|
אורות הגבעה
ראש השנה-
עניני תשובה
לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא
שליט"א לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה בחסות: מכון "אהבת נצח" ייעוץ זוגי יעיל ורגיש. מחירים מסובסדים. חינם
למעוטי יכולת. עברית ואנגלית. 0527175264
ה
|
פעם נדון בשאלה המרתקת בגדר אונס לעומת
שוגג, והמסתעף. הרבה מקורות שאבנו מקובץ אור ישראל [מ"ו] שהוקדשו לנושא כמה
מאמרים חשובים. כדרכנו, אין אנו מתיימרים להקיף את הענין הרחב אלא להטעים טעימה
קלה לגרות את התיאבון הרוחני לעוד ועוד.
בשו"ע [יו"ד סי' קפ"ה] כתב
הרמ"א דאם שימשה שלא בשעת וסתה ומצאה אחר התשמיש דם אפי' על העד שלו מקרי אונס
אפי' לא בדקה תחילה ואינם צריכין כפרה לא הוא ולא היא [מרדכי והרא"ש כלל כ"ט
בשם מהר"מ וכו' עיי"ש].
ובחידושי הרז"ה מהגאון ר' זאב וואלף
אלעסקר ז"ל הניח דברי הרמ"א בצ"ע ממה ששנינו נדה [י"ב ע"א]
בעי מיני' ר' אבא מרב הונא, אשה מהו שתבדוק עצמו כשיעור ווסת אחר תשמיש כדי לחייב בעלה
חטאת ע"כ, הרי דאם מצאה דם אחר תשמיש מיד חייב חטאת ולא מקרי אונס משום דהיה לה
לבדוק קודם תשמיש ואע"ג דלבעלה לא בעיא בדיקה מ"מ לאו אונס הוא אלא שוגג
כיון דאפשר בבדיקה. ודומה ממש להא דתנן ביבמות דף [פ"ז ע"ב], שאם נישאת ע"פ
שנים ואח"כ בא בעלה חייבת בקרבן. ופי' רש"י ואין זה אונס להפטר מקרבן דאיבעי
ליה לאמתוני עכ"ל. הרי דאע"פ דמן הדין א"צ להמתין, מ"מ שוגגת היא
ולא אונס, וה"ה הכא נמי. והא דמבואר בשבועות [י"ח ע"א] דכשאינה סמוך
לווסתה [וראתה דם] אנוס הוא, שם מיירי דבדקה עצמה לפני תשמש וכמבואר מהלשון היתה משמשת
עם הטהורה דהיינו בה' הידיעה דהיא טהורה וודאי דבדקה עצמה וע"כ מקרי אונס משא"כ
בלי בדיקה מקרי שוגג ודלא כהרמ"א עכתו"ד.
ודבריו מובאים בתשובות נודע ביהודה [חלק
יו"ד מהדורא תנינא סי' צ"ו] והאריך לחלוק עליו ותו"ד דלא מיבעי' לפי
מה שסובר הרמ"א [בסי' קפ"ד סעי' א' ובסי' קפ"ו] דאשה שיש לה ווסת אין
לה לבדוק לפני תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופורש. הרי דחכמים מיחו בידה שלא תחמיר ולבדוק,
שפיר מקרי אונס, דלא היה אפשר לה לבדוק ולעשות שלא ברצון חכמים. אלא אפילו לשיטת הרמב"ם,
דסובר דמותרת לבדוק קודם תשמיש, מ"מ מקרי אונס כיון דמדינא א"צ לבדוק. וראי' לדבר, מדברי התוס' ביבמות [דף ל"ה ע"ב
בד"ה ונמצאת מעוברת] דכ' דהא דתנן שם הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת דחייב קרבן
דאיירי תוך ג' חדשים, דאי לאחר ג' חדשים, אמאי חייב קרבן, כיון דרוב נשים עוברן
ניכר לשליש וזה הואיל ולא הוכר עוברה, מאי הו"ל למעיבד. וכה"ג אמרו בשבעות
[דף י"ח] פרט לאונס גבי שלא בשעת וסתה עכ"ל וכ"ה ברמב"ן בחידושיו
שם וכ"ה בריטב"א ובמאירי. הרי בזה דאחר ג' חדשים כיון דמדינא מותר לייבם,
אעפ"י דאם היה רוצה להמתין היה יכול להמתין נחשב אונס, א"כ כמו"כ כאן
כיון דמדינא א"צ בדיקה אעפ"י דיכולה לבדוק עדיין מקרי אונס.
אולם מ"מ צ"ע מאי שנא מבנישאת
ע"פ שני עדים ואח"כ בא בעלה שחייב בקרבן? וכ' הנו"ב וז"ל והנלענ"ד
לחלק, דשאני ניסת ע"פ עדים אף שמותרת להנשא על פיהם, מ"מ אונס זה ע"פ
טעות הוא, שהרי באמת העידו בשקר והעדים הטעו אותה בשקר, לכן מיחשב הדבר טעות ושגגה
ולא אונס, משא"כ שימשה שלא בשעת ווסתה שהיא מותרת לשמש ואין כאן טעות רק ע"פ
דין תורה היא מותרת לשמש. וכן אשה שנתייבמה אחר ג' חדשים אפי' נמצאת אח"כ מעוברת
הרי ע"פ הדין היה מותר לייבמה שרוב נשים עוברן ניכר לשליש ימים והרי התורה אמרה
אחרי רבים להטות, ומן התורה אזלינן בתר רובא נמצא שהאונס של היבום הזה לא היה ע"פ
טעות, ובזה ניחא ג"כ שיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב קרבן אף שהוא אונס, שהרי
כתיב ע"פ התורה אשר יורוך מ"מ אונס זה ע"פ טעות בא, שהב"ד טעו
בהוראה לכך מיחשב שגגה עכ"ל. ועיין בס' בית מתתיהו [הירשמן נדה סי'
י"א].
אתה הראית לדעת שיש מחלוקת הפוסקים בנידון זה, דבעל חידושי הרז"ה סובר דכמו בניסת
עפ"י עדים נחשב שוגג דהיה לו להמתין א"כ כמו"כ בכל אופן שהי' אפשר למנוע
איסור ע"י בדיקה ובירור או המתנה שפיר נחשב שוגג. והנו"ב חולק וסובר דבמקום
דמדיני תורה מותר לעשות פעולה זו וא"צ להמתין או לברר כלום, נחשב הדבר לאונס,
ובניסת עפ"י עדים שאני דנעשה ע"י טעות דהעדים או הבי"ד טעו ולכך מיחשב
שגגה.
והנה בשו"ת פנים מאירות [ח"ב
סי' מ"א מובא בפ"ת יו"ד סי' כ"ט] נשאל באחד שאכל עוף ואח"כ
מצא בו אחד מי"ח טריפות אם צריך כפרה על מה שאכל או לא. וכתב בהארת פנים, דהיות
שלא נולד הספק עד אחר שאכל, הוי אונס, ואונס רחמנא פטריה, והביא דברי תוס' בביצה [כ"ה ע"ב
ד"ה אורח ארעא] דכ' לפרש דברי הגמ' שם, אמר רמי בר אבא, הפשט ונתוח בעולה והוא
הדין לקצבים מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח, מאי קמ"ל
רמי בר אבא? אורח ארעא קמ"ל. ופי' רש"י ולא משום איסור טריפה. אולם תוס'
פי' דאעפ"י דמשנשחטה בחזקת היתר עומדת, מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל, אם הוא
אכל קודם הפשט וניתוח הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כ"כ, ש"מ
דלאחר הפשט וניתוח הוי כאונס כיון דאין צריך לבדוק אחר שמונה עשר טריפות ואונס אין
צריך כפרה דומיא דאם שימשה שלא בשעת וסתה ומצאה אחר תשמיש דם אפילו על עד שלו דמקרי
אונס ואינם צריכים כפרה כמבואר בסו"ס קפ"ה, ה"נ כאן כיון דהוי אונס,
לא צריך כפרה. [ויה"ר שתמיד נאיר פנים לזולת].
גם בשו"ת הנחמד והנורא, 'חמדת שלמה'
[יו"ד סי' א'] נשאל בזה, במי שאכל בשר ואח"כ נמצא טריפה אי הוי בגדר שוגג
וצריך כפרה או הוי בגדר אונס, והביא דברי התוס' ו'פנים מאירות' הנ"ל וכן הביא
דברי התוס' בר"פ החולץ הנ"ל דכ' דמיירי בתוך ג' חדשים, הרי דבמקום דסמך על
הרוב הוי בגדר אונס ואח"כ כ' מיהו משם אין ראיה
כ"כ, די"ל כיון דשיהוי מצוה לא משהינן ע"כ תיכף לאחר ג' חדשים רמיא
קמי' מצוה דיבום ע"כ אינו רשאי להמתין.
ושוב כתב להקשות, דמאי שנא מבניסת ע"פ
עדים דנחשב שוגג וכתב כמה סברות לחלק, חדא די"ל דשם היה לה חזקת איסור א"א
וע"כ בחזקת איסור גרע משא"כ בנמצא טריפה דיש לו חזקת היתר לגבי טריפות ע"כ
נחשב כאונס. עוד כתב דאפ"ל דמאי דהתירה תורה ע"י רוב או חזקה ע"כ
לאו מתורת וודאי התירה התורה רק דהתורה הקילה לסמוך על רוב
או חזקה, וכיון דתיכף היה קצת ספק לאיסור, ואפ"ה התירה תורה, ע"כ ליכא לחיובא
אם נודע אח"כ שהיה נגד הרוב או חזקה, דע"כ התירה התורה זה הספק, משא"כ
מה שנעשה עפ"י עדים דההיתר הוא מתורת ודאי ע"כ לא התירה התורה כלל בזה, ואם
היה אסור צריך להביא קרבן עיי"ש.
ובחלק אה"ע [סי' כ"ג] האריך עוד
בזה, וכתב דאין נוח לי לומר כמש"כ ביו"ד סי' א' דהואיל והיתה בחזקת איסור
- חמור, דאמאי, הלא עפ"י שני עדים יקום דבר כתיב, ובי"ד עונשין וממיתין ע"פ
שני עדים באין ספק והיא תהי' נקרא שוגגת? וע"כ כתב דלפי"מ דמבואר בתוס' והרמב"ם
דסברת דייקא ומינסבא היא סברא דאורייתא וכו' י"ל כיון דבא בעלה, חזינן שלא עשתה
כדרך הנשים לדייק, ע"כ לא הוי בגדר אנוסה. ולפי"ז יוצא, דאם ניסת עפ"י
עדים ואח"כ בא בעלה, נהי דהיא חייבת קרבן משום דחזינן שלא דקדקה אבל בעלה השני
פטור דמאי היה לו למיעבד עכתו"ד החמדת שלמה.
ובסי' כ"ד שם יש תשובה מהגר"י
מליסא ז"ל בעל החוות דעת וכ' באות י"א וז"ל ומה שתמה מעכ"ת בניסת
עפ"י עדים למה תתחייב קרבן הא אנוס הוא כמו בסומך על רוב וחזקה דנחשב כאונס? נראה
דיש לחלק, דהא כך יש לתמוה על הא דקיימא לן, יחיד דעשה בהוראת בי"ד דחייב, הא
אין לך אנוס גדול מזה, דאטו יש להרהר אחר בי"ד, ובפרט באשה שלא שייך היה לה ללמוד.
אלא וודאי דלא פטרה התורה מקרבן רק בסומך על הרוב דכן משפטי דרחמנא שעפ"י רוב,
להיתר הוא נהפך, משא"כ בעשה עפ"י הכשלה שהכשילוהו אחרים בי"ד או עדים, לא הותר
האיסור רק שבא ע"י הכשלה ע"כ חייב קרבן וכשניסת עפ"י מים שאין להם סוף
ובא בעלה אח"כ באמת פטורה מקרבן עכ"ל.
הרי עין רואה ואוזן שומעת וכל הדברים
בספר נכתבים, שיש חילוק בין הוטעה ע"י עדים או ב"ד שחייבים, כי המשיכה
אחריהם היתה בטעות יסודה ודינה כשוגג שצריך כפרה, לבין הסתמכות על רוב או חזקה שעשה בהיתר גמור [שהעושה עפ"י רוב
"להיתר הוא נהפך"] ונחשב לאונס ופטור מקרבן. [והשווה לדברי הנו"ב
שהובאו לעיל].
ועיין בקונטרס ונתן לכהן [לגאון האדיר
רבי נתן געשטעטנער זצ"ל סימן א' בהגהה] שדן לענין איסורים, כשהחזקנו חתיכה זו
להיתר ע"י רוב או חזקה ושוב נתברר שחתיכה זו היא מן המיעוט היתה והיא איסור, א"כ
לכאורה צריך כפרה. ועיין בשו"ת חת"ס [יו"ד סוס"י קע"ה] שכתב
דע"י אכילתו לא עבר עבירה כלל ואין צריך כפרה כיון דהוא סומך על דין תורה דאזלינן
בתר רובא והשי"ת נותן התורה ציוה כך דניזיל בתר רובא וע"כ אף אם כלפי שמיא
גליא שהיא החתיכה דאיסורא מ"מ אין צריך כפרה וכ"כ כחת"ס בהגהותיו לשו"ע
אור"ח [סי' תרכ"ד סעיף ה'] ובחידושיו לב"ב [כ"ג ד"ה נחזור
לדברי תוס' וכו'] ובשו"ת חת"ס [חו"מ סי' קצ"א ד"ה ועוד וכו']
ועיין ר"ן פסחים [דף ב'] שאמר דכשבדק חמצו כהלכה אף אם מצא חמץ אח"כ, אינו
עובר למפרע דסמכה תורה על החזקות וכל שבדק כדין יצא עיי"ש.
ויש לדמות זאת למש"כ המהר"ל [בגור
אריה פרשת ויצא] עה"פ ויהי בבוקר והנה היא לאה ופירש"י ז"ל דבלילה לא
היתה לאה, לפי שמסר יעקב סימנים לרחל והיא מסרה ללאה. ומבאר המהר"ל דמה שכתוב
ויהי בבוקר והנה היא לאה ואע"ג דגם בלילה היא היתה לאה אלא דחשבוה לרחל היינו
משום דכיון שרחל מסרה ללאה את הסימנים וקיי"ל דסימנים דאורייתא והוי סימן מובהק
וע"כ בלילה היתה רחל לענין דינא לסמוך עליו ורק בבוקר נהיתה ללאה עיי"ש.
ומשמע מדבריו דכיון דהתורה ציותה לסמוך על סימנים ממילא מועיל דין זה אפילו להפוך את
שם החפצא ולעשות מלאה רחל ולפי"ז יש לדון לגבי איסורים כיון דעפ"י דין תורה
הוחזק להיתר עפ"י רוב או חזקה ממילא חל עליו שם היתר גמור וצ"ע הדמיון בזה
ע"כ.
עפי"ז יובנו דברי המרדכי בסוף יבמות
שהקשה אהא דאמר ר"נ, אלוקים אכלי כוורי לחסא [הדגים אכלו את חסא, דהיינו
שנשבע שמת], דאיך נשבע ר"נ ע"ז כיון שלא ידעו בבירור ותירץ דכיון דרוב נטבעין
למיתה שפיר יכול להשבע ע"ז ולסמוך על הרוב עיי"ש ע"כ מדברי ה"ונתן כהן".
הסומך על עד אחד
ונכשל אם צריך כפרה
ראיתי בשם הגר"ד פיינשטיין שליט"א
שאמר בשם אביו הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, שהסיק מסקנא עצומה מחודשת שעד אחד באיסורין
עדיפא מתרתי בדבר שבערוה ושעדותו קובעת בעצם הדבר ומשנה את החפצא להיתר עד שאם נמצאת
חלב בדיעבד אינה מטמטמת עכ"ד ר' משה פיינשטיין זצוק"ל. וגוף ד"ז שנקט
ר' משה שהסומך על עד אחד נאמן באיסורין ונמצא חלב או כיו"ב הוי אונס ולא שוגג
מצינו אצלו בכתובים נמי באגרות משה או"ח א' סו"ס נ"ג ע"ש. ובאמת
בשו"ת מהרי"ל החדשות סי' פ"ז כתב על אחד שמכר נבילות וטריפות רחמ"ל
לכל בני העיר וסמכו עליו כדין עד אחד נאמן באיסורין, שאלו שאכלו אינם צריכים כפרה כי
אונסים הם ע"ש בפנים. ומכאן כתבו מחכמי זמננו ששיטת ר' משה יסודתו בהררי קודש
והוא שיטת מהרי"ל. אבל יש לציין
שהמהרי"ל לא הרחיק לכת לומר שהחפצא השתנתה להיתר אלא שהאוכל אנוס ולא צריך
כפרה [וכמו שכתב באג"מ הנ"ל]. ובענין אם צריך כפרה על מעשה הנעשה באונס,
יש לציין לוידוי השגור בפינו 'על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון'. ואם אין
צריך כפרה, וידוי למה לי. וכבר דשו בזה רבים.
בשו"ת חמד"ש [יו"ד סי' א'
אות כ"ו] הביא מפרק ו' מתרומות מ"ג "המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה
הוא משלם את הקרן והם משלמין את החומש דברי ר"מ, וחכ"א הן משלמין קרן וחומש
והוא משלם להן דמי סעודתן". והרמב"ם [בפ"י מהל' תרומות ה"י] פסק
כחכמים מפני שהן כשוגגין עכ"ל. ולכאו' הרי האוכלים אונסים הוו שהרי סמכו על עד
אחד שנאמן באיסורין ומשמע שאינם אונסים אלא שוגגין וגם אליבא דר"מ מבואר דצריך
כפרה. וכבר העיר בזה בשו"ת חמד"ש יו"ד סי' א' אות כ"ו.
ואפשר להביא ראיה דכשסמך על עד אחד נקרא
שוגג, דבחו"מ [סי' רל"ד] מבואר דהשוחט פרה ומכרה ואח"כ נמצאת טריפה,
מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים ומה שלא אכלו יחזיר לו הבשר והוא יחזיר להם הדמים.
וכל זה באיסור מה"ת משא"כ באיסור דרבנן אם אכלו, אכלו וא"צ המוכר להחזיר
לו הדמים. וכ' בסמ"ע שם [ס"ק ד'] הטעם דצריך להחזיר לו המעות הא כבר אכלן
ונהנה מזה דאין אכילת האוכל נחשב לו הנאה ואדרבה מצטער הוא לו שעבר על איסור דאורייתא
באכילתן אף שהיה שוגג משא"כ באיסור דרבנן עיי"ש וכ"ה בנתיבות המשפט
שם [ס"ק ג'] דאעפ"י דהוא אוכלן בשוגג מ"מ צריך כפרה ותשובה עיי"ש.
ולכאורה קשה, דהלא שם אכל הבשר על בהסתמך על עד אחד שאמר לו דהוא כשר ועכ"ז כשנמצאת
שהיתה טריפה מקרי שוגג ולא אונס וצ"ע.
והנה לעיל למדנו חילוק בחמדת שלמה, דהיכא דהוי בירור גמור מדין ודאי,
וכגון שני עדים, אם טעה צריך כפרה, משא"כ כשסמך על רוב או חזקה שהתורה אמרה
לסמוך על זה למרות שהמציאות אינה ברורה לנו, נחשב כאונס. ולפ"ז יש לדון בגדר
עד אחד באיסורין, אם הוי בירור ודאי או שהתורה אמרה לסמוך עליו מספק. ותודה לא-ל
כבר עסקנו בזה באורות הגבעה פרשת שופטים, והבאנו דעות לכאן ולכאן אם עד אחד יוצר
ודאי או ספק עיי"ש. ונוסיף
כאן שמצינו שנחלקו בזה הט"ז ורע"א. הט"ז [יו"ד סי' צח אות א] כתב
ונ"ל דהרשב"א והרא"ש ס"ל דהא דאמרינן בהגוזל דאין מסיח לפי תומו
נאמן במילי דאורייתא, היינו במידי דבעי עדות דוקא, משא"כ באיסור והיתר שפיר מהני,
דבזה לא בעינן עדות גמורה אלא באם יש לנו הוכחה סגי. תדע דהא ע"א נאמן באיסורין
להתיר ואם כן הכי נמי מסל"ת דמזה יש לנו סברא שאין שם איסור וסגי בזה וכו' דבאיסורין
לא צריך רק הוכחה. ומבואר מדבריו, שהוא סבר דאין עד אחד עושה בירור גמור ורק הוי הוכחה.
הרע"א [בהשמטות לכתובות יג בא"ד]
כתב: "דהא דאין ע"א נגד חזקה דנפקא לן מסוגי' דר"פ האשה בתרא דאינו
נאמן היינו דוקא לומר שנשתנה עדות ובלאו עדותו לא הי' אצלו ספק דמהיכי חיתי לומר שנשתנה
כגון להעיד שנתרם תבואה זו או שמת בעלה וכיוצא בכל הנזכרים בסוגיא דשם אבל במקום שנולד
הספק במחצה כשרים ומחצה פסולים או באלמנת עיסה דד"ת דמוקמינן אחזקה, בזה י"ל
דע"א נאמן לפוסלה והיינו דהחזקה הכא הוא דמספק אין אתה יכול לפוסלה וכ"ה
ברש"י, וא"כ זהו דוקא בספק אבל בע"א המעיד לפוסלה מיד שנולד הספק
נאמן דלגבי איסורים נאמנות העד כמו בעלמא ב' עדים ולא שייך לומר אל תפסלנה מספק דהא
אין אנו פוסלים מספק דהא יש לנו עדות". אתה הראית לדעת דאיהו סבר דעד אחד עושה
בירור גמור והרי הוא נאמן מדין עדות. ועי' מש"כ בזה בס' ביאורים ועיונים
[לובאן על מס' גיטין עמ' ל']. ועיין הדק היטב ברמב"ם בפרק ח' סוף הלכה ב'
מיסודי התורה.
ובקובץ אור ישראל [מ"ו עמ' לג]
העיר מרש"י [יבמות פ"ח ע"א] אמר ברי לי דשומן הוא דמהימן והא ודאי פשיטא
לן דסמכינן עליה כל זמן שלא נחשד דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם
סומך על בני ביתו ע"כ. מבואר בדבריו דיסוד נאמנות של ע"א הוא משום דאל"ה
אין לך אדם אוכל משל חברו ולא ילפינן כלל מקרא וא"כ פשוט דאינו משום בירור. אמנם
יעויין ברש"י גיטין [ב] דכתב דילפינן מ'ושחט את בן הבקר' או 'וספרה לה 'ועי"ש
בתוס'. ולפי"ד שייך להסתפק אם הוי ילפותא לענין בירור.
ובפשטות יש לתלותו באיבעי' הגמ' שם, אם ע"א נאמן במקום חזקה ולא איפשיטא. דאם
עדיף מחזקה ע"כ משום דנחשב בירור לענין איסורים.
לפני עור במכשיל חברו
באונס
בחולין [צ"ג ע"ב] בסוגיא דשולח
אדם ירך לנכרי וכו' וכתב הר"ן שם [ל"ב ע"ב בדפיו] דאף שמדינא מותר אדם
לקנות מן הנכרי במקום שרוב טבחי ישראל, מכל מקום לא ימכור אדם טריפה לנכרי שמא ימכרנה
לישראל, וזה לשונו "כדי שלא יארע דבר תקלה לישראל ע"י ישראל חבירו כדאמרי'
בפסחים [מ:] בבגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנה לנכרי עכ"ל.
הרי דאף שמותר לישראל לקנות בשר זה מן הנכרי
וסומך על רוב טבחי ישראל שהוא מותר ואוכל והסומך על רוב ונכשל הוי אונס מ"מ אין
לישראל להכשיל חבירו בכגון זה ע"ש.
בפרי מגדים או"ח [סי' רס"ו א"א
סק"ו] ס"ל שהמכשיל חבירו לעשות עבירה באונס אינו עובר בלפני עור. אולם יעוין
בשו"ת אמרי יושר [ח"ג סי' קי"ד אות ה'] וחלקת יואב [דיני אונס ענף ג'
סד"ה נראה] דסברי מרנן שבמכשיל חבירו לעבור עבירה באונס עובר בלפני עור. וכ"כ
ר' אלחנן זצ"ל [בקובה"ע ר"ס ע"ה ובקו"ש כתובות אות י"ב]
וכ"כ גם הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל [באגרו"מ יו"ד א' תשובה
ג'].
ומביאים ראיה דאיכא לפנ"ע באונס ממה
דאמרינן בקידושין נ"ז ע"ב גבי ציפורי מצורע דהציפור המשולחת מותרת בהנאה,
והסביר רבא דלא אמרה תורה שלח לתקלה ופרש"י סברא הוא שהמשולחת מותרת דלא אמרה
תורה שלח לתקלה שתהא למכשול עוון וילכדנה אדם ויאכלנה. והרי אף אם ילכדנה אדם ויאכלנה
הרי הוא אנוס שהרי הוא נגד רובא דעלמא ובכה"ג דאיכא רובא לא בעי כפרה ואיכא פטור
קרבן וכדביאר הנודע ביהודה גבי פטור קרבן ברוב נשים עוברן ניכר ובכ"ז חזינן דאם
היתה אסורה בהנאה אסור לשלחה שלא להכשיל. ועי' מש"כ בזה בס' שירת משה [טויב סי' י"א].
-------
אא"ז הגה"ק רבן של כל ישראל רבינו שלמה
קלוגר זצ"ל בהרעיפו טללי מוסרו בר"ה, אמר בדרך תפלה ותחנונים בעבור ישראל
לפני השי"ת, רבש"ע "דברי עוונות גברו מני, פשעינו אתה תכפרם" [תהילים
ס"ה ד']. ולכאורה מלת "דברי" בלתי מובן, דאיזה דברים שייכים אצל עונות?
אך, איתא במדרש [פתיחתא דאיכה רבתי ל'] "ארבעה מלכים, מה שתבע זה, לא תבע זה.
דוד אסא יהושפט וחזקיה. דוד אמר "ארדוף אויבי ואשיגם וכו'", אסא אמר, "אני,
אין בי כח אלא אני רודף אותם ואתה עושה וכו'", יהושפט אמר, "אני, אין בי
כח, לא להרוג, ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה וכו'", חזקיה אמר, "אני,
אין בי כח, לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מיטתי, ואתה עושה".
אמר לו הקב"ה, "אני עושה", שנאמר "ויהי בלילה ההוא, ויצא מלאך
ד' ויך במחנה אשור וכו'". וכן בקשתינו שטוחה לפני שוכן שחק, דאין בנו כח אף לקחת
עמנו דברים ולהתודות על חטאינו, וזה שכתוב "דברי עוונות", שאפילו הדיבורים
והוידוי של העונות "גברו מני". לכן אנו מבקשים "פשעינו אתה תכפרם"
- בעצמך ודפח"ח.
[הגאון רבי אברהם סג"ל איטינגא זצ"ל
אוצר שיחות צדיקים לונדון תשנ"ג ע' ק"ח]
שנה טובה ומתוקה, שנת עושר ואושר, גשמי ורוחני, שנת שפע טל וברכה
ושמחה לכל הקוראים היקרים, עמלי התורה, ובעלי מדות תרומיות, יראי אלקים וסרים מרע,
אוהבי חסד ומאירי פנים, בנים חביבים לבורא עולם ואחים יקרים לכותב השורות. אורות אין סוף וגאולת עולמים בסימן: תהא שנת עוזר דלים-
"דלותי ולי יהושיע"!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה