היא מרוחקת ממנו כמה חודשים ואינה מדברת אתו. "אני אוויר בשבילה. אני מנסה, שואל, כלום! לא מגיבה..."
"איך בכל זאת סיכמתם לנסוע ביחד ולהגיע לפגישה?" שאלתי.
"בזכות השיחה הטלפונית שלך, שעודדת אותה לנסות. אתמול שאלתי אותה אם היא בכל זאת מוכנה להגיע. אמרה "כן" וזהו. כל הדרך הארוכה לכאן, אף הגה לא יצא מפיה. את מאמינה?"
העברתי את מבטי אליה, לשמוע אותה. היא הביטה בי ואמרה: "נכון. הוא צודק. אין לי מה לדבר אתו. אין לי אמון בו. הוא מדבר וצוחק עם כל העולם ויוצא לבילויים עם חברים בקבוצה מעורבת שלא מתאימים לי ואני אפילו לא יודעת מזה..." הוא קטע את דבריה ואמר:"איך את רוצה שאגיד לך אם את בכלל לא איכפת לך ממני. את לא מתעניינת בי, אז אין לי מה לעשות בבית. למה שאני אסבול בשקט הנורא הזה! אני רוצה לחיות, ליהנות..."
"את רואה איך הוא נכנס לדברי ומתפרץ?" פנתה אלי בטון שקט וקר. "אז למה שבכלל אתייחס לדברים שלו. אני עסוקה מאד בניקיון הבית ובעבודה במשרד עורך דין ואין לי זמן לשטויות שלו. אני זקוקה לשקט. שיניח לי".
"זה בדיוק העניין". אמר בכאב."היא כל הזמן עסוקה בעבודה ובבית. אמרתי לה שאני מוכן לנקות הכל ולבשל. רק שתמצא זמן בשבילי - בשבילנו. לשבת, לדבר, להיות קרובים ואוהבים...". בזווית העין הבחנתי בתנועת ביטול בידה, כמי שמכירה את דרישותיו וכמיואשת ממנו.
תהיתי לעצמי אם לנסות ליצור סוג תקשורת ביניהם. שפת הגוף שלה שידרה דחייה ועוינות כלפיו. שפת גופו הייתה הפוכה משלה. הוא רכן לכיוונה והבעת פניו הייתה מתחננת, שרק תסכים לשתף פעולה. חשבתי שאם היא הגיעה לפגישה מתוך חוסר רצון ואמון, לא ניתן יהיה לעבור תהליך אתה. מאידך, ראיתי מבעד לשריון שהקיפה בו את עצמה, את הפחד להיחשף לקרבה ולרגש. הבהרתי לה שבפגישה ניגע רק במה שמתאים לה, בהתאם לרצונה. רועי הביע את אכזבתו מדברי."חשבתי שכבר היום נצא מכאן קרובים יותר...". רועי זקוק באופן נואש לאינטימיות עם אשתו ואינו מודע לכך שככל שהוא מנסה להתקרב, הוא גורם לה להתרחק ממנו יותר ויותר.
בין רועי ואורלי קיים "ריקוד זוגי" של רודף/נרדף. היא הבורחת והוא הרודף, או הוא הרודף ולכן היא הבורחת. זהו מעגל קסמים שמנציח את המצב ביניהם ללא יכולת שינוי. "ריקוד זוגי", הוא האופן שבו שני בני הזוג מופעלים על ידי התת-מודע כדי ליצור שיווי משקל ביניהם, שישלים לכל אחד מהם את החוסר האישי. לרוב, הרודף רגשי יותר והבורח רציונאלי יותר. ייתכן שיש לאורלי פחד מאינטימיות, שמא תיבלע בתוך הקשר, מצב שעלול לבטל את אישיותה. היא נראית קרירה ולא אכפתית ואינה מביעה רגשות. האמת שהיא חוששת להיפגע לכן שומרת על מרחק. מכיוון שהיא אינה חושפת את עצמה לרגשות של קרבה, היא אינה נחשפת גם לרגשות של אהבה ושמחה שהיא כה זקוקה להם. לכן היא גם תלבש שריון הגנה שמצדיק את התנהלותה כמו: "אין לי זמן... אני מחויבת לעבודה שלי... לניקיון הבית" וכו'. כך היא הודפת כל ניסיון של קירבה מצד רועי. הפחד הזה קיים, אולי גם מפני שאצל הוריה לא ראתה אינטימיות כלל, כפי שסיפר רועי והיא אישרה את דבריו. לדברי רועי, היא חוותה את הוריה כשני קווים מקבילים, למרות היותם גרים בבית אחד.
לעומתה, ייתכן שלרועי יש פחד מתחושת אוטונומיה, מנבדלות. הוא בחרדה, שמא ירגיש דחוי ונטוש. מאוחר יותר סיפר, שהוא היה דחוי ונטוש בילדותו ובבחרותו. לא לחינם נישאו זל"ז. הצורך הגלוי של רועי באינטימיות, הוא הצורך המוכחש של אורלי. הצורך הגלוי של אורלי בנבדלות, הוא הצורך המוכחש של רועי. אצל שניהם קיים הפחד, מה יקרה אם יהיה שינוי. לכן הם נשארים עם המוכר השלילי, למרות שלא טוב להם.
לשניהם יש צורך בקרבה ובריחוק גם יחד. שני בני הזוג, הם כמו שני צדדים של אותה מטבע. כאשר רועי ימשיך לדרוש את הקרבה ואורלי תמשיך להתמיד בריחוק ממנו, הם מנציחים את החוסר , הכאב והפגיעות ההדדיות.
השלב הראשון של התהליך הזוגי הוא, להעלות למודעות את הבנת דפוס ההתנהגות שלהם ומעגל הקסמים השלילי שהם יוצרים.

