פתיחה
בענייני הלכה
הגמרא
(ערכין יא ע"ב) אומרת: "רבי יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום
חייב. אמרו: כשחרב הבית בראשונה, אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית
היתה, ומשמרתו של יהויריב היתה, והיו כהנים ולוים עומדים על דוכנן ואומרים שירה, ומה
שירה אמרו? 'וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם' (תהלים צד כג), ולא הספיקו לומר 'יצמיתם
ד' אלקינו' עד שבאו אויבים וכבשום, וכן בשניה", והמהר"ל בנצח (פ"ח)
מתעכב על גמרא זו.
האם
יש משמעות מיוחדת להדגשת חז"ל שהחורבן היה מוצאי שביעית ומוצאי שבת? יש מחלוקת
בפוסקים האם מבדילים במוצאי תשעה באב כאשר הוא חל במוצאי שבת, כמו השנה. מה הסברא
של האומרים שלא להבדיל? ההבדלה על הכוס אינה מעיקר הדין, אלא ההבדלה העיקרית היא
ב"אתה חוננתנו", ותיקנו שיבדילו גם על הכוס כאשר התעשרו (ע' ברכות לג
ע"א), וכתב הר"ן בסוף מסכת תענית (י ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה
ולענין הבדלה) שזו הסברא, שיש שאומרים שבכהאי גוונא מספיק להבדיל בתפילה, ולא צריך
להבדיל גם על הכוס, מפני שכל מה שקבעו להבדיל על הכוס זה רק כשהעשירו, אך כשאנחנו כמו
עניים לא תיקנו זאת. כלומר, במוצ"ש שחל בו ט' באב, עם ישראל בדרגת עני, ואין הכוונה
רק בעושר, כי הגמרא בנדרים (מא ע"א) אומרת שאין עני אלא בדעת. מי שחסר לו דעת
הוא העני האמיתי. החורבן היה במוצ"ש, אז לא שייך להבדיל על הכוס, מפני שכל דין
ההבדלה על הכוס הוא רק כשבנ"י העשירו, אך בזמן שיש מציאות של חוסר דעת, עניות
של דעת, לא תיקנו שתהא הבדלה על הכוס.
והגמ'
בברכות (לג ע"א) אומרת: "כל אדם שיש לו דעה כאילו נבנה בת המקדש בימיו",
מפני ששניהם ניתנו "בין שתי אותיות". ובמקום שאין דעת, זה נחשב כאילו נחרב
ביהמ"ק בימיו, ולכן מעיקרא דדינא סוברים אותם ראשונים שלא תיקנו להבדיל על היין.
אמנם אנו פוסקים שכן צריך להבדיל. [הרצי"ה כתב פעם, בתגובה לדברים שכתב יהודי
כלשהו, 'ראיתי איזה גילוי דעת, או ליתר דיוק גילוי חוסר דעת'].
כתוב
בכלבו בהלכות תשעה באב (סי' סב) שיש אנשים שנמנעים מראש חודש אב לאכול בשר ולשתות יין,
מפני ש"אין שמחה אלא בבשר ויין" (עי' פסחים קט ע"א), ובזמן שאין שמחה
לא שייך שיהיו בשר ויין. ומוסיף שמ"מ מתר לאכול תבשיל שהתבשל בו בשר, כפי
שאומרת הגמרא בנדרים שמי שנודר שלא לאכול בשר, אסור רק בבשר נטו, אך בתבשיל מותר. וכתב
עוד הכלבו בשם הרא"ש שיש נשים שנמנעות מלאכול בשר כל שלושת השבועות, ואומרות שכך
קיבלו מאמותיהן דור אחר דור. ומסביר הכלבו: "ונראה לי משום דאמרינן בתלמוד במשנה
(תענית פ"ד מ"ו; כו ע"ב) 'בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד', וכן בעונותינו
בטל נסוך היין". א"כ, יש בכלבו שני הגדרות: בתחילה הוא כותב שלא אוכלים
בשר ויין מפני שאין זה זמן של שמחה, ואחרי זה מוסיף הכלבו את מנהג הנשים להחמיר כל
שלושת השבועות, בגלל ביטול התמיד וניסוך היין, שזה רק מנהג בעלמא, ומוסיף שם שכן
כתוב בירושלמי שהוא מנהג.
הגמרא
בבבא בתרא (ס ע"ב) מספרת שלאחר חורבן הבית רבו פרושים בישראל שלא אכלו בשר ויין,
בגלל שהתאבלו על חיסרון הקרבנות והנסכים, ואמר להם רבי יהושע: אם כך, גם לחם לא נאכל,
שהרי בטלו המנחות, אלא "שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין
לעמוד בה", ורוב הציבור לא יעמוד בגזירות אלו. אך בימים מסויימים ניתן לגזור
שלא לאכול בשר ולא לשתות יין. [ואמר הרב מבריסק שבמים ולחם אין לעשות חומרות, כי הם
חיי נפש, אך בשאר הדברים – מי שרוצה יכול להחמיר]. וכתב הגר"א בביאורו לשו"ע
(סי' תקנא סעיף ט ד"ה יש נוהגין) שגמרא זו, שאין גוזרים גזירה על הציבור
אא"כ יכולים רוב הציבור לעמוד בה, היא המקור להלכה שלא אוכלים בשר ולא שותים יין
בשלושת השבועות. דהיינו, אין זה מנהג, אלא גזירה, ולא גוזרים אלא במקום שרוב הציבור
יכול לעמוד בה. אך לשיטת הכלבו, כפי שאמרנו, איסור זה הוא מנהג ולא גזירה. הכלבו מביא
את מקור המנהג מהירושלמי, ויוצא א"כ שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי מהו מקור האיסור.
ומה הנפקא מינה? החת"ס כותב (ח"ב (יו"ד) סי' ק"ז) שכאשר אדם מקבל
על עצמו דבר רשות, מתוך פרישות, יש לכך תוקף דאורייתאי. ולפי זה אם אני אומר שהמקור
הוא מהירושלמי, יהיה לאיסור תוקף של דין דאורייתא, כי זה היה רשות וקיבלו על עצמם,
אך אם זה גזירה, כדברי הבבלי, זה רק מדרבנן. ומה הנפק"מ אם זה דרבנן או דאורייתא?
האחרונים אומרים (עי' אתוון דאורייתא כלל י) שבאיסורי תורה האיסור בחפצא, ובדרבנן האיסור
בגברא, שחכמים לא אסרו את החפץ במהותו, אלא רק אסרוהו על האדם. ותהיה נפק"מ לעניין
תבשיל שנתבשל בו בשר, שאם האיסור רק גברא, הבשר אינו אוסר את התבשיל, אך אם הוא בחפצא,
שהבשר איסור במהותו, הוא יאסור. השוע כותב (סי' תקנ"א סעיף י): "יש מי שאומר
שהנוהגים שלא לאכול בשר בימים הנזכרים, מותרים בתבשיל שנתבשל בו בשר", וראיתי
בכף החיים (שם סעיף קמא) ששואל למה השו"ע מביא דעה זו בשם יש אומרים, והרי הוא
לא מביא דעה שחולקת, ומביא שני תירוצים. ולפי הגדרה זו יכול להיות שזו כוונת
השו"ע, שדין זה תלוי במחלוקת האם זו גזירה או מנהג. ואח"כ ראיתי שהט"ז
נוגע בשאלה האם האיסור בגברא או בחפצא, ודן בזה העניינים אחרים, לעניין המנהגים של
בשר ויין. ועיין בט"ז תקנ"א סק"ט שדן בזה היטב ע"ש היטב
בדבריו[1].
"מעלה
על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו"
כתוב
בהלכה שבערב תשעה באב אחה"צ לא לומדים תורה. מה הפשט? יש הסבר מעניין של החת"ס,
שכשאדם לומד תורה, גם אחרי שהוא סוגר את הספר הוא ממשיך לחשוב על מה שלמד, ואם אדם
ילמד לפני תשעה באב, הוא יכנס עם הלימוד לתשעה באב וישמח בו, ולכן כבר מערב תשעה
באב אסור ללמוד. אך כשערב תשעה באב חל בשבת, כמו השנה, מותר ללמוד (וכ"כ
הגר"א בניגוד לרמ"א), מפני שבשבת, אפילו אם חל בה תשעה באב, מותר לאדם להעלות
על שולחנו "כסעודת שלמה בשעתו" (תענית כט ע"ב), שעשה כשחנך את ביהמ"ק.
מה הקשר בין סעודה זו לשבת שחל בה תשעה באב? כתוב שעל האדם להרגיש בשבת "כאילו
כל מלאכתך עשויה" (מכילתא דר"י, יתרו ז ד"ה ששת ימים), ואם כן, לא רק
שאנו לא מתאבלים בשבת, אלא זה נחשב כאילו המקדש קיים, וכמו שאז, בחנוכת המקדש, עשה
שלמה סעודה, גם אנו צריכים להיות בשבת שחל בה תשעה באב במצב של "מעלה... אפילו
כסעודת שלמה בשעתו", לא רק בכמות, בריבוי, אלא בהרגשה, שצריך להרגיש שבית מקדש
קיים, שאין חיסרון כלשהוא בשבת קודש.
הגמרא
במועד קטן (ט ע"א) אומרת שכששלמה חנך את המקדש, לא צמו ביום כיפור, מפני ששמחת
המקדש דוחה אפילו את יו"כ. תארו לעצמכם שנה בלי צום ביוה"כ... [פעם בכניסת
יום כיפור, חבר לא הרגיש טוב, ולקחו אותו באמבולנס להדסה. הכל היה בסדר ושחררו
אותו מהר, והוא הלך ברגל הביתה, מהדסה להר נוף. בבוקר לא העירו אותו, כי ידעו שהלך
הרבה, ורצו שיישן עוד קצת. הוא לא התעורר עד מוצאי יו"כ, והוא אמר לי שבאותה שנה
הוא הרגיש כפשוטו שהוא הולך להשתגע. אדם קם, ואין לו יום כיפור!...] ובכ"ז בזמן
שלמה לא צמו, מפני שהם שמחו שמחה גדולה, ומה שעושה יום כיפור בצום, עשו הם בבניית ביהמ"ק.
רבנו יונה כותב שכל המצווה לאכול בערב יו"כ היא שהאדם צריך לשמוח על היום, שמגיע
ומוחל על העוונות, וביו"כ הרי אסור לאכול, אז הקדימו את המשתה לערב יו"כ.
נפק"מ לדבריו שגם מי שאסור לו לצום ביו"כ, צריך לאכול בערב יום כיפור
כמי שצם, ולהביע שמחה על יום הכפרה.
התוכחה
האמיתית
בתחילת
הפרשה כותב רש"י (א, ג ד"ה ויהי): "מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה.
ממי למד? מיעקב, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה... ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין
את האדם אלא סמוך למיתה: כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש
ממנו וכו' כדאיתא בספרי". שאלנו בעבר, שאם יש סברא למה על האדם להוכיח רק סמוך
למיתתו, למה מביא רש"י בשם חז"ל שמשה למד זאת מיעקב? והרי שניהם עשו כך
בגלל הסיבות שהביא רש"י! דבר נוסף, אם אדם צריך להוכיח רק לפני מותו כדי שלא יחזור
ויוכיחנו, למה התוכחה כתובה בתחילת הספר, ולא לאחר "וזאת הברכה"? דומני שרצינו
לומר שהשאלה נכונה רק אם מפרשים את המילה 'תוכחה' במובן של מוסר, של דברים שליליים
וכדו', אך הפירוש האמיתי הוא שהתוכחה של משה הייתה אכן בסוף הספר, בברכות, מפני שכשמציבים
מול האדם מראה, ואומרים לו אילו כוחות ניתנו לו ומה היעוד שלו, זו התוכחה הגדולה
ביותר.
בהמשך
הפרשה אומר משה: "וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת
מִקֶּרֶב הָעָם. וַיְדַבֵּר ד' אֵלַי לֵאמֹר...", ואומר רש"י (ב, טז
ד"ה ויהי): "אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה וידבר אלא ויאמר, ללמדך
שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב
הדעת. ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל". ומקשה הראב"ד
שהרי אנו יודעים ש'דיבור' קשה יותר מ'אמירה', וכיצד אומר רש"י שכשכתוב אחרי ל"ח
"וַיְדַבֵּר" זו לשון חיבה וישוב הדעת?! הפירוש הפשוט הוא שלפעמים יש חיבה
מלאכותית, דהיינו, כשבני זוג נמצאים קצת במתח ולא רוצים שהפתיל יוצת, הם משתדלים שאחד
לא ירגיז את השני, ומדברים ברכות, אך כשחיים חיים נורמליים לא מתביישים שתהיה 'ריתחא
דאורייתא'. [פעם הלכתי עם אבי וראינו ילד קטן בן ארבע שאביו נותן לו את היד והם הולכים
ישר. אמר לי אבי: משהו פה לא בסדר! החיים הטבעיים של ילד בן ארבע זה לקפוץ, ומשהו לא
בסדר כשהוא הולך רק ישר. כשכל הזמן מדברים במתיקות זה לא נורמלי, איפה שיש ריתחא דאורייתא
יש חברותא טובה. אם אחרי ל"ח שנה כתוב "וַיְדַבֵּר ד' אֵלַי", נכון
שלפעמים זו לשון קשה, אך זה מראה שחזרה הנורמאליות, כי כל השנים שהיו ישראל נזופים,
הדיבור היה בלשון רכה, כי כשיש כעס לא מדברים בנזיפות. אני מקדים את הרש"י הזה
לכל מה שנאמר פה, כי אמנם אני לא יכול לומר "וידבר", ואתם אף פעם לא הייתם
נזופים, אך צריך לדבר בטבעיות, מתוך אהבה וחיבה לכל אחד ואחד בפני עצמו.
רשי
כותב (א, יג ד"ה בראשיכם) על הפסוק "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים
וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" שפירוש
"בְּרָאשֵׁיכֶם" הוא שהם יהיו "ראשים ומכובדים עליכם",
ואח"כ הוא כותב (שם ד"ה ואשמם) שהתורה כתבה "וַאֲשִׂמֵם" חסר י'
ללמד שאשמת הדור תלויה בראשי הדור. ומקשה השפתי חכמים שלכאורה היה רש"י צריך לכתוב
כפי הסדר שבתורה, ולפרש קודם את המילה "וַאֲשִׂמֵם", שהיא לשון אשמה, ואח"כ
לומר שפירוש "בְּרָאשֵׁיכֶם" הוא שהדיינים יהיו ראשים עליכם!? אמר אבי
זצ"ל פירוש נפלא. היה פעם דיין שהתיר למישהו ללכת לערכאות ע"פ דעת יחיד,
ואמנם נכון שההיתר הוא שאלה של דיני 'איסור והיתר' ומספיק דיין אחד (כמש"כ
בשו"ת מהרי"ל דיסקין), אך כדי לבדוק את הנתונים צריך בי"ד, וכתב על
כך אבי זצ"ל מכתב לאחד מגדולי ישראל, ובין השאר כתב שהפשט ברש"י הוא שלא
תמיד אפשר לזרוק את האשמה על "רָאשֵׁיכֶם", אלא רק אם קודם לכן שמו אותם
הציבור בראשם. אם לא תמיד שמים את הרבנים ראשים עלינו, איך אפשר להאשים אותם? אי אפשר
לתפוס את החבל בשני הקצוות, רק אם שמתם אותם בראשיכם הם אשמים. אך טבעו של עולם שתמיד
הר"מים והרבנים אשמים, גם כשלא נכנסים לשיעור...
עכ"פ,
מכאן לומד רש"י שהנביאים מקבלים נבואה רק בזכות ישראל, ואם ישראל נזופים, גם הנביאים
אינם מתנבאים. יסוד זה לא כתוב רק לגבי נבואה,
גם על תורה הוא נאמר: לאחר שחטאו ישראל בעגל אמר ד' למשה: "לך רד כי שחת עמך"
(שמות לב, ז), ופירש רש"י: "לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם" –אם "שיחת
עמך", גם אתה לא תקבל תורה.וכן כתב המשך חכמה על הפסוק "ויהס כלב את העם
אל משה" (במדבר יג, ל) – "כי אדרבא, גדולת משה תלויה בכם...".
הייתי
שבוע וחצי בחוץ לארץ, ונפגשתי שם עם הרבה יהודים מעניינים, אבל אחד מהם היה מיוחד.
הוא שאל אותי מה ההבדל בין הישיבה לישיבות אחרות, ואני לא הבנתי למה הוא מתכוון? לאיזה
ישיבות אחרות? אז אמרתי לו בשם הרצי"ה שאנו המקור, והשאר הם חיקוי. לכל ישיבה
יש את ההדגשים שלה באמונה, השקפה וכו', ולפעמים יש מחשבות מוטעות שאולי מה שיש
בישיבה לא מספיק, אולי לא יכוונו אותי, אולי לא מספיק לי "מולדת בית" ואני
צריך גם "מולדת חוץ", אולי איזה מינקת מכל מיני מקומות. לפעמים קצת חסר אמון
ובטחון במה שאומרים חז"ל ש"יותר ממה שהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להניק"
(פסחים קיב ע"א).
כמו
שאומר הרב איתמר, שכתוב "עשה לך רב" (אבות פ"א מ"ו; מט"ז),
ולא 'עשה לך תלמיד', מפני שלפעמים נכנסים לאדם שלא ברצונו כל מיני מחשבות פיגול, המביאים
לתוצאות לא כ"כ יהודיות, כי אדם צריך להאמין ב"המכין מצעדי גבר", שד'
מנווט את האדם בהשגחה פרטית, היכן בדיוק הוא יעמוד, איך ילמד וכו'. נכון שיש בחירה
חופשית, [שאלו פעם צדיק: הרי יש בחירה חופשית, אז אני רוצה להתחתן עם גויה רח"ל!
ענה אותו צדיק: זה כמו להתחתן עם חתול. מה הקשר לבחירה חופשית? זה מחוץ לבחירה! זה
לא אפשרות!], אך יש דברים שהם בתוך מסגרת של תורה, ויש שבחוץ. הישיבה אף פעם לא רצתה
להיות מוסד בורגני, אליטה מסוימת. אין דלת בבית מדרש, ויש בזה סמליות, שבית המדרש פתוח
תמיד. אבל יש דברים בסיסים, שהם הא' ב' שבתורה, והם שמירת המסגרת. (ועיין כד הקמח
לרבנו בחיי אות ת, ש"אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה",
הכוונה לת"ח שיש לו מקום ושם הוא לומד).
משמעותו
של כל מעשה
אדם
צריך להאמין לא רק במה שמקבל, אל גם בעצמו, שיש לו יכולות ליותר ממה שהוא חושב. כפי
שאומרים חז"ל: "'הרחב פיך ואמלאהו' (תהלים פא, יא) – ההוא בדברי בתורה
כתיב" (ברכות נ ע"א). לא להסתכל על עצמנו בנחיתות, כי אדם לא יודע להעריך
הדברים הגדולים שהוא עושה.
הגמרא
אומרת שאילו היה יודע בועז שיהיה כתוב בתנ"ך מה הוא נתן לרות – "ויצבוט לה
קלי" (רות ב, יד), היה נותן לה אוצרות גדולים יותר. והרי בועז היה מראשי
הסנהדרין, וכי אילו הוא היה יודע שהתקשורת, להבדיל, תכתוב מה הוא עושה, הוא היה
עושה זאת בצורה טובה יותר?! וכשאף אחד לא יודע, אפשר לתת לה רק קלי? אלא הפירוש הוא
כך: הגמרא (מגילה יד ע"א) אומרת שרק דבר שהוצרך לדורות נכתב, ולפעמים אדם עושה
פעולה, ונראה לו שזה לא דבר כ"כ גדול, ואין בו הדרכה ולימוד לדורות, אך אם היה
בועז יודע שהנהגתו עם רות היא כזו שתכתב לדורות, שתשפיע לדורות, הוא היה משקיע
יותר. כשאדם יודע שאף דבר שבעיניו הוא קטן ד' מתייחס אליו כגדול, וכשהוא היה מבין שאנו
לא יודעים להיכן הדברים מגיעים, הוא היה עושה את הכל טוב יותר. זה נכון לא רק בגשמיות,
אלא גם ברוחניות. לצערנו המצב היום הוא לא "וכל בניך לימודי ד'" (ישעיהו
נד, יג), ותמיד אפשר יותר. ומי אלו שיכולים להפוך ולשנות את הטבע והמציאות? לומדי התורה!
הגמרא (בבא בתרא טז ע"א) מספרת שאיוב טען לקב"ה: יש דברים שהם בטבע, וכיצד
אתה בא אלינו, בני האדם, בטענות שלא עמדנו בניסיון? וענו לו: "ברא הקדוש ברוך
הוא יצר הרע, ברא לו תורה תבלין". הטבע הוא באמת כך, אך התורה משנה את המציאות.
זהו ההבדל בין חכמת התורה לשאר החכמות, שהתורה היא הדבר היחיד שיכול להפוך את רצון
האדם לאמיתי יותר. כמו שהעולם אומר שפרופסור למתמטיקה לא צריך להיות משולש, אך התורה
מעדנת את הרצונות.
ללמוד
על מנת ללמד
המשנה
(אבות פ"ג מ"ב) אומרת: "שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה הרי זה
מושב לצים", ואומר התוספות יו"ט (ד"ה הרי זה מושב לצים) שמדובר שכל
אחד מהם לומד, אך הם אינם לומדים ביחד, וע"ז נאמר "הרי זה מושב לצים"!
כי אסור לאדם להשאיר התורה לעצמו (ועיין בעמוד הראשון באורות הקודש).
הגמרא
בחגיגה (ג ע"א) אומרת שמי שלא מלמד תורה לאחרים פטור מלהשתתף במעמד הקהל. מה פירוש?
התורה ניתנה על מנת ללמד, לא רק ללמוד. ואין הכוונה שצריך לרוץ ולפתוח דוכן, אלא שאדם
לומד לעצמו ומיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. כל אדם שמעל שיעור א' נקרא ומלמדה לאחרים,
שהגמרא (סוכה מט ע"ב) קוראת לזה "ותורת חסד על לשונה" (משלי לא,
כו). לא רק שעושה חסד עם השני, אלא גם עם עצמו. המציאות הוכיחה שכשאדם לומד עם אחד
הוא לא רק נותן אלא גם מקבל. וכך בלימוד עם חברותא, ובפרט עם הצעירים שזוכים
להיבנות בבית המדרש הזה.
חשיבות
הלימוד בעיון
"כיון
שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה ע"ב), וכותב הרב
בהקדמה לשבת הארץ שמדובר על ביטול תורה באיכות. כמו שיש ביטול תורה בכמות, יש גם באיכות
– כשאפשר ללמוד יותר בעיון, ולומדים פחות, זה ביטול תורה! כיון שגלו ממקומם, אפילו
שכשמתמידים, יש חיסרון באיכות, מפני שאין לומדים במקום הטבעי (וכ"כ באורות
התורה ט, ז).
יש
דבר מאוד מוזר שחדר ללומדי התורה, שאמנם יש בו מעלה, אך גם חיסרון לא קטן. מי שבא ממקום
שעושים בו בגרויות, הרבה פעמים גם כשהוא מגיע לישיבה גבוהה או ישיבת הסדר, הוא רואה
שיש שרצים ללמוד הלכה וללכת לבחינות של הרבנות, בדיוק במתכונת הבגרות – הכל בשטחיות,
כשהעיקר לסמן P, עשיתי את המבחן. זה מאוד
מדרבן ומפתה, אבל לא כשעושים זאת קודם הזמן. גם מי שעבר מבחן בנידה או בשבת, אך לא
ירד לשורשי הדברים, לא יעז לפסוק. אם תלמיד גמר שש או שבע שנים בישיבה – מצויין, אבל
כשאדם אומר: 'אני לא נכנס לשיעור!' אז מה למדת? 'למדתי הלכה!', אז יש לנו בדור פוסקים
חדשים...
ודאי
שאני לא נגד מבחני הרבנות ולימוד ההלכה, צריך לדעת הלכה למעשה, אבל כשהופכים את זה
לעוד מסמך ולא לומדים מספיק עיון, שוכחים את העיקר. פעם באו לרצי"ה ואמרו לו:
אולי הגיע הזמן שילמדו פה ברכות בעיון? ענה הרצי"ה: לא שמענו שבישיבות מפתחים
את הצד העיוני באמצעות מסכת ברכות. היה לו משהו נגד? יש שם הרבה סוגיות עיוניות, אך
המסורת שלומדים נשים נזיקין. כבר המאירי כותב שהוא העביר את חיבורו על מסכת חולין לסדר
נזיקין, כי לא למדו קודשים, והוא רצה שילמדו את ספרו על חולין. אדם בא לִגדול בתורה'
והגדילה האמיתית היא שכל אחד, לפי יכולתו, לא יזניח את העיון, ובודאי שלא במסכת כמו
שנלמד בשנה הבאה, שהיא שנה מעוברת, ואפשר להספיק גם בפרק ראשון, כמה שיספיקו, גם פרק
שלישי וגם "יש נוחלין". ואפשר גם אחה"צ, איך אפשר לפספס את פרק שני
בעיון?! ודפים בשלישי וכו'. ובעזה"י ינתנו שיעורים בל"נ על הפרקים
שילמדו אחה"צ.
אין
ספק שאדם שרוצה להרגיש את הסיפוק והעומק של הלימוד – שילמד עיון. ודאי שאדם צריך להקיף
ולדעת מסכתות, אך לא במקום הלימוד העיוני. אמנם גם על לימוד הלכה שטחי מברכים ברכת
התורה, וגם עליו מקבלים שכר. המשנה אומרת: "הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד
וללמד והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות". מה הפשט?
למה מי שלומד שלא על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד, והרי כתוב שמוטב שתהפך שלייתו
על פניו?! מתרץ רבנו יונה () יש שני סוגי עשייה – יש אדם שיודע את שיטות הראשונים בסוגיא,
וכשבאה שאלה הוא יודע בדיוק מה לעשות, ועל זה נאמר ש"מספקין בידו", אך מי
שלומד ע"מ שלא לעשות, ואין הכוונה שלא לעשות כלל, אלא שסומך על מה שראה בספר ולא
חושב בעצמו, אכן אין מספיקין בידו, כי על מנת לעשות הכוונה לעשיה ע"פ ידיעה
מקפת.
כותב
הרב חרלפ בספר המצויין רזי לי (עמ' שכא): "כשם שיש עיקר בלימוד שיהיה על מנת לעשות,
ככה עיקר גדול שלא יהיה לימוד זולת לשם תכונת לעשות, שאז יוצא זה מגדר תלמוד תורה המצווים
עליו, ונכנס זה בגדר תורה דנשים, שגם הן צריכות לידע דיניהן שהן מחוייבות בהן, ואפילו
הכי אין למודיהן בזה בערך של תורה כי אם בערך של מעשה, אשר איננה מגינה ומצלי זולת
בעידנא דעסיק בה (ע"פ
סוטה כא ע"א) והישרים בלבותם צריכים ללמוד מצד תורה, רק דגדול הוא התלמוד
המביא לידי מעשה (קידושין מ ע"ב)". לא מתביישים להדביק שלטים שכתוב בהם 'קורס
לרבנות ודיינות', הכל קורסים, העיקר שתדע מה כתוב. יביאו לך קטעים נבחרים מהמשנה ברורה
ומהשולחן ערוך. לא שאני מזלזל במי שעושה, אך לכל זמן ועת. צריך לדעת מה הרף ומה הגובה,
וזה לא רק שאיפה למי שיש זקן לבן, זה שאיפה למי שאין זקן, שאיפה לכל אחד, זה לא דבר
רחוק. יש מושג של הרב 'גדולת הענוותנות'. [הגאון הרב וינברג, שחיבר את שו"ת שרידי
אש, אמר שהרצי"ה הוא צדיק, שלא כמו כולם שהולכים תמיד בצד שלא יראו, כלי מלא בושה
וכלימה, הרצי"ה היה צדיק יסוד עולם, אך כשהיה צריך לדפוק על השולחן, הוא היה דופק!
זה לא בסתירה, רק שצריך להיות אכפתי לדברים הללו]. שלא יהיה פה מישהו שיחשוב ח"ו
שאני מדבר על מישהו מסוים, אני מקווה שהפנמתם את ההקדמה של רש"י שהבאנו, שאפשר
לדבר בריתחא מרוב האהבה, במציאות נורמאלית, כשלא נזופים.
בקשה
פרטית
ודאי
זכור לכם שכמעט תמיד אנו מזכירים את התפילה "מודים אנחנו לך ששמת חלקנו מיושבי
בית המדרש", ושנה שעברה חידשנו שהכוונה במילים "שלא שמת חלקנו מיושבי קרנות"
– אפילו בבית המדרש. הפעם נשאל: למה מתפללים בלשון יחיד, ולא בלשון רבים? הגמרא (ברכות
ל ע"א) אומרת שכשאדם יוצא לדרך, שלא יאמר 'שתוליכני לשלום', אלא 'שתוליכנו', להשתתף
"בהדי ציבורא". אז למה כשמודים לד' על הלימוד אומרים "אלוקי ואלוקי
אבותי", בלשון יחיד? וכן כשמתפללים "למלאת פגימת הלבנה", אומרים
בלשון יחיד, "ד' אלוקי", וכן בברכות השחר אומרים "ואל תביאני לא
לידי ביזיון...", ושואל הרב – למה ביחיד? הפירוש הוא שלפעמים יש אדם שחושב שהדברים
כ"כ נוגעים לכלל ישראל, שהם לא נוגעים אליו. נכון שהוא יודע שהוא חלק מהכלל, אך
הוא אינו לוקח את זה לליבו.
וכן
בברכת הלבנה, הגמרא (שבועות ט ע"א) אומרת שהקב"ה מבקש: הביאו אלי כפרה, שמיעטתי
את הירח. מה זה נוגע אלי? אדם לא מרגיש שזה שייך לו, ולכן דוקא שם התפילה פרטית. דווקא
איפה שהאדם טועה ואומר 'זה לא אני', בא הדגש "ד' אלוקי ואלוקי אבותי".
וכך
כותב הרב בעולת ראיה (ח"א עמ' עז) על התפילה "ולא לידי ניסיון": "יש
שהאדם כבר כבש לו את דרכו בחיים, והולך הוא לתומו ע"פ כל אותו המצב שהוא נתון
בו, כבש כבר את המכשולים הטבעיים שבתכונותיו הנפשיות, עמד כבר נגד כל המפריעים
הסובבים אותו בחברה, העמיד כבר את נקודת רצונו להשכיל ולהיטיב, אך לפעמים פתאום
הוא מוצא את עצמו במצב חדש, בסביבה חדשה, בעולם חדש, נשטף מזרמים חדשים המתיצבים
לעומתו, מה שלא עלו כלל על לבו שהם יבאו כנגדו. זהו תכן הנסיון, שצריכים אז לחדש
את כל מעמד החיים הרוחניים, ולהתאזר בגבורה חדשה מקורית ממבוע הנשמה, להיות נשאר
עומד בקדושתו ומלא צביון תומתו. וזאת היא הבקשה שאנו מבקשים, שלא יביאנו ד' לידי
נסיון, שלא תבא לידינו הפתעה חדשה בארחות חיינו, שלא יהיה לנו זמן ואפשרות להסתגל
אליה ולכבוש לנו את מסלתה, באפן שנוכל ללכת בארח ישר ותמים, העולה למעלה כרצון ד'
בשמירתו דרך תורתו ומצותיו אשר צוה אותנו לטוב לנו כל הימים".
בין
הזמנים
התקופה
של בין הזמנים, כפי שהזכרנו פעם, לא הופכת את מצוות תלמוד תורה למצוות עשה שהזמן גרמא.
אע"פ שבנסיבות הללו האדם זקוק למנוחה, וההורים רוצים לראות את הבנים. [לחתונות
שהיו בירושלים השתדל אבי לבוא, ולפעמים הוא נסע גם מחוץ לעיר. לרוב היה זה לבחורים
שפעלו עבור הישיבה, הגבאי או הדומים לו. שאלתי אותו פעם שיש בחורים שלא כ"כ הכרת
אותם מקרוב, ומדוע בכל זאת אתה נוסע לחתונתם? אמר לי אבי: ההורים נתנו לבנם ללמוד בישיבה,
אתה חושב שאני הולך רק בגלל הבחור? אני הולך כי צריך לכבד את ההורים! אדם צריך להוקיר
את מה שעושים לו ולהכיר טובה למי שאפשר. ומזל שיש את בין הזמנים בשביל זה. היה פה פעם
בחור טוב בישיבה, שכל מוצ"ש, מייד לאחר הבדלה, היה רץ לתחנת האוטובוס ונוסע הביתה
לפתח תקוה, שוטף את הכלים של שבת, וחוזר לישיבה ללמוד! ואני מקווה שאין כאן מישהו
מרמת הגולן... שמעתם פעם סיפור כזה? אדם צריך להכיר טובה, כל אחד לפי יכולותיו].
סיפרו
לי לאחרונה שיש רב מבוגרי הישיבה, וזה לא מעשה חסידי אלא סיפור אמיתי, שהעונג שבת שלו
הוא שמייד אחרי הסעודה הוא לומר רשב"א, כסדר הדפים של הש"ס. לא יאומן. כל
שבת הוא מוציא רשב"א, יושב ליד השולחן ולומד על הסדר, כל שבת עד איפה שמגיע,
ובשבת הבאה ממשיך הלאה. זה בא ביום אחד? כשבררתי את זה שמעתי שהוא התחיל לעשות זאת
לאחר שמונה שנים בישיבה. מי שרוצה לגדול באמת בתורה, צריך גם את העיון. ודאי שצריך
גם את הבקיאות, אפשר להבין רק עם רש"י, רק עם תוספות, אבל להבין ודאי שצריך.
חשיבות
השיעורים
אם
יש אדם שחי באשליות שאת העיון הוא יוכל להוציא מן הכח אל הפועל לבד, בלי לשמוע
שיעורים, בלי חברותא, עם היכל שלמה בלבד, זה חלום באספמיא. ולפעמים אנשים מבינים את
זה באיחור. ואני לא מתכוון רק לשיעורי הגמרא בישיבה, אלא גם לשיעורי האמונה. שיעורי
האמונה אינם תפאורה, והם חשובים. ומי שלא נכנס אליהם, יהיה לו חסרון בכמה ענינים
בתורה ובאמונה.. יש אנשים שמדברים על דברים כלליים, שלאו דווקא בספר, אמנם נכון שצריך
שיעורים כלליים, אבל שיעורים מהספרים לא פחות חשובים. אדם צריך ללמוד את הדברים שהוא
יתקל בהם בחיים. שאלו את הרצי" פעם: 'למה אתה חוזר על דברים עשרות פעמים?'. אמר
הרצי"ה: 'הלוואי שאחרי כל הפעמים שאני חוזר, מה שאני אומר יישאר לכם בלב...'.
ואמר לי פעם אחד מבוגרי הישיבה, שהיום הוא ראש ישיבה, שכשהוא פוגש תלמידים שקטנים ממנו
בגיל, הוא רואה שהרצי"ה צדק, והמסרים חדרו לליבם גם אחרי שהרצי"ה נפטר. צריך
מאוד להיזהר שלא לפספס את הדברים הללו.
אני
יודע שלפעמים מתפתים לכל מיני שיעורים 'קורצים', אבל כשמדברים על אמונה, אם זה לא בא
מאדם שהוא נטו תורה, זה רק שאלה של כחוט השערה לאיפה האדם יכול להתגלש. יש אנשים מאוד
מוכשרים, מרצים ומגישי תוכניות, אך אי אפשר ללמוד כך אפילו את התרגום המילולי. כשביקשו
הסכמה לספר מחשבה מהרב מבריסק, הוא עבר על הספר מתחילה ועד סוף, כי בניגוד לספר
בלימוד, שם אפילו טעות אחת יכולה להרוס. אם שמעת פעם משהו לא טוב, והוא נכנס לראש,
ולא ידעת להבדיל – אין מה לעשות. אדם אמר לי פעם שכששאלו את בעל הלשם על דבר מסוים
אם אפשר לשמוע, הוא אמר: 'עוד לא שמעתי על הסבון שיכול להוציא מהראש של האדם דברים
כאלה'.
וכותב
הרב בעולת ראיה (עה"פ לכו בנים שמעו לי) שלפעמים רק כשאדם יוצא ממקום מסוים, הוא
מפנים את מה ששמע. כשאדם בתוך כל העסק, אין לו זמן להפנים, ורק כשהוא יוצא החוצה הוא
מבין. זה מה שאמרו "לא ניתנו הפסקות למשה אלא כדי להתבונן בין בפרשה לפרשה",
ואם זה נכון אצל משה, אז בטח זה נכון גם אצלנו.
רש"י
כתב בתחילת פרשת ויחי (בראשית מז, כח ד"ה ויחי): שפרשה זו סתומה "לפי שכיון
שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד", ומסביר השפת אמת (בשלח
תרס"ד ד"ה אז ישיר) שהרי ההפסקות ניתנו למשה כדי להתבונן בין הפרשיות, ורק
כשהעיניים והלב פתוחים ניתן להתבונן, אך כשמת יעקב ו"נסתמו עיניהם
וליבם", אי אפשר להתבונן. אך לעומת זאת, בשירת הים, היות ושם היתה פתיחות גדולה
מאוד גם של העיניים וגם של הלב, יש הפסקות אפילו בתוך הפסוקים. ואנו צריכים להשתדל
לפחות להיזהר בדברים הללו.
פרחי
הכהונה
הגמרא
(תענית כט ע"א) מספרת: "תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה, נתקבצו כיתות כיתות
של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: 'רבונו של עולם! הואיל
ולא זכינו להיות גזברין נאמנים, יהיו מפתחות מסורות לך', וזרקום כלפי מעלה. ויצתה כעין
פיסת יד וקיבלתן מהם". מה הפשט פה? אם אין בית מקדש, ואין דלתות, למה צריך את
המפתחות? ומדוע עשו זאת דוקא פרחי כהונה? בשמחת בית השואבה פרחי הכהונה הם ששמים את
השמן בתאורה של ביהמ"ק, כי פרחי הכהונה זה הבחורים בעלי המרץ. הגמרא אומרת: "אדם
שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות, ומפתחות החיצונות
לא מסרו לו. – בהי עייל?". אני חושב שאולי אפשר לפרש קצת מהגמרא הזו כך: עיקר
עבודת המקדש היא לעבוד את ד', "ושם נעבדך ביראה", כפי שכתב התוספות בבבא
בתרא (כא ע"א ד"ה כי) על הפסוק "כי מציון צא תורה" (ישעיהו ב,
ג), שהכוונה שכאשר אדם היה עולה לירושלים והיה רואה כהנים בעבודתם, היה זה משפיע על
עבודת ד' שלו. וכתב המשך חכמה שלכן גם לא היה בן סורר ומורה בירושלים, כי רוב אכילות
הם של קדושה. [וידוע שהבית ישראל אמר שלפי הלימוד של המשך חכמה, גם מטיש לא יכול לצאת
בן סורר ומורה, כי גם זו אכילה של קדושה].
אדם
נהיה בן סורר ומורה רק אם אכל טרטימר בשר ושותה חצי לוג יין האיטלקי. מה מיוחד ביין
באיטליה? היינות של שילה יותר טובים ויותר יקרים! [נראה לי שסיפרתי לכם פעם, שאבי שמע
מהרב הרצוג שנסע לוותיקן כדי להוציא את הילדים שהוחבאו בשואה במנזרים, ולא הצליח. כשיצא
מהוותיקן אמר לראשי הקהילה ברומא שהוא צריך מקווה, כי הוא מרגיש טומאה. אמרו לו: כבר
קדמך הרבי מראדזין, ששיפץ את המקווה העתיק כי הרגיש טומאה אחרי שהיה בוותיקן]. איטליה
לא הייתה קיימת בבריאת העולם, רק כשנשא שלמה את בת פרעה ירד מלאך ונעץ קנה בים (שבת
נו ע"ב; סנהדרין כא כ"ב). כשיצחק ברך את עשיו "הנה משמני הארץ יהיה
מושבך" (בראשית כז, לט) הוא נתן לו את "איטליה של יוון" (עי'
רש"י שם ד"ה משמני), כי היא לא היתה קיימת, ולכ הוא לא נתנה ליעקב. הורתה
ולידתה בחטא, בזמן שנשא שלמה את בת פרעה. ועל כך אומרים חז"ל שרק אם ישתה הבן
יין איטלקי, הוא יהיה בן סורר ומורה. כי אם ישתה יין שלא בא ממקום טמא, אם יאכל מאכלים
של א"י, כפי שכותב הב"ח שהקדושה משפיע גם על הגידולים, הוא לא יהיה סורר
ומורה. אז היות ועיקר עבודת המקדש היתה "לעבדך ביראה", זה מה שכותבת הגמרא
על פרחי הכהונה, שהמפתחות שהיו בידם הם מפתחות ההיכל, והכוונה לאותם מפתחות שעליהם
מדברת הגמרא בשבת. על זה הם אמרו: ניסינו להחדיר את מה שרצינו דרך המפתחות של יראת
שמיים, ולא הצלחנו, אז אנו פונים אליך שתעשה זאת אתה.
מי
היו פרחי הכהונה? הגמרא אומרת בכמה מקומות שהם היו הקוזקים של המקדש, אלה שלא היו שוי
נפש למה שצריך להיות במקדש. המשנה בסנהדרין (פ"ט מ"ו) אומרת שכהן ששימש בטומאה,
לא היו מספיקים להביאו לבי"ד להורגו, כי פרחי כהונה היו פוצעים את ראשו – שכהן
טמא ישמש במקדש?! אפשר לחכות לרכב שיקח אותו לבי"ד?!... כשהיו מביאים סוטה למקדש,
פרחי הכהונה היו מתגרים בה (סוטה ח ע"א). היה אכפת להם ממה שקורה במקדש. והם אמרו
לקב"ה – אם אין בית מקדש, אז אתה משמיים תשפיע, עם המפתחות הללו.
כתוב
בגמרא (יומא סט ע"ב) שירמיהו לא אמר "האל הגדול הגיבור ונורא", עד שהחזירו
אנשי כה"ג החזירו את התארים הללו, ולכן נקרא שמם 'אנשי כנסת הגדולה', שהם "החזירו
עטרה ליושנה". ושואל השפת אמת על פרקי אבות שהרי השמות שהם החזירו הם 'הגיבור
והנורא', אום כן צריך לקרוא להם 'אנשי כנסת הנוראה'! ומתרץ שאין אלו שני דברים, כי
אם חסר לאדם משהו בגבורה, חסר לו בגדולה, ולכן כשהחזירו את 'הגיבור והנורא' חזרה הגדולה
למקומה. פרחי כהונה היה להם את הגבורה והעזות דקדושא, כפשוטו. "'אני ישנה וליבי
ער' (שה"ש ה, ב) – אלו תלמידי חכמים", הם ערניים לכל דבר. גם בסוגיא, בלי
לוותר לחברותא שאומר סברא לא ישרה.
כתוב
שלא אומרים תחנון בתשעה באב בגלל שנאמר עליו "קרא עלי מועד" (איכה א,
טו). תשעה באב זה מועד?! נחרב הבית! נכון, הקב"ה שפך חמתו על העצים ועל
האבנים, אבל סוף סוף הוא שפך חמתו. לכן לא לומר תחנון?! אלא שהנביא אומר שכל הצומות
יהפכו "לששון ולשמחה" (זכריה ח, יט), ואדם צריך להאמין בכך, ולכן מחצות כבר
לא יושבים על הקרקע, להמחיש את האמונה שאז נולד המשיח, וכל חורבן, ביטול ההוויה הישנה,
היא היסוד להוויה החדשה (עי' נצח ישראל פי"ד). הכותל המערבי הוא אולי הכותל האחרון
של הבית השני, אך הוא גם הכותל ראשון של הבית השלישי.
ובעז"ה
נתבשר כולנו בשורות טובות, ונזכה כולנו בעה"י לכפלים בנחמה, ובאש אתה עתיד
לבנותה, ביהמ"ק הכללי וביהמ"ק הרוחני הפרטי של כאו"א מאיתנו,
בכוחות מחוזקים ומשותפים בשמירה על כל סדרינו וכו'. ותודה רבה לכל העוסקים בהוצאת
הדפים מדי שבוע בשבוע, ברך ד' חילם ופועל ידם תרצה, ובעזה"י יזכו לסייעתא דשמיא
בלימודם ובמעשה ידיהם לטובה.
שבת
שלום!
[1]
בב"ב ס ע"א לגבי איסור בשר ויין, אמרנו שין גוזרין גזירה
על הציבור אא"כ רוב הציבור עומד בה. ואילו בהמשך הגמרא כתוב "מיום שפשטה
מלכות הרשעה שמבטלת תורה ומצוות, דין שנגזור עלינו לא לישא אישה... אלא הנח להם
לישראל שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. וצ"ב מדוע לא אמרנו אותו טעם בשניהם,
או מפני שאין גוזרין וכו' או מפני שיהיו שוגגין, ומדוע לכל גזירה יש טעם אחר?
וצריך לומר שכשאין גוזרין הרי אין כלל איסור, אלא בגזירת המלכות לבטל תורה ומצוות
הרי מן הדין שנגזור, ורק מוטב שיהיו שוגגין, ובכה"ג לא נתבטל עצם האיסור, אלא
שמוטב להיות שוגגין. כי אינו דומה מה שרצו לגזור לאחר חורבן ביהמ"ק, לגזירה
לבטל מישראל מצווה ומנהג, שבבחינה מסויימת הוא חמור יותר. ודו"ק.
