יום רביעי, 11 בספטמבר 2013


"עלה עשן באפו"

עישון ביום טוב ובכל ימות השנה

לכבוד מורי ורבותי היקרים!

אני מבקש מחילה מראש אם הדברים דלהלן ירגיזו אנשים, כי אין זו כוונתי, והוא רחום יכפר עוון. כוונתי להתריע על סכנה קיומית לכלל הצבור, ורבים חללים הפילה. מקובל במחוזותינו שאין פגם בעישון והוא רק שאלה של טעם אישי, יש שמעדיפים לעשן ויש אחרים שמעדיפים להימנע מכך, אבל חושבים שאין כאן שום שאלה תורנית או רוחנית או הלכתית. מטרתי להוכיח שהקב"ה מעוניין מאד שלא נעשן ומי שעושה כן עובר על רצונו. נכתב הרבה בנושא חומרת העישון אבל לפי דעתי – לא מספיק. מי שיכול למנוע אחרים מלעשן בדרכי נועם מקיים מצוה גדולה, ויהא חלקי עמו. אנא, תפרסם ותפיץ דף זה, ותזכה את הרבים. אודה גם שבאופן אישי אני סובל מאד ממעשנים ולא מוצא דרך להימלט מהסבל הזה. ברחוב, בהמתנה לאוטובוס, בכותל המערבי, מחוץ לבתי מדרש ובתי כנסת [וגם בתוכם כאשר העשן חודר פנימה], בכל מקום, אני מוכרח לשאוף עשן מבחיל וסרטני הגורם לי תחושה פיזית מאד לא נעימה. אני ורבים כמוני. כשאני מעלה את הנושא [ואני עושה זאת הרבה], אנשים מסתכלים עלי כאילו שאני אדם תמהוני. ואני אכן תמיה – איך אפשר לעשות פעולה בקביעות שמצערת אחרים? האם אין המעשנים מודעים לכך שהצבור שלא "זוכים" ליהנות מהכנסת רעל לגופם [קרי - הלא מעשנים], סובל מהעשן שלהם? האם אינם מודעים לדוגמה הרעה שהם משמשים לאחרים שרואים אותם ורוצים אף הם להצטרף למעגל חולי הריאות ושאר חלקי הגוף, כדי להיות in  ולהתקבל חברתית. איפה המשגיחים וראשי ישיבות בישיבות הקדושות שלנו שרואים שהבחורים נוהגים בריש גלי נגד רוב ככל גדולי ישראל ומאמצים לעצמם הרגל משחית ונפסד זה?? פעם דיברתי על כך עם משגיח אחד שטען שהוא מדבר על יראת שמים והתמדה ולא נשאר זמן לדבר על עישון. ואני שואל: "שומו שמים – האם זהירות בונשמרתם מאד לנפשותיכם ושמיעה לגדולי ישראל אינן חלק בלתי נפרד מיראת שמים?" יש טוענים שהם עצבניים וחייבם לעשן, להם אני אומר – "לכו לטיפול אצל איש מקצוע ותתמודד עם הבעיות שלך. הריסת הבריאות אינה דרך התמודדות על פי קנה מידה תורנית". יה"ר שדבריי הנכתבים בלב כואב יכנסו ללבות הקוראים ולפחות אדם אחד יפסיק לעשן [לפחות בנוכחות אחרים] בעקבות הקריאה – ויהא זה שכרי. 

עישון ביום טוב  

בימים טובים התירה התורה מלאכת אוכל נפש, ואסרה מלאכות אחרות. אמנם גם מלאכה שאינה קשורה להכנת אוכל אלא רק להנאת גוף אחרת מותרת ביו"ט בתנאי שאותה הנאה הינה דבר השוה לכל נפש, כלומר שהנאה זו ראויה לכל אדם, ואיננה מיוחדת רק למיעוט. הדוגמה בגמרא היא לגבי עישון מוגמר [ביצה כ"ב:]. מקובל היה בתקופת הגמרא, להניח מיני בשמים על גבי גחלים כדי להפיץ ריח טוב בבית, איסור עישון המוגמר מפורש במשנה, וטעם האיסור מבואר בגמרא "אלא מעתה, מותר לעשות מוגמר ביו"ט, דמתוך שהותרה הבערה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך. אמר ליה, עליך אמר קרא, אך אשר יאכל לכל נפש, דבר השוה לכל נפש" ע"כ.

מבואר בפוסקים שמלאכה ביו"ט עבור צורך הגוף שאינו שוה לכל נפש אסור באיסור תורה, כמלאכה שאיננה מלאכת אוכל נפש, ולא הותרה. מכאן נובע שיתכן שגם העישון, ללא קשר לשאלה הרפואית, דינו כדין המוגמר שאיננו שוה לכל נפש, ולכן אסור מן התורה ביו"ט. אמנם הפני יהושע [שבת ל"ט:], התיר את העישון ביו"ט עקב הנימוק הרפואי דעישון הטובא"ק נמי הוי לבריאות הגוף לעכל המזון ולתאוות המאכל וכיוצא בזה. הקרבן נתנאל מביא את דברי הפני יהושע, חולק עליו, ואף טוען נגד ההיתר הרפואי של הפני יהושע שאם העישון מהווה תרופה למחלות דרכי העיכול, הרי זו סיבה לאסור אותו ביו"ט עקב האיסור הכללי של נטילת תרופות בשבת וחג למי שאיננו מוגדר כחולה. ועיין לשונו החריפה " ולא על עמי הארצים תלונתי, אך על הלומדים ששותין טובא"ק בפרהסיא ובגלל כן מחטיאים הרבים ונותנים יד להמון, והלומדים הם הם גרמא בנזיקין. ע"ז אמרו הגס לבו בהוראה, וטוב להם לעיני העדה שימנעו יום או יומיים לכבוד השם ותורתו, אף שיש להם קצת היתר ע"פ ש"ס היצר הרע, ומהם ילמדו אילני סרק ולא יחללו יו"ט, ויהיו ממצדיקי הרבים ויקבלו השכר בשב ואל תעשה, אשרי שומע לי".

מובן שכיום לאחר התפתחות המחקר המדעי הרפואי המצביע על העישון לא רק כגורם מזיק לבריאות אלא גם כגורם החשוב ביותר לתמותה של המעשנים מתבטלת סברת ההיתר של הפני יהושע וחוזר איסור העישון ביו"ט לקדמותו גם לדעת הפני יהושע. [א.ה. ופליאה דעת ממני, נשגבה לא אוכל לה, לראות שגם חלק מפוסקי זמננו הסתמכו על הפני יהושע להיתר, כאשר אנחנו יודעים היום בוודאות גמורה שהעישון הוא מסוכן ביותר וכל תועלת רפואית היוצאת ממנו היא בטלה באלף בנזקים הכבדים שהוא גורם. מי שרוצה סטטיסטיקה יעיין באלפי המחקרים שהוכיחו ללא צל צלו של ספק שעישון גורם מחלות רבות וגם ממית בטרם עת].

אמנם מצינו בדעת חלק מהפוסקים היתר אחר לעישון ביו"ט, ועיקר טעם כולם משום דעכשיו שהרבה רגילין בזה נעשה שוה לכל נפש, משמע שלדעה זו די ברוב ציבור מעשן כדי שיחשב הדבר שוה לכל נפש. ואכן דעת הביאור הלכה שלשיטה זו הדין תלוי בכל מקום ומקום ובכל זמן וזמן כמו שכתב שם בהמשך הדברים, ואם כן בשני עשורים האחרונים, עם הירידה הגדולה באחוז המעשנים, כשנוצר מצב בו רוב העולם איננו מעשן, לכאורה נוצר מצב חדש בו העישון ביו"ט אסור מן התורה לכל הדעות. עי' בקובץ אסיא [ל"ז עמ' כ"ד] למקורות לכל הנ"ל.

מעדות הגרמ"מ קארפ [קובץ מבקשי תורה]: "שמעתי ממרן הגרי"ש אלישיב [שליט"א] זצ"ל, דאף שבדורות הקודמים ראינו שהעולם מעשנים, ואז שפיר דמי שנהגו להקל לסמוך אף ביו"ט א' על הפוסקים המקילים, מ"מ כהיום שכבר הוסכם טובא והוחזק אצל העולם שהדבר מזיק לבריאות ומחנכים לכך ומרחיקים העישון מאוד מגיל חינוך, ונשארו המעשנים בגדר מיעוט, לפיכך יש לאסור העישון מדינא ביו"ט". ובס' ירושלים במועדיה [עמ' רכ"ב] נשאל הג"ר אביגדור נבנצל שליט"א אם מותר לעשן ביו"ט. וענה בזה"ל: "צריך לדעת שאחרי שחוות דעת כל הרופאים שהעישון מזיק לגוף, אסור העישון כל השנה. אין זה אוכל נפש אלא אוכל את הנפש".

וכה כתב הגאון רבי שמאי קהת הכהן גרוס שליט"א הדיין של בעלז [מקדש ישראל והזמנים עמ' י"ז]: "אודות בזמן הזה וכל הרופאים בלי יוצא מן הכלל קבעו דהעישון מזיק לבריאות הגוף, ואין בו שום תועלת, אע"ג דבדור הקודם היה מועיל לכמה דברים ולא היה מזיק, מ"מ בדור שלנו רואין בחוש שהעישון מזיק לכל אחד, רק דאין רואין תיכף הנזק אלא במשך הזמן, ואלו שמעשנין הוא רק דאין יכולין להיגמל מהעישון אבל היום כל פעם יותר ויותר אנשים פוסקים לעשן, ודאי ברור דלכו"ע אסור לעשן, האיך אפשר לומר דהוי שוה לכל נפש בדבר שאין בו שום תועלת אלא אדרבה מזיק להגוף, ואע"ג דהם טוענים שמשקיט העצבים משום זה לא נעשה שוה לכל נפש היכא דברור הזיקא. ושמעתי מהרבה אנשים שגמלו מלעשן דאח"כ הודו דלא האמינו שיכולים להיגמל אבל אח"כ כשגמלו ראו איך הזיק להם העישון והרבה יותר יפים החיים אחר שגמלו העישון מעת שכן עישנו. לכן ודאי והעישון אסור ביו"ט משום הבערה כדבר דלא הוי שוה לכל נפש. ושמעתי רכן פסקו ג"כ גדולי ופוסקי הוראה שליט"א". ועיין שם בקונטרס מקדש ישראל והזמנים לדעות של עוד הרבה מגדולי הרבנים שאסרו. יודע אני הכותב הצעיר באלפי ישראל שיש גם פוסקים המתירים מעיקר הדין לעשן ביו"ט אבל למה להקל בדבר שהוא לדעת רבים איסור דאורייתא ולדעת כולם סכנת נפשות?? [וזאת למודעי, שלא נכנסנו כאן לבעיה של מחיקת האותיות על הסיגריה וכן מה שאסר רעק"א בבין השמשות (עי' אדני פז יו"ד סי' פ"ד) ועוד חזון למועד.]

העישון בכל ימות השנה

והנה הסכמתו של הגר"ד פוברסקי שליט"א לס' חיים ללא עישון "הנה ידי"ע ומכובדי מאד נעלה הרה"ג ר' יחזקאל אסחייק שליט"א רחש לבו דבר טוב להו"ל ספר חשוב אודות סכנת העישון והחובה להמנע מזאת לזכות את הרבים ולהציל נפשם. ואמנם חומר הענין ברור ומבואר. ופתח המחבר במש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' דעות הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא שהרי אי אפשר שיכין או ידע מידיעת הבורא והוא חולה לפיכך צריך להרחיק עצמו מדברים המאבדים את הגוף וכו' והוא בכלל מצות והלכת בדרכיו, כמש"כ הרמב"ם בפתיחה שם. ואמנם יש להעיר שהרי אי' להדיא בב"ק צ"א ב' אין אדם רשאי לחבול בעצמו וילפי' לה מקרא דוכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכו' יעו"ש והרי הגורם מחלות ויסורים לחבירו הר"ז בכלל איסור חבלה וה"ה לעצמו. וק"ו ענין העישון שמביא לידי חלאים ומרעין בישין וגם לידי סכנת נפשות ממש, הרי דבר פשוט הוא החובה להמנע מזאת ואף לעמוד בסביבת המעשן סכנה היא [א.ה. ואני תמיה על אלו המעשנים בנוכחות נשותיהם וילדיהם, ומסכנים בכך את בריאותם] , וחובה להתרחק ממנו. אינו מובן איך יתכן כי יראי ה' יכשלו בדבר זה.  מצוה רבה היא לעורר ולהתריע ולא לנוח ולשקוט עד כי יבוער הנגע הזה מקרבנו.

ואני מצטט בפניכם מקריאה נרגשת של כמה מגדולי ישראל: הננו פונים בזה להיקרים והחביבים, צעירי עמנו שעדיין אינם קשורים להרגל הרע הזה שסופו יכול להיות גרוע מאוד, והוא הרגל עישון הסיגריות, אנא אחי אל תרעו לעצמכם ולסביבתכם ואל תרגילו עצמכם בזה, כי תורתנו הקדושה היא תורת חיים וחי בהם וחפץ השם שכל אחד ישמור בריאותו בכדי שנוכל לעבוד אותו וח"ו מלהקל ראש בענין שמירת הבריאות. ובפרט ועל אחת כמה וכמה בדבר שלדעת הרופאים הוא מזיק ממש וכל מי שיכול למנוע מעצמו ומאחרים מלעשן מחויב למנוע ולמי שכבר הורגל בזה, חובה עליו להשתדל בכל האפשרות להיגמל מזה. ובודאי שעליו להימנע מלעשן במקום ציבורי במקום שאחרים שואפים את העשן [א.ה. עי' בב"ב כ"ג בסוגיא של 'קוטרא']. על קריאה זו חתומים מרנן ורבנן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, הגרמ"ש שפירא זצ"ל, הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל, והגר"ש אויערבאך זצ"ל. ולהבח"ל הגראי"ל שטיינמן שליט"א והגר"נ קרליץ שליט"א. ומדברי הגראי"ל שטיינמאן שליט"א "הרמח"ל [בספר דרך השם] מדבר אודות חובת שליטת האדם על רצונותיו, והוא מונה שלוש דרגות מהקל אל הכבד, מעשה דיבור ומחשבה, השליטה העצמית היא אחד הדברים החשובים ביותר אצל האדם העובד את בוראו, אם אדם לא מסוגל לשלוט על המעשה איך ישלוט על הדיבור או על המחשבה ומי שלא מסוגל לשלוט גם על המעשה, הרי שהוא לא אדם. זה הרי ברור כי אם האדם היה מחליט שהוא מפסיק לעשן הוא אכן היה מפסיק, הבעיה היא שהוא לא רוצה באמת אם הוא היה רוצה בודאי שיכול היה להפסיק. בן תורה צריך להאמין שאכן הוא יכול לשלוט על עצמו. העלות הכספית של עשרים שנות עישון סיגריות הוא עשרים אלף דולר לערך, אדם יכול לתת את הסכום הזה לצדקה או לאסוף אותו עבור נשואי ילדיו לקנות בכסף זה סיגריות זו שריפת ממון."

ובספר שו"ת תשובות והנהגות מהגאון ר' משה שטרנבוך שליט"א [ח"ג סי' שנ"ד] כתב וז"ל אני מזהיר כל אחד לא לעשן ואפילו לא להתיישב במקומות של מעשנים ואם בא אצלו אחד המעשן יש לבקש ממנו למנוע לעשן עכ"פ בפניו וליזהר מאיסור זה שהתורה הזהירה 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', והוא כגדר מאבד עצמו לדעת אבל ראוי לומר למעשן שמשחק בחייו ואף חיי שעה בכלל זה עבור הנאתו וימהר להסיר תקלה וסכנה מגופו ואז טוב ששומר גופו שהוא נרתיק לנשמתו והקב"ה ישמור אותו מכל רע". וכתב דעובדא ידענא מגדול אחד זצ"ל, שעישן סיגריות הרבה ובסוף ימיו נחלה והרופא אמר שהריאות פגועות לגמרי, ואין לו אלא כחודש לחיות, וביקש שיביאו אצלו עשרה אנשים. ואמר להם בערך בזה הלשון "יודע אני שבשמים ידונו אותי כמאבד עצמו לדעת שעישנתי ואף שיש סכנה בדבר אבל אני מקוה להשי"ת שבזה שאני מתחרט ומתודה לפניכם ואומר הריני מתחרט על מה שעשיתי ובזאת שאני מבקש מכם לא לעשות חס ושלום כמוני אולי יהיו דברים אלו מקצת תיקון לחטאי". ועוד כתב הגרמ"ש שעובר המעשן על איסור "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" והדברים מבהילים. וז"ל החינוך במצוה שפ"ז באיסור לא תתורו: "וכמו כן, שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו ובכלל זה שלא לרדוף אחר תאוות העולם הזה, כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף. והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת, ומי שהוא רודף אחר תאוות העולם, כגון שהוא משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו מבלי שיכון בהן כלל לכוונה טובה, כלומר שלא יעשה כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו רק להשלים נפשו בתענוגים כל מי שהוא הולך בדרך זה עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו במה שאמרנו עכ"ל. דברים כדרבנות נוקבים עד חדרי בטן. 

כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך

רוב רובם של ההורים ואפילו אלו מהם המעשנים רח"ל, מאד מתנגדים שבנם יעשן, ואפילו אם מנסה להסתיר זאת כדי שלא לצערם, בסופו של דבר יוודע להורים [קשה להסתיר את הריח...] ויגרם להם צער ועגמת נפש גדולים מאוד. בנוסף, יש חשש גדול לביזוי ההורים ויתכן לומר אפילו שהוא חשש גזל בכך שלוקחים מכספם ומשתמשים בו נגד רצונם והבחור גם משקר להוריו וממציא סיבות שקריות למה הוא צריך כ"כ הרבה דמי כיס.

שלום חברי שמי יהודה אברהם. אני בן 56 ומגיל 18 עישנתי בממוצע כשתי חפיסות סיגריות ביום. בדרך כלל נהניתי מהעישון. הייתי בטוח ששום נזק לא יגרם לי למרות שהוזהרתי אין ספור פעמים ע"י קרובי משפחה, ידידים, רופאים ועוד. יום אחד, נתקפתי בהתקפת שיעול עזה תוך פליטת דם בכמות מבהילה. במשך למעלה מעשרים דקות ברציפות, זה היה די מפחיד כי הדם זרם והרגשתי שחסר לי אויר, ואני נחנק. למחרת בבוקר, הייתי הראשון בתור לרופא בקופת חולים. הופניתי לעשות צילום רנטגן בדחיפות ולאחר התוצאות הופניתי לבדיקת CT. הבדיקה גילתה שיש לי גידול ממאיר בשתי ריאות. לאחר בדיקת ברונכוסקופיה שזיהתה את סוג הגידול, הופניתי למחלקה לאונקולוגיה בתל השומר ושם בישרו לי הרופאים שהגידול התפשט והגיע לשלב שלאונקולוגיה אין דרך לעזור לי. עולמי חרב עלי. כעת אני מנסה להלחם במחלה באמצעות טיפולים אלטרנטיביים ובשלב זה ברוך ה' המחלה נעצרה. בבדיקה השוואתית של צילומי החזה בהפרש של כחודשיים זה מזה הסתבר שהגידולים התמקדו ופסקו מלהתפשט. נדרתי שבמידה ואצליח למצוא במה, אפיץ את המסר החשוב. עישון = מוות. אז למה לך חבר להמשיך ולעשן את עצמך למוות. אני הפסקתי לעשן מיד לכשהופיע הדימום אך זה כבר היה מאוחר מדי. תוכל לבדוק את עצמך בכך שתנסה לנשום ברציפות עמוק פעמים. אם לא הצלחת, רוץ להיבדק בטרם יהיה מאוחר מדי. ונשמרתם מאד לנפשותיכם. [יתד נאמן מכתבים למערכת]

בס' קדוש ונורא שמו [עמ' שנ"ח והלאה], מנה כמה וכמה פגמים שנגרמים ע"י העישון, חוץ מהדבר הכי פשוט שהעישון ממית. קבצנות - הסיגריות יקרות, ומכיון שהמתחיל לעשן בגיל הטפש עשרה עושה זאת מתוך תאוה לגאוה, הוא עולה מהר מאד לסיגריות יוקרתיות שעולות כפליים. לרוב הבחורים אין מהיכן לממן את הלוקסוס הזה, ההורים אינם יכולים בדרך כלל להרשות לעצמם בזבוז כזה ובפרט כשמצפונם אוסר עליהם להרוס את בריאות בנם. מיעוט שבמיעוט בין מעשני סם הסיגריות נגרר עד לפשע כדי לממן את תאוותו. לווה ואינו מחזיר בינתיים. הוא נהיה שנורר "יש לך סיגריה", "יש לך סיגריה", וכאשר אצל חברים כבר לא נעים לבקש והם גם עלולים לבקש בחזרה אזי מקבצים אצל זרים. בתחילה מתביישים, אבל אי הנעימות מתקזזת על ידי נעימות הסיגריה שכל כך תאבים אליה מה גם שאי הנעימות מתפוגגת מהר כעשן הסיגריה העולה בעקבותיה.

אנוכיות - פעמים כה רבות פוגשים מעשן שכל כך מבין את עצמו עד כמה קשה לו להמנע מן העישון במקום ציבורי עד שהוא ממורמר על הקהל בו הוא נמצא שאינו מוותר והוא מרשה לעצמו לעשן למרות חוקי העזר העירוניים והשלטים המודיעים עליהם. כופיו על מידת סדום, אם המעשן מוכן להזיק את בריאותו והוא מעשן למרות כל הסכנות לבריאות, לא יכול גם הציבור להתחשב בצורך הזה?! ככה זה כאשר לא לומדים מוסר, הוא אומר לעצמו, ומצית סיגריה. כאשר מעירים לו לפעמים על הסבל שהוא גורם סביבותיו הוא פוסק לעצמו "עם עקש - תתעקש", ונשאר בשלו. בעיני ראיתי כזאת לא פעם.

חברה רעה - המעשנים המתחשבים בציבור פורשים לקרן זווית שהיא תמיד מחוץ למחנה הקדושה, ועל מה משוחחים שם? בדרך כלל עומדי הקרנות שהמשותף שביניהם ברגע זה אינו כי אם אי יכולתם להשאר בבית הכנסת? על מה ששווה לכל נפש על המחלוקת הנוראה או על המתרחש בפוליטיקה. מי שמבין את משמעותה של השפעה חברתית רעה ימצא לנחוץ לפזר את ההתקהלויות הללו כזאת לא פעם.

תלותיות - די להזכר בכמה מקטירי קטורת הסמים כדי לפחוד מן קברות התאוה שבעישון. שמעתי על מי מהם שממלא בקבוקי עשן מערב שבת כדי שיהיה לו מה לשאוף בשבת, מקיים בזה "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו". כדאי שיאמר "לשם שבת קדש". הכרתי מי שבליל שבת חורפית הולך לישון מיד אחר סעודת שבת כדי לא לרעוב לסיגריה. למצוקה שתוך כדי שינה, יש פתרון - חולמים על סיגריות תוצרת חוץ. ידעתי מי שיורד לפעמים בחצות לילה, עת החנויות סגורות, ללסטם את הבריות שתים שלש סיגריות, אחת לא תשקיט את המייתו. אם חברמן הוא לא יזדקק לחסדי הבריות אלא יקח מונית לעיר ללא הפסקה, בה ניתן להשיג את סם החיים גם בשעות הקטנות של הלילה. כמובן שהוא ישמור את עיניו בעיר הפרוצה הזאת. כדאי להזכיר שכל אלו לא נולדו עם סיגריה בפה, הם גם לא עישנו בצעירותם כי אם שתים שלש ארבע חמש שש שבע שמונה וכו' בקושי הם אינם מבינים איך נהיו פתאום תלותיים כל כך, לא מעשן לא מעשן ופתאום אינו יכול להפסיק מכאן ולהבא נהיה מעשן למפרע עכ"ד.

אני אוסיף נקודה אחת – הרבה אנשים לא חרדים מאבדים את תחושת הדרך ארץ ואפילו מזלזלים בבני תורה המעשנים. הם לא מבינים איך אפשר לסכן את הנפש והבריאות ע"י התמכרות לתאווה נלוזה וגסה. זה גורם חילול השם גדול ומשניא את התורה על אנשים, רח"ל. ושמעתי כבר מהרבה אנשים עד כמה הם מרגישים ניכור וזרות מצבור בני תורה בגלל העישון הכל-כך נפוץ. וידוע שחילול השם לא מתכפר ע"י תשובה, וגם לא ע"י יסורין, ולא מספיק יום כיפור אלא צריך גם מוות. ומעין הפתיחה אסיים. והוא רחום יכפר עוון.

יום שני, 9 בספטמבר 2013

קירוב בישול וקירוב צידה

[ביצה כד] זה הכלל, כל המחוסר צידה אסור, ושאינו מחוסר צידה מותר
שואלת הגמרא, היכי דמי מחוסר צידה, אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל, כל שאומר "הבא מצודה ונצודנו. אמר ליה אביי, והא אווזין ותרנגולין, שאומרים הבא מצודה ונצודנו, ותניא הצד אווזין ותרנגולין ויוני הדריסאות פטור [שהם כניצודין ועומדים, ולא עבר על מלאכת צידה].
אמר רבה בר רב הונא אמר שמואל הללו [אווזין ותרנגולין] באין לכלובן לערב, והללו [שאר בעלי חיים שבהם דיבר רב יוסף] אין באין לכלובן בערב.
 
ובשו"ת אבני נזר [או"ח סי' קצ"א אות ו'] הקשה מהא דכתב הרא"ש [שבת מ] בהא דמגיס חייב משום מבשל, אף על גב דבלאו הכי היה מתבשל מכח הראשון, דמ"מ חייב משום שמקרב בישולו, דקירוב מלאכה - מלאכה הוא. והכי נמי מה בכך שבאין לכלובן בערב הלא מקרב צידתן ויתחייב.
לרפואת יוסף בן עליזה בתוך שח"י
 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

יום רביעי, 4 בספטמבר 2013






לע"נ

ידידי האהוב

ר' יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל

נלב"ע כ"ט תמוז ה'תשע"ג

תנצב"ה
 


אורות הגבעה                                                                                   ראש השנה- עניני תשובה                                                                                       לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א                                                                                                                                                       לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה                                                                                                                                                    בחסות:  מכון "אהבת נצח" ייעוץ זוגי יעיל ורגיש. מחירים מסובסדים. חינם למעוטי יכולת. עברית ואנגלית. 0527175264


ה

פעם נדון בשאלה המרתקת בגדר אונס לעומת שוגג, והמסתעף. הרבה מקורות שאבנו מקובץ אור ישראל [מ"ו] שהוקדשו לנושא כמה מאמרים חשובים. כדרכנו, אין אנו מתיימרים להקיף את הענין הרחב אלא להטעים טעימה קלה לגרות את התיאבון הרוחני לעוד ועוד.

בשו"ע [יו"ד סי' קפ"ה] כתב הרמ"א דאם שימשה שלא בשעת וסתה ומצאה אחר התשמיש דם אפי' על העד שלו מקרי אונס אפי' לא בדקה תחילה ואינם צריכין כפרה לא הוא ולא היא [מרדכי והרא"ש כלל כ"ט בשם מהר"מ וכו' עיי"ש].

ובחידושי הרז"ה מהגאון ר' זאב וואלף אלעסקר ז"ל הניח דברי הרמ"א בצ"ע ממה ששנינו נדה [י"ב ע"א] בעי מיני' ר' אבא מרב הונא, אשה מהו שתבדוק עצמו כשיעור ווסת אחר תשמיש כדי לחייב בעלה חטאת ע"כ, הרי דאם מצאה דם אחר תשמיש מיד חייב חטאת ולא מקרי אונס משום דהיה לה לבדוק קודם תשמיש ואע"ג דלבעלה לא בעיא בדיקה מ"מ לאו אונס הוא אלא שוגג כיון דאפשר בבדיקה. ודומה ממש להא דתנן ביבמות דף [פ"ז ע"ב], שאם נישאת ע"פ שנים ואח"כ בא בעלה חייבת בקרבן. ופי' רש"י ואין זה אונס להפטר מקרבן דאיבעי ליה לאמתוני עכ"ל. הרי דאע"פ דמן הדין א"צ להמתין, מ"מ שוגגת היא ולא אונס, וה"ה הכא נמי. והא דמבואר בשבועות [י"ח ע"א] דכשאינה סמוך לווסתה [וראתה דם] אנוס הוא, שם מיירי דבדקה עצמה לפני תשמש וכמבואר מהלשון היתה משמשת עם הטהורה דהיינו בה' הידיעה דהיא טהורה וודאי דבדקה עצמה וע"כ מקרי אונס משא"כ בלי בדיקה מקרי שוגג ודלא כהרמ"א עכתו"ד.

ודבריו מובאים בתשובות נודע ביהודה [חלק יו"ד מהדורא תנינא סי' צ"ו] והאריך לחלוק עליו ותו"ד דלא מיבעי' לפי מה שסובר הרמ"א [בסי' קפ"ד סעי' א' ובסי' קפ"ו] דאשה שיש לה ווסת אין לה לבדוק לפני תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופורש. הרי דחכמים מיחו בידה שלא תחמיר ולבדוק, שפיר מקרי אונס, דלא היה אפשר לה לבדוק ולעשות שלא ברצון חכמים. אלא אפילו לשיטת הרמב"ם, דסובר דמותרת לבדוק קודם תשמיש, מ"מ מקרי אונס כיון דמדינא א"צ לבדוק.  וראי' לדבר, מדברי התוס' ביבמות [דף ל"ה ע"ב בד"ה ונמצאת מעוברת] דכ' דהא דתנן שם הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת דחייב קרבן דאיירי תוך ג' חדשים, דאי לאחר ג' חדשים, אמאי חייב קרבן, כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש וזה הואיל ולא הוכר עוברה, מאי הו"ל למעיבד. וכה"ג אמרו בשבעות [דף י"ח] פרט לאונס גבי שלא בשעת וסתה עכ"ל וכ"ה ברמב"ן בחידושיו שם וכ"ה בריטב"א ובמאירי. הרי בזה דאחר ג' חדשים כיון דמדינא מותר לייבם, אעפ"י דאם היה רוצה להמתין היה יכול להמתין נחשב אונס, א"כ כמו"כ כאן כיון דמדינא א"צ בדיקה אעפ"י דיכולה לבדוק עדיין מקרי אונס.

אולם מ"מ צ"ע מאי שנא מבנישאת ע"פ שני עדים ואח"כ בא בעלה שחייב בקרבן? וכ' הנו"ב וז"ל והנלענ"ד לחלק, דשאני ניסת ע"פ עדים אף שמותרת להנשא על פיהם, מ"מ אונס זה ע"פ טעות הוא, שהרי באמת העידו בשקר והעדים הטעו אותה בשקר, לכן מיחשב הדבר טעות ושגגה ולא אונס, משא"כ שימשה שלא בשעת ווסתה שהיא מותרת לשמש ואין כאן טעות רק ע"פ דין תורה היא מותרת לשמש. וכן אשה שנתייבמה אחר ג' חדשים אפי' נמצאת אח"כ מעוברת הרי ע"פ הדין היה מותר לייבמה שרוב נשים עוברן ניכר לשליש ימים והרי התורה אמרה אחרי רבים להטות, ומן התורה אזלינן בתר רובא נמצא שהאונס של היבום הזה לא היה ע"פ טעות, ובזה ניחא ג"כ שיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב קרבן אף שהוא אונס, שהרי כתיב ע"פ התורה אשר יורוך מ"מ אונס זה ע"פ טעות בא, שהב"ד טעו בהוראה לכך מיחשב שגגה עכ"ל. ועיין בס' בית מתתיהו [הירשמן נדה סי' י"א].

אתה הראית לדעת שיש מחלוקת הפוסקים בנידון זה, דבעל חידושי הרז"ה סובר דכמו בניסת עפ"י עדים נחשב שוגג דהיה לו להמתין א"כ כמו"כ בכל אופן שהי' אפשר למנוע איסור ע"י בדיקה ובירור או המתנה שפיר נחשב שוגג. והנו"ב חולק וסובר דבמקום דמדיני תורה מותר לעשות פעולה זו וא"צ להמתין או לברר כלום, נחשב הדבר לאונס, ובניסת עפ"י עדים שאני דנעשה ע"י טעות דהעדים או הבי"ד טעו ולכך מיחשב שגגה.

והנה בשו"ת פנים מאירות [ח"ב סי' מ"א מובא בפ"ת יו"ד סי' כ"ט] נשאל באחד שאכל עוף ואח"כ מצא בו אחד מי"ח טריפות אם צריך כפרה על מה שאכל או לא. וכתב בהארת פנים, דהיות שלא נולד הספק עד אחר שאכל, הוי אונס, ואונס רחמנא פטריה, והביא דברי תוס' בביצה [כ"ה ע"ב ד"ה אורח ארעא] דכ' לפרש דברי הגמ' שם, אמר רמי בר אבא, הפשט ונתוח בעולה והוא הדין לקצבים מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח, מאי קמ"ל רמי בר אבא? אורח ארעא קמ"ל. ופי' רש"י ולא משום איסור טריפה. אולם תוס' פי' דאעפ"י דמשנשחטה בחזקת היתר עומדת, מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל, אם הוא אכל קודם הפשט וניתוח הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כ"כ, ש"מ דלאחר הפשט וניתוח הוי כאונס כיון דאין צריך לבדוק אחר שמונה עשר טריפות ואונס אין צריך כפרה דומיא דאם שימשה שלא בשעת וסתה ומצאה אחר תשמיש דם אפילו על עד שלו דמקרי אונס ואינם צריכים כפרה כמבואר בסו"ס קפ"ה, ה"נ כאן כיון דהוי אונס, לא צריך כפרה. [ויה"ר שתמיד נאיר פנים לזולת].

גם בשו"ת הנחמד והנורא, 'חמדת שלמה' [יו"ד סי' א'] נשאל בזה, במי שאכל בשר ואח"כ נמצא טריפה אי הוי בגדר שוגג וצריך כפרה או הוי בגדר אונס, והביא דברי התוס' ו'פנים מאירות' הנ"ל וכן הביא דברי התוס' בר"פ החולץ הנ"ל דכ' דמיירי בתוך ג' חדשים, הרי דבמקום דסמך על הרוב הוי בגדר אונס ואח"כ כ' מיהו משם אין ראיה כ"כ, די"ל כיון דשיהוי מצוה לא משהינן ע"כ תיכף לאחר ג' חדשים רמיא קמי' מצוה דיבום ע"כ אינו רשאי להמתין.

ושוב כתב להקשות, דמאי שנא מבניסת ע"פ עדים דנחשב שוגג וכתב כמה סברות לחלק, חדא די"ל דשם היה לה חזקת איסור א"א וע"כ בחזקת איסור גרע משא"כ בנמצא טריפה דיש לו חזקת היתר לגבי טריפות ע"כ נחשב כאונס. עוד כתב דאפ"ל דמאי דהתירה תורה ע"י רוב או חזקה ע"כ לאו מתורת וודאי התירה התורה רק דהתורה הקילה לסמוך על רוב או חזקה, וכיון דתיכף היה קצת ספק לאיסור, ואפ"ה התירה תורה, ע"כ ליכא לחיובא אם נודע אח"כ שהיה נגד הרוב או חזקה, דע"כ התירה התורה זה הספק, משא"כ מה שנעשה עפ"י עדים דההיתר הוא מתורת ודאי ע"כ לא התירה התורה כלל בזה, ואם היה אסור צריך להביא קרבן עיי"ש.

ובחלק אה"ע [סי' כ"ג] האריך עוד בזה, וכתב דאין נוח לי לומר כמש"כ ביו"ד סי' א' דהואיל והיתה בחזקת איסור - חמור, דאמאי, הלא עפ"י שני עדים יקום דבר כתיב, ובי"ד עונשין וממיתין ע"פ שני עדים באין ספק והיא תהי' נקרא שוגגת? וע"כ כתב דלפי"מ דמבואר בתוס' והרמב"ם דסברת דייקא ומינסבא היא סברא דאורייתא וכו' י"ל כיון דבא בעלה, חזינן שלא עשתה כדרך הנשים לדייק, ע"כ לא הוי בגדר אנוסה. ולפי"ז יוצא, דאם ניסת עפ"י עדים ואח"כ בא בעלה, נהי דהיא חייבת קרבן משום דחזינן שלא דקדקה אבל בעלה השני פטור דמאי היה לו למיעבד עכתו"ד החמדת שלמה.

ובסי' כ"ד שם יש תשובה מהגר"י מליסא ז"ל בעל החוות דעת וכ' באות י"א וז"ל ומה שתמה מעכ"ת בניסת עפ"י עדים למה תתחייב קרבן הא אנוס הוא כמו בסומך על רוב וחזקה דנחשב כאונס? נראה דיש לחלק, דהא כך יש לתמוה על הא דקיימא לן, יחיד דעשה בהוראת בי"ד דחייב, הא אין לך אנוס גדול מזה, דאטו יש להרהר אחר בי"ד, ובפרט באשה שלא שייך היה לה ללמוד. אלא וודאי דלא פטרה התורה מקרבן רק בסומך על הרוב דכן משפטי דרחמנא שעפ"י רוב, להיתר הוא נהפך, משא"כ בעשה עפ"י הכשלה שהכשילוהו אחרים בי"ד או עדים, לא הותר האיסור רק שבא ע"י הכשלה ע"כ חייב קרבן וכשניסת עפ"י מים שאין להם סוף ובא בעלה אח"כ באמת פטורה מקרבן עכ"ל.

הרי עין רואה ואוזן שומעת וכל הדברים בספר נכתבים, שיש חילוק בין הוטעה ע"י עדים או ב"ד שחייבים, כי המשיכה אחריהם היתה בטעות יסודה ודינה כשוגג שצריך כפרה, לבין הסתמכות על רוב או חזקה שעשה בהיתר גמור [שהעושה עפ"י רוב "להיתר הוא נהפך"] ונחשב לאונס ופטור מקרבן. [והשווה לדברי הנו"ב שהובאו לעיל].

ועיין בקונטרס ונתן לכהן [לגאון האדיר רבי נתן געשטעטנער זצ"ל סימן א' בהגהה] שדן לענין איסורים, כשהחזקנו חתיכה זו להיתר ע"י רוב או חזקה ושוב נתברר שחתיכה זו היא מן המיעוט היתה והיא איסור, א"כ לכאורה צריך כפרה. ועיין בשו"ת חת"ס [יו"ד סוס"י קע"ה] שכתב דע"י אכילתו לא עבר עבירה כלל ואין צריך כפרה כיון דהוא סומך על דין תורה דאזלינן בתר רובא והשי"ת נותן התורה ציוה כך דניזיל בתר רובא וע"כ אף אם כלפי שמיא גליא שהיא החתיכה דאיסורא מ"מ אין צריך כפרה וכ"כ כחת"ס בהגהותיו לשו"ע אור"ח [סי' תרכ"ד סעיף ה'] ובחידושיו לב"ב [כ"ג ד"ה נחזור לדברי תוס' וכו'] ובשו"ת חת"ס [חו"מ סי' קצ"א ד"ה ועוד וכו'] ועיין ר"ן פסחים [דף ב'] שאמר דכשבדק חמצו כהלכה אף אם מצא חמץ אח"כ, אינו עובר למפרע דסמכה תורה על החזקות וכל שבדק כדין יצא עיי"ש.

ויש לדמות זאת למש"כ המהר"ל [בגור אריה פרשת ויצא] עה"פ ויהי בבוקר והנה היא לאה ופירש"י ז"ל דבלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב סימנים לרחל והיא מסרה ללאה. ומבאר המהר"ל דמה שכתוב ויהי בבוקר והנה היא לאה ואע"ג דגם בלילה היא היתה לאה אלא דחשבוה לרחל היינו משום דכיון שרחל מסרה ללאה את הסימנים וקיי"ל דסימנים דאורייתא והוי סימן מובהק וע"כ בלילה היתה רחל לענין דינא לסמוך עליו ורק בבוקר נהיתה ללאה עיי"ש. ומשמע מדבריו דכיון דהתורה ציותה לסמוך על סימנים ממילא מועיל דין זה אפילו להפוך את שם החפצא ולעשות מלאה רחל ולפי"ז יש לדון לגבי איסורים כיון דעפ"י דין תורה הוחזק להיתר עפ"י רוב או חזקה ממילא חל עליו שם היתר גמור וצ"ע הדמיון בזה ע"כ.

עפי"ז יובנו דברי המרדכי בסוף יבמות שהקשה אהא דאמר ר"נ, אלוקים אכלי כוורי לחסא [הדגים אכלו את חסא, דהיינו שנשבע שמת], דאיך נשבע ר"נ ע"ז כיון שלא ידעו בבירור ותירץ דכיון דרוב נטבעין למיתה שפיר יכול להשבע ע"ז ולסמוך על הרוב עיי"ש ע"כ מדברי ה"ונתן כהן".

הסומך על עד אחד ונכשל אם צריך כפרה

ראיתי בשם הגר"ד פיינשטיין שליט"א שאמר בשם אביו הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, שהסיק מסקנא עצומה מחודשת שעד אחד באיסורין עדיפא מתרתי בדבר שבערוה ושעדותו קובעת בעצם הדבר ומשנה את החפצא להיתר עד שאם נמצאת חלב בדיעבד אינה מטמטמת עכ"ד ר' משה פיינשטיין זצוק"ל. וגוף ד"ז שנקט ר' משה שהסומך על עד אחד נאמן באיסורין ונמצא חלב או כיו"ב הוי אונס ולא שוגג מצינו אצלו בכתובים נמי באגרות משה או"ח א' סו"ס נ"ג ע"ש. ובאמת בשו"ת מהרי"ל החדשות סי' פ"ז כתב על אחד שמכר נבילות וטריפות רחמ"ל לכל בני העיר וסמכו עליו כדין עד אחד נאמן באיסורין, שאלו שאכלו אינם צריכים כפרה כי אונסים הם ע"ש בפנים. ומכאן כתבו מחכמי זמננו ששיטת ר' משה יסודתו בהררי קודש והוא שיטת מהרי"ל. אבל יש לציין שהמהרי"ל לא הרחיק לכת לומר שהחפצא השתנתה להיתר אלא שהאוכל אנוס ולא צריך כפרה [וכמו שכתב באג"מ הנ"ל]. ובענין אם צריך כפרה על מעשה הנעשה באונס, יש לציין לוידוי השגור בפינו 'על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון'. ואם אין צריך כפרה, וידוי למה לי. וכבר דשו בזה רבים.

בשו"ת חמד"ש [יו"ד סי' א' אות כ"ו] הביא מפרק ו' מתרומות מ"ג "המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה הוא משלם את הקרן והם משלמין את החומש דברי ר"מ, וחכ"א הן משלמין קרן וחומש והוא משלם להן דמי סעודתן". והרמב"ם [בפ"י מהל' תרומות ה"י] פסק כחכמים מפני שהן כשוגגין עכ"ל. ולכאו' הרי האוכלים אונסים הוו שהרי סמכו על עד אחד שנאמן באיסורין ומשמע שאינם אונסים אלא שוגגין וגם אליבא דר"מ מבואר דצריך כפרה. וכבר העיר בזה בשו"ת חמד"ש יו"ד סי' א' אות כ"ו.

ואפשר להביא ראיה דכשסמך על עד אחד נקרא שוגג, דבחו"מ [סי' רל"ד] מבואר דהשוחט פרה ומכרה ואח"כ נמצאת טריפה, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים ומה שלא אכלו יחזיר לו הבשר והוא יחזיר להם הדמים. וכל זה באיסור מה"ת משא"כ באיסור דרבנן אם אכלו, אכלו וא"צ המוכר להחזיר לו הדמים. וכ' בסמ"ע שם [ס"ק ד'] הטעם דצריך להחזיר לו המעות הא כבר אכלן ונהנה מזה דאין אכילת האוכל נחשב לו הנאה ואדרבה מצטער הוא לו שעבר על איסור דאורייתא באכילתן אף שהיה שוגג משא"כ באיסור דרבנן עיי"ש וכ"ה בנתיבות המשפט שם [ס"ק ג'] דאעפ"י דהוא אוכלן בשוגג מ"מ צריך כפרה ותשובה עיי"ש. ולכאורה קשה, דהלא שם אכל הבשר על בהסתמך על עד אחד שאמר לו דהוא כשר ועכ"ז כשנמצאת שהיתה טריפה מקרי שוגג ולא אונס וצ"ע.

והנה לעיל למדנו חילוק בחמדת שלמה, דהיכא דהוי בירור גמור מדין ודאי, וכגון שני עדים, אם טעה צריך כפרה, משא"כ כשסמך על רוב או חזקה שהתורה אמרה לסמוך על זה למרות שהמציאות אינה ברורה לנו, נחשב כאונס. ולפ"ז יש לדון בגדר עד אחד באיסורין, אם הוי בירור ודאי או שהתורה אמרה לסמוך עליו מספק. ותודה לא-ל כבר עסקנו בזה באורות הגבעה פרשת שופטים, והבאנו דעות לכאן ולכאן אם עד אחד יוצר ודאי או ספק עיי"ש. ונוסיף כאן שמצינו שנחלקו בזה הט"ז ורע"א. הט"ז [יו"ד סי' צח אות א] כתב ונ"ל דהרשב"א והרא"ש ס"ל דהא דאמרינן בהגוזל דאין מסיח לפי תומו נאמן במילי דאורייתא, היינו במידי דבעי עדות דוקא, משא"כ באיסור והיתר שפיר מהני, דבזה לא בעינן עדות גמורה אלא באם יש לנו הוכחה סגי. תדע דהא ע"א נאמן באיסורין להתיר ואם כן הכי נמי מסל"ת דמזה יש לנו סברא שאין שם איסור וסגי בזה וכו' דבאיסורין לא צריך רק הוכחה. ומבואר מדבריו, שהוא סבר דאין עד אחד עושה בירור גמור ורק הוי הוכחה.

הרע"א [בהשמטות לכתובות יג בא"ד] כתב: "דהא דאין ע"א נגד חזקה דנפקא לן מסוגי' דר"פ האשה בתרא דאינו נאמן היינו דוקא לומר שנשתנה עדות ובלאו עדותו לא הי' אצלו ספק דמהיכי חיתי לומר שנשתנה כגון להעיד שנתרם תבואה זו או שמת בעלה וכיוצא בכל הנזכרים בסוגיא דשם אבל במקום שנולד הספק במחצה כשרים ומחצה פסולים או באלמנת עיסה דד"ת דמוקמינן אחזקה, בזה י"ל דע"א נאמן לפוסלה והיינו דהחזקה הכא הוא דמספק אין אתה יכול לפוסלה וכ"ה ברש"י, וא"כ זהו דוקא בספק אבל בע"א המעיד לפוסלה מיד שנולד הספק נאמן דלגבי איסורים נאמנות העד כמו בעלמא ב' עדים ולא שייך לומר אל תפסלנה מספק דהא אין אנו פוסלים מספק דהא יש לנו עדות". אתה הראית לדעת דאיהו סבר דעד אחד עושה בירור גמור והרי הוא נאמן מדין עדות. ועי' מש"כ בזה בס' ביאורים ועיונים [לובאן על מס' גיטין עמ' ל']. ועיין הדק היטב ברמב"ם בפרק ח' סוף הלכה ב' מיסודי התורה.

ובקובץ אור ישראל [מ"ו עמ' לג] העיר מרש"י [יבמות פ"ח ע"א] אמר ברי לי דשומן הוא דמהימן והא ודאי פשיטא לן דסמכינן עליה כל זמן שלא נחשד דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו ע"כ. מבואר בדבריו דיסוד נאמנות של ע"א הוא משום דאל"ה אין לך אדם אוכל משל חברו ולא ילפינן כלל מקרא וא"כ פשוט דאינו משום בירור. אמנם יעויין ברש"י גיטין [ב] דכתב דילפינן מ'ושחט את בן הבקר' או 'וספרה לה 'ועי"ש בתוס'. ולפי"ד שייך להסתפק אם הוי ילפותא לענין בירור. ובפשטות יש לתלותו באיבעי' הגמ' שם, אם ע"א נאמן במקום חזקה ולא איפשיטא. דאם עדיף מחזקה ע"כ משום דנחשב בירור לענין איסורים.

לפני עור במכשיל חברו באונס

בחולין [צ"ג ע"ב] בסוגיא דשולח אדם ירך לנכרי וכו' וכתב הר"ן שם [ל"ב ע"ב בדפיו] דאף שמדינא מותר אדם לקנות מן הנכרי במקום שרוב טבחי ישראל, מכל מקום לא ימכור אדם טריפה לנכרי שמא ימכרנה לישראל, וזה לשונו "כדי שלא יארע דבר תקלה לישראל ע"י ישראל חבירו כדאמרי' בפסחים [מ:] בבגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנה לנכרי עכ"ל.

הרי דאף שמותר לישראל לקנות בשר זה מן הנכרי וסומך על רוב טבחי ישראל שהוא מותר ואוכל והסומך על רוב ונכשל הוי אונס מ"מ אין לישראל להכשיל חבירו בכגון זה ע"ש.

בפרי מגדים או"ח [סי' רס"ו א"א סק"ו] ס"ל שהמכשיל חבירו לעשות עבירה באונס אינו עובר בלפני עור. אולם יעוין בשו"ת אמרי יושר [ח"ג סי' קי"ד אות ה'] וחלקת יואב [דיני אונס ענף ג' סד"ה נראה] דסברי מרנן שבמכשיל חבירו לעבור עבירה באונס עובר בלפני עור. וכ"כ ר' אלחנן זצ"ל [בקובה"ע ר"ס ע"ה ובקו"ש כתובות אות י"ב] וכ"כ גם הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל [באגרו"מ יו"ד א' תשובה ג'].

ומביאים ראיה דאיכא לפנ"ע באונס ממה דאמרינן בקידושין נ"ז ע"ב גבי ציפורי מצורע דהציפור המשולחת מותרת בהנאה, והסביר רבא דלא אמרה תורה שלח לתקלה ופרש"י סברא הוא שהמשולחת מותרת דלא אמרה תורה שלח לתקלה שתהא למכשול עוון וילכדנה אדם ויאכלנה. והרי אף אם ילכדנה אדם ויאכלנה הרי הוא אנוס שהרי הוא נגד רובא דעלמא ובכה"ג דאיכא רובא לא בעי כפרה ואיכא פטור קרבן וכדביאר הנודע ביהודה גבי פטור קרבן ברוב נשים עוברן ניכר ובכ"ז חזינן דאם היתה אסורה בהנאה אסור לשלחה שלא להכשיל. ועי' מש"כ בזה בס' שירת משה [טויב סי' י"א].

-------

 אא"ז הגה"ק רבן של כל ישראל רבינו שלמה קלוגר זצ"ל בהרעיפו טללי מוסרו בר"ה, אמר בדרך תפלה ותחנונים בעבור ישראל לפני השי"ת, רבש"ע "דברי עוונות גברו מני, פשעינו אתה תכפרם" [תהילים ס"ה ד']. ולכאורה מלת "דברי" בלתי מובן, דאיזה דברים שייכים אצל עונות? אך, איתא במדרש [פתיחתא דאיכה רבתי ל'] "ארבעה מלכים, מה שתבע זה, לא תבע זה. דוד אסא יהושפט וחזקיה. דוד אמר "ארדוף אויבי ואשיגם וכו'", אסא אמר, "אני, אין בי כח אלא אני רודף אותם ואתה עושה וכו'", יהושפט אמר, "אני, אין בי כח, לא להרוג, ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה וכו'", חזקיה אמר, "אני, אין בי כח, לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מיטתי, ואתה עושה". אמר לו הקב"ה, "אני עושה", שנאמר "ויהי בלילה ההוא, ויצא מלאך ד' ויך במחנה אשור וכו'". וכן בקשתינו שטוחה לפני שוכן שחק, דאין בנו כח אף לקחת עמנו דברים ולהתודות על חטאינו, וזה שכתוב "דברי עוונות", שאפילו הדיבורים והוידוי של העונות "גברו מני". לכן אנו מבקשים "פשעינו אתה תכפרם" - בעצמך ודפח"ח.

[הגאון רבי אברהם סג"ל איטינגא זצ"ל אוצר שיחות צדיקים לונדון תשנ"ג ע' ק"ח]

שנה טובה ומתוקה, שנת עושר ואושר, גשמי ורוחני, שנת שפע טל וברכה ושמחה לכל הקוראים היקרים, עמלי התורה, ובעלי מדות תרומיות, יראי אלקים וסרים מרע, אוהבי חסד ומאירי פנים, בנים חביבים לבורא עולם ואחים יקרים לכותב השורות. אורות אין סוף וגאולת עולמים בסימן: תהא שנת עוזר דלים- "דלותי ולי יהושיע"! 

 

 

יום שלישי, 3 בספטמבר 2013

דופן ע"י מיגו שאינו ראוי לשבעה

בסוכה ז א איתא דאם סיכך על מבוי שיש לו לחי, כשרה הסוכה בשבת, מטעם דהלחי נחשב לדופן סוכה מטעם מיגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה עיי"ש רש"י ד"ה סיכך.
 וצ"ע דהא קיי"ל דבעינן  סוכה הראויה לשבעה ואם יש דופן שאינו יכול לעמוד כל שבעה אינה סוכה כשרה וה"נ כיון דאין דופן זה ראוי לכל שבעת ימי החג נפסול הסוכה מטעם זה.
וצ"ע
עי' ברש"ש במרחשת סי' ט"ו בס' שערי יצחק על סוכה ועוד ועוד.
 
לרפואת יוסף בן עליזה בתוך שח"י

יום ראשון, 1 בספטמבר 2013

איפה ענה השם לאברהם וליצחק בהר המוריה?

בסליחות אומרים "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו", "מי שענה ליצחק בנו כשנעקד ע"ג המזבח הוא יעננו". איפה מצינו תפילה של אברהם ויצחק בהר המוריה??
 
וצ"ע
 
עי' אבני שהם פ' וירא ועוד הרבה
 
לע"נ אסתר בת ר' שמואל

נצבים וילך - עניני תשובה



לע"נ
ידידי האהוב
ר' יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל
נלב"ע כ"ט תמוז ה'תשע"ג
תנצב"ה
אורות הגבעה                                                                                   פרשת נצבים - וילך                                                                                    לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א                                                                                                                                                       לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה                                                                                                       




עניני תשובה
הקדמה
הפעם נדון, מפי ספרים ומפי סופרים, בכמה עניני תשובה, שהיא, כדברי פרשתנו, מצוה שהיא לא רחוקה אלא קרובה אלינו מאד, בפינו [וידוי] ובלבבנו [תשובה] לעשותה. ידוע לכל בר בי רב דחד יומא, הויכוח המפורסם בין הפוסקים אם תשובה היא מצוה או לא, נושא שלא נדון בו כאן. חביבים עלי דברי ה'ישמח משה' שאין תשובה מצוה אחת אלא תרי"ג מצות. כל עשה ולא תעשה בתורה הוא 'עיסקת חבילה' – יחד איתו ניתנה מצות תשובה לתקן את מה שנעשה שלא כראוי. נמצא שמצוה זו מקיפה את כל התורה כולה [דוגמת ארץ ישראל שאף היא אינה מנויה במנין המצות של הרמב"ם משום שכוללת את כל המצות כולן שאין מתקיימות כראוי אלא בארץ. ולהלן נראה את הזיקה המיוחדת בין ארץ ישראל לתשובה. ודוק]. היא גם יסוד לבריאות נפשו של אדם, כאשר יודע 'שאין שום יאוש בעולם כלל', 'ואם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן', 'וכל נפילה מכשירה עלייה כפולה', וכל מעידה היא אפשרות להתעלות יותר ויתר. אודה לכל ת"ח קוראי העלון המעשירים אותי בהערותיהם ומזכים אותי בלימודם. וזה שכרי מכל עמלי.
 תשובה ועיקרי האמונה
א] כה כתב הרמב"ם במנין המצוות הקצר שלפני הלכות תשובה: "הלכות תשובה ובה מצוות עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה, וביאור מצוה זו ועיקרים הנגררים עמה בגללה בפרקים אלו". והנה הרמב"ם בכל הלכותיו מקדים תחילה מספר המצוות הנכללות באותן ההלכות שהוא עומד לבאר, ומסיים "וביאור מצוות אלו בפרקים אלו", ואילו כאן הוסיף "ועיקרים הנגררים בגללה" ומשמע שיחד עם המצוה מתבארים בפרקים אלו גם עיקרים מעיקרי הדת. ואכן בהלכות תשובה ביאר הרמב"ם עיקרים גדולים כגון שכר ועונש, תחיית המתים, אמונה בביאת המשיח, גאולת ישראל, בירור עניין ידיעה ובחירה, וביאור מהותו של העולם הבא. וכנראה שכל העיקרים הגדולים הנ"ל נובעים ממצות תשובה ווידוי, וזה חידוש כי אנחנו בדרך לא מחברים הכל לתשובה, שבתודעה שלנו קשורה לחטא ולעיוותים אישיים ולא לערכים ויסודות המקיפים את כל היקום. בא הרמב"ם ללמדנו שיסוד הכל הוא התשובה ועמה נגררים עיקרי הקיום העכשווי והעתידי שלנו. וכבר השריש לנו המהר"ל [בנתיב התשובה פ"ב] שמהות התשובה היא השיבה לפני ה' וחזרה למקור מוצאו [כמו שאומרים בתפילה "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך"], שהיא התכלית של שכר ועונש, ועולם הבא וכו'.
והרמב"ם בראש חיבורו הגדול משנה תורה כה כתב: "ספר ראשון, ספר המדע אכלול בו כל המצוות שהם עיקר דת משה רבינו ע"ה, וצריך אדם לידע אותם תחילת הכל, כגון יחוד ה' ב"ה, ואיסורי עבורה זרה, וקראתי שם הספר ספר המדע". ומתאים שגם הלכות תשובה כלולה בספר המדע שאף הן עיקר הדת. ועי' בדברי המבי"ט בספרו בית אלהים [שער התשובה פרק י"ז], הס' המופלא לתשובת השנה [לגרי"י רפפורט שליט"א בהקדמה], ס' כח התשובה [לגמ"ל שחור זצ"ל עמ' לא], ובדברי הגרי"ח סופר שליט"א בספרו 'גדולה תשובה' [פרק י"ב] שהאריכו בהרחבת המבואר למעלה.
יסוד המכפר שבוידוי
ב] וז"ל הרמב"ם בסה"מ [מצוה ע"ג] שצונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני הא-ל, ולומר אותם עם התשובה וכו', ודע, שאפילו החטאים שחייבין עליהן אלו המינים מהקרבנות הנזכרים שאמר שיקריבם ויתכפר לו, לא יספיק עם הקרבתם בלתי הוידוי וכו' ובעבור שבא זה הצווי שהוא והתודו עם חיוב הקרבן, היה עולה במחשבה שאין הוידוי לבדו מצוה בפני עצמו אבל הוא מהדברים הנגררים אחר הקרבן, הוצרכו שבארו זה במכילתא בזה הלשון, "יכול בזמן שהם מביאים הם מתודין, ובזמן שאין מביאין אין מתודין? ת"ל דבר אל בני ישראל והתודו. ועדיין אין משמע וידוי אלא בארץ, מנין אף בגלות? ת"ל והתודו את עונם ואת עון אבותם וכו'". הנה נתבאר לך מה שזכרנוהו, כי הוידוי חובה בפני עצמה, וחובה לחוטא על כל חטא שחטא בין בארץ בין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן חייב להתודות עכ"ל יעו"ש.
ודברי המכילתא שהביא צריכין ביאור רב, דהנה אף דשפיר יש להבין את ההוה אמינא דכל עיקר חיוב הוידוי הוא בדוקא עם הקרבן והיינו כמו שביאר הרמב"ם שם, מכיון שבא זה הציווי דוהתודו עם חיוב הקרבן, היה עולה במחשבה שאין הוידוי מצוה בפנ"ע אלא דהוא מהדברים הנגררים עם הקרבן. אבל בהא דאיתא בהמשך דברי המכילתא, והיינו דהו"א דכל עיקר חיוב הוידוי הוא בדוקא בארץ ולא בחו"ל, וזאת לאחר דכבר קמ"ל דהוידוי הוא מצוה בפנ"ע, הרי ודאי דצריך להבין דבר זה, דמה ענינו של הוידוי בארץ דוקא והרי ודאי דוידוי הוי מצוה דהיא חובת הגוף ולא כמצות התלויות בארץ דוקא?
וחמותי ראיתי אור בס' היקר אור אברהם [דברים עמ' שפ"ב], שכתב דבאמת מה שנתחדש במצות התשובה ווידוי, הרי אין זה המחייב שישוב האדם מדרכו הרעה ויעשה רק הטוב מכאן ולהבא, דהרי לזה אין צריך למצות התשובה. דהרי נראה פשוט, דהאדם שהיה עבריין עד עתה ולא הניח תפילין הרי מה שמחייבו להניח תפילין מעתה אין זה מכח מצות התשובה, דהרי אפילו לא היה מצות התשובה כתובה בתורה שפיר חייב הוא בקיום המצוה כמו שחייב בו כל אדם אפילו אם לא חטא. וכן מי שעבר באיזה איסור עד עתה, הרי מה שמחייבו להפסיק מלעבור עוד, אין זה מכח מצות התשובה אלא דגוף האיסור הוא שאוסרו בזה כמו בכל אדם שלא עבר על איסור זה ופשוט הוא. וע"כ צריך לומר דמה שנתחדש במצות התשובה והוידוי, הרי זה נאמר לגבי העבר, ואשר גדרו הוא כעין כפרה על החטא שכבר עבר, וכמו שנאמרו כמה עניני כפרה על החטאים כגון הקרבנות וכן עונש מלקות ומיתה וכיוצ"ב דדברים אלו פועלים הענין הכפרה על החטא שכבר עבר עליו. [וכבר הרבה אחרונים יסדו שיש שני מרכיבים בוידוי. יש מרכיב של כפרה ומרכיב נוסף של וידוי כחלק מתהליך התשובה, ולפי זה יישבו חבילות של קושיות ותמיהות. עי' לדוגמה בקובץ אור המזרח (כ"ב עמ' 10 במאמרו של הגר"א סולובייצ'יק) בס' אוהל מועד (להרב הגאון ר' אליעזר חיים טוקר ח"א סי' י"ג) ועוד ועוד. ועי' בס' המופלא באר מרים על הלכות מלכים לגר"ד מן זצ"ל ח"ב פ"ה הי"א שהאריך להוכיח שוידוי פועל על העבר ויוצר התקרבות מחודשת עם השם משא"כ תשובה היא בעיקר הגנה מעונש, עיי"ש שהאריך מאד מאד כדרכו בקודש. וע' בס' 'בסוד היחיד והיחד' עמ' 158 והלאה שהאריך ביסוד שהתשובה פועלת שינוי בעצמות הגברא ווידוי פעולת כפרה עיי"ש וינעם לך. וראה בקובץ הדרום (ל"ד עמ' 4 במאמרו של הגר"ד להרפלד שליט"א) שכתב שבעצם יש דין אחד של וידוי, והוא מחייב לעשות את הכפרה הכי יעילה, ולפ"ז הסביר הרבה הלכות ברמב"ם].
וכן נראה מבואר מדברי הרמב"ם [פ"א מהל' תשובה ה"ג] וז"ל בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה, התשובה מכפרת על כל העבירות וכו'. ובה"ד שם כתב וז"ל אע"פ שהתשובה מכפרת על הכל ועצמו של יוה"כ מכפר, יש עבירות שהן מתכפרין לשעתן, ויש עבירות שאין מתכפרין אלא לאחר זמן, כיצד וכו' יעו"ש. הרי דביאר הרמב"ם דענין התשובה והוידוי הוא כעין כפרת הקרבנות המכפרין על החטא שעבר כבר וכמש"נ. והיוצא לנו מזה דגדר מצות התשובה והוידוי הוא המצוה לכפר על החטא שעבר, והרי זה דומיא דמצות הקרבנות הבאין לכפר. ומשום כך הוא דסידר הרמב"ם למצוה זו בין שאר מצות הקרבנות. וכמו"כ מהאי טעמא הוא דהו"א דאולי כל עיקר דין כפרה זו הוא רק ביחד עם הקרבן ולכך הוא דקמ"ל במכילתא הנ"ל דהיא בעצם מצוה בפנ"ע. ואולם אף לאחר דקמ"ל דהיא שפיר מצוה בפנ"ע, הרי בכל זאת עדיין הו"א דמצוה זו נוהגת רק בארץ ולא בחו"ל וכמו שמצינו בכל הקרבנות הבאים לכפר, דכל עיקר דינם הוא בארץ דוקא, וזהו מה דקמ"ל המכילתא הנ"ל דאע"פ דשפיר הוי מצות התשובה והוידוי מענין הכפרה הרי בכל זאת שפיר נוהג כפרה זו בין בארץ בין בחו"ל וכמש"נ עכ"ד וע"ע בס' זכרון יעקב [מרל ח"ג עמ' קע"ב].
ובאמת הדברים מפורשים בחינוך מצוה שס"ד וז"ל כלומר אע"פ שמתודין בלא קרבן מ"מ ס"ד שלא יהיה חיוב הוידוי אלא בארץ, כי שם עיקר הכפרה ושם הקרבנות, ועיקר הכל בה, מנין אף בגליות דכתיב והתודו את עונם ואת עוון אבותם ע"כ. וכוונתו בזה דס"ד דכיון דחו"ל אינו מקום כפרה אין חיוב וידוי נוהג שם.
והיסוד לזה שבוידוי יש בו כח מכפר נראה מבואר בדברי הגמ' ביומא [לו] 'וכפר בעדו ובעד ביתו', בכפרת דברים הכתוב מדבר ולא בכפרת דמים. ופירש רבינו חננאל 'כפרת דברים, כלומר הכפרה בוידוי [ולמדו מגז"ש שהכפרה האמורה בפסוק זה אינה ע"י זריקת דם הפר]. וכ"פ ברבינו יונה [שע"ח ש"ד ב' וביראים סי' תמ"א עיי"ש]. הרי קמן דנקרא הוידוי בלשון כפרת דברים ומשמעותו ע"ד כפרת דמים, ר"ל שהוידוי מכפר על עוונותיו כדרך שמתכפר בזריקת דם הקרבן והוא כמש"כ דיש בוידוי תורת מכפר מלבד היותו גמר מעשה התשובה כנ"ל.
והוסיף על זה בס' לתשובת השנה [עמ' ו'] שהדברים מפורשים במשנה בשבועות [ב:] ובספרא פרשת אחרי מות [פ"ח ח'], ר"ש אומר כשם שדם השעיר נעשה בפנים מכפר על ישראל, כך דם הפר מכפר על הכהנים. כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל כך וידויו של פר מכפר על הכהנים ע"כ. הרי לן להדיא שהוידוי בא בתורת מכפר כמו דם הקרבנות וכמש"נ.
והדברים אמורים לא רק ביחס להוידוי דכה"ג ביוהכ"פ אלא זהו גדר הוידוי בכ"מ. דיעויין ברבינו יונה בשע"ת [ש"א אות מ"א] 'קחו עמכם דברים' זה ענין הוידוי 'אמרו אליו כל תשא עוון וקח טוב' זה ענין התפילה וכו' ונשלמה פרים שפתינו יחשוב וידוינו כחטאת פרים לרצון לנו לפניך, והזכיר פרים כי חטאת פר היתה פנימית והיו מזים מדמה על הפרכת ועל מזבח הזהב עכ"ל ומבואר שוידוינו תשיב כחטאת פרים כלומר דהוי חפצא דמכפר בעצמותו.
ומדוייק גם לשון הרמב"ם בספר המצות [ע"ג] "היא שצונו להתודות ...לפני הא-ל וכו'. וכעין זה בהל' תשובה פ"א ה"א. הרי שצריך מעשה המכפר לפני הא-ל, וקס"ד שאין זה אלא במקום כפרה דהיינו ארץ ישראל [ס' דרישת פקודיך מצוה ע"ג]. ופוק חזי בס' התשובה לג"ר יוסף כהן זצ"ל שהביא מקורות רבים לכוח העוצמתי של תשובה בארץ ישראל, מקום השכינה. [וע"ע חבצלת השרון פ' וילך, ושירת דוד (מאמרים עמ' ת"ב)]. וכל זה מתאים למה שכתבנו למעלה בשם המהר"ל שהתשובה היא חזרה למקור לפני ה'. וע"ע מש"כ בקונטרס שלמי יוסף [גליק סי' י'].
שם "צדיק"
ג] מבואר במנחת חינוך [שס"ד] שע"י הרהור תשובה בלי וידוי מקבל תואר צדיק אפילו אם טרם נתכפר עוונו. מכאן רואים סוד עצום, שמעבר לחשבון מעשיו, דנים גם על מהותו ועצמותו של האדם. וכך יוצא גם מדברי הרמב"ם [פ"ג ה"א] "כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכויותיו, רשע, מחצה למחצה, בינוני. וכן המדינה, אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן, הרי זו צדקת, ואם היו עונותיהם מרובין, הרי זו רשעה, וכן כל העולם כולו וכו' עיי"ש. וקשה, כדי לקבוע שכר ועונש, אין נפקא מינה אם מדובר בצדיק או ברשע. יהיה מה שיהיה, על המצוות יקבל שכר ועל העבירות – עונש.
ועי' במס' נדה [ל:] דרש רב שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו וכו', ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר וכו' ומה היא השבועה שמשביעין אותו? תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע וכו' יעו"ש. וצריך להבין בזה, דמהו החיוב והשבועה הזאת, בפרט להיות צדיק ולא להיות רשע, והרי בתורה יש מצות ואיסורים ובודאי דיש חובה לקיים המצות ולא לעבור על האיסורים וחובה זו להיות צדיק ולא להיות רשע מהו ענינה ומניין לנו דבר זה מן התורה?
ובספר התניא ציין על ההיא גמ' בנדה, להא דאיתא בברכות [דף ס"א] תניא רבי יוסי הגלילי אומר, צדיקים יצר טוב שופטן, שנאמר ולבי חלל בקרבי. רשעים יצר רע שופטן, שנאמר נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלקים לנגד עיניו, בינונים זה וזה שופטן שנאמר וכו' אמר רבא כגון אנו בינונים. אמר ליה אביי, לא שביק מר חיי לכל בריה וכו'. אמר רבא לידע איניש בנפשיה אם צדיק גמור הוא אם לאו ע"כ יעו"ש. וכתב בס' אור אברהם [בראשית עמ' רס"א], דאין השם צדיק או רשע נקבע עפ"י מעשה מסויים שעושה האדם, הן לטוב הן להיפך, אלא דעיקר ענינו הוא קביעות מהות האדם בכלליותן והיינו אם עיקר השליטה אצלו הוא היצר הטוב או יצר הרע וכל שעיקר השולט עליו הוא יצר הטוב, הרי אפילו אם נכשל לפעמים בעבירה, הרי בכל זאת שם צדיק עליו, וכן להיפך. ובמקום ששניהם שולטים עליו הרי שם בינוני עליו עכ"ד ועיי"ש שהאריך. וראה עוד בס' מש"כ ברכת מרדכי [על אלול וימים נוראים עמ' שפ"א], בקובץ חכמי לב [ו' עמ' תתי"ח], בקובץ אוריתא [ט"ו עמ' ס"ג במאמרו של הגר"י רוזן שליט"א], ס' אפיקי מים [שיעורי הגר"מ שפירא שליט"א ענין ב' שהסביר שמי שחל בו שם צדיק חי לפי מציאות עליונה ואילו מי שנקבע לו שם רשע יהיה בבחינת מת ביחס למציאות האמיתית], הררי קדם [לגריד"ס סי' מ"א חלק על המנ"ח שכתב שהרהור תשובה המעניק שם "צדיק" כולל חרטה, עזיבה וקבלה, שתמוה שברגע קט יעבור את כל תהליך התשובה אלא מספיק שחשב שהגיע הזמן לשנות דרכיו], ס' משמני הארץ [להרה"ג ר' יצחק אייזיק ברייש שליט"א עמ' 25 השווה לדברי הרמב"ם את דברי רבינו יונה בשע"ת שער ב' י"ח וז"ל ודע כי נפש הרשע אשר כל תאותה לחפצי הגוף בחייו ונפרדת תאותה מעבודת הבורא ונבדלת משרשה תרד במותו למטה לארץ אל מקום תאותה ותהי תולדתה כטבע העפר לרדת ולא לעלות עיי"ש שהביא ורוח הבהמה אלו הרשעים הלא רוח הבהמה מן הארץ ואיך תעלה ע"כ. הרי שלא דיבר על עבירות אלא על המשיכה של הנפש].
ההבדל בין מצות עשה למצות לא תעשה   
ד] יסדו האחרונים שבכל עבירה יש שני ענינים. א' מה שממרה רצון בוראו ב"ה ועושה את אשר צוה שלא לעשות. ב' שבעצם פעולת העון יש ארס ממית אשר ממשיך בטבעו את הפועל אותו לידי עמקי שאול תחתית למקום ציה וצלמות מקום הרס וכליון ח"ו, וזהו רק בעבירת ל"ת שעוברים בזה בקום ועשה. אולם לא כן עבירת עשה שעוברים עליהם רק בשב ואל תעשה, הנה יש בה רק החלק הראשון שמורד במלכו של עולם ועל כן מצד זה כשעושה תשובה מוחלים לו מיד כי מתוך התשובה הוא חוזר ומקבל עליו עול מלכות שמים ומתכפר לו על מרידתו מה שאין כן בעבירת ל"ת שאם אמנם ע"י התשובה מתכפר לו על החלק הראשון של המרתו בחי העולמים ב"ה, בכ"ז דרוש לו עוד פעולה איך להגביהו ולהוציאו מתוך החלאה והטומאה והפחת שנפל בהם וזה מגיע לו ע"י שאר הדברים שהם אחרי התשובה.  
בזה נעמוד על סוגיא דזבחים [ז' ב]: אמר רבא עולה דורון הוא, היכי דמי? אי דליכא תשובה, זבח רשעים תועבה?! ואי דאיכא תשובה, והתניא עבר על מצות עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלים לו אלא ש"מ דורון הוא ע"ש. ומקשים בשם הגאון ר' יצחק אלחנן ז"ל אב"ד דקאוונא דילמא מיירי בעשה תשובה מיראה דקיי"ל זדונות נעשים לו כשגגות, משום הכי בעי קרבן אעפ"י ששב. ויש להוסיף קושיית המנ"ח, דלשיטת הרמב"ם בהל' תשובה [פ"א הל' א ופ"ב הל' ב] דבעינן דוקא וידוי בפה ובלא זה אין התשובה מועלת כלל, היכי מוכח מהכא דעולה דורון היא, הא משכח"ל כשעשה תשובה בלב והתחרט ולא התודה בפה, דעדיין לא נתכפר לו החטא ובעינן עולה שתכפר עליו, ומ"מ אין זה זבח רשעים כיון שנתחרט וכדמוכח בקידושין [מט:], דקתני בברייתא המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק אפי' הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו, הרי שאע"פ שתשובה בלב אינה מועלת ולא נתכפרו לו חטאיו מ"מ אינו נקרא עוד רשע. וכן קשה משבועות [יב ב] בהא דשעיר המשתלח מכפר על עשה, דפריך הגמ' כה"ג אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה, ואי דאיכא תשובה הא מתכפר בתשובה וא"צ לכפרת הקרבן, אמאי לא משני דמיירי שנתחרט בלב ולא התודה בפה דאין התשובה מכפרת ובעינן לכפרת השעיר ומ"מ לא חשיב זבח רשעים תועבה?
וכתב הגרי"מ חרל"פ זצ"ל [אורי וישעי עמ' ו'] שלאור היסוד האמור למעלה, מתורצת קושיית הגאון ר' יצחק אלחנן היטב, דשאני ל"ת מעשה, לפי שבל"ת יש שני חלקים בהעון, הא' עצם המרת רצון הבורא ב' הנפילה לתוך עמקי המצולה שהמשיכו לשם הקו"ע של העבירה. ועל כן כלפי החלק הא' של עצם ההמרה, נמחל באמת גם ע"י תשובה מיראה, כי עיקר התשובה נחוצה לו, כי לעומת זה שמקודם הסיר מעליו יראת ד', יחזור ויקבל עליו עול יראתו ב"ה. ובזה אין נ"מ גם אם התשובה היא מיראה, כי סוף סוף חזר וקיבל על עצמו עול מלכות שמים, ומאמין שבידו ית' להעניש לעוברי רצונו, דלולא זאת ל"ש תשובה מיראה, וזה שהזדונות נעשים לו כשגגות, זהו מפני החלק השני שבהעון שעודנו דרוש לאמצעים כאלה אשר יעלוהו מן בור התהום העמוק החלאה והעיכור שנתעכר ונתעב ע"י פגם העבירה.
ואמנם בעשה, בכל מין תשובה שהיא, בין מאהבה בין מיראה, מתקן את החלק הזה וגם אם היא מיראה, הרי סוף סוף קיבל עליו עול מלכות שמים ול"ש לומר בזה זדונות נעשו לו כשגגות, דזהו רק מהחלק השני של העון דל"ש רק בל"ת. נמצא שהגמרא לא יכלה לתרץ דמיירי בעושה תשובה מיראה, שבכה"ג במצות עשה, כבר אין צורך בקרבן, שהכל נמחל עכ"ד הגרי"מ חרל"פ.
ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, שעל פי יסוד זה מתורצות גם קושיות המנ"ח, כפי שכתב הגר"מ אוליפנט [זהב מרדכי פ' נצבים], דזהו עומק דברי הגמ' בקידושין שהמקדש את האשה ע"מ שאני צדיק, דאפי' הוא רשע גמור, מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו, דלגבי חלק העבירה שמרד בה' נחשב כבר צדיק ע"י הרהור התשובה, דשוב אינו מורד ומקבל עליו לשמור ציווי ה', ואע"פ שחסרה לו התשובה על עצם מעשה העבירה [והפגם שנגרם לנפשו], מ"מ השם 'רשע' שמקבל החוטא הוא מחמת המרידה ולא מחמת גוף העבירה שעשה. ולפי"ז נראה, דכל זה הוא במצוות לא תעשה דיש בהן מעשה עבירה אבל במצוות עשה דאין בהן מעשה עבירה אלא ביטול מצוה גרידא, לא בעינן כלל תשובה כדי לכפר על מעשה העבירה ואין כאן אלא הענין השני שיש בעבירה שהמרה את פי ה' ועבר על ציוויו שציונו לקיים מצוה זו, וממילא סגי בתשובה ע"י חרטה וקבלה בלב ולא בעינן אפי' וידוי, דע"י תשובה זו, שוב אינו נחשב מורד. ומיושבת היטב קו' המנ"ח, דליכא למימר דבעינן עולה לכפר היכא שנתחרט בלב ולא התודה, דבאופן זה נתכפר ע"י התשובה בלב לגמרי, דהכא במצוות עשה איירינן, דעולה מכפרת אחייבי עשה, וא"כ סגי בתשובה בלב מהמרידה וכמש"נ עכ"ד. ועי' כל המשך דבריו הנפלאים שפיתח יסוד זה עוד. ולדרכינו למדנו שבמצוות עשה, סגי תשובה מיראה ולא צריך וידוי. ועי' בקובץ שפתי רננות [עמ' קצא].  שבת שלום ואורות אין סוף!!!