תפקיד האשה

הרב ערן טמיר

את פינתנו הקודמת סיימנו בשאלה מהו מקומו של הלימוד השכלי המעמיק והמקיף בלימודים בכלל ובלימוד התורה בפרט, אצל האישה. שאלה זו מתחדדת מאוד בתקופתנו, עליה אמר הזוה"ק "באלף השישי יפתחו מעיינות החכמה", וכפי שאנו רואים זאת במציאות, שהשכל, היכולת האינטלקטואלית, הלימוד לעומק ולרוחב בתורה ובכלל, וממילא פיתוח העולם מבחינה מדעית טכנולוגית תופס מקום מרכזי ביותר, מקום שבו פעילוֹת ושותפוֹת נשים רבות!

בדרך כלל, מקובל להתייחס לשאלה זו בשתי גישות קיצוניות הפוכות זו מזו. גישה אחת סוברת שאכן על האשה ללמוד, להעמיק להרחיב במדעים שונים בכלל ובתורה בפרט, וממילא להשתלב במעגל העבודה, המחקרי והמעשי, באופן מלא, ממש כמו האיש.

הגישה השנייה ההפוכה סוברת, שזו טעות חמורה שנזקיה רבים מאוד לטווח הקצר והארוך, ועל כן עליה להימנע מכך לחלוטין, להסתפק בביטוי עולמה 'הרגשי' ולחזור 'הביתה' למנהגה ה'מסורתי' בו היא נמצאת, במטבח ובחדר הכביסה.
מהתבוננות בדברי הרב קוק בנושא חשוב זה נראה שהוא מכוון אותנו לגישה שלישית המשלבת בין שתי גישות אלו באופן מדויק. תחילה נצטט כמה מקורות מכתביו ונדגיש מילים מסוימות המבררות זאת:

א. שמונה קבצים א' תקיד - "המדע, שגם התורה בכללה היא מסוגו, הוסיף לאדם אושר... אבל [אל] נשכח לדבר על דבר המינים - האיש והאשה. התכונה של הגבר היא בנויה לבוא לאושרו על ידי הוספת תרבות ושכלול מדעי ואומנותי, והתכונה של האשה היא בנויה להיות הולכת ומתפתחת דווקא מתוכיותה, בלא עמל של ספרים. כל קלקולי החיים באים, ועל כל פנים רבים מהם, מזה שהאיש רוצה ללבוש בגדי אשה - לגדול מאליו כצמח השדה במובן הרוחני והמעשי, והאשה חפצה ללמוד ולכבוש...".

ב. עין איה שבת א' ב רנה - "והנה הנשים הנן בעצם רחוקות מחיוב העסק בתורה, מפני שצביונן מתמלא יפה בהשלמת ההרגשה העדינה, ונטיות טבעיות רכות וישרות שהן כעין כוח ממלא בכללות האומה - לכוח הפועל על ידי עוזה של תורה. אבל עצם החובה של תלמוד תורה הוא זר לרוחה, ובמה שיסיר את השקט הטבעי הפנימי שלה יזיק יותר ממה שיוכל להועיל".

ג. שמונה קבצים א תכא - "הנשים, מידת הנפש זורחת בהן, רשמי הקודש קבועים בהן, ... ואינן צריכות לתחיית רוח תדירי של תלמוד תורה"...

אם נדייק במילות הרב, הרב לא אמר שהאשה לא יכולה או לא צריכה ללמוד, אלא שאיננה צריכה ללמוד מתוך עמל, או כעסק, לא כחובה ולא באופן תדירי.

הסבר - ודאי שעל האשה לפתח את כשרונותיה השכליים בין בקודש ובין בחול, למענה בפרט, ולמען פיתוח העולם בכלל, שהרי לא לחינם שם בה רבש"ע כשרונות שכליים רבים. אך עליה לשים מאוד לב לכך שלימודה, התמדתה והעמקתה וממילא עיסוקה, לא צריך להיות מתוך עמל ועסק באופן תדירי כחובה. דהיינו, העמל והעסק מבטאים התמקדות, ריכוז והתמדה בדבר, עד כדי כך שדברים וממדים אחרים נדחקים הצדה ולא באים לידי ביטוי ומיצוי. וכמו שביאר הרב קוק (עו"ר א עמ' נט) שעל כן אנו מברכים "לעסוק בדברי תורה", כי המפגש שלנו עם לימוד התורה צריך להיות כעסק שראשי ורובי בתוכו לגמרי ולא רק כלימוד טכני יבש. על כן ודאי שהאשה חייבת ללמוד מדע ותורה ולהביאם לידי ביטוי בתפקודה המקצועי והרוחני אך עליה לא להיות עסוקה בהם יתר על המידה, לא להיות עמלה יום ולילה באופן איכותי וכמותי וכחובה המונחת על כתפיה תדיר בעומס נפשי ורוחני שלא רק שאיננו נצרך לה, אלא אף מזיק לה, למשפחה ולעולם משום שכשרונות אחרים ובפרט כשרונות הייחודיים לה לא יוצאים אל הפועל. ומה חשובים דברי הרב קוק בסיום לדברים אלו (עין איה ברכות ז מו) "אבל בהתפרץ המנהג להלעיט את הבנות תורה וחקר, אז תטעינה בתעודתן ויצא מזה קלקול עצום בחיים המוסריים והרוחניים ואם כשרונן ירבה, יוסיפו דעה להרחיב את אורחות הצדק והטוב ע"פ המקור הראשי שישאבו מאור התורה שיכרוה (לשון מכרה) הגברים מעומקה של תורה ואז יבנו לנו בתים נאמנים שלמים עם ה' ועם עמו" בעז"ה אמן.