|
לע"נ
ידידי
האהוב
ר'
יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל
נלב"ע
כ"ט תמוז ה'תשע"ג
תנצב"ה
|
אורות הגבעה
פרשת נצבים - וילך
לזכות כ"ק מרן עט"ר
הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה
עניני תשובה
הקדמה
הפעם נדון, מפי ספרים ומפי סופרים,
בכמה עניני תשובה, שהיא, כדברי פרשתנו, מצוה שהיא לא רחוקה אלא קרובה אלינו מאד,
בפינו [וידוי] ובלבבנו [תשובה] לעשותה. ידוע לכל בר בי רב דחד יומא, הויכוח
המפורסם בין הפוסקים אם תשובה היא מצוה או לא, נושא שלא נדון בו כאן. חביבים עלי
דברי ה'ישמח משה' שאין תשובה מצוה אחת אלא תרי"ג מצות. כל עשה ולא תעשה בתורה
הוא 'עיסקת חבילה' – יחד איתו ניתנה מצות תשובה לתקן את מה שנעשה שלא כראוי. נמצא
שמצוה זו מקיפה את כל התורה כולה [דוגמת ארץ ישראל שאף היא אינה מנויה במנין המצות
של הרמב"ם משום שכוללת את כל המצות כולן שאין מתקיימות כראוי אלא בארץ. ולהלן
נראה את הזיקה המיוחדת בין ארץ ישראל לתשובה. ודוק]. היא גם יסוד לבריאות נפשו של
אדם, כאשר יודע 'שאין שום יאוש בעולם כלל', 'ואם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין
שאפשר לתקן', 'וכל נפילה מכשירה עלייה כפולה', וכל מעידה היא אפשרות להתעלות יותר
ויתר. אודה לכל ת"ח קוראי העלון המעשירים אותי בהערותיהם ומזכים אותי
בלימודם. וזה שכרי מכל עמלי.
תשובה
ועיקרי האמונה
א] כה כתב הרמב"ם במנין המצוות הקצר
שלפני הלכות תשובה: "הלכות תשובה ובה מצוות עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו
לפני ה' ויתודה, וביאור מצוה זו ועיקרים הנגררים עמה בגללה בפרקים אלו".
והנה הרמב"ם בכל הלכותיו מקדים תחילה מספר המצוות הנכללות באותן ההלכות שהוא עומד
לבאר, ומסיים "וביאור מצוות אלו בפרקים אלו", ואילו כאן הוסיף "ועיקרים
הנגררים בגללה" ומשמע שיחד עם המצוה מתבארים בפרקים אלו גם עיקרים מעיקרי הדת.
ואכן בהלכות תשובה ביאר הרמב"ם עיקרים גדולים כגון שכר ועונש, תחיית המתים, אמונה
בביאת המשיח, גאולת ישראל, בירור עניין ידיעה ובחירה, וביאור מהותו של העולם הבא. וכנראה שכל העיקרים הגדולים הנ"ל נובעים ממצות תשובה ווידוי,
וזה חידוש כי אנחנו בדרך לא מחברים הכל לתשובה, שבתודעה שלנו קשורה לחטא
ולעיוותים אישיים ולא לערכים ויסודות המקיפים את כל היקום. בא הרמב"ם ללמדנו
שיסוד הכל הוא התשובה ועמה נגררים עיקרי הקיום העכשווי והעתידי שלנו. וכבר השריש
לנו המהר"ל [בנתיב התשובה פ"ב] שמהות התשובה היא השיבה לפני ה' וחזרה
למקור מוצאו [כמו שאומרים בתפילה "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך"],
שהיא התכלית של שכר ועונש, ועולם הבא וכו'.
והרמב"ם בראש חיבורו הגדול משנה תורה
כה כתב: "ספר ראשון, ספר המדע אכלול בו כל המצוות שהם עיקר דת משה רבינו ע"ה,
וצריך אדם לידע אותם תחילת הכל, כגון יחוד ה' ב"ה, ואיסורי עבורה זרה, וקראתי
שם הספר ספר המדע". ומתאים שגם הלכות תשובה כלולה בספר המדע שאף הן עיקר הדת.
ועי' בדברי המבי"ט בספרו בית אלהים [שער התשובה פרק י"ז], הס' המופלא
לתשובת השנה [לגרי"י רפפורט שליט"א בהקדמה], ס' כח התשובה [לגמ"ל
שחור זצ"ל עמ' לא], ובדברי הגרי"ח סופר שליט"א בספרו 'גדולה תשובה'
[פרק י"ב] שהאריכו בהרחבת המבואר למעלה.
יסוד
המכפר שבוידוי
ב] וז"ל הרמב"ם בסה"מ
[מצוה ע"ג] שצונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני הא-ל, ולומר אותם עם
התשובה וכו', ודע, שאפילו החטאים שחייבין עליהן אלו המינים מהקרבנות הנזכרים שאמר שיקריבם
ויתכפר לו, לא יספיק עם הקרבתם בלתי הוידוי וכו' ובעבור שבא זה הצווי שהוא והתודו עם
חיוב הקרבן, היה עולה במחשבה שאין הוידוי לבדו מצוה בפני עצמו אבל הוא מהדברים
הנגררים אחר הקרבן, הוצרכו שבארו זה במכילתא בזה הלשון, "יכול בזמן שהם מביאים
הם מתודין, ובזמן שאין מביאין אין מתודין? ת"ל דבר אל בני ישראל והתודו. ועדיין
אין משמע וידוי אלא בארץ, מנין אף בגלות? ת"ל והתודו את עונם ואת עון אבותם וכו'".
הנה נתבאר לך מה שזכרנוהו, כי הוידוי חובה בפני עצמה, וחובה לחוטא על כל חטא שחטא בין
בארץ בין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן חייב להתודות עכ"ל יעו"ש.
ודברי המכילתא שהביא צריכין ביאור רב, דהנה
אף דשפיר יש להבין את ההוה אמינא דכל עיקר חיוב הוידוי הוא בדוקא עם הקרבן והיינו כמו
שביאר הרמב"ם שם, מכיון שבא זה הציווי דוהתודו עם חיוב הקרבן, היה עולה במחשבה
שאין הוידוי מצוה בפנ"ע אלא דהוא מהדברים הנגררים עם הקרבן. אבל בהא דאיתא בהמשך
דברי המכילתא, והיינו דהו"א דכל עיקר חיוב הוידוי הוא בדוקא בארץ ולא בחו"ל,
וזאת לאחר דכבר קמ"ל דהוידוי הוא מצוה בפנ"ע, הרי ודאי דצריך להבין דבר זה,
דמה ענינו של הוידוי בארץ דוקא והרי ודאי דוידוי הוי מצוה דהיא חובת הגוף ולא כמצות
התלויות בארץ דוקא?
וחמותי ראיתי אור בס' היקר אור אברהם [דברים
עמ' שפ"ב], שכתב דבאמת מה שנתחדש במצות התשובה ווידוי, הרי אין זה המחייב שישוב
האדם מדרכו הרעה ויעשה רק הטוב מכאן ולהבא, דהרי לזה אין צריך למצות התשובה. דהרי נראה
פשוט, דהאדם שהיה עבריין עד עתה ולא הניח תפילין הרי מה שמחייבו להניח תפילין מעתה
אין זה מכח מצות התשובה, דהרי אפילו לא היה מצות התשובה כתובה בתורה שפיר חייב הוא
בקיום המצוה כמו שחייב בו כל אדם אפילו אם לא חטא. וכן מי שעבר באיזה איסור עד עתה,
הרי מה שמחייבו להפסיק מלעבור עוד, אין זה מכח מצות התשובה אלא דגוף האיסור הוא שאוסרו
בזה כמו בכל אדם שלא עבר על איסור זה ופשוט הוא. וע"כ צריך לומר דמה שנתחדש במצות
התשובה והוידוי, הרי זה נאמר לגבי העבר, ואשר גדרו הוא כעין כפרה על החטא שכבר עבר,
וכמו שנאמרו כמה עניני כפרה על החטאים כגון הקרבנות וכן עונש מלקות ומיתה וכיוצ"ב
דדברים אלו פועלים הענין הכפרה על החטא שכבר עבר עליו. [וכבר הרבה אחרונים יסדו
שיש שני מרכיבים בוידוי. יש מרכיב של כפרה ומרכיב נוסף של וידוי כחלק מתהליך
התשובה, ולפי זה יישבו חבילות של קושיות ותמיהות. עי' לדוגמה בקובץ אור המזרח
(כ"ב עמ' 10 במאמרו של הגר"א סולובייצ'יק) בס' אוהל מועד (להרב הגאון ר'
אליעזר חיים טוקר ח"א סי' י"ג) ועוד ועוד. ועי' בס' המופלא באר מרים על
הלכות מלכים לגר"ד מן זצ"ל ח"ב פ"ה הי"א שהאריך להוכיח
שוידוי פועל על העבר ויוצר התקרבות מחודשת עם השם משא"כ תשובה היא בעיקר הגנה
מעונש, עיי"ש שהאריך מאד מאד כדרכו בקודש. וע' בס' 'בסוד היחיד והיחד' עמ'
158 והלאה שהאריך ביסוד שהתשובה פועלת שינוי בעצמות הגברא ווידוי פעולת כפרה
עיי"ש וינעם לך. וראה בקובץ הדרום (ל"ד עמ' 4 במאמרו של הגר"ד
להרפלד שליט"א) שכתב שבעצם יש דין אחד של וידוי, והוא מחייב לעשות את הכפרה
הכי יעילה, ולפ"ז הסביר הרבה הלכות ברמב"ם].
וכן נראה מבואר מדברי הרמב"ם [פ"א
מהל' תשובה ה"ג] וז"ל בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין
שם אלא תשובה, התשובה מכפרת על כל העבירות וכו'. ובה"ד שם כתב וז"ל אע"פ
שהתשובה מכפרת על הכל ועצמו של יוה"כ מכפר, יש עבירות שהן מתכפרין לשעתן, ויש
עבירות שאין מתכפרין אלא לאחר זמן, כיצד וכו' יעו"ש. הרי דביאר הרמב"ם דענין
התשובה והוידוי הוא כעין כפרת הקרבנות המכפרין על החטא שעבר כבר וכמש"נ.
והיוצא לנו מזה דגדר מצות התשובה והוידוי הוא המצוה לכפר על החטא שעבר, והרי זה דומיא
דמצות הקרבנות הבאין לכפר. ומשום כך הוא דסידר הרמב"ם למצוה זו בין שאר מצות הקרבנות.
וכמו"כ מהאי טעמא הוא דהו"א דאולי כל עיקר דין כפרה זו הוא רק ביחד עם הקרבן
ולכך הוא דקמ"ל במכילתא הנ"ל דהיא בעצם מצוה בפנ"ע. ואולם אף לאחר דקמ"ל
דהיא שפיר מצוה בפנ"ע, הרי בכל זאת עדיין הו"א דמצוה זו נוהגת רק בארץ ולא
בחו"ל וכמו שמצינו בכל הקרבנות הבאים לכפר, דכל עיקר דינם הוא בארץ דוקא, וזהו
מה דקמ"ל המכילתא הנ"ל דאע"פ דשפיר הוי מצות התשובה והוידוי מענין הכפרה
הרי בכל זאת שפיר נוהג כפרה זו בין בארץ בין בחו"ל וכמש"נ עכ"ד
וע"ע בס' זכרון יעקב [מרל ח"ג עמ' קע"ב].
ובאמת הדברים מפורשים בחינוך מצוה שס"ד
וז"ל כלומר אע"פ שמתודין בלא קרבן מ"מ ס"ד שלא יהיה חיוב הוידוי
אלא בארץ, כי שם עיקר הכפרה ושם הקרבנות, ועיקר הכל בה, מנין אף בגליות דכתיב והתודו
את עונם ואת עוון אבותם ע"כ. וכוונתו בזה דס"ד דכיון דחו"ל אינו
מקום כפרה אין חיוב וידוי נוהג שם.
והיסוד לזה שבוידוי יש בו כח מכפר נראה
מבואר בדברי הגמ' ביומא [לו] 'וכפר בעדו ובעד ביתו', בכפרת דברים הכתוב מדבר ולא בכפרת
דמים. ופירש רבינו חננאל 'כפרת דברים, כלומר הכפרה בוידוי [ולמדו מגז"ש שהכפרה
האמורה בפסוק זה אינה ע"י זריקת דם הפר]. וכ"פ ברבינו יונה [שע"ח ש"ד
ב' וביראים סי' תמ"א עיי"ש]. הרי קמן דנקרא הוידוי בלשון כפרת דברים ומשמעותו
ע"ד כפרת דמים, ר"ל שהוידוי מכפר על עוונותיו כדרך שמתכפר בזריקת דם הקרבן
והוא כמש"כ דיש בוידוי תורת מכפר מלבד היותו גמר מעשה התשובה כנ"ל.
והוסיף על זה בס' לתשובת השנה [עמ' ו']
שהדברים מפורשים במשנה בשבועות [ב:] ובספרא פרשת אחרי מות [פ"ח ח'], ר"ש
אומר כשם שדם השעיר נעשה בפנים מכפר על ישראל, כך דם הפר מכפר על הכהנים. כשם שוידויו
של שעיר המשתלח מכפר על ישראל כך וידויו של פר מכפר על הכהנים ע"כ.
הרי לן להדיא שהוידוי בא בתורת מכפר כמו דם הקרבנות וכמש"נ.
והדברים אמורים לא רק ביחס להוידוי דכה"ג
ביוהכ"פ אלא זהו גדר הוידוי בכ"מ. דיעויין ברבינו יונה בשע"ת [ש"א
אות מ"א] 'קחו עמכם דברים' זה ענין הוידוי 'אמרו אליו כל תשא עוון וקח טוב' זה
ענין התפילה וכו' ונשלמה פרים שפתינו יחשוב וידוינו כחטאת פרים לרצון לנו לפניך, והזכיר
פרים כי חטאת פר היתה פנימית והיו מזים מדמה על הפרכת ועל מזבח הזהב עכ"ל ומבואר
שוידוינו תשיב כחטאת פרים כלומר דהוי חפצא דמכפר בעצמותו.
ומדוייק גם לשון הרמב"ם בספר
המצות [ע"ג] "היא שצונו להתודות ...לפני הא-ל וכו'. וכעין זה
בהל' תשובה פ"א ה"א. הרי שצריך מעשה המכפר לפני הא-ל, וקס"ד שאין
זה אלא במקום כפרה דהיינו ארץ ישראל [ס' דרישת פקודיך מצוה ע"ג]. ופוק חזי
בס' התשובה לג"ר יוסף כהן זצ"ל שהביא מקורות רבים לכוח העוצמתי של תשובה
בארץ ישראל, מקום השכינה. [וע"ע חבצלת השרון פ' וילך, ושירת דוד (מאמרים עמ'
ת"ב)]. וכל זה מתאים למה שכתבנו למעלה בשם המהר"ל שהתשובה היא חזרה
למקור לפני ה'. וע"ע מש"כ בקונטרס שלמי יוסף [גליק סי' י'].
שם "צדיק"
ג] מבואר במנחת חינוך [שס"ד] שע"י הרהור
תשובה בלי וידוי מקבל תואר צדיק אפילו אם טרם נתכפר עוונו. מכאן רואים סוד עצום,
שמעבר לחשבון מעשיו, דנים גם על מהותו ועצמותו של האדם. וכך יוצא גם מדברי
הרמב"ם [פ"ג ה"א] "כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות,
מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכויותיו, רשע, מחצה למחצה,
בינוני. וכן המדינה, אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן, הרי זו צדקת, ואם
היו עונותיהם מרובין, הרי זו רשעה, וכן כל העולם כולו וכו' עיי"ש. וקשה, כדי
לקבוע שכר ועונש, אין נפקא מינה אם מדובר בצדיק או ברשע. יהיה מה שיהיה, על המצוות
יקבל שכר ועל העבירות – עונש.
ועי' במס' נדה [ל:] דרש רב שמלאי: למה
הולד דומה במעי אמו וכו', ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר וכו' ומה היא השבועה
שמשביעין אותו? תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה
בעיניך כרשע וכו' יעו"ש. וצריך להבין בזה, דמהו החיוב והשבועה הזאת, בפרט להיות
צדיק ולא להיות רשע, והרי בתורה יש מצות ואיסורים ובודאי דיש חובה לקיים המצות ולא
לעבור על האיסורים וחובה זו להיות צדיק ולא להיות רשע מהו ענינה ומניין לנו דבר זה
מן התורה?
ובספר התניא ציין על ההיא גמ' בנדה, להא
דאיתא בברכות [דף ס"א] תניא רבי יוסי הגלילי אומר, צדיקים יצר טוב שופטן, שנאמר
ולבי חלל בקרבי. רשעים יצר רע שופטן, שנאמר נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלקים לנגד
עיניו, בינונים זה וזה שופטן שנאמר וכו' אמר רבא כגון אנו בינונים. אמר ליה אביי, לא
שביק מר חיי לכל בריה וכו'. אמר רבא לידע איניש בנפשיה אם צדיק גמור הוא אם לאו ע"כ
יעו"ש. וכתב בס' אור אברהם [בראשית עמ' רס"א], דאין השם צדיק או רשע נקבע
עפ"י מעשה מסויים שעושה האדם, הן לטוב הן להיפך, אלא דעיקר ענינו הוא קביעות מהות
האדם בכלליותן והיינו אם עיקר השליטה אצלו הוא היצר הטוב או יצר הרע וכל שעיקר השולט
עליו הוא יצר הטוב, הרי אפילו אם נכשל לפעמים בעבירה, הרי בכל זאת שם צדיק עליו, וכן
להיפך. ובמקום ששניהם שולטים עליו הרי שם בינוני עליו עכ"ד ועיי"ש
שהאריך. וראה עוד בס' מש"כ ברכת מרדכי [על אלול וימים נוראים עמ' שפ"א],
בקובץ חכמי לב [ו' עמ' תתי"ח], בקובץ אוריתא [ט"ו עמ' ס"ג במאמרו
של הגר"י רוזן שליט"א], ס' אפיקי מים [שיעורי הגר"מ שפירא
שליט"א ענין ב' שהסביר שמי שחל בו שם צדיק חי לפי מציאות עליונה ואילו מי
שנקבע לו שם רשע יהיה בבחינת מת ביחס למציאות האמיתית], הררי קדם [לגריד"ס
סי' מ"א חלק על המנ"ח שכתב שהרהור תשובה המעניק שם "צדיק"
כולל חרטה, עזיבה וקבלה, שתמוה שברגע קט יעבור את כל תהליך התשובה אלא מספיק שחשב
שהגיע הזמן לשנות דרכיו], ס' משמני הארץ [להרה"ג ר' יצחק אייזיק ברייש
שליט"א עמ' 25 השווה לדברי הרמב"ם את דברי רבינו יונה בשע"ת שער ב'
י"ח וז"ל ודע כי נפש הרשע אשר כל תאותה לחפצי הגוף בחייו ונפרדת תאותה מעבודת
הבורא ונבדלת משרשה תרד במותו למטה לארץ אל מקום תאותה ותהי תולדתה כטבע העפר לרדת
ולא לעלות עיי"ש שהביא ורוח הבהמה אלו הרשעים הלא רוח הבהמה מן הארץ ואיך תעלה
ע"כ. הרי שלא דיבר על עבירות אלא על המשיכה של הנפש].
ההבדל בין מצות עשה למצות לא תעשה
ד] יסדו האחרונים שבכל עבירה יש שני
ענינים. א' מה שממרה רצון בוראו ב"ה ועושה את אשר צוה שלא לעשות. ב' שבעצם פעולת
העון יש ארס ממית אשר ממשיך בטבעו את הפועל אותו לידי עמקי שאול תחתית למקום ציה וצלמות
מקום הרס וכליון ח"ו, וזהו רק בעבירת ל"ת שעוברים בזה בקום ועשה. אולם לא
כן עבירת עשה שעוברים עליהם רק בשב ואל תעשה, הנה יש בה רק החלק הראשון שמורד במלכו
של עולם ועל כן מצד זה כשעושה תשובה מוחלים לו מיד כי מתוך התשובה הוא חוזר ומקבל עליו
עול מלכות שמים ומתכפר לו על מרידתו מה שאין כן בעבירת ל"ת שאם אמנם ע"י
התשובה מתכפר לו על החלק הראשון של המרתו בחי העולמים ב"ה, בכ"ז דרוש לו
עוד פעולה איך להגביהו ולהוציאו מתוך החלאה והטומאה והפחת שנפל בהם וזה מגיע לו ע"י
שאר הדברים שהם אחרי התשובה.
בזה נעמוד על סוגיא דזבחים [ז' ב]: אמר
רבא עולה דורון הוא, היכי דמי? אי דליכא תשובה, זבח רשעים תועבה?! ואי דאיכא תשובה,
והתניא עבר על מצות עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלים לו אלא ש"מ דורון הוא ע"ש.
ומקשים בשם הגאון ר' יצחק אלחנן ז"ל אב"ד
דקאוונא דילמא מיירי בעשה תשובה מיראה דקיי"ל זדונות נעשים לו כשגגות, משום הכי
בעי קרבן אעפ"י ששב. ויש להוסיף קושיית המנ"ח, דלשיטת הרמב"ם בהל' תשובה
[פ"א הל' א ופ"ב הל' ב] דבעינן דוקא וידוי בפה ובלא זה אין התשובה מועלת
כלל, היכי מוכח מהכא דעולה דורון היא, הא משכח"ל כשעשה תשובה בלב והתחרט ולא התודה
בפה, דעדיין לא נתכפר לו החטא ובעינן עולה שתכפר עליו, ומ"מ אין זה זבח רשעים
כיון שנתחרט וכדמוכח בקידושין [מט:], דקתני בברייתא המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק
אפי' הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו, הרי שאע"פ שתשובה בלב אינה מועלת
ולא נתכפרו לו חטאיו מ"מ אינו נקרא עוד רשע. וכן קשה משבועות [יב ב] בהא דשעיר
המשתלח מכפר על עשה, דפריך הגמ' כה"ג אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה, ואי דאיכא
תשובה הא מתכפר בתשובה וא"צ לכפרת הקרבן, אמאי לא משני דמיירי שנתחרט בלב ולא
התודה בפה דאין התשובה מכפרת ובעינן לכפרת השעיר ומ"מ לא חשיב זבח רשעים תועבה?
וכתב הגרי"מ חרל"פ זצ"ל
[אורי וישעי עמ' ו'] שלאור היסוד האמור למעלה, מתורצת קושיית הגאון ר' יצחק אלחנן היטב,
דשאני ל"ת מעשה, לפי שבל"ת יש שני חלקים בהעון, הא' עצם המרת רצון הבורא
ב' הנפילה לתוך עמקי המצולה שהמשיכו לשם הקו"ע של העבירה. ועל כן כלפי החלק הא'
של עצם ההמרה, נמחל באמת גם ע"י תשובה מיראה, כי עיקר התשובה נחוצה לו, כי לעומת
זה שמקודם הסיר מעליו יראת ד', יחזור ויקבל עליו עול יראתו ב"ה. ובזה אין נ"מ
גם אם התשובה היא מיראה, כי סוף סוף חזר וקיבל על עצמו עול מלכות שמים, ומאמין שבידו
ית' להעניש לעוברי רצונו, דלולא זאת ל"ש תשובה מיראה, וזה שהזדונות נעשים לו כשגגות,
זהו מפני החלק השני שבהעון שעודנו דרוש לאמצעים כאלה אשר יעלוהו מן בור התהום העמוק
החלאה והעיכור שנתעכר ונתעב ע"י פגם העבירה.
ואמנם בעשה, בכל מין תשובה שהיא, בין מאהבה
בין מיראה, מתקן את החלק הזה וגם אם היא מיראה, הרי סוף סוף קיבל עליו עול מלכות שמים
ול"ש לומר בזה זדונות נעשו לו כשגגות, דזהו רק מהחלק השני של העון דל"ש רק
בל"ת. נמצא שהגמרא לא
יכלה לתרץ דמיירי בעושה תשובה מיראה, שבכה"ג במצות עשה, כבר אין צורך בקרבן,
שהכל נמחל עכ"ד הגרי"מ חרל"פ.
ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, שעל פי יסוד זה מתורצות גם קושיות
המנ"ח, כפי שכתב הגר"מ אוליפנט [זהב מרדכי פ' נצבים], דזהו עומק דברי הגמ' בקידושין שהמקדש
את האשה ע"מ שאני צדיק, דאפי' הוא רשע גמור, מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו, דלגבי
חלק העבירה שמרד בה' נחשב כבר צדיק ע"י הרהור התשובה, דשוב אינו מורד ומקבל עליו
לשמור ציווי ה', ואע"פ שחסרה לו התשובה על עצם מעשה העבירה [והפגם שנגרם
לנפשו], מ"מ השם 'רשע' שמקבל החוטא הוא מחמת המרידה ולא מחמת גוף העבירה שעשה.
ולפי"ז נראה, דכל זה הוא במצוות לא תעשה דיש בהן מעשה עבירה אבל במצוות עשה דאין
בהן מעשה עבירה אלא ביטול מצוה גרידא, לא בעינן כלל תשובה כדי לכפר על מעשה העבירה
ואין כאן אלא הענין השני שיש בעבירה שהמרה את פי ה' ועבר על ציוויו שציונו לקיים מצוה
זו, וממילא סגי בתשובה ע"י חרטה וקבלה בלב ולא בעינן אפי' וידוי, דע"י
תשובה זו, שוב אינו נחשב מורד. ומיושבת היטב קו' המנ"ח, דליכא למימר דבעינן עולה
לכפר היכא שנתחרט בלב ולא התודה, דבאופן זה נתכפר ע"י התשובה בלב לגמרי, דהכא
במצוות עשה איירינן, דעולה מכפרת אחייבי עשה, וא"כ סגי בתשובה בלב מהמרידה וכמש"נ
עכ"ד. ועי' כל המשך דבריו הנפלאים שפיתח יסוד זה עוד. ולדרכינו למדנו שבמצוות עשה, סגי תשובה מיראה ולא צריך וידוי. ועי'
בקובץ שפתי רננות [עמ' קצא]. שבת
שלום ואורות אין סוף!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה