|
אורות הגבעה סוכות
לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא
שליט"א לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה בחסות: מכון "אהבת נצח" ייעוץ זוגי יעיל ורגיש. מחירים מסובסדים. חינם
למעוטי יכולת. עברית ואנגלית. 0527175264
מגו וראוי לשבעה
|
ב
|
גמרא סוכה [דף ז'] נאמר: "סיכך על
גבי מבוי שיש לו לחי, כשר". ופירש"י בשבת ולא בחול, דמגו דהוה דופן לשבת
למיהוי רשות היחיד, הוה דופן לענין סוכה. וכתב ע"ז הרש"ש וז"ל בס' ברכת
אברהם רצה לומר דלר"א ולר"י דבעו סוכה הראויה לשבעה ימים לקמן [כ"ג.
כ"ז:] פסול בזה אף בשבת [דאינו ראויה לשבעה, ובהכרח שלדעתם סוכה כזו שמוכשרת
רק בשבת פסולה כל שבעה]. ואני אומר, קו"ח, מה מחיצות הפסולות מחמת עצמן, מהני
מגו לאכשרינהו, שאינן פסולות רק מחמת אינן ראויה לשבעה, לא כש"כ עכ"ל
[וכך הקשו בערוך לנר, משיב דבר, בקהלות יעקב מקרלין ועוד ועוד. ויש ראשונים שנקטו
שהסוכה כשרה לכל החג, וממילא אין כאן התחלת קושיא].
המורם מדברי קדשו, דמגו דשבת מכשיר את הסוכה
לאו דוקא בחד פסול בעצם המחיצה, כי אם אף בעוד פסול שאינה ראויה לשבעה.
לפי"ד ביאר הג"ר ירוחם
ווארהפטיג זצ"ל [אמרי ירוחם עמ' ל'] הא דאיתא באו"ח סימן תרל"ה ברמ"א
שם וז"ל ואין לעשות הסכך קודם שעשה הדפנות. ופירש שם הט"ז, הטעם הוא, דכתיב
חג הסוכות תעשה היינו הסכך בשעה שאתה עושה, יהיה נעשה לשם צל, דהיינו אהל. וכל שאין
מחיצות אלא גג לחוד, אין קרוי אהל, כדאיתא לענין שבת בסימן שט"ו. ואם יעשה אח"כ
המחיצות הוה משום תעשה ולא מן העשוי, והילכך המקדים סכך לדפנות הסוכה, פסולה. וכתב
ע"ז העמודי אור [סימן לט] וז"ל לענ"ד נ"ל להביא ראיה ברורה דבקדם
דפנות כשרה בדיעבד, מההיא סכך על גבי מבוי לו לחי דכשרה לשבת שבתוך החג ופסולה לשאר
ימי החג, דמגו דהוה דופן לשבת הוה דופן לסוכה, והא מגו זה בא בשבת דהסכך קדם, ומ"מ
מתכשרה הסוכה בהכי, ודוק היטב עכ"ל. והנה לפי דברי הרש"ש הרי ליכא שום ראיה,
דאמנם המקדים סכך לדפנות בכל מקום פסולה הסוכה, משא"כ כאן בנדון זה, הרי כמו שהמגו
דשבת מכשיר את הפסול דעצם המחיצה ואת הפסול דאינה ראויה לשבעה, כמו כן מכשיר המגו את
הפסול של קדימת סכך לדפנות. אלא שרבים וכן שלימים [אורח מישרים עמ' של"א,
הסטייפלער בקובץ 'אותיות למשה' סי' א', גור אריה יהודה זעמבא סי' י"ח, מועדים
וזמנים ח"א סי' צ"ז ] הקשו על הרש"ש דהרי רק לענין אם יש כאן שיעור
דופן או לא, ע"ז אמרינן מיגו דנחשב דופן לענין שבת, נחשב נמי לענין סוכה אבל לא
לענין שאר פסולים.
וקושית העמודי אור תירץ [שם באמרי
ירוחם] דלכאורה אמאי הקשה רק זאת שהקדים סכך לדפנות, הרי עד שבת הסוכה לגמרי לאו סוכה
ע"י שתי מחיצות גרידא אף עם הלחי ובא יום השבת נעשה סוכה כשרה ע"י דין המגו,
הרי מלבד הפסול של תעשה ולא מן העשוי, הרי איכא עוד פסול של סוכה הנעשה מאליה. בעל
כרחך לומר, דהא במציאות ממש עשה הדפנות קודם לסכך ובשעת עשייתו ידע מעיקרא שעל יום
השבת תהא הסוכה כשרה לשבת שבתוך החג, והוה כמו כל סוכות בעלמא שעושה הסוכה לחג הסוכות,
אלא כל הסוכה דעלמא עושה על כל ימי החג, וסוכה זו עושה רק ליום השבת שבתוך החג אבל
עשייתו בעצם היו הדפנות קודם לסכך, ואין שום דמיון לדינא של הט"ז של המקדים ממש
סכך קודם לדפנות ודו"ק. [וה'עמודי אור' יענה שאין כאן דפנות במציאות ממש, כי
הם אינם כשרים בשאר הימים, ולא יועיל מה שבדעתו להשתמש בהם רק לשבת].
ובקושיית הרש"ש תירץ המרחשת [סי'
ט"ו וכיוונו לדבריו בעל הציץ אליעזר זצ"ל בספרו הלכות מדינה עמ'
רמ"ד, וב'הפרדס' ח"א חוברת ו'-ז' עמ' ח' ] דהא דבעינן סוכה הראויה לז', הוי
דוקא לענין הסכך, שכל סוכה הנזכר בכתוב, סכך משמע, ודוקא בעושה סוכה ע"ג בהמה
שאינו יכול לעלות עליה ביו"ט, גם סכך הסוכה הוא בפסול, שכל הסוכה והסכך עומדת
בפסול משא"כ כאן בשבת יש כאן מחיצות שלמות אלא שאינן ראויות לאחר השבת אבל הסכך
ראוי וכשר לכל שבעה, ובמחיצות לא בעינן כלל שיהיו ראויים לכל שבעה, דחג הסוכות בסכך
הוא דכתיב ולא במחיצות עכ"ד. אבל רבות דנו בחידושו זה, ובין היתר העירו מדברי
הרמ"א [תר"ל א'] שסובר שדין ראויה לשבעה מתייחס גם לדפנות.
ועינא דשפיר חזי בס' ברכת מרדכי
[סוגיות סי' פ"ט וכ"כ ב'נתן פריו' עמ' מ"ה] שתירץ, דרגילים ללמוד שהמיגו
מעתיק את הכשרן של המחיצות, היינו שמתוך שהתחדשו 'מחיצות' לענין שבת, מהני הדבר
להיות מחיצות אף לענין סוכה.
אך זה כידוע צ"ע, דהלא בסוכות 'דפנות'
הוא דבעינן, ומאי שיאטיה 'מחיצות' של רשויות ל'דפנות' של סוכה. ונראה, דיתכן שהמיגו
הוא דין שנאמר בסוכה ולא במחיצות, היינו שמצד המחיצות לא התחדש מאומה, אך אדרבא,
זהו שהתחדש, שכשם שמחיצות אלו כמות שהן מתירות את המבוי או את הביראות, היתר והכשר
זה עצמו יחול ויתיר את הסוכה. אבל הא מיהת, שאף לאחר המיגו, לא התחדש מידי במחיצות
כשלעצמן לענין הסוכה, אלא אך בסוכה הוא שהתחדש שהיא ניתרת ומתכשרת על ידי מחיצות
אלו [שמצד עצמן נשארו כמות שהן מחיצות של שבת].
אשר לפי זה, הלא מובן היטב, דשפיר שייך
להתיר ולהכשיר מכח מיגו זה גם את הסוכה שאינה ראויה לשבעה, שהרי כאמור הך דינא דראויה
לשבעה הוא דין שנאמר בסוכה, ועל זה הוא דשפיר קאמרינן, דמיגו שחייל במבוי ובביראות
היתר והכשר על ידי הלחי והפסין, הוא הדין שהסוכה הקיימת במבוי ובביראות אלו אף היא
ניתרת ומתכשרת על ידי הלחי והפסין, גם אם אינה ראויה לשבעה, שהרי היתר והכשר זה עצמו
פועל במבוי ובפסין ללא תנאי איזה שהוא אף לא זה של ראוי לשבעה, והם הם הדברים בביאור
דברי הרש"ש.
והוסיף שם לתרץ את קושיית העמודי אור
[שע"י המיגו, הקדים את הסכך לדפנות והוו"ל פסול דתעשה ולא מן העשוי].
ונראה שהסכך לא קדם לדפנות, שכן בשלמא כדנימא שהדין מיגו פועל במחיצות, שפיר מובן שרק
לאחר שחלה בהן תורת מחיצות, רק לאחר מיכן הוא דהוכשרה גם הסוכה, מה שאין כן כדנימא
שהדין מיגו פועל הוא ישירות בסוכה, הלא מעולם לא קדמה הסוכה [או הסכך] למחיצותיה
עכ"ד עיי"ש.
עוד תירצו קושיית הרש"ש [בברכת
משה דרוק עמ' שצ"א, שו"ת תורת חסד או"ח סי' מ"ג אות ה', בס'
זית רענן הלכות הכשר ד' מינים ז,ט, בס' נתן פריו עמ' מ"ה, הגרנ"צ פינקל
זצ"ל בקובץ יד אליעזר ח"ה עמ' קי"ג, מועדים לישראל שכטר עמ' כ',
מנחת רפאל פרצוביץ סי' י"ג], משל למה הדבר דומה, שאומר לחבירו שיחריב לו את סוכתו
אחרי שיבנהו, אטו נחשיבה לאינה ראויה לשבעה? הרי ראויה היא ורק ריעותא מן הצד היא
דאיכא, וה"נ הרי מה שהוא דופן לשבת הוא משום דבא השבת ונותן עליו חשיבות של דופן
ואילו היה שבת בכל ימי השבוע היה כשר בכל ימי השבוע, ובכגון דא, ליכא חיסרון שאינה
ראויה לשבעה, דאין כאן חסרון בעצם החפצא של הסוכה, משא"כ העושה סוכתו
ע"ג בהמה, שביו"ט הסוכה פסולה, ויש כאן חסרון בעצם החפצא ודוק.
ובמשים חפשי ראיתי להג"ר צבי
יהודה אדלשטיין זצ"ל [אסיפת שמועות עמ' קס"ד] שתירץ, דהדין מחיצה שעושה הלחי
על כל הדופן הוא גם בחול, רק היא ההלכה דלחי הוי מחיצה ברוח ג', והויא מחיצה בין בשבת
בין בחול, אלא דבסוכה יש הלכה מיוחדת דצריך טפח דוקא, וזה נוגע לקיום המצוה דסוכה אבל
בגוף הדפנות לא נתחדש שום דבר בחול, ואין זה כמו שנפלה המחיצה. והפירוש של המיגו הוא,
דכמו דהוי דופן לענין שבת ונקרא שם ג' מחיצות לענין דיני רשה"י, הוי דופן ושם
ג' מחיצות לענין קיום מצות סוכה אבל גם בחול יש ע"ז שם ג' מחיצות ורק בסוכה לא
מהני ג' מחיצות כאלו מחמת ההלכה דבעינן דוקא טפח ואינו נקרא מחמת זה אינה ראוי' לז',
דאין זה חסרון מציאותי רק חסרון משפטי עכ"ד.
ואנכי חזון הרביתי בשו"ת בנין
שלמה [סי' מ"ו] שתירץ דסוכה שאינה ראויה לז' מקרי שאינו יכול להכנס בה כל ימות
החג כגון אם עשה הסוכה ע"ג בהמה או שעשה אותה עראי כ"כ שידוע שתפול בתוך
החג, וכה"ג פסולה משום דאפילו דירת עראי לא מקריא, דלכל הפחות בעינן שיהא יכול
לדור בה ז' ימים אבל בסיכך ע"ג מבוי, דהסוכה בעצמה ראויה לז', רק שאינה
כשרה וזה לא אמרו חכמים כלל דלא אמרו רק סוכה שאינה ראויה לז' פסולה אבל סוכה שאינה
כשרה לז' לא אמרו כלל, וזה נ"ל פשוט וא"צ לפנים.
ובמשנת רעק"א [לורנץ סי'
כ"ג] הרחיב באר עפ"י הסוגיא בדף כ"א בדין הסומך סוכתו בכרעי המיטה דר'
יהודה פוסל. ושיטת רש"י דס"ל לר' יהודה, דסוכה דירת קבע בעינן וסוכה שע"ג
המיטה כיון דמטלטלת עם המיטה ל"ה כה"ג שם דירת קבע. ומבואר שם, דבאופן שהסכך
נסמך ע"ג יתידות ורק חיבר דפנות הסוכה למיטה, דהסוכה כשירה. וכתב רש"י "משום
דיש קבע לסכוך", והיינו דהגם דדפנות הסוכה ל"ה קבע דהרי מטלטלות ע"י
המטה, מ"מ כיון דהסכך קבוע ע"ג יתידות ויש קבע לסכוך הסוכה כשירה. ולכאורה
הדברים צריכים פירוש וביאור, דהרי סוכה צריכה גם דפנות וכיון דר' יהודה ס"ל דסוכה
דירת קבע בעינן היאך סגי בזה שהסכך קבע והרי סו"ס הדפנות עראי, ואין לפנינו דירת
קבע. והפשוט בזה דיש לחלק בין עיקר הסוכה לבין תנאי הכשר הסוכה, והיינו דיסוד ענין
סוכה הוא "דירה" קבע או עראי. ובאמת שבסכך לחודא ג"כ הוה עלה שם דירה,
דהא דפנות ילפינן לה מיתורא דקראי דבסוכות ולולא האי דרשא היתה הסוכה כשירה ע"י
הסכך לחודא, ושפיר י"ל דגם לאחר המילף דבעינן בסוכה דפנות, עיקר שם הסוכה הוה
הסכך, והדפנות הוו רק תנאי ודין מסוים בהכשר הסוכה. והנה לר' יהודה דס"ל דסוכה
דירת קבע בעינן לא מצאנו לזה מילף מקראי או מהלממ"ס אלא קים ליה לר' יהודה מסברא
דבעינן שיהא בסוכה שם דירה גמורה, [ואפשר דהוא מדרשא דתשבו כעין תדורו ודרך לדור בדירת
קבע] וממילא כל שהסכך יש לו קבע, שפיר הוה עליה שם דירת קבע ומה שהדפנות הוו רק עראי
לא אכפת לן דשם דירה שייכא גם זולת הדפנות. ועיין ברש"י ריש סוכה "ועל שם
הסכך קרויה סוכה". וכן ברש"י י"ב א' במשנה "דכל סוכה הכתוב סכך
משמע דדופן לא איקרי".
ולפ"ז נראה דגם לענין הא דבעינן סוכה
הראויה לשבעה, יסוד הדבר הוא בשם "דירה" דכל דלא ראויה לשבעה ל"ה שם
דירה לענין סוכה, והתורה הצריכה שיהא לו דירה של סוכה לכל החג, והכרח לזה, דצ"ע
מ"ט סוכה ע"ג בהמה חשיבא דאינה ראויה לשבעה, והרי הסוכה בעצמותה כשירה גם
בשבת ורק דאיסור שבת גורם שאסור לעלות לה. אולם לענין הכשר הסוכה, וקיום מצותה גם בשבת
הסוכה כשירה וכדכתב רש"י במשנה [כ"ב ב'] "ואף ביו"ט אם עבר ועלה
יצא ידי חובתו" - אלא ביאור הדבר, דדירה היינו שראויה לדור בה ולעלות אליה, וע"ג
בהמה דא"א לעלות לה בשבת, ל"ה עליה בשבת שם דירה, ולכן ס"ל לר' יהודה
דפסולה, דהוה דירה שאין ראויה לשבעה דבשבת ל"ה עליה שם דירה.
ומעתה יש לומר, דבדפנות שאין ראויות לשבעה
ל"ש כלל פסול סוכה שאין ראויה לשבעה דכיון שהסכך ראוי לשבעה, נמצא דכשאנו דנים
על שם הדירה של הסוכה הוה סוכה הראויה לשבעה, דהרי הסכך קיים וראוי לדור בו כל שבעה
ומה שהדפנות יהיו בטלים תוך שבעה ותהא הסוכה פסולה לא אכפת לן, דבדין סוכה הראויה לשבעה
לא נתתדש דבעינן שתהא ראויה "לקיום" מצותה לשבעה אלא רק בעינן שתהא עליה
שם "דירה" לשבעה, וכל שהסכך קיים לשבעה, שפיר הוה עליה שם דירה לשבעה, וכשם
דלר' יהודה דבעינן בסוכה דירת קבע, סגי בזה שהסכך קבע ולא אכפת לן שהדפנות עראי, ה"נ
הא דבעינן סוכה הראויה לשבעה יסוד הדין שתהא עליה שם דירה לשבעה וסגי בזה שהסכך ראוי
לשבעה, ולפמשנ"ת הא דכתב הריטב"א דסוכה שנופלת ברות מצויה דל"ה סוכה
הראויה לשבעה היינו דנופלת הסוכה כולה ול"ה דירה הראויה לשבעה אבל אם רק דפנות
הסוכה נופלות ברוח מצויה ליכא למיפסל משום שאינה ראויה לשבעה אלא דיהא בזה פסולא אחרינא
דכל מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה ל"ה מחיצה, וכאמור בסוגיא בסוכה כ"ד ב',
ולפ"ז ל"ק ממיגו דלחי ובפסי ביראות דכשירה הסוכה רק בשבת ולא אמרינן דפסולה
משום סוכה שאינה ראויה לשבעה עכ"ד.
אולם עדיין יש לדון בתירוץ זה
עפ"י מש"כ בס' שערי יצחק [לגר"י פלקסר סוכה סי' ט"ז] דהרי שיטת הרמב"ם [בפ"ו מהל'
סוכה הט"ו] דגם עצי סוכה [כולל הדפנות] אסורים בהנאה אע"ג דילפינן מקרא דחג
הסוכות וכן בעוד מקומות כתבו ראשונים כן, וא"כ אין זה מוסכם דלא בעינן דפנות
הראויות לשבעה. [א.ה. הגר"א עוזר שליט"א העיר מדברי הגר"ח שביאר
ברמב"ם שהאיסור הנאה שייך לתורת 'מצוה' שבסוכה ולא לתורת 'סוכה' שבה. כלומר, דודאי
הדפנות אינם מעיקר שם 'סוכה' שבסוכה אבל ודאי הדפנות בכלל החפצא דסוכה, והך דינא
דחל שם שמים על הסוכה, מישך שייך לחפצא דמצוה ולאו דוקא לעיקר שם סוכה עכ"ד.
וא"כ אולי לא בעינן דפנות הראויות לשבעה גם לדעת הרמב"ם]. עוד העיר שם
מהסוגיא בדף ב. - ורבא אמר מהכא 'בסוכות תשבו שבעת ימים' אמרה תורה כל שבעת הימים צא
מדירת קבע ושב בדירת עראי וכו' ופירש"י שבעת ימים סוכה של שבעה ותו לא דהיינו
עראי ודייה במחיצות קלות עכ"ל רש"י. אתה הראית לדעת, דילפינן מקרא
דסוכות, ובכל זאת דרשינן קרא על הדפנות עכ"ד השערי יצחק. ועי' שהציע פירוש
חסידי-מקורי לקושיא, עפ"י האבני נזר, ששבת היא בעצם יום נצחי ['מנוחת מרגוע
ולא מנוחת עראי', כדברי רש"י] אלא שבמוצאי שבת נפסקת, וא"כ סוכה הראויה
לשבת בלבד, נחשבת ראויה לשבעה [וגם לנצח] עכ"ד ודפח"ח. ובאמת יסוד
התירוץ של הס' משנת רעק"א נמצא במרחשת שהבאנו לעיל ורבים ירו בו חיצי
השגותיהם. ותירוץ ה'בנין שלמה' נראה לי להסביר יותר על דרך מה שהבאתי לעיל בשם
הספר אסיפת שמועות שהחיסרון הוא משפטי ולא מציאותי שגם בחול יש שם דירה על הסוכה
אלא שאינה כשרה משום שאין בדופן השלישי טפח, כנלע"ד הנטושה ורטושה.
ועוד כתבו רבים בקושיא זו, עי' בקובץ
אור תורה [לונדון תרצ"ד עמ' כ"ד], בינת ציון [רוזנטל סי' ח'], ברכת
אברהם [סוכה עמ' ל"ב], דובב מישרים [ח"ג סי' י"ג] ועוד ועוד ועוד
וחדל לספור כי אין מספר.
ומענין לענין באותו הענין: כתוב בגמרא
שם [סוכה ז], אמר רבא, וכן לשבת, מגו דהוי דופן לענין סוכה, הויא דופן לענין שבת. פירש"י
אע"פ שצריך לשבת, שלש מחיצות ליעשות רשות היחיד, שבת של סוכות מותר לסמוך על מחיצות
הסוכה אם עשה ברשות הרבים סמוך לפתחו סוכה דאין בה אלא שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח,
מכניס ומוציא הימנה לביתו, ואע"ג דבשאר שבתות לא משתרי, אי נמי בשאר מחיצות שאינן
של סוכה לא משתרו בהכי, לשבת דסוכה שריא, דמגו דההוא טפח אגמריה רחמנא למשה במחיצות
סוכה דליהוי ליה דופן שלימה לסוכה, הוי דופן נמי בשבת דסוכה לענין שבת עכ"ל.
והקשה הר"ן, דנימא איפכא, מגו לחומרא,
דמגו דלא הויא דופן לגבי שבת, לא הויא דופן לענין סוכה. ותירץ בס' ציונים לתורה [להג"ר יוסף ענגל ז"ל
כלל א'], דמגו שייך רק בחיוב לומר דמגו שיש לו שם דופן לסוכה, יש לו שם דופן לשבת אבל
בשלילה לא שייך מגו, לומר דמגו דאין לו שם דופן לשבת יסתלק ממנו שם זה גם לסוכה, דמה
שהוא נעדר שם דופן אין בכחו לגרור אחריו שום דבר שרק מציאות השם יכול לגרור אחריו ולעשות
מגו אבל לא השלילה וההעדר שהרי ההעדר הוא דבר שאיננו נמצא כלל ומה יהיה הגורר והעושה
את המגו עכ"ד.
ותבט עיני ב'נתן פריו' [סוכה עמ'
מ"ג] שהוסיף שסברא זו מבוארת בשיטה מקובצת בבא מציעא ח, אהא דאמרו שם בחרש
ופיקח שהגביהו מציאה, 'מתוך שלא קנה פקח - לא קנה חרש'. והקשה בשטמ"ק, דבשלמא
מגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני שייך שפיר אבל מתוך שלא זכה הוא לא יזכה גם חבירו לא שייך
שפיר עיי"ש. ובס' ציונים לתורה ציין שם לגמרא ב"מ הנ"ל אבל לא הביא
מדברי השטמ"ק.
וכעין סברא זו מצינו בשו"ת חתם סופר
[או"ח סי' קט"ז] שהביא מהגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל ליישב קושיית התוס'
[גיטין כ"ג], שהקשו דאמאי נכרי אינו נעשה שליח להביא גט משום דלא הוי בר היתרא,
ותיפוק ליה משום דאינו בר שליחות. ותירץ הגרע"א על פי מה שכתב המג"א [סי'
תמ"ח סק"ד בשם משאת בנימין סי' צ"ו] דנכרי לנכרי נעשה שליח מן התורה
משום דקרינן ביה 'גם אתם' שיהיה המשלח והשליח שוין. והנה בס' אבן העוזר [או"ח
סי' קפ"ט] השריש דלענין שליחות בעינן רק דומיא בחד צד או שיהיה ישראל ואע"פ
שאינו בן ברית כמו מומר או שיהיה בן ברית אף שאינו ישראל וכגון עבד כנעני דסגי שיהיו
דומים בחד צד, א"כ לפי זה נכרי נעשה שליח למומר דהא שוה ליה בחד צד, שהרי שניהם
אינן בני ברית והיה ראוי שייעשה נכרי שליח לגט מומר, ומשום הכי הוצרך הש"ס לומר
טעם אחר דלאו בר היתרא הוא וא"כ נכרי פסול לשליחות בגט גם למומר עכ"ד הגרע"א
ז"ל. והשיב על זה החתם סופר ז"ל דאע"ג דנכרי לנכרי נעשה שליח לדעת משאת
בנימין, היינו משום שהם שוים ממש אבל נכרי למומר ולעבד לא נעשה שליח כי הם חלוקים זה
מזה בישות הדבר ושוים רק בהעדר ר"ל דזה ישראל והנכרי אינו ישראל, ושיווים אינו
אלא בהעדר ששניהם נעדר מהם שם בני ברית ואין שיווי ההעדר משווה את החילוק שביניהם בישות
והויה עיי"ש, והרי זה כסברת ספר ציונים לתורה דההעדר אינו גורר אחריו דבר שני
כיון שאין שוויות לשני דברים שהן העדר עכ"ד הנתן פריו.
ומצאנו סברא זו גם במקומות אחרים, וכפי
שהביא הגרמ"א עמיאל בס' 'המדות לחקר ההלכה' [ח"ב עמ' קנ"ז מדת
'שלילה והעדר'], למשל קי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל כשיש לו שותפות בגויה
יכול לאסור כמבואר בחולין [מ"א ע"א]. ועיין ברש"י שם שדעתו דהוא אוסר
גם את חלקו של השני [ולא כתוס' שפירשו שהאיסור הוא רק משום מדומע] וע"כ משום דחלק
האיסור גורר גם את ההיתר ומדוע אין אומרים את ההיפך? אלא משום דאיסור והיתר המה בבחינת
דבר והעדר הדבר, כי דין ההיתר אינו דבר אלא העדר הדבר, זאת אומרת שההיתר הוא רק העדר
האיסור, שכל מושג ההיתר הוא שאין בזה שום דין מיוחד, וממילא הוא מותר, אבל האיסור
הוא מציאות חיובית ולכן הוא תופס את ההיתר ולא להיפך.
וככה ג"כ קדשים וחולין הם בבחינת דבר
והעדר הדבר, דין הקדשים, זהו הדבר, והחולין העדר הדבר, וכשאין דין הקדשים, ממילא הוא
חולין. באופן שגם את החולין אנו תופסים במושג של העדר דין מיוחד אבל כמובן שלא נתפוס
את הקדשים במושג של העדר חולין. ובשביל כך יש דין של "פשטה קדושה בכולה",
ואם אמר "רגלה של זו עולה, כולה עולה". ואפילו מי שחולק על זה, מודה כשמקדיש
אבר שהנשמה תלויה בה שפשטה קדושה בכולה כמבואר בקדושין [ז ע"א], ומדוע לא נאמר
להיפך שפשטו חולין בכולה? אלא ג"כ כנ"ל שאין העדר הדבר יכול לגרור את הדבר,
מפני שזהו תרתי דסתרי, כי ההעדר לא יכול לגרור.
וזהו ג"כ המושג של 'אקבע איסורא' שאף
למ"ד שעל חתיכה אחת לא מחייבים אשם תלוי, בכ"ז חייבים על חתיכה אחת משתי
חתיכות מטעם דאיקבע איסורא. וככה פשיטא להו להאחרונים שאף להרמב"ם ושאר ראשונים
שסוברים שספיקא דאירייתא מה"ת לקולא, בכ"ז מודים בחתיכה אחת משום איקבע
איסורא, ולכאורה מכיון שאיקבע איסורא, ג"כ איקבע היתירא? אלא מפני שאיקבע נאמר
על דבר ולא על העדר הדבר כמובן עכ"ד ועיין מה שהאריך שם מאד במדת העדר ושלילה
על הרבה היבטיה וגווניה. [ואולי זה גם סוד הדבר שדבר טמא הנוגע בדבר טהור מטמא
אותו ולא אומרים שהטהור יטהר את הטמא, ש'טומאה' היא ישות ואילו הטהרה היא העדר
טומאה, ואין בכח העדר לגרור אחריו.]
חג שמח
ואורות אין סוף!!!
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה