|
לע"נ
ידידי
האהוב
ר'
יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל
נלב"ע
כ"ט תמוז ה'תשע"ג
תנצב"ה
|
"וביום השביעי שבת וינפש"- מלאכת
צידה בשבת
|
ב
|
פתח הדברים, רציתי לבשר לצבור היקר
שלאחרונה יצאו שלשה ספרים חשובים, פרי עטם של תלמידי חכמים מופלגים ואהובים. אחי
וראשי, הרב הגאון ר' דוד אהרמן שליט"א, מו"צ בשכונת רמת שלמה,
הוציא ספר 'הידורי לולב' הכולל פסקי הלכה בעניני לולב ומשא ומתן
בהלכותיו. ועוד ידו נטויה לכתוב ספרים על שאר המינים בעז"ה. הספר נמצא
בחנויות ספרים רבות, וכדאי להביאו אל תוך ביתך. ידיד נפשי וידיד עליון, תושב
שכונתנו, ומחשובי רבניה, הרב הגאון ר' אליקום דבורקס שליט"א הוסיף
למספר המרשים של ספרים שכתב וערך, את הספר 'צפונות התורה' – דיונים מעמיקים
בעניני הלכה עפ"י פרשיות השבוע, שהעיון בו הוא בהחלט קיום אמיתי של 'וקראת
לשבת עונג'. ואחרון אחרון חביב, ידיד נפשי וידיד עליון בנן של קדושים, תושב
שכונתנו, ומחשובי רבניה, הרב הגאון ר' אשר זוננפלד שליט"א הוציא
ח"ב מספרו 'שערי אושר' זמן קצר לאחר הופעת הכרך הראשון. הספר הוא עצום
בכמות ובאיכות ומשלב בין מערכות למדניות לבין דברי מחשבה ועבודת השם, והכל בשפה
ברורה ונעימה, ובהיקף נרחב. לא נותר לי אלא לאחל לשלשת המחברים הגדולים והדגולים,
שימשיכו להפיץ מעיינותיהם חוצה, עד אשר תימלא הארץ דעה, וישמעו רחוקים ויבואו,
ויתנו לה' כתר מלוכה, בביאת גואל צדק, ועד בכלל...
חיוב
צידה בפריסת מצודה – שלש דעות
השבוע ננסה לנגוע בכמה נקודות בדיני
צידה בשבת, הגדרתה, צידת חיות, וצידת אדם. וכדרכינו דברינו מבוססים עפ"י דברי
רבותינו שמפיהם ומפי כתבם אנו חיים [ובעיקר דברי הגאון הקדוש בעל האבני נזר
זי"ע]. הם מאירים את הדרך בהבנת נבכי הסוגיות, ואנן כננסים העומדים על
גבי ענקים, המקבלים פרספקטיבה רחבה וצועדים אחר כך לאורם. וזה החלי בעזר צור
ישועתי. כתבו התוס' בהא דאמרו בית שמאי [שבת י"ז] דאין פורסין מצודות חיה
ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום "ואע"ג דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו
חייב חטאת, שאינו יודע אם יצוד אם לאו, מ"מ גזרו לדפרוס מצודה דפעמים אתי לידי
חיוב חטאת כגון שבשעת פריסתו ילכוד", והנה משמע מדבריהם דמה שאינו חייב על פריסת
מצודה בשבת, הוא משום שאין ידוע אם יצוד אם לאו אבל באופן שידוע שבודאי יצוד על ידי
פריסת המצודה, כגון במים מלאים דגים, שברור שע"י פריסת הרשתות יצודו כמה מהם,
חייב משום צידה אף כשלא נלכדו בשעת הפריסה, וכך הבינו כמה אחרונים הפמ"ג
השפ"א ועוד. אך בשו"ת בית אפרים [בסי' כ'] ס"ל דאף בכה"ג אין
איסור דאורייתא וכדמשמע מסוף דבריהם דרק אם ילכוד כשעת פריסה חייב, ולא באופן אחר,
אך לא ביאר היטב מה שכתבו "כיון שאינו יודע אם יצוד אם לאו"' עי"ש. דרך
שלישית בזה, כתב מרנא זצ"ל באבנ"ז [או"ח סי' קכ"א] דהמניח
מצודה במקום שבודאי יצוד, חייב חטאת והוי דאורייתא, אף אם בסופו של דבר לא ניצוד מחמת
סיבה כל שהיא, כגון שנסגרה המצודה או סיבה אחרת. וזה חידוש עצום מאוד, והאבנ"ז
בנה יסודו על המבואר בריש פרק אין צדין, דיוני הדרסאות אין בהם איסור צידה דבאין לכלובן
בערב, והוכיח מזה דכל העומד לצוד הוי כניצוד כבר, ולכן כיון שבאין לכלובן בערב, כבר
נחשבין כנצודין, ואין בהם איסור צידה, וא"כ ה"ה והוא הטעם דהפורס מצודה במקום
שבודאי יצוד כבר נחשב כאילו צד וחייב אף אם פתח או הסיר את המצודה לפני שנכנסה בו חיה.
קשיים
באבני נזר
והעיר עליו הגאון המופלא רבי נתן
געשטטנר זצ"ל [טל נתן – מלאכת צידה] שדבריו קשים מאד להבין, דהא כיון שאירע
מקרה שלא נתפסה, א"כ איגלאי מילתא למפרע שמעולם לא היה החיה נצודה ברשותו, דהרי
כל עיקר סברתו ז"ל לומר דהחיה נמצאת ברשותו מיד בשעה ששיסה את הכלב היינו רק משום
שעומדת להיות נצודת ולכן הוי כאילו כבר נמצאת החיה ברשותו אבל היכי שאירע מקרה שלא
נצודת, א"כ איגלאי מילתא למפרע שמעולם לא היתה החיה ברשותו.
ובמשים חפשי ראיתי שהוסיף במנחת אשר
[שבת סי' לא] טעם הפטור ביוני הדרסאות אינו כלל משום שעומד להיות ניצוד והוי כבר כניצוד,
אלא משום דהגדרת מלאכת צידה היא צידת דבר חופשי ומשוחרר, דהיינו חית בר והכנסתו לרשות
האדם (וכל מלאכות שבת הם שלבים בקירוב והכנת הדבר לשימוש האדם, כגון סדר הפת שתחילתה
בחרישה עד אפיה וסדר העור שתחילתה בצידה נטי"נ הפשטה וכו' עד עיבוד וכו') ומכיון
שמינים אלו באין לכלובן לערב, אינם בכלל חיות בר כלל, לא משום שהם עומדים להיות ניצודים
אלא משום שהם חיות בית וחשובין ברשות האדם ואינם מחוסרין צידה, דבודאי אין צריך שתהיה
החיה בבית כל רגע כדי שיחשב ניצוד, וצע"ג על הגאון בעל האבנ"ז זי"ע.
מאי
שנא קירוב בישול שחייב מקירוב צידה שפטור?
והנה אי' במשנה ריש פ"ג דביצה: זה הכלל, כל המחוסר צידה אסור,
ושאינו מחוסר צידה מותר. שואלת הגמרא, היכי דמי מחוסר צידה? אמר רב יוסף אמר רב
יהודה אמר שמואל, כל שאומר "הבא מצודה ונצודנו". אמר ליה אביי, והא
אווזין ותרנגולין, שאומרים הבא מצודה ונצודנו, ותניא הצד אווזין ותרנגולין ויוני
הדריסאות פטור [שהם כניצודין ועומדים, ולא עבר על מלאכת צידה]. אמר רבה בר רב הונא
אמר שמואל, הללו [אווזין ותרנגולין] באין לכלובן לערב, והללו [שאר בעלי חיים שבהם
דיבר רב יוסף] אין באין לכלובן בערב.
ובשו"ת אבני נזר [או"ח סי' קצ"א אות ו'] הקשה
מהא דכתב הרא"ש [שבת מ] בהא דמגיס חייב משום מבשל, אף על גב דבלאו הכי
היה מתבשל מכח הראשון, דמ"מ חייב משום שמקרב בישולו, דקירוב מלאכה - מלאכה הוא.
והכי נמי מה בכך שבאין לכלובן בערב הלא מקרב צידתן ויתחייב.
ותירץ, דבבישול אע"ג שהיה מתבשל מכח
הראשון, מ"מ עדיין אינה חשובה מבושל עד שתתבשל שהרי אם נזכר קודם שנתבשל פטור
מחטאת, ועל כן חייב המגיס משום קירוב בישול. אבל בצידה כיון שבאין לכלובן בערב, מעכשיו
היא נצודה שמעכשיו הוא ברשותו עכ"ד.
ועפ"י הגדרת המנחת אשר [דהגדרת מלאכת
צידה היא צידת דבר חופשי ומשוחרר, דהיינו חית בר והכנסתו לרשות האדם, ומכיון שמינים
אלו באין לכלובן לערב אינם בכלל חיות בר כלל, לא משום שהם עומדים להיות ניצודים אלא
משום שהם חיות בית וחשובין ברשות האדם ואינם מחוסרין צידה] שנא ושנא, דבמגיס הרי המאכל
מחוסר בישול ושייך בו מלאכת מבשל אלא שאתה רוצה לפוטרו משום דבלאו הכי יתבשל, על זה
אמרינן דכיון דעכ"פ מקרב בישולו, ה"ז חייב, כיון דעשה מעשה בישול. אבל הכא,
כיון שהן באין מאליהן לכלובן, ממילא לא שייך בהו מלאכת צידה כלל, הואיל דבמין זה לא
היה צידה, וכ"כ ב'טל
נתן', וחילק עוד שצידה היא הכנסתו לרשות נגד רצון הבהמה, וכאן הבהמה הניצודה
רוצה לחזור לכלוב משא"כ במגיס שמקרב בישולו של אוכל לא מבושל עיי"ש ב'טל
נתן' כי קיצרנו.
צידת אדם
כה כתב בספר קובץ על הרמב"ם
[פ"י מהל' שבת הל' כ"ב] וז"ל "וגם לענ"ד, אם נפל תינוק או
דבר אחר במים ופירס מצודה להעלותו דהוא תולדה דצידה" ע"כ.
ובאבני נזר [או"ח סי' קפ"ט] כתב דמהתוס'
במנחות [ס"ד ד"ה להעלות] משמע דבמעלה תינוק שטבע בים שייך צידה וכל פטורו
הוא משום פיקוח נפש. וצידד דהסברא בזה דשייך ביה צידה להשיבו אל אביו ומ"מ באדם
גדול שהוא איש לעצמו פשיטא דלא שייך ביה צידה, דלמי צד אותו ואינו אלא מצילו ממיתה
לבד עכ"ד.
ובספר חמדת ישראל [קונטרס נר מצוה דף ע"ב] כתב "דלא
שייך מלאכת צידה בתינוק כיון דאדם אין במינו ניצוד ומ"מ אין אני מחליט בזה בענין
שבויי מלחמה אם בשבת לא יתחייב משום צידה וכן בעבד כנעני שמרד וברח ותפסו אם אינו מחוייב
משום צידה וצ"ע בכל זה". ואנוכי הרואה בס' 'יסודי ישורון' [לג"ר גדליה פעלדער מלאכת
הצד] שדן אם יש חיוב צידה באדם לענין לעצור ולאסור הנאשם בשבת, וכתב בזה"ל לפענ"ד
אין בזה משום איסור צידה, שהרי כל מה שאין במינו ניצוד אין חייבין עליו משום צידה ואדם
אין במינו ניצוד מיקרי [וכדברי החמדת ישראל], ובזה ששמים אותו בבית הסוהר אין זה ענין
של צידה אלא שמירה. ועוד, דשונה הענין של מאסר מצידה, דגבי מאסר מאסרו רק עד שישפוט
אותו או על משך הזמן שנתחייב להיות בבית אסורים ודרך צידה אינו כן אלא שיהא הדבר מעכשיו
בידו וכטוב בעיניו יעשה והצד אדם ומאסרו אין כאן שום תועלת למאסרו ולכן פטור [א.ה.
ויש מה להתווכח עם סברתו זו...]. ומה שנסתפק בחמדת ישראל שם בשבויי מלחמה ובעבד כנעני,
מהאמור נראה דאין דין צידה אף באלו עכ"ל.
ובשמירת שבת כהלכתה [ח"א פל"ז הערה קי"ב] הביא
בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [לענין הכנסת אדם למאסר שטען בעל
היסודי ישורון דאינו ענין לצידה כנ"ל] "דאף במי שנגמר דינו למיתה וצדין אותו
להורגו, אפשר דג"כ ליכא שום איסור, אפילו למאן דמחייב במשאצל"ג, דדוקא בשוטה
הבורח מבנ"א ומתבודד ביערות ובמדברות, אז יש מקום לדון שכיון שדרכו להשמט מתחת
יד אדם אולי חשיב נמי כדבר שבמינו ניצוד ... אבל במי שנמצא כל הזמן בחברת אנשים ואינו
מעלה על דעתו לברוח מן האנשים אלא הוא בורח רק משופטים ושוטרים אע"ג שעדיין יש
לו חירות בזה שהברירה בידו להיות רק בין אנשים שהוא רוצה, מ"מ אפשר דמכיון שנמצא
עכ"פ בין אנשים אין זה חשיב צידה. וכן בכה"ג שצד אדם וניחא ליה לניצוד בכך
ג"כ אין בו משום צידה, ולכן הטובע בים והיהודי מוציאו ומצילו אינו קרוי צידה שהרי
הטובע רוצה בהצלתו וגם בלא"ה פקע מיניה החירות, דאינו שולט על עצמו, ולטעם זה
אפשר דאין איסור צידה מה"ת גם בחיה ועוף הטובעים בים ודינו כצד דג מת מהים".
הרי עין רואה ואוזן שומעת חידוש גדול, שמשכחת לה גוונא שגם בחיה ועוף לא יהיה חיוב
צידה, והיינו שטובעים בים.
ואשקוטה ואביטה בשו"ת יבקש
תורה [קויפמן סי' כ'] שכתב שדברי הששכ"ה
אכן תואמים להגדרת צידה שהינו נטילת חירות הבע"ח בלבד אבל באם ננקוט דכל צידה
הינו הכשרת הניצוד לצד אותו, כל זה ששייך בדבר שמינו ניצוד, ועל כן באין במינו ניצוד
אע"פ שדרך העולם לצודו בכדי להרחיק המזיק ופעולת ההכלאה נעשתה, בכ"ז אין
זה אלא כזומר וא"צ לעצים, דש וא"צ למימיו, וא"כ בנ"א פשיטא שהם
בגדר של אין במינו ניצוד, וכן לא שייך בזה תחבולות 'והבא מצודה ונצודנו' אלא 'הבא אמצעי
הצלה ונצילנו', וכן בכל שאר תנאי צידה מופקע מלשייכו לבנ"א, דהרי רק בעלי חיים
צדים אותם ולא בני אדם. וכן בשוטה מה שכולאים אותו אין זה צידה אלא שמירה עליו מנזק
ואף במלחמה אין צדים שבויים אלא תופסים ולוקחים שבויים וזהו התגברות כוחות ולא צידתם.
ושוב יש להזכיר כאן את יסוד מרן והגרשז"א זצ"ל במנח"ש
[סימן י"א עמ' ק"ב] לענין הדחת כלים ומכבס כסותו וסוחט ממנו את המים או מפלה
כליו וראשו אינו חשוב כבורר דאין זה אלא כמנקה כליו ובגדיו וכן השובר עץ או חרס לא
חשיב כקורע כיון שהוא נקרא שובר ולא קורע, הרי חזינן שאף במלאכות דאורייתא אזלינן נמי
בתר שמא עכ"ל המנח"ש וא"כ מוכרע מיניה לעניננו דודאי פשוט בעיני בנ"א
דצידה הוא בבהמות וחיות שאינם בני תרבות. ובתקונים ומילואים שם ציטט את האג"ט
[במלאכת בורר הלכה ו' בהגה] שמסתפק דאפשר שחייב גם במתים, מפני שעכ"פ צד אותם
מהים העומד לשוטפם, ולפ"ז גם אפשר שאפילו בחפצים ג"כ חייב עכ"ד. ולא
זכיתי לרדת לעומק דעתם היאך בכלל שייך לייחס מלאכת צידה לדומם, וכי צריך תחבולות קבלת
מרות וכי נשמטים הם מעצמם?! עכ"ד ה'יבקש תורה'.
וראה בציץ אליעזר [חט"ו סי'
מ"א] שנשאל אם אסור להורים לסגור בשבת בבית את הילדים במנעול כשהולכים לביקורים
וכדו' כדי שיהיו בטוחים שלא יצאו החוצה, מי איכא בזה צידה או לא [א.ה. אני לא
ממליץ לעשות זאת מטעמים אחרים וד"ל]? והביא את הספר שמירת שבת כהלכתה
שאוסר, והשיב שלא מוזכר בשום פוסק קדמון לאיסור, ועוד די"ל דלא שייך צידה באדם
ובפרט במאסר ונעילת תינוק ע"י ההורים אינה ענין צידה בכלל אלא ענין של שמירה.
ועוד דהדבר ברור דילדים קטנים בבית דינם לכל היותר כאותו עוף שאין נשמט מן היד [שכתב
במשנה ברורה סי' שט"ז ס"ק נ"ז בשם החיי"א דלית ביה איסור צידה
כלל לכו"ע אפילו מדרבנן אם כבר הורגל בבית]. ולמעשה עוד הרבה יותר מזה כי מרות
ואימת ההורים עליהם ובנקל נכנעים ואין צריכים לרדוף אחריהם. וגם מכח זיקתם העצמית ותלותם
בהוריהם לא ישתמטו ולא יברחו מן הבית ולכן בודאי לא חל עליהם שם של צידה כלל כאשר סוגרים
אותם בבית במנעול לשם שמירה עליהם ומותר לעשות זאת בפשיטות מבלי כל חשש כלל לאיסור
צידה בזה עכ"ד עיי"ש.
אדם אין במינו ניצוד
והנה בענין הטענה החוזרת ונשנית, דפטור כי אין במינו ניצוד, כתב ב'טל
נתן', דהתינח
לדעת התוס' [שבת קז ד"ה שלא לצורך] דבאין במינו ניצוד פטור אף בצדו לצורך, וא"כ
באדם בכל גוונא פטור. אבל למאי דנראה דעת רש"י [שם קו ד"ה שאין ובמשנה שם
ק"ז] דהא דאין במינו ניצוד פטור היינו רק כשהוא שלא לצורך עיי"ש, א"כ
כשצד אדם לצורך אפשר שיש בו צידה. ועיין ירושלמי [שבת פ"ז ה"ב] או כיני אפילו
בני נש מן גיא בני נש ופי' קה"ע דלחזקיה איכא בורר בבני אדם עיי"ש. [אבל
יש להעיר, דאדרבה, בבורר מוזכר איסור באדם, משא"כ בצידה].
ובאשר לדברי האבני נזר [שמשמע
בתוס' מנחות שהפטור בתינוק משום פקוח נפש, הא אילולא כן היה חייב משום צידה] כתב 'בטל
נתן' שאין הכרח לומר דהא דפטור אתינוק היינו משום פקוח נפש, ואמאי לא נימא דפטור אתינוק
בלא"ה משום דלית ביה צידה? ולפ"ז אף בתנוק עכו"ם, פטור. גם מה שכתב
דבאדם גדול לא שייך צידה דלמי צד אותו, הנה משכחת שצד אדם כדי שיהא לו לעבד. ברם, בעיקר
הדבר אם במציל תינוק מן הטביעה בים שייך צידה, הנה נראה, דעד כאן לא מצינו צידה אלא
כשהנצוד אינו רוצה בצידתו כדרך חלזון ואילים שבמשכן וזוהי מלאכת צידה, אבל כשמוציא
תינוק מן הים ומצילו מן הטביעה, אין זה בגדר מלאכת צידה כלל כי אדרבה התנוק הניצוד
חפץ בצידתו להצלתו, ורק בדגים שייך צידה כי הם בורחים מן הצייד אבל אם הוא צד אפילו
אדם גדול הבורח ממנו והוא רוצה לתופסו לאנגריא או לעבדות אפשר דאיכא בזה משום צידה,
וכל זה לדעת רש"י דבאין במינו נצוד חייב כשצד לצורכו אבל למאי דקיי"ל במג"א
[סי' שט"ז סק"ו] דבאין במינו נצוד פטור אף
לצורך לא משכחת צידה באדם שאין במינו נצוד עכ"ד. [וע"ע בס' חבצלת השרון (במדבר עמ' תע"ו)
שכתב שעפ"י הגדרת החזו"א שצידה היא הגבלת חירותו של הבעל חי, יתכן שבאדם
יש איסור צידה, לולא דברי החמדת ישראל שאין במינו ניצוד ע"כ. וראיתי למחבר
אחד שטען שסברא זו אינה שייכת באדם שאינו מסתובב חפשי כמו עופות וחיות, ותמוה.
וע"ע שלמי ניסן עמ' רה שבילדים קטנים מאד אין איסור שנחשב ניצוד ועומד
ואף אם הוא גדול יותר, הוא בגדר חוזר לביתו שלמדנו שלעיל שאין איסור].
ספק
פסיק רישיה
הרמ"א באו"ח סי' שט"ז ס"ג כתב 'יש ליזהר
שלא לסגור תיבה או לסתום כלים שזבובים בו בשבת דהוי פסיק רישיה שיצודו בו'. וכתב הטו"ז
[שם סק"ג] דאם ספק הוא אם יש שם זבובים, יש להתיר, דבזה ליכא פסיק רישיה כי זה
הוה ספק פסיק רישיה והוי דבר שלא מתכוין ומותר דכיון דאפשר שאין שם זבובים הוי ליה
כבמקום דלא הוי פסיק רישיה דמותר שלא במתכוין עיי"ש. והעיר בביאור הלכה
[ד"ה ולכן] דיש לומר הסברא להיפוך דאם האיסור יעשה בודאי על ידי המעשה דהיינו
על ידי נעילת התיבה אלא שהספק הוא אם יש כאן איסור דהיינו דבר הניצוד הוי ליה ספיקא
דאורייתא ואסור, ובגרירה שאני דמספקא לן על דבר אחר, היינו החריץ המסובב על ידי פעולתו
ולכן מותר בדבר שאינו מתכוין דאפשר שלא יעשה חריץ משא"כ בעניננו דספק הוא על עצם
הנעילה אם יש בזה מעשה צידה הוי כשאר ספיקא דאורייתא. והביא שכיוצא בזה כתב בהגהות
הגרע"א ז"ל [ביו"ד סי' פ"ז ס"ו] על מה שכתב הרמ"א
שם דאסור לחתות אש תחת קדרה של עכו"ם לפי שהם מבשלים בהם פעמים חלב ופעמים בשר,
והמחתה תחת הקדרה שלהם בא לידי בישול בשר בחלב. וכתב עליו הגרע"א,
קשה לי, הא אינו מכוין לבשל, רק לחתות באש, ופסיק רישיה לא הוי, דשמא לא בישל העכו"ם
בהקדרה בשר וגם חלב. וצריך לומר, דדוקא בספק דלהבא שמא לא יהיה נעשה כן במעשה שלו כמו
גורר כסא וספסל דהוי ספק שמא בגרירתו לא יעשה גומא אבל בספק דעבר כמו הכא, דאם יש בקדרה
בלוע בשר וחלב דחיתוי זה ודאי יתבשל אלא דהספק הוא שמא אין בו בליעת בשר וחלב, זה מקרי
פסיק רישיה. ושוב כתב הגרע"א דמדברי הטו"ז הנ"ל מוכח דגם בכהאי גוונא
לא הוי פסיק רישיה עיי"ש.
והעולם מפרש זאת עפ"י מה שחקר הג"ר
אלחנן זצ"ל בגדר פסיק רישיה [בקו"ש כתובות ו' ע"א אות י"ט],
די"ל דדינא דפס"ר הוא דין בכוונה, שמתוך שהפעולה בודאי תיעשה,
נחשב כמכוון לזה באמת, וא"כ הרי בודאי תלוי זה בידיעתו שיש כאן פסיק רישיה [וכ"כ
שם בקו"ש להדיא בתוך לשונו ע"ש] – וזו שיטת הט"ז. אולם להצד השני שבקו"ש
[וכן הוא בחי' רבי שמעון כתובות סי' ד' עיי"ש], שהוא דין במעשה, שכל ששני
התוצאות תלויין זו בזו, ויש פס"ר שכל שיעשה תוצאה אחת, ממילא יעשה התוצאה השניה,
עד שלכן דיינינן שכוונתו לעשות התוצאה האחת, נדונה ככוונה לעשות גם התוצאה השניה
אף דאיהו לא כוון לה, כבר יש לומר דגם כשלא ידע שיש כאן פס"ר, כל שכלפי שמיא גליא
שיש כאן פס"ר נחשב כמכוון – וזו שיטת רעק"א [עי' חי' רבי שמואל כתובות
סי' ז', ספר היובל אהלי יעקב עמ' שט"ז, קובץ מקבציאל לב עמ' תס"ח, קובץ
מתוך האהל עמ' תכ"ו, ישורון ט"ו עמ' תקצ"ט, חדות מרדכי אפוליון עמ'
נ', יד אשר גליק כריתות עמ' קפ"ט].
והנה, רעק"א דימה בין המקרה של סגירת התיבה שאולי זבובים
נמצאים בו לבין בישול קדירה שאולי יש בה בשר וחלב, וכתב שלדעת הט"ז
שהתיר סגירת התיבה גם הבישול יהיה מותר, משום ספק פס"ר על לשעבר. והקשה בשיעורי רבי גרשון
[כתובות עמ' מה וכן בס' משנת רעק"א עמ' רמ"ג], שאינו ברור מה השייכות של
דברי הט"ז בסגירת תיבה למקרה של בישול בשר בחלב, דהא דבר שאינו מתכוין היינו לא
שהוא אינו מתכוין לאיסור אלא שאינו מתכוין למעשה. וא"כ בשלמא התם בדברי הט"ז
דהוי ספק אם זה מעשה צידה בכלל, כה"ג אפ"ל דליכא כוונה על המעשה משא"כ
הכא דהוי מעשה בישול ודאי, דבודאי יש בו משהו בלוע, אלא הוי ספק מהו, אי הוי בשר בחלב,
דכה"ג הוי כמו אדם המבשל להדיא חלב עם דבר שהוא ספק בשר, דבודאי איכא כוונה על
המעשה וצ"ע עכ"ד. אלא שרעק"א נקט לדבר פשוט דאינו מחתה לצורך בישול
הקדירה וכדכתב רע"א "הא אינו מתכוין לבשל רק לחתות באש". ועי' עוד
בס' משנת רעק"א דברים נפלאים בנד"ד ותרווה נחת.
ובטל נתן הסביר החילוק בין ספק אלהבא לספק אלשעבר,
דבספק אלהבא מוקמינן אחזקתיה ואמרינן דכשם דעד השתא לא נעשה איסור גם להבא לא ייעשה
איסור וכגון בגורר כסא וספסל אמרינן דכמו דעד השתא לא נעשה חריץ גם להבא לא ייעשה חריץ,
אבל בנדון חשש בישול בשר בחלב הנ"ל שהספק הוא על לשעבר ליכא כלל חזקה שלא היה
בשר וחלב דשמא כבר איכא שם בליעת בשר וחלב והוי ליה כשאר ספק דאורייתא דאזלינן לחומרא
עכ"ד. ועי' עוד בשו"ת
יביע אומר [ח"ג סי' כ' אות י'], ח"ד [סי' ל"ד אות ט"ז], ובס'
איילת השחר [כתובות ה:].
"ועץ
הדעת טוב ורע" [בראשית
ב,ט]
כתב הספורנו - טוב ורע, לבחור הערב
אף על פי שיזיק, ולמאוס הבלתי ערב אף על פי שיועיל עכ"ד. וכאן הבן שואל, מדוע
בר דעת יבחר בערב אף על פי שמזיק? אלא מכאן רואים את הכח הגדול של התאוה. דוגמה
קלאסית – הסיגריה. אדם מכניסה לפה מתוך ידיעה ברורה שסופה מר מאד. המוות הנגרמת על
ידה היא רק הבעיה האחרונה והתחנה הסופית, אבל בדרך שהיא סוללת לקראתה יש אין-ספור
תחנות מכאיבות ומצערות. ואעפ"כ האדם משלשל מכיסו דמים רבים כדי להשיג הנאה
רגעית שתוצאתה היא ... דמים רבים. אין זה אלא שאדם מדחיק מתודעתו את המציאות
הברורה על מנת למצות את מיטב העונג מהסם הממית הכל-כך נפוץ במחננו. השם ישמרנו
מתאוות וממחלות וממחלת התאוות.
שבת שלום
ואורות אין סוף!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה