"והדבר
אשר יקשה מכם יקריבון אלי ושמעתיו" [א, י"ז]
השפת אמת אמר בפירוש המשנה "ולא
מצאתי לגוף טוב משתיקה" [אבות פ"א מ"ז] , הענין שעיקר הטוב הוא
כשהגוף שותק והנשמה תנהיג הכל. וכן בתורה ומצות אין לעשות בשום דבר לטובת הגוף וזה
הפירוש שהגוף שותק, וכענין דברי הרמב"ן שהובאו בכתר שם טוב, פי' הדבר הקשה תקריבון
אלי לסלק נגיעה עצמיות וז"ש ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה.
"איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם,
הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם. ותענו אותי ותאמרו טוב
הדבר אשר דברת לעשות" [דברים א יב יג יד].
ובספרי [פסקא י"ד] "ותענו אותי ותאמרו
טוב הדבר אשר דברת לעשות", היה לכם לומר רבינו משה, ממי נאה ללמוד תורה ממך או
מתלמידך או מתלמידי תלמידך? ולא ממך שנצטערת עליהם, כענין שנאמר [שמות לד כח] ויהי
שם עם השם ארבעים יום וארבעים לילה כו', לכך נאמר 'ותענו אותי', כשהייתי מתעצל הייתם
אומרים עשה מהרה [והובא ברש"י].
ומה שמשה רבינו אמר ולא ממך שנצטערת עליהם
כענין שנאמר כו' יתבאר ע"פ המכילתא [פ' בשלח שירה פ"א] נתן משה נפשו על התורה
ונקראת על שמו שנאמר [מלאכי ג כב] זכרו תורת משה עבדי כו' לפי שנתן נפשו עליה נקראת
על שמו, והיכן מצינו שמסר נפשו על התורה, שנאמר 'ויהי שם עם השם' ואומר להלן [ט ט]
'ואשב בהר וגו'', הא לפי שנתן נפשו על התורה נקראת על שמו.
ובביאור המכילתא כ' בשו"ת בית הלוי ח"ב
סוף דרוש י"ח שמשה רבינו יגע בארבעים היום כל מה שבמציאות האנושי להיות מייגע
עצמו על התורה, ונמצא דזכה לה ע"י יגיעתו, וכבר אמרו חז"ל שהתורה נקראת על
שמו וכמו שכ' זכרו תורת משה עבדי, משום שנתן נפשו עליו, כוונתו שיגע במסירות נפש שיש
במציאות כח אנושי בעולם. וכ"ה במדרש שוחר טוב על הפסוק 'כי אם בתורת השם חפצו'
[תהילים א ג] ר' אבא אמר אם חפצת בתורה, סופה נקראת על שמך, כגון משנתו של רבי הושעיא
ובר קפרא וכיוצ"ב. ולמה נקראת על שניהם? לפי שיגעו בה. תדע לך, שכן התורה של הקב"ה
היא שנאמר [תהילים יט ח] 'תורת השם תמימה', ומשה עלה למרום ועשה שם ארבעים יום ונתן
נפשו עליה, לפיכך נקראת על שמו שנאמר 'זכרו תורת משה עבדי'.
והוא אשר אמר הספרי 'היה לכם לומר רבינו משה,
ממי נאה ללמוד תורה ממך או מתלמידך או מתלמידי תלמידך ולא ממך שנצטערת עליהם, כענין
שנאמר 'ויהי שם עם השם ארבעים יום וארבעים לילה כו'', והיינו דמשה רבינו הי' עמל בתורה
ומסר נפשו עליה כמו שנתבאר, א"כ היה לכלל ישראל להעדיף לקבל את לימוד התורה ממנו
ולא מתלמידיו. וזה אשר משה רבינו תבעם מדוע הסכימו לקבל תורה מאחרים במקומו הרי הוא
נצטער על התורה ויגע בה א"כ היה עדיף להם לקבל את התורה ממנו.
ולכאורה ד' הספרי צ"ב מה המיוחד במשה
רבינו שיקבלו תורה ממנו הואיל והוא נצטער עליה ויגע בה, והרי לכאורה יגיעת התורה היא
מעלה זה עצמו שהוא עמל על התורה עד שהתורה נקראת על שמו כד' המכילתא והשו"ט. אך
ביחס לקבל ממנו את התורה, איזה עדיפות יש לתלמיד לקבל דוקא ממי שיגע בתורה אם הוא קבל
מאחרים את אותה התורה עצמה וא"כ מה היתה תביעת משה רבינו מכלל ישראל למה הסכימו
לקבל את התורה מתלמידיו, והרי הוא עצמו יגע בתורה יותר מתלמידיו, מ"מ גם מתלמידיו
יקבלו את אותה תורה עצמה שהיו מקבלים ממשה רבינו עצמו בלי שום שינוי, וא"כ מה
לי אם אותו תלמיד המלמד את התורה לישראל יגע עליה פחות ממשה רבינו.
ועוד צ"ב דלכאורה מעלת משה רבינו לא מצטמצמת
רק בזה דהוא נצטער על התורה והיה יגע בה הרי הוא זכה לקבל את התורה מהקב"ה בכבודו
בעצמו והיה מדבר אתו פנים אל פנים ובכל עת ובכל שעה. ולכאורה מעלות אלו דקיבל מכלי
ראשון הם יותר חשובות מיגיעת התורה ולמה הודגש בספרי רק ענין העמל והצער שנצטער משה
רבינו על התורה.
כמו כן ראוי להבין מה ביאור הענין דהיגע בתורה
התורה נקראת על שמו דזה פשוט דמי יגע על כל דבר אחר שמשיגו ביגיעתו הרבה, הרי הוא מרגיש
יותר שייכות לכך והרי הוא קנינו יותר ממי שהשיג את אותו דבר בלי יגיעה, אך כ"ז
שייך בדבר שניתן לכל אחד ואחד בעלות על כך אבל תורה שהיא של הקב"ה ונקראת על שמו
יתברך איך ע"י יגיעה היא נעשית של בשר ודם והרי סוף סוף היא תורת הקב"ה ושמו
עליה.
איתא בנדרים [פ"א א'] דאמר ר' יהודה אמר
רב מאי דכתיב ירמיה [ט יא] 'מי האיש החכם ויבן את זאת', דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים
ולא פירשוה, עד שפירשו הקב"ה בעצמו ויאמר השם על עזבם את תורתי וגו' [שם פסוק
י"ב]. היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה? אמר רב יהודה אמר רב, שאין מברכין
בתורה תחילה.
וכתב הר"ן בשם הר"י דעל שלא ברכו
בתורה תחילה אבדה הארץ, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שעזבו את התורה ולא היו
עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוה כו' עד שפרשו הקב"ה בעצמו שהוא
יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחילה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ
שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקין בה לשמה כו'.
והט"ז [באו"ח ר"ס מ"ז]
כתב בתוך דבריו בביאור הגמ' הנז' שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה [ברכות
ס"ג ב'] דהיינו שעוסק בפלפול ומו"מ של תורה כמ"ש בתו"כ ר"פ
בחוקתי על בחוקתי תלכו [ויקרא כו ג] ע"מ שתהיו עמלים בתורה משא"כ באותם שלומדים
ד"ת מתוך עונג ואינם יגעים בה אין התורה מתקיימת אצלם כו' כי הברכה היא לעסוק
בד"ת דרך טורח.
והב"ח שם כ' וכוונתי בעצם קדושת תורתי
תורת אמת והשכינה תהא שורה בקרבם והמה עזבו את תורתי ולא הלכו בה פי' תחילת ההליכה
ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה, לא הלכו בה דהיינו
לא הלכו בה לשמה בשעה שבאו לפתוח בעסק התורה ולברך לפניו יתברך ולהודות לו על נתינת
התורה לעמו ישראל כדי שיהיו דבקים בקדושתה ובשכינתו יתברך והוא המכוון בברכת התורה
אשר בחר בנו על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע
בה בכל יום כדי שתתבדק נשמתינו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה ולהוריד השכינה בקרבנו,
לא הלכו בה לעסוק בדברי תורה לשמה, כי בזה נענשו שנסתלקה השכינה מן התחתונים ואז אבדה
הארץ כו'.
ולאור האמור נבאר בתחילה איך ע"י עמל
התורה, התורה שהיא של הקב"ה נקראת מעתה על שמו של העמל בתורה, שהרי הב"ח
כתב ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום כדי שתתבדק נשמתינו בעצמות
קדושת התורה ורוחניותה ולהוריד השכינה בקרבנו עי"ש א"כ אה"נ דהתורה
היא של הקב"ה ונקרא שמו עליה מ"מ הא העמל בתורה הרי נשמתו נדבקת בעצמות קדושת
התורה ומוריד את השכינה לקרבו וא"כ הוא כביכול חלק מן השכינה הק' וכאילו שותף
עם הקב"ה בתורתו ולפי' נקראת התורה של הקב"ה גם על שמו של העמל בה ככל שותפות.
ועתה נבוא לבאר מה מהני המעלה של העוסק בתורה
מתוך עמל ויגיעה להלומד ממנו כאשר תבע משה רבינו את כלל ישראל ובמה עדיפא מעלה זו על
כך דמשה רבינו קבל את כל התורה מהקב"ה בכבודו ובעצמו וי"ל דהואיל וע"י
לימוד התורה מתוך עמל ויגיעה מהני שנשמת העמל בתורה תדבק בעצמות קדושת התורה ועי"ז
היא מקושרת להשכינה עצמה זה אשר תבע משה רבינו את כלל ישראל הי' לכם להעדיף את תורתי
שנצטערתי עליה ולא אמר כי הוא קבלה מהקב"ה בעצמו הואיל וע"י עמל התורה הצער
ביגיעתה הרי הוא עצמו גם עתה מקושר להשי"ת ולשכינתו יתברך ולכן עדיף ללמוד ממנו
דכאילו לומד מהקב"ה בעצמו וזה עדיף על כך דמשה רבינו קבל את התורה מהקב"ה
בעצמו דמה הנ"מ להתלמיד ממי קיבל הרב משא"כ אשר התלמיד מקבל תורה מהעמל בתורה
הרי הקשר של עמל בתורה עם הקב"ה אינו חד פעמי כאשר קבל את התורה אלא כל הזמן שהוא
עמל על התורה הרי הוא מקושר להשי"ת לשכינתו ולתורתו, ולכן דעי"ז כאילו לומד
את תורת השם הי' עדיף ללמוד ממשה רבינו בעצמו מהקב"ה בעצמו. [משנת חיים דברים
מאמר ב]
ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו
(א' ט"ז)
כבוד עוה"ד ירא ושלם….
הנני במענה קצר על שאלותיו בעניני ערכאות
משום חומרת הענין.
שאל כבודו אם מותר לתבוע חבירו לבית משפט
ע"מ להלחיץ אותו שיסכים לפשרה וכדו'.
זה איסור גמור, ומבואר להדיא בסי'
כ"ו ס"א ברמ"א שאסור לתובעו בערכאות אפילו לאלץ אותו לבא
לבי"ד וק"ו לאלץ אותו להתפשר חוץ לבי"ד שיש בו חשש נוסף דגזילה
כיון שאין הפשרה בלב שלם ובגמ"ד.
ועיקר הדבר דעצם הפניה לערכאות יש בו
עבירה וכדמשמע מלשון המחבר שם בסעיף א' והרמב"ם בסוף הל' סנהדרין דאסור לבוא
לפני ערכאות, וע"ע בלשון הרמב"ן בריש משפטים (שמות כ"א א') שגם הוא
כתב דאסור לבוא לפניהם לדון, הרי דאין האיסור בקבלת הכרעת הדין של ערכאות אלא בעצם
הפנייה אליהם וההזדקקות למשפטם דהוי כמרים יד בתורת משה (רמב"ם ושו"ע)
וכעילוי יראתם (רש"י ריש משפטים) וכ"ה במרדכי ב"ק סי' קצ"ה
דאפילו כונתו לאלץ לחבירו לבא לבי"ד ראוי לתלותו על העמוד (היינו מלקות
כמבואר בר"ה כ"א ע"ב).
ויתירה מזו למדנו מדברי התשב"ץ
ח"ד הטור השלישי סי' ו' דאפילו מי שאמר שילך לערכאות מנדין אותו עד שיחזור בו
עי"ש.
אמנם אם יש כבר פסק דין מבי"ד מוסמך
מותר לממש אותו בערכאות כמבואר בב"י וברמ"א בסעיף ב', אף שהתומים פקפק
קצת בהוראה זו, מ"מ כך נקטו בפשיטות כל האחרונים, ומשמע דמאחר שיש בידו פסק
בי"ד יכול לפנות לערכאות בלי רשות בי"ד, ואי"צ רשות בי"ד אלא
ללכת להתדיין בפניהם אבל לא כשיש בידו פסק בי"ד. ונראה בביאור הלכה זו דאינו
מייקר שמם ואינו מרים יד בתורת משה כיון שאינו משתמש בערכאות אלא כדי לקיים פסק
בי"ד של ד"ת. כך משמע בב"י בשם ר' שרירא גאון שכתב דמי שאינו מקיים
פסק בי"ד מותר להעיד עליו אצל הגויים, ואת"ל דמיירי ברשות בי"ד מאי
קמ"ל דמותר, וע"כ דאי"צ בזה רשות בי"ד, וכ"כ להדיא
בתומים שם בסק"ה אלא שפקפק להלכה כנ"ל, אמנם כבר כתבו כל האחרונים דנהגו
בזה לדון בערכאות ללא רשות בי"ד, עיין שו"ת טוטו"ד ח"ג סימן
רס"א ובשו"ת מהרש"ם א' פ"ט, ג' קצ"ה, וח"ד סימן
ק"ה עי"ש. אמנם נראה ברור דכ"ז אינו אלא כשערכאות יכופו לקיים
פס"ד דבי"ד וכגון שחתמו על שטר בוררות אבל לפנות לערכאות שהם ידינוהו
מחדש אסור ללא רשות בי"ד דכיון שהם דנים אותו הוי כעיקר דין בערכאות שאסור
ללא רשות בי"ד וזפ"מ.
ב
ובשאלתו האם צריך רשות בי"ד לתבוע
גוף חילוני כגון חברת ביטוח או עיריה וכדו' דהלא ידוע מראש שלא יקבלו מרות
בי"ד.
לכאורה מסתבר דאף בזה צריך רשות בי"ד
כיון דאיסור ערכאות משום שמייקר שמם ויראתם כמבואר וא"כ מה לן בזה שידוע שלא
יקיימו פסק בי"ד.
אך כבר כתב הגה"ק מבוטשאטש דכשיש
אומדנא גמורה דלא ציית דינא אי"צ רשות בי"ד עיין בכסף הקדשים בסי'
כ"ו (ואין זה נסתר מדברי הסמ"ע בסק"ה דאף בגברא אלמא דלא ציית דינא
צריך רשות בי"ד דאומדנא דמוכח שאני כמבואר, ויש בזה סברא, דהיכי דידוע
לכו"ע שאין שום אפשרות לתבוע בבי"ד אין בזה שום ייקור ועילוי למשפטם דבלית
ברירה פונה אליהם, ואטרוחי בי דינא לא מטרחינן. אך לענ"ד ראוי תמיד לפנות
לבי"ד לפני פנייה לערכאות והנסיון מוכיח דלפעמים גם גופים חילוניים מוכנים
ואף מעדיפים להתדיין בבי"ד. וגם סברת הכסף הקדשים לא ברורה כ"כ,
דמ"מ פונה הוא לערכאות ללא רשות בי"ד, ומשו"כ נראה לענ"ד
דלעולם יש לפנות לבי"ד ורק ברשותם יפנה לערכאות.
ג
ובשיטת הנתיבות שם סק"ב דאין
בי"ד נותנים רשות לתבוע בערכאות אלא כשיש שטר ביד התובע וידעינן שהיה חייב לו
ולא כשאין לו שום ראיה, אין הלכה כותיה ואין המנהג כותיה וכבר דחו האחרונים דבריו,
עיין אמרי בינה הלכות דיינים סי' כ"ז וישועת ישראל וערך ש"י בסימן
כ"ו שם ומאז ומעולם נהגו ליתן רשות בכל ענין שאין הנתבע בא להתדיין בפני
בי"ד וכך נוהגים כל בתי הדין בזמנינו.
ד
ובענין אם מותר לפנות להוצאה לפועל עם צ'ק
שחזר וכדו'.
הנה בשו"ת מהרש"ם ח"א סימן
פ"ט הביא מכתבי הגה"ק מבוטשאטש דכשיש שטר ביד התובע והנתבע הודה שהוא
חייב אלא שהוא משתמט מותר לפנות לערכאות מעיקר הדין ואינו אלא מדת חסידות להודיע
לבי"ד והם יתנו לו רשות, וכתב דאף שאין לו ראיה לדבריו כך מסתבר, ובפרט
בזמה"ז שאין ביד בי"ד לכוף את בעה"ד לקיים פסקו ואין בתי הדין
מוציאין כתב סירוב, עי"ש.
אמנם אף הוא לא כתב כן אלא כשהנתבע מודה
אלא שמשתמט מלשלם וכן הוא בכסף הקדשים שם וגם המהרש"ם הסמיך פסק זה על ההיתר
לכפות על בע"ד לקיים פסק בי"ד ע"י ערכאות וא"כ פשוט דאין זה
אלא כשהלה מודה והודאת בע"ד כמאה עדים ואין דיון על עצם החיוב, אבל כשהנתבע
טוען שהשטר פרוע וכדו' שאר טענות פשוט וברור שאסור להפעיל נגדו את ההוצל"פ
ללא רשות בי"ד דהלא הוצל"פ פועלת עפ"י בית המשפט ושופט עומד בראש
הלשכה והוא דן בטענות הצדדים והוי ככל ערכאות.
וידעתי שיש מגדולי הפוסקים המתירים לפנות
להוצל"פ ללא רשות בי"ד, אך היתר זה תמוה בעיני דמה בכך שיש בידו צ'ק
חתום והלא סיבות רבות הן דאף שיש בידו צ'ק שמא אינו רשאי לגבות, אולי כבר שילם
במזומנים, ושמא מדובר בצ'ק בטחון, ואולי היה מקח טעות וכדו' סיבות רבות.
וצריך אני להוסיף דאף במקרה שבי"ד
נותן רשות לפנות לערכאות, מ"מ לאחר שיזכה בדין עפ"י משפטם צריך לחזור ולשאול
לדין תורה ואם זכה במשפטם יותר ממה שמגיע לו עפ"י דין תורה גזל הוא בידו והוא
צריך להחזיר, דאין רשות הבי"ד אלא לעצם ההזדקקות לערכאות אבל אין זה מכשיר
משפטים לא ישרים ואין בזה הפקר בי"ד, וז"פ.
וגם מטעם זה יש להמנע מלפנות להוצל"פ
שיש בו גזל גמור כשהם גובים שכר טרחא ורבית וקנסות מופלגים שאין להם מקום במשפט
התורה המושתת על צדק ואמת, והוי גזל גמור.
אך במי שמשתמט מן הדין יש לבית דין להתיר
את הפנייה להוצאה לפועל ולא להערים קשיים על הנעשק שאין בידו להציל ממונו מן
העושקו. ובאופן כללי דעתי, דכשם שיש לגנות את הפונים לערכאות, יש לתמוך ביד
הנעשקים ולהקל עליהם לפנות לערכאות כאשר בעלי הדין מזלזלים בהם והופכים אותם ללעג
ולקלס, ומעשים בכל יום שבעלי חוב אינם פורעים חובותיהם שנים רבות ביודעם שאין בתי
הדין מחייבים קנס ורבית ונמצא שורת הדין לוקה באופן נורא, וכל כה"ג יש ליתן רשות
בשופי לפנות לערכאות להציל עשוק מיד עושקו.
ה
ובמה שכתב לדון דאולי אין דין ערכאות על
בית משפט ישראלי דמ"מ אינם גויים, הנה לכאורה היה מקום לומר כן לפי סגנון
דברי רש"י בריש פרשת משפטים דכתב דאיסור ערכאות משום עילוי יראתם וד"ז
שייך טפי בבתי משפט של נכרים בימי קדם שדנו עפ"י דתם הנפסדת, ולא בבית משפט
חילוני שאין דינו קשור כלל לדת כלשהי, אבל לפי הטעם שכתוב ברמב"ם ובחשן משפט
דהוי כמרים יד בתורת משה, אין בין בי"מ של גויים לבי"מ חילוני כיון
שאינו דן עפ"י תורה ועוזב באר מים חיים לחצוב בורות נשברים, ואין לנו בזה אלא
דברי החזון איש המאירים בחלק חו"מ סנהדרין סימן ט"ו "ואין נפקותא
בין בא לפני אינם ישראלים ובין ישראל ששופט עפ"י חוקים בדויים, ועוד הדבר
יותר מגונה שהמירו את משפטי התורה על משפטי ההבל, ואם יסכימו בני העיר על זה אין
בהסכמתם ממש ואם יכופו על זה משפטם גזלנותא ועושק ומרימים יד בתורת משה",
כמדומני שהדברים ברורים וחדים וכל המוסיף גורע.
ו
והנה ראיתי בכלי חמדה פרשת משפטים שהקשה
איך מהני רשות בי"ד להתיר לאו הבא מכלל עשה "דלפניהם ולא לפני
ערכאות" וכי מותר לעבור על איסור תורה בשביל הפסד ממון, אך באמת לק"מ
דכאשר יש רשות בי"ד אין כלל עבירה ולא שבי"ד מתירים לעבור על עבירה זו,
אלא הותרה היא ולא דחויה דכיון דברשות בי"ד הוא עושה אין כאן הרמת יד בתורת
משה וז"פ.
אלא שיש לעיין, הא תינח בבי"ד של
גויים דאין איסור על השופטים אלא על הבא לפניהם, אבל בבית משפט יהודי, שמסתמא יש
איסור על השופטים לשפוט עפ"י חוקותיהם וק"ו הוא ממי שבא לדון בפניהם דהן
הם המרימים יד בתורת משה, וא"כ הבא לפניהם לכאורה עובר על לפנ"ע לא תתן
מכשול, ואין לדחות דלא הוי תרי עברי דנהרא דכבר כתב המל"מ והביאו הפת"ש
ביו"ד סימן ק"ס דכאשר לעולם יש מי שעובר בלפנ"ע נחשב תמיד חד עברי
דנהרא דמה לן אם הוא עובר בלפנ"ע או חבירו ורק כאשר הנכשל יכול לעבור בעצמו
בלי שאף אחד יכשילנו ליכא לפנ"ע דאורייתא וא"כ איך מותר לפנות לבית משפט
אף ברשות בי"ד.
ואפשר דכיון דיש רשות בי"ד גם בית
המשפט אינו עובר בכלום בדיון זה ואדרבה מצות השבת אבידה יש בדינם, וצ"ע בזה.
ונראה עוד עפ"י מש"כ במק"א
דאין האדם צריך לותר על זכויותיו כדי לא להכשיל אחרים בלפנ"ע, ורק כשכל
משמעות המעשה "הכשלה" הוא יש לפנ"ע אבל לא כשכונתו לממש את זכותו
הממונית ודחיתי בד"ז את קושית שו"ת מוצל מאש איך מותר לבע"ד להשביע
את שכנגדו כשהוא יודע שהוא נשבע לשקר והלא עובר בלפנ"ע, ונראה כנ"ל
דאינו צריך משו"כ לותר על ממונו, וכך נראה גם בני"ד, אמנם יש לחלק דשאני
התם דהחוטא הוא זה שמחזיק בממונו שלא כדין משא"כ בני"ד שהוא מכשיל את
השופטים ולא את בעל הדין, ודו"ק.
אמנם לא ידעתי מקור מפורש דיש איסור על
השופט לדון במשפט העמים ועובדא ידענא על גדולי ישראל שעודדו שומרי תורה לשמש
כשופטים כדי לנסות לקרב את המשפט לדרך התורה והיראה והצדק, וצ"ע עדיין.
קצרתי מאד מרוב טרדה אך התאמצתי להשיב מיד
משום נחיצות הענין שפרוץ מאד לדאבון לב, אף שאיסור זה מן החמורות שבתורה.
[הגר"א וייס שליט"א]
סיבת אריכות הגלות
נאמר במס' נדה [ע:]: מה יעשה אדם ויחכם?
ירבה בישיבה. אמרו, הרבה עשו כן ולא הועיל להם אלא יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר
[משלי ב ו] 'כי ה' יתן חכמה מפיו'. מאי קמ"ל? דהא בלא הא לא סגיא. מה יעשה אדם
ויתעשר? ירבה בסחורה. אמרו לו הרבה עשו כן ולא הועילו אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו,
שנאמר [חגי ב ח] 'לי הכסף והזהב', מאי קמ"ל? דהא בלא הא לא סגי. מה יעשה אדם ויהיו
לו בנים זכרים? אמר להם, ישא אשה הוגנת לו. אמרו, הרבה עשו כן ולא הועילו אלא יבקש
רחמים ממי שהבנים שלו, שנאמר [תהלים קכז ג] 'הנה נחלת ה' בנים', מאי קמ"ל? דהא
בלא הא לא סגי עכ"ל הגמ'.
הרי דבשלשה דברים חלוקים שחייו העיקרים של
האדם תלוי בהם הודיעונו חז"ל דהא בלא הא לא מהני, היינו דתפילה בלא עסק ועסק בלא
תפילה לא מהני, ומזה אתה דן לכל ענייני האדם ולכל עניינים שבעולם לא סגי בהא בלא הא,
היינו שיתפלל על דבר להשיגו ולא יתעסק בו כלל רק יסתפק עצמו בתפילה לחוד לא ישיגנו
לעולם.
ומה שאמרתי דהואיל דחז"ל משמיענו זאת
בשלשה דברים הנ"ל שהם עיקר באדם אתה דן מזה לכל העניינים, למדתי זאת ממרן הבית
יוסף [אר"ח סי' שנג ד"ה כתב בשם המזרחי] דהתורה גילתה בשלשה מקומות דאסור
להאכיל לקטן דבר איסור מזה אתה דן לכל התורה כולה וממילא גם בדברי חז"ל כן, דגילו
לנו בשלשה דברים העיקרים בחיים דתפילה בלא התעסקות והתעסקות בלא תפילה לא מהני, ממילא
הוי כן בכל העניינים הצריכים לנו בחיים.
ובלמדי גמרא הנ"ל מה יעשה האדם שיהיו
לו בנים זכרים ישא אשה, נזכרתי מהמעשה שסיפר לי זקן אחד מחסידי הרבי ר' אליעזר'ל מקאמארנא
ז"ל, שלהרב הקדוש הזה היה משמש בחור זקן שלא נשא אשה ולא היה שלם בדעתו, אך היה
ירא שמים, והיה נקרא בשמו פרץ גבאי. שאלו אותו, פרץ, למה אין אתה נושא אשה? השיב, למה
לי אשה, מה חסר לי אצל הרבי?! אמרו לו, הלוא אדם צריך בנים. ענה על זה, בנים? אתן פתקא
אל הרבי, ויהיו לי בנים! [איך וועל געבין א קוויטל צום רבי וועל איך האבין קינדער].
וכשהגידו דברי פרץ אל הרבי, צחק ואמר, א פנים ווער עס פערלאזט זיך אין גאנצען אופין
רבי"ן, האט א פנים וויא פרץ [מי שמסתמך עצמו לגמרי על רבו, יש לו פנים כמו פרץ].
והן הן דברי הגמרא הנ"ל. מה יעשה האדם שיהיו לו בנים ישא אשה וקמ"ל דהא בלא
הא לא סגי, דתפילה בלא נשיאת אשה לא סגי, ולא כפרץ גבאי שסמך עצמו על התפילה לחוד שיתפלל
בעדו הרבי והוא לא ישא אשה. עכ"פ נלמד מן הש"ס הנ"ל דמי שסומך עצמו
לגמרי על התפילה לחוד ואינו מתעסק כלל בדבר יש לו פנים כמו פרץ גבאי הנ"ל.
והנה ראיתי באיזה ספר לגדול מן הגדולים שביאר
הכתוב שאמר דוד [תהלים כז ד], 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי',
שעמדו כל מפרשים על כפל הלשון 'שאלתי' 'ואותה אבקש' מהו שאלה ומהו בקשה, הלוא אחת היא.
וכתב לבאר עפ"י הגמרא דנדה הנ"ל
דהא בלא הא לא מהני ואם אדם מתפלל על איזה דבר לא סגי בתפילה לחוד אפילו יהיה בכוונה
היותר גדולה עד שיתעסק ג"כ בה בפועל ויעשה את שלו אז יועיל התפילה לשמים להשיג
חפצו. ונקח דמיון אחד, יבקש מהשי"ת שיהיה תלמיד חכם ולא ישב כלל בבית המדרש ללמוד
רק יטייל בחוצות ובשווקים, אדם כזה אפילו יתפלל כל היום בבכיות לא ישיג שאלתו לעולם
מפני שהוא מצידו לא עשה לזה דבר כלום אבל אם הוא יעשה את שלו היינו שילך לבית המדרש
ויתאמץ בכל כוחו ללמוד וגם יתפלל להשי"ת לפתוח לו שערי החכמה אז ימלא ה' משאלתו
בטח. והנה החילוק בין שאלה ובקשה הוא כך, שאלה הוא תפילה, שואל מהשי"ת משאלות
לבבו מה שמתאוה בלבו. בקשה הוא פועל ובמעשה הוא מבקש ומחפש אחר דבר שחפץ להשיג שקורין
בלשון אשכנז זוכען וויא איינער זוכט נאך איינער זאכן [כמי שמחפש דבר מסויים], כמו שנאמר
[שה"ש ג ב] 'אקומה נא ואסובבה בעיר ובשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי' שהוא
הולך בחוצות ומבקש בפועל למצוא את שאהבה נפשו וכמו בקש שלום ורדפהו [תהלים לד מו] שהוא
רודף אחר השלום בפועל ובמעשה אבער ווען ער ווירד נישט זוכען ווירד ער נישט פינדען [כאשר
לא יחפש אזי לא ימצא]. זה שאמר דוד 'אחת שאלתי מאת ה' ואותה אבקש שבתי בית ה' כל ימי
חיי', היינו שדוד אמר שזאת אשר אני שואל את ה' שבתי בבית ה' כל ימי חיי גם אותה אבקש
בפועל ובמעשה ר"ל שאני עושה גם מצידי בכל מה שבכוחי לעשות להשיג חפצי זאת להיות
יושב בבית ה', היינו שאני הולך בית המדרש ללמוד ולישב שם לעסוק בתורה רק שאלתי הוא
ג"כ מהשי"ת שיעזרני לזה ואזכה שיהיה שבתי בבית ה' כל ימי חיי שלא יטרידני
שום מניעה. דאם לא אבקש גם בפועל שאוכל לישב בבית ה' אז לשוא שאלתי מאת ה' על זה וזהו
המשמעות של כפילת הלשון הנ"ל עד כאן דברי הגדול הנ"ל.
ועפ"י זה יובן ג"כ דברי הכתוב הנ"ל
'ואחר ישובו בני ישראל וביקשו את ה' ואת דוד מלכם' היינו לא בתפילה לחוד רק ביקשו לה'
בפועל ידם יבקשו אחר זאת ויתורגם בלשון אשכנז 'זיא ווערען זוכען בפועל דיא וועגע וויא
צוריק צו קאממען נאך ארץ ישראל' יחפשו בפועל את הדרך חזרה לארץ ישראל, היינו שיעשו
פעולות לזה ולא יסמכו על התפילה לחוד כי הא בלא הא לא מהני רק לבד התפילה עוד יבקשו
בפועל ובמעשה לזה אז יהיו מראין להם סימן לטובה. וזה שאמר רבי שמעון בן מנסיא [על
הפסוק וביקשו וכו'] דאין מראין סימן טוב לישראל עד שיחזרו ויבקשו דייקא 'ויבקשו' ולא
אמר ישאלו כי שאלה מורה על תפילה ובתפילה לחוד לא סגי רק יבקשו בפועל ובמעשים שיעשו
גם פעולות לזה לחזור לארצנו למלכות שמים ולמלכות בית דוד ויבקשו את שלשתן [ה' דוד
וביהמ"ק] בפועל ויעשו מצידם כל מה שביכולתם לעשות וגם יתפללו, על זה אז חפץ ה'
יצליח בידם אבל אם לא יעשו במעשה בזה רק סמכו על התפילות לחוד לעולם לא ישיגו חפצם.
וזה לשון החבר בספר הכוזרי [מאמר ב אות כד]
"העוון הזה ר"ל קאי על מה שאמר לעיל מזה, שאין רבים נכספין לשוב בפועל לארץ
ישראל מנעונו מהשלמת מה שיעדנו בו האלוקים בבית שני, כי כבר היה הענין האלוקי מזומן
לחול כאשר בתחילה ר"ל כמו אמרו חז"ל [יומא מ ב] שראוי היה גאולה שנית להיות
גאולה נצחית רק גרם החטא, וביאר המהרש"א שם ח"א ד"ה כחומה דזה היה החטא
דלא שבו כולם עיי"ש ממש כדברי האלוקי בכוזרי הזה אילו היו מסכימים כולם לשוב בנפש
חפיצה אבל שבו מקצתם ונשארו רובם בבבל כי הענין האלוקי אינו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו
לו אם מעט מעט ואם רבה הרבה. ואם היינו מזדמנים לקראת אלקי אבותינו בלבב שלם ובנפש
חפיצה היינו פוגעים ממנו כאשר היה לאבותינו במצרים ואין דיבורנו 'המחזיר שכינתו לציון'
'והשתחוו להר קדשו' וכיוצא בו אלא כצפצוף הזרזיר שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה
עכ"ל הזהב. וכן הוא עד היום אנו אומרים בפינו ובלשוננו ולבנו אין עמנו להתעורר
כוסף נפשינו בפעולת ארץ נושבת להרבות שמה החזרת עם בני ישראל ולחזק היישוב ודין גרמא
לכל הצרות שהגיענו. [דברי הגרי"ט זצ"ל הי"ד]
ומה יענו היושבים בריכוזים החרדיים
הגדולים בחו"ל המחכים שם דייקא עד עת בוא גואל. כחלק מהצפייה לשוב ה' לציון,
עליהם לשוב לציון. וכך מורה הגאון הגדול ר' חיים קנייבסקי שליט"א לכל שואליו
[וגם לאלו שאינם שואלים אותו...], להשאיר הכל מאחור, ולשים פעמיהם ארצה, אנשים
נשים וטף. דומה שסיר הבשר בחו"ל שמן מדי וקשה להתנתק ממנו. ואפילו בימי פגרא,
במקום לעלות ולהתבשם מאוירא הקדושה של ארץ חמדה, עולים ל"הרי הקטסקיל",
וקול גדול צווח "רחם על ציון כי היא בית חיינו ולעלובת נפש תושיע במהרה
בימינו" להתעלם מציון מעצים את תחושת עלבונה והקשר לחיים ולחיי כל חיים נחלש
רח"ל.
"דברי הצומות וזעקתם"
הנה נראה מתוך התבוננות במרחבי
הש"ס וההלכה שיש ארבעה אבות בצום, וד' גדרי תענית שונים שבהם נכללים כל דברי
הצומות וזעקתם. ואלו הם – צום של אבילות, צום של תשובה, צום של תפילה וריצוי, וצום
של זכר. ונבאר את מקורותיהן פרטיהן ודקדוקיהן.
וכ"ה צומות מצינו נמתחלקים לארבעת
השרשים הנ"ל
א
אבילות
שלשה גדרי תעניות יש שיסוד גדרן משום
אבילות.
א: ד' צומות שתיקנו נביאים משום
חורבן בית מקדשנו ותפארתנו ככתוב (זכריה ח' י"ט) "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי
וצום החמישי צום השביעי וצום העשירי יהיה לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים
טובים", ותיקנו בהם תענית משום אבילות על חורבן בית המקדש. ואף שכתב
התשב"ץ בח"ב סימן רע"א דרק צום ט' באב הוי משום אבילות אבל שאר ג'
צומות לאו משום אבילות הם, באמת נראה פשוט דכל ד' צומות גדר אחד הם ביסודם,
והנביא זכריה בחדא מחתא מחתינהו לכולהו, אלא שבט' באב החמירו טפי משום שהיה סוף
החורבן ובו נשרף ההיכל, וכונת התשב"ץ אינו אלא דדיני אבילות לא
מצינו אלא בת"ב, אך אף לשיטתו מסתבר דגדר הצום בכל ד' הצומות יסודו משום
אבילות, שהרי הנביא בחדא מחתא מחית לכולהו והוא הולך ומתנבא שצומות אלו
עתידים להיות לששון ולשמחה מכלל דהיום אינם אלא ליגון ולאבל, כך נראה
ברור.
ועוד דבאמת מצינו בדברי רבותינו
הראשונים דכל הד' צומות דין אחד וגדר אחד להם, הרמב"ן בתורת האדם כתב דמתקנת
נביאים כל הד' צומות נאסרו בכל חמשת העינויים, אלא שבזמן בית שני הקילו בשאר
הצומות עי"ש, ובתוס' ישנים מגילה ה' ע"ב כתבו היפך הדברים דהנביאים לא
תיקנו בכל ארבעת הצומות אלא צום, וכלישנא דקרא "צום הרביעי וצום החמישי
וכו', ורק בחורבן בית שני תקנו להחמיר טפי בת"ב משום שתכפו בו הצרות, ואסרוה בה'
עינויים עי"ש. ומ"מ מדברי שניהם למדנו דביסוד התקנה לא חילקו בין צום
לצום וגדר אחד לכולם.
ומשום כך נראה פשוט דכל הני ד' צומות
משום אבילות הם, וכך כתב גם התוספות יו"ט רפ"ד מתענית עי"ש.
ב: ועוד מצינו צום דאבילות ביום שמת
בו אביו דמבואר בסי' תקס"ח שמתענה בו עי"ש בכמה סעיפים, וברור דסיבת
התענית משום אבילות הוא על אביו שמת, דמלבד אבילות מה ענין יש ביום זה.
ג: ימים שאירעו בהם צרות ופורענות
לישראל כמיתת צדיקים ושריפת ס"ת וכדו' שמתענים בהם כמבואר בסימן תק"פ,
וגם הם משום אבילות ואף שאין האבל חייב בתענית, מ"מ כל הני תיקנו בהם תענית
משום אבילות.
והנה החתם סופר בשו"ת או"ח
סימן ר"ח כתב דלא מצינו תענית באבילות וכל צום אינו אלא משום תשובה
וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה ה"א מתעניות לבאר כל ענין התענית "יש
שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי
התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם
ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון
אבותם", וכונת החת"ס פשוטה דהלא האבל בעצמו אינו מצווה להתענות על אביו
אמו ושאר קרוביו הרי שאין הצום קשור לאבילות.
אך באמת נראה יותר דאף דלא תיקנו צום
באבל, מ"מ חזינן ביום שמת בו אביו דיש שאדם מתענה באבילותו, ומשו"כ נראה
באמת כנ"ל דיש גדר צום דאבילות וכל הני משום אבילות הם, ואפשר דבאבל לא תיקנו
כן משום דהוי ז' ימים וא"א להתענות שבעה ימים, ודו"ק.
ב
תשובה
צום של תשובה מצינו בארבעה עשר
מקומות ונפרטם.
א' אבוהון דכולה יום הכפורים שמתענה
בו במצות התורה תענית של תשובה כדי לכפר על נפשו.
ב' יו"כ קטן שנהגו להתענות בערב
ר"ח גם הוא משום תשובה וכפרה ומקורו במגן אברהם סי' תי"ז ס"ק ג'.
ג' נהגו להתענות בערב ר"ה
כמבואר בסימן תקפ"א סעיף ב', וכך הוא גם ביו"ד סימן רי"ד ס"א
וגם צום זה משום תשובה הוא.
ד' תענית בה"ב שמקורו בתוס'
קידושין פ"א ע"א ובסי' תצ"ב, ובמגן אברהם שם ס"ק א' כתב
דמקורו בספר איוב שאמר שמא חטאו בני מתוך משתה ושמחה ולפיכך מתענים לאחר ימי המועד
שמא באו לידי עון מתוך המשתה והשמחה ועיין עוד בסי' תקס"ח סעיף ב'
ברמ"א.
ה' שובבים שנהגו להתענות בהם כמבואר
בשל"ה ומובא בבה"ל סי' תקס"ו והם ימי תשובה וכפרה.
ו' נהגו אנשי חברא קדישא להתענות בז'
באדר יום פטירתו של משרע"ה, לכפר עליהם שמא לא נזהרו כראוי בכבוד המת.
ז' הנה בשו"ע או"ח סי'
רמ"ט סעיף ג' כתוב דאנשי מעשה נהגו להתענות בערב שבת ומקור הדבר בטור שהביא
ראיה מעירובין מ' ע"ב בבעית הגמ' בצורבא מרבנן שמתענה בע"ש אם מותר
ליכנס לשבת מעונה, והב"י פקפק בראיה זו והביא מקור אחר מן הירושלמי דר' אבין
צם ערבא שבא עי"ש, ובטעם הדברים כתב הבית יוסף כדי שיאכל סעודת שבת לתיאבון
וזה תימה דאפילו בע"פ לא אמרו אלא מחצות ואילך, ובכף החיים שם (ס"ק
כ"א) הביא מן המקובלים דגם ערב שבת הוא זמן של תשובה, כשם שער"ח הוא
יוכ"ק עי"ש, ולענ"ד נראה כן מדברי הירושלמי שם (תענית י"ב
ע"ב) שאמרו בחדא מחתא דר' יונתן צם כל ערב ר"ה ור' אבון צם
כל ער"ש, ומפשטות הדברים משמע דגדר אחד הם, ודו"ק. כל אלה
הם ימים מסויימים של סגולה ורחמים ומתענים בהם משום תשובה וכפרה.
ועוד מצינו בז' מקומות תענית של
תשובה שאינו קבוע ליום מסויים אלא משום מאורע מסויימת ואלה הן.
ח'-ט' תענית חלום המבוארת בסי'
רפ"ח דמתענה על חלום רע ואפילו בשבת אם נפשו עגומה עליו והוא דואג וכל ענין
תענית זו תשובה וכפרה שמא מדת הדין מתוחה עליו.
ועוד מבואר דאם התענה בשבת צריך
תענית לתעניתו, לכפר על מה שהתענה בשבת. הרי לן בסימן זה שתי תעניות של תשובה
וכפרה.
י' חתן וכלה מתענים ביום חופתן
כמבואר ברמ"א באהע"ז סי' ס"א סעיף א' ובאו"ח סי' תקע"ג
א' וטעמו משום דביום זה נמחלין עונותיהם (כמבואר בירושלמי פ"ג ה"ג
מביכורים) והוי לגביהם כיום הכפורים כ"כ בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ק"ט
ובשו"ת מהר"י ברונא סי' צ"ג.
י"א החוטא צריך לתענות לכפר על
חטאו כמ"ש הרמ"א באו"ח סי' של"ד סעיף כ"ו דצריך מ' צומות
לכפר על חטאו אם חילל את השבת וכיבה אש בשביל הפסד ממון, וכ"כ ביו"ד סי'
קפ"ה סעיף ד' דצריך להתענות לכפר על חטאו, ומקורו מדוד המלך בספר שמואל ב'
(פרק י"ב ט"ז) שהתענה לכפר על חטאו עי"ש.
י"ב ס"ת שנפל לארץ צריכים
כל בני הקהל להתענות כמבואר בסי' מ"ד במג"א ס"ק ה', וכן בתפילין
שנפלו לארץ בלי נרתיקן עי"ש. (ובדין זה הארכתי בתשובה במנחת אשר על תלמוד
תורה סימן י"ח ודקדקתי שנחלקו האחרונים בביאורו, דבשו"ת דברי חיים
יו"ד ח"א סי' נ"ט כתב דכל בני הקהל צריכים לצום כדי לכפר על
נפשותיהם דאות הוא מן השמים שמדת הדין שורה עליהם והם צריכים כפרה ובגלל עונם בא
ס"ת לידי בזיון, אך מדברי האבני נזר יו"ד ח"ב סי' שע"ח מבואר
דענין התענית הוא לכפר על עצם החטא של בזיון הס"ת עי"ש, ונפ"מ בזה
אם נפל הס"ת באונס ואכמ"ל).
י"ג ועיין עוד בהל' תפילין סימן
כ"ז מגן אברהם ס"ק י"ז דמי שנתהפכו לו רצועות התפילין ראוי לו
להתענות, ומקורו במו"ק כ"ה ע"א דרב חגא התענה כשנתהפכו לו הרצועות.
ונראה פשוט דגם צום זה דרוש כדי לכפר עוון.
י"ד ונראה דגם מה שאמרו
בב"מ ל"ג ע"א דרב הונא צם מ' יום דחלש דעתיה דרב חסדא, ורב חסדא צם
מ' יום דחשדיה לר"ה גם צומות אלה של תשובה וכפרה הם, ודו"ק.
(ונראה עוד דגדר הצום בכל אלה
הוא הצער דראוי לאדם להצטער בימי צרה, אבל, וחורבן, והצום ביטוי לצער
הוא, ולפי"ז דומה צום ט' באב לצום יוה"כ שענינו עינוי, וכל הצומות שורש
אחד וענין אחד להם ועדיין צריך בזה ליבון ועוד חזון למועד).
הרי לן ארבעה עשר מקורות לתענית
שעיקר ענינו תשובה וכפרה.
ג
ריצוי
וגדר שלישי של תענית הוא תענית שבא
כחלק מתפלה וריצוי של הקב"ה והוא מה שמתענים על כל צרה שלא תבא כהא דפ"ב
ופ"ג במסכת תענית אם לא ירדו גשמים וכדו' דמתריעין ומתענים, ונראה לכאורה דזה
הוי גדר מסויים של תענית דכשבני ישראל צועקין להקב"ה ומבקשים ממנו צרכם באים
ומרצין פניו בתפלה ובצעקה ובתקיעת שופר מרצין פניו גם בצום. ועוד אמרו בתענית
י"ג ע"א דבימים שבהם מתענים על הבצורת וכדו' עוסקים במילי דמתא עד חצות
ואח"כ מתפללים, והקשו "איפוך אנא" ותירצו דיש להתפלל מתוך התענית
דכתיב "ובמנחת ערב קמתי מתעניתי ואפרשה כפי אל ה'". ונראה בזה דהצום הוא
סגולה לקבלת התפלה, ודו"ק.
ועוד מצינו צום של ריצוי והוא תעניתם
של אנשי מעמד שמתענים משני עד חמישי בשבת כדי שיתקבלו קרבנות אחיהם ברצון (תענית
כ"ו ע"א – כ"ז ע"ב) כמבואר ברש"י בתחלת הסוגיא ובגמ'
בסוף הסוגיא, הרי לן עוד צום של ריצוי.
ועוד מצינו (שמואל ב' י"ב) שדוד
המלך צם והתענה כשחלה בנו והתפלל לה' שירפאהו וכך מצינו בשו"ע סי' תק"פ
"כשם שהציבור מתפלל ומתענה על צרתם כך היחיד מתפלל ומתענה על צרתו" כגון
שחלה בנו או אסור בבית האסורים עי"ש, ולכאורה גם תענית זו ריצוי הוא, אף
שאפשר שיסוד גדרו תשובה, שהרי אמרו תשובה תפלה וצדקה מעבירין את רוע
הגזירה, נראה ברור דענין הצום ריצוי הוא כפשטות הלשון מתפלל ומתענה הרי
שהתפלה מלווה בתענית לרצות ולחנן פני עליון כמבואר.
והנה רבים נוהגים לצום ביום חופת
ילדיהם ומקור מנהג זה בדרכי משה או"ח סי' ת"פ שכן נהג מהר"ש
מאוסטרייך ונראה דצום זה של ריצוי הוא וההורים מתפללים שהקב"ה יתן לילדיהם
חיי נחת ואושר ויראו דורות ישרים, דלא מצינו שמוחלים עונות ההורים, ונמצא שתענית החתן
ותענית אביו שני ענינים הם, והבן.
ועוד יש צום של ריצוי כהא דר' זירא
צם ק' תעניות שישכח את התורה שלמד בבבל כשעלה לא"י ועוד צם שר' אלעזר יאריך
ימים (ב"מ פ"ה ע"א), ועוד אמרו שם על רב יוסף רבה שצם מ' צומות שלא
תיפסק התורה מזרעו ומזרע זרעו עי"ש. הרי שהצום סגולה שיתקבלו תפילותיו
ובקשותיו, ונראה שזה מגדר הריצוי, דכל המבקש מהקב"ה לעשות צרכיו סגולה לו
לרצות פני עליון בצום, וכן נראה ביאור מה שאמרו (גיטין נ"ח) דר' צדוק התענה
מ' שנה שלא יחרב בית המקדש. ועיין עוד בירושלמי כלאים מ"ב ע"ב דרב יוסי
צם שמונים תעניות ור"ל צם שלש מאות שיראו בחלומם את ר' חייא, ודו"ק
בכ"ז
ד
זכר
וגדר רביעי של צום הוא צום של זכר,
ומצינו גדר זה בתענית אסתר וכמו שכתב הרמב"ם שם הלכה ה' "ונהגו כל ישראל
בזמנים אלו להתענות ובי"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר דברי הצומות
וזעקתם" הרי דתענית אסתר זכר הוא לתענית שהתענו בזמן המן וזה כל ענינו, אמנם
שמתי אל לבי דאף דלכו"ע הוי תענית אסתר תענית שהוא זכר מ"מ נראה דנחלקו
הראשונים אם הוי זכר לתענית או זכר לנס, דהרמב"ם כתב דהוי זכר לתענית שהתענו
בזמן המן, אבל הר"ן בתענית י"ח ע"ב כתב בשם הראב"ד דתענית
אסתר הוי זכר לנס, והר"ן כתב שם ליישב בד"ז מה דמתענים בתענית אסתר
הלא יום שמחה הוא "יום ניקנור" ונכלל במגילת תענית ואיך יתענו בו, אלא
דשאני תענית אסתר משאר הצומות דכיון דהוי זכר לנס אין קפידא אם הוא מתענה ביום זה,
אך באמת אסור להספיד בו עי"ש, הרי דכתבו דתענית אסתר הוי זכר לנס ולא זכר
לתענית שהתענו בימים ההם, ונראה בשיטתו דלעולם אין עושין זכר לתענית ולא מצינו אלא
שיעשו זכר לנס כדי להודות לשמו הגדול ית'.
אמנם נראה פשוט דאין עושין תענית זכר
לנס בעלמא דמה ענין תענית אצל נס ולא מצינו בשום מקום שיעשו זכר אלא במה שדומה
לענין הנס כגון בנר חנוכה שהוא זכר לנס שנעשה בפח שמן שבנר או במשתה ושמחה בפורים
אבל למה יתענו זכר לנס, אלא נראה פשוט אף בשיטת הראב"ד וסייעתו דרק משום שגם
בימי מרדכי ואסתר התענו ומשו"כ מתענים גם היום זכר לנס שהתענו בו אבותינו,
ולפי"ז נראה טפי דלא נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד דסיבת התענית הישירה
הוא זכר לתענית שהתענו אבותינו בעת ההיא אך סיבתו הראשונית דהיינו הסיבה שעשו זכר
לתענית הוא משום דהוי זכר לנס.
וראיה לדרך זה יש מלשון הרא"ש
בתענית פ"ב סי' כ"ד שכתב "ומה שנהגו להתענות בשלשה עשר באדר וכו'
שנקהלו ועמדו על נפשם למלחמה ובקשו רחמים וגם הוא מעיקר הנס" וכ"כ גם
בפ"ק סי' א' והביא שם את שיטת ר"ת דמקור לצום תענית אסתר בריש מס' מגילה
"זמן קהלה לכל היא" עי"ש, הרי דעושין זכר למה שנקהלו ועמדו על נפשם
בתפלה והוא מעיקרי הנס, וכ"כ גם הלבוש בסי' תרפ"ו סעיף ב'
"וקבלוהו עליהם לחובה ולתענית ציבור לכל דבר משום שבו נקהלו בימי מרדכי ואסתר
להלחם ולעמוד על נפשם והיו צריכים לבקש רחמים וסליחות ותחנונים ומסתמא היו מתענים
בו ביום וכו', ומפני שאנו מקיימים ימי הפורים לזכר אותו הנס ג"כ צריכין אנו
לעשות כמותם בענין התענית והסליחות והתחנונים, כי אם את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל
בתמיה" הרי דמתענים זכר לתענית כיון שעושים זכר לנס והנס והתענית כרוכים
ירדו, ודו"ק בזה.
ויש לעיין לפי כ"ז, דהנה כתב
הרמב"ם בפ"א הי"ד מתעניות דביום התענית לא יהיה שמח וטוב לב אלא
דואג ואונן, ואפשר דאין זה אלא בתענית שהוא משום צרה כמו שכתב הרמב"ם שם אבל
בתענית אסתר שאינו משום צרה ואבל אלא משום זכר לנס אפשר דאין מצוה להיות בו דואג
ואונן, ואף שאומר תפלת עננו בתענית אסתר אין בזה סתירה דכיון שיושבים בתענית יש
לעורר רחמי שמים ע"י תעניותינו והרחמן הוא יושיענו מכל צרותינו אבל כיון
שאינו יום צרה ואבל אפשר דאין מצוה להיות בו אונן ודואג, וצ"ע. וחידוש כתב
הריטב"א במגילה ה' ע"ב דבתענית אסתר לא שייך לומר לא מקדים פורענותא
דאינה משום פורענות אלא משום תשובה, עי"ש. אך נראה דאין מדבריו סתירה
לדברינו דכבר כתבתי דכל הצומות כולם יש בהם ענייני תשובה, ועיקר כונתו דאין בו
משום אבילות וצער. וע"ע במאירי תענית דף י"ח דת"א שמחה יש בו,
עי"ש. ועיין עוד במגן אבות להמאירי (ענין שלשה ועשרים) דתענית אסתר
"תענית של שמחה היא" ועוד כתב שם "דיש בו סרך תפלה ופרסום הנס מביא
ליתן בו הודאה ושבח לבורא ית' על הנסים ועל הגבורות",עי"ש.
ומצינו עוד תענית שהוא משום זכר,
והוא תענית בכורים בערב פסח שכתבו התוס' בפסחים ק"ח ע"א שנהגו להתענות
בערב פסח ומקורו במס' סופרים פכ"א ג' עי"ש, ואף בתענית זו מצינו ב'
סגנונות, דהרא"ש שם כתב דהוי זכר לנס אבל ראיתי בספר כל בו פרק נ"ח שכתב
דבכורי ישראל בארץ מצרים היו מקריבין קרבנות לעבו"ז וכשנגאלו ממצרים התענו
כדי לכפר על עונם וזכר לאותו תענית דבכורים נהגו הבכורים להתענות גם בזמה"ז,
הרי דמצינו גם בתענית בכורים בע"פ ב' דרכים בראשונים אם הוי זכר לנס או זכר
לתענית כמו שמצינו לגבי תענית אסתר, ונראה דגם בתענית בכורים מסתבר כמו שכתבנו
לגבי תענית אסתר דשני דרכים אלו ממקור אחד הם נובעים.
אמנם אחר הדקדוק בלשון הכל בו ראיתי
שיש להסתפק בכונתו דז"ל "ונהגו לפדות הבכורות בערבי פסחים, וכ"כ
ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל שמא היה מנהגם בזה לפי שפדאם ה' ממכת בכורות,
ובירושלמי נזכר שמנהגם היה שהיו מתענים הבכורים בערב פסח, וכבר ראה הרב הנזכר טעם
מכת בכורות לפי שהיו כומרי עבו"ז שלהם כפי מנהג הקדום שהיתה העבודה בבכורות
ואפשר שהמנהג היה אף באומות ואפשר שהרבה היו מבני ישראל בזמן ההוא מן החוטאים כמו
שהתנבא עליהם הנביא וכו', ואעפ"כ המקום חס עליהם והצילם, ולכך ציוה עליהן
לפדותן" עכ"ל, וצ"ע בכונתו אם בא בזה רק לבאר הטעם למנהג שפודין את
הבכורים או גם מה שהביא מן הירושלמי שהבכורים מתענים בערב פסח (ומסתמא כונתו למסכת
סופרים, וצ"ע).
והנה ברור דכל הני גדרי צום קשורים
זב"ז וכאילו כרוכים ירדו מן השמים וכשמתענים כשאין יורדין גשמים חייבים לשוב
בתשובה מתוך תעניתם, וכן בתענית של ד' צומות של אבילות ענין התענית הוא לפתוח
לבבנו בתשובה וכמ"ש הרמב"ם בהלכות תעניות, ואף בתענית אסתר שכל כולה זכר
גם כן יש לשוב בתשובה כמו שכתב הריטב"א. הרי שלעולם יש קשר בין צום לתשובה,
אך מ"מ נראה דביסוד גדרן ד' גדרים שונים הם אף דבכולם יש לשוב בתשובה
ע"י התענית, ודו"ק בכ"ז.
ה
ומלבד כל אלה ישנם תעניות שאין גדרן
בעצם הצום ועינוי נפש שבו, אלא שנהגו לצום בהם משום סיבות שונות, כמנהג להתענות
בערב שבת לשיטת הבית יוסף דמשום כבוד שבת הוא. וחידוש עצום ראיתי בספר מגן אבות
להמאירי (הענין השלשה ועשרים) "שהיה דרכם שהיו מזרזים עצמם ומקבלים תענית
עליהם בערב שבת שהוא היום האחרון שבשבוע כדי לחזור בינם ובין עצמם תלמודם שלמדו
בשבוע זה בפני רבותיהם… ויש בה סרך מצוה לקיים תלמודם".
הרי לשיטתו כל עיקר הצום אינו אלא
שיפנו זמנם ומרצם לחזור על תלמודם, (וכבר הבאנו לעיל דעת המקובלים שענינו תשובה
וכפרה).
ועיין עוד סנהדרין (ס"ג
ע"א) דבי"ד אין טועמין כלום ביום שדנו אדם להריגה ולמדו זאת מדכתיב
"אל תאכלו על הדם" ועיין פי"ד ה"ד מהלכות סנהדרין דהוי
מה"ת, עי"ש. [הגר"א וייס שליט"א]
צער על חורבן בית המקדש בלב
יש גלות השכינה של הפרט, ויש של הכלל.
כשהאומה בכללה דוחה את הניצוץ הקדוש על ידי חומריות ועם הארצות, כשהמצב הזה מתפשט
באומה הרי זה מצב של חורבן חס ושלום, מי שאינו מרגיש ומצטער בזה, הרי זה סימן שגם
אצלו הגיע החורבן חס ושלום. אך מי שמרגיש את גלות השכינה שבתוך עצמו, ומצטער על אי
יכלתו להדבק בהשי"ת כראוי, ועל חורבן בית המקדש שבלב, ויגדל צערו עד כדי בכי,
הרי זה כבר תיקון לגלות השכינה שבלבו... ולא עוד אלא שכל הצרות שה' מביא על עמו –
תכליתן לסובב לאדם סיבות נפשיות שיצטער על חורבן בית המקדש הרוחני שבלב. והיא היא
דרך הגאולה. [מכתב מאליהו חלק ב עמוד מז]
ההבדל בין גלות בבל לבין גלות אדום
....
בזה יש להבין את השונה במהות גלות בבל וגלות רומי. בית ראשון חרב משום שחטאו
בע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, והשורש לכולם היתה התאוה, הרי אמרו חז"ל
(סנהדרין ס"ג), לא עבוד ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא, וכן
היה כח הרציחה מוסב נגד אלו שביקשו להפריע להם במילוי תאותם.
לכאורה אנו מוצאים עוד סבה לגלות בבל
(בחוקותי כ"ו ל"ד): "אז תרצה הארץ את שבתותיה", ופירשו
רז"ל שע' שנות גלות בבל היו כנגד ע' השמיטות שלא שמרו כהלכתן. אולם כשנעמיק
נמצא שעבירה זו היא השורש לחטאים הנ"ל. שמיטה היא בחינת הקודש שבתוך הטבע,
כשבת המקדשת את ששת ימי בראשית, ביטול השמיטה פירושו שנמנעים מלהכניס קדושה לתוך
עולם המעשה, ואז לא תתכן כל עליה רוחנית, והאדם נופל בידי הטומאה והתאוות, שתוצאתן
העבירות החמורות הנ"ל. ולכן כשנתמלאה סאתם, נפלו בידי מלכות בבל שמדתה התאוה,
וחרב המקדש על ידיהם, וגלו שם ע' שנה, הם הוצרכו לעמוד בנסיון קשה זה לגלות ולהיות
בין העמים שכל השפעתם מעין אותה מדה שנכשלו בה, כדי שעל ידי זה יתאמצו בשארית
כוחותיהם, ויתקנו את חטאם בשורשו.
כששבו לארץ היו עדיין משועבדים לפרס, כי
עדיין היו חסרונות בשלמותם הרוחנית, וירדו עד למדרגת סילוק הנבואה והנסים הגלויים,
ולא היה להם שיור רק התורה הזאת. ולכן חיזקו אנשי כנסת הגדולה את קיום התורה על
ידי תקנות וסייגים והרבו תלמידים, וכשהתרשלו בקיום התורה באה עליהם גלות יון...
ובסוף תקופת הבית השני התגברו הריב והשנאה בישראל, ויצר הגאוה היה השורש לרצון זה
של שלטון מוחלט שהביאם לשנאת רעים, שלא יכלו לסבל את עצם מציאותו של הזולת. משורש
הגאוה באה גם החוצפה, לחטוא מבלי להתבייש כלל, שאין משיגים את הסתירה בין מעשיו לבין
מה שמשיג בשכלו, ומצפונו אינו דוחפו להסתיר את מעשיו, אם כבר לא איכפת לו כלל
שמעשיו סותרים השגותיו וידיעותיו הרי זה בגדר "כולו חטא", בחוצפה ומרד
כלפי שמיא, ואלו אשר גרמו לחורבן הבית. וכשגברה הגאוה בישראל נמסרו ביד מלכות
רביעית, שמדתה גאוה וכפירה בנוסח אני ואפסי עוד... [מכתב מאליהו חלק ג עמוד רי"ד]
אם נחרב המקדש מבפנים ממילא נחרב המקדש
מבחוץ
וכן אנו מוצאים בחורבן בית ראשון... נפקא
בת קול ואמרה ליה, עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית... שכבר נגזרה עליהם גזירה על
כך. הגמרא מבארת כאן שעצם ענין החורבן אי אפשר שיהיה תלוי בבחירתם של הגוים, כי
הרי כבר ביאר הגר"ח מוואלאזין ז"ל (נה"ח א' ד') שעיקר החורבן היה
בבית המקדש של מעלה, היינו השראת השכינה בפנימיות לבם של ישראל, וכזה נחרב על ידי
החטאים, בית המקדש החיצוני של עצים ואבנים כבר שרוף ועומד היה... והמה עזרו לרעה
הוא בדברים צדדיים, כמו להפחית או להרבות באכזריות שמשתמשים בה נגד העם הכבוש
וכדומה, ובדברים אלו נגזר על ישראל להיות תלויים בבחירתו של הכובש... [שם חלק ד
עמוד צז]
מיאוס
בארץ חמדה הוא מיאוס באחדות ישראל
ונראה על פי מה שאמרנו כבר, שכדוגמת שני
החטאים שהיו ביד ישראל שלא נתכפרו לגמרי, והם חטא העגל וחטא מרגלים, דוגמא ועונש
דידהו היה חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, דבש"ס יומא ט', מקדש ראשון מפני
מה חרב, מפני ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, מקדש שני מפני מה חרב, מפני שנאת
חנם. וביאר מהר"ל דמקדש ראשון היה קיומו בזכות ג' האבות, ובשביל ג' החטאים
האלה שהם היפוך ממהות האבות נחרב הבית, ומקדש שני היה קיומו בזכות כנסת ישראל, על
כן בשביל שנאת חנם שהיא היפוך כנסת ישראל נחרב בית שני. והנה בחטא העגל כתיב (שמות
ל"ב) ויקומו לצחק, וברש"י: יש במשמע הזה ע"ז וגילוי עריות ושפיכות
דמים, ועל כן אף שעיקר החטא נמחל, מכל מקום הרשימו שנשאר ממנו, כמו שכתוב
"וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם", זה עצמו משך את ישראל אחר כך בימי בית
ראשון לשלש העבירות, בסוד עבירה גוררת עבירה, ונחרב הבית.
וכן במרגלים היה החטא שמאסו בארץ חמדה
שהיא ארץ ישראל המאחדת את כל ישראל לעשותם אחד... והם במאסם בארץ ישראל והוציאו
דבה על הארץ פגמו בכנסת ישראל, ומחמת רושם החטא שנשאר לדורות משך את לב ישראל אחר
כך בימי בית שני להתפרד זה מזה, ונתהוה שנאת חנם, ונחרב הבית השני... ונראה דמצות
נסכים וחלה מקבילות לעומת שני החטאים האלה והם תיקון להם... [שם משמואל שלח
תרע"ז[
התיקון – שמיעה לדברי חכמים
ולפי האמור יש לומר בענין בית שני שנחרב
בשביל שהיתה בהם שנאת חנם... דהנה יש להבין, מאחר שהיו עוסקים בתורה ועבודה
וגמילות חסדים, כבש"ס פ"ק דיומא למה לא הגינו עליהם שלא יבואו לידי שנאת
חנם, ועוד מאחר שהיו צדיקים גמורים שלבם ברשותם, למה לא שלטו בנפשותם להטותם להיות
אוהבים זה את זה?
ונראה דכמו שהגדנו לעיל בענין חורבן בית
ראשון... שכל זה נסתעף מחטא העגל שהיה פגם בתורה שבכתב, וזה שהביאם אז לידי שלש
העבירות כמו בעת חטא העגל, כמו כן יש לומר שמחמת חטא המרגלים שהיה פגם בתורה שבעל
פה כנ"ל נסתעף מזה בזמן בית שני שצצו האפיקורסים ומינים וצדוקים ובייתוסין שכפרו
לגמרי בתורה שבעל פה, היינו שכחות הרע שנשארו בקרב ישראל עוד מימי המרגלים שחטאם
לא נסלח לגמרי, זהו שהטעה את לבם אחורנית בזמן בית שני לכפור בתורה שבעל פה.
ומעתה יובן ענין שנאת חנם ששלטה אז, דהיה
ידוע דבתורה שבכתב יש לאומות גם כן קצת אחיזה, שהרי תיכף בבואם לארץ כתבוה על
האבנים, שכל מי מהאומות שרוצה ללמוד יבוא וילמוד, אבל בתורה שבעל פה אין לאומות
העולם שום אחיזה... ועל כן היא המאחדת את כל עדת ישראל תחת דגל אחד, והיא הגורמת
התאחדות ישראל, ומובן ממילא דמחמת פגם כח המאחד, דהיינו תורה שבעל פה, נשתאב בקרבם
כח רע להיפוך, כטעם הזוהר הקדוש בטומאת מת, והוא שהביא רוח עועים בקרבם וגרם שנאת
חנם, ופגם תורה שבעל פה זה עצמו הוא שסיבב חורבן הבית כידוע מענין בריוני שהיו שם
שלא הטו אוזן לדברי חכמים שאמרו נעביד שלמא בהדייהו. ואף שגם הבריונים לפי הלך
רוחם וכוונתם חשבו לטובה לחוס על קדושת המקדש ועל כבוד שמו ית"ש ועל ישראל
שלא ימשלו עליהם הרומיים הרשעים והמזוהמים, מכל מקום היה להם לשמוע לדברי חכמים,
ואפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל, וכל אלה נסתעפו מחטא המרגלים שפגמו בענין זה.
וכנראה שמה' היתה זאת להביאם לידי נסיון
זה, ואם היו עומדים בנסיונם וקיימו בעצמם כוף אזנך לשמוע דברי חכמים היה זה תיקון
על חטא הקדום, והיה נעשה גמר התיקון. ונראה דגם בדורות האחרונים כן הוא כנראה
בימינו אלה, שקודם גמר התיקון צריכין ישראל לעמוד בנסיון כמו אלה להשליך מנגד כל
רעיונות ומחשבת האדם אף שנראה לו שזה דרכו מתאים להצלחה בזה ובבא... [שם
תרע"ח[
והנה כבר אמרנו שחורבן שני בית מקדשות
מנייהו הוא. ויש לומר עוד בתוספת באור, דהנה אמרו רז"ל (יומא ט') מקדש ראשון
מפני מה חרב, מפני שהיה בו ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, מקדש שני מפני
שנאת חנם. ונראה דהנה איתא במגלה עמוקות כי שר של ישמעאל יש לו תחתיו ל"ה
שרים מימין ושר של עשו תחתיו ל"ה שרים משמאל והם שבעים שרי האומות. ולפי
דרכנו הנ"ל הם מקבילים לקליפת מואב וקליפת מדין, והם החריבו שני המקדשות,
והיינו כי בבית ראשון היתה האהבה יתירה בין ישראל לאבינו שבשמים... ממילא כאשר
חטאו נלקחה האהבה לאהבות חיצוניות ועל כן התגבר בהם אז כח התאוה כמפורש בכתוב,
והוא קליפת מואב... והיא מושכתן לאחרות. ועל כן נזכר בכתוב בחורבן ראשון כחו של
מואב וכחו של ישמעאל... ומקדש שני שנחרב מפני שנאת חנם היינו קליפת מדין שהיא
מושכת לריב ומדון קנאה ושנאה פסולת של יצחק...
ולפי דרכנו יש לפרש נמי הענין של בין
המצרים שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, דנראה דבשני זמנים אלו היתה התגברות שני מיני
הכחות הרעים הנ"ל, בשבעה עשר בתמוז היתה התגברות כח מדין ועשו, והם היו אז
העיקר, ובתשעה באב היתה עיקר הצרה מחמת התגברות כח מואב וישמעאל, על פי מה שהגדנו
כבר שלשון תמוז הוא מלשון חימום והיסק, והוא התגברות דינין תקיפין כאשא, ולפי
דרכנו הוא כח מדין ועשו... [מטות תרע"ה, וראה שם עוד[
שבת מאירה עינים היפך נביאי שקר
ובשבת קודש איתנייהו תרוייהו... דאור
קדושת שבת מאיר את עיני האדם שיוכל לראות את חטאו... נראה מזה כי החורבן היה מחמת
העדר השבת, היינו דעיקר החורבן נצמח על ידי נביאי השקר, וכמו שאמר ירמיה (ח')
"וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמור שלום שלום ואין שלום", והחליקו
בעיניהם את דרכיהם הנלוזות ואשר לא טובה, ולא היתה להם ידיעת החטא ולא יכלו לעשות
תשובה, ושבת הלא מאירה העינים ומביאה ידיעת החטא כנ"ל... (דברים עת"ר)
"תניא א"ר יוסי, פעם אחת הייתי
מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, ובא אלי' זכור לטוב והמתין
לי על הפתח עד שסיימתי כו', אמר לי מפני מה נכנסת לחורבה זו, אמרתי לו להתפלל, אמר
לי הי' לך להתפלל בדרך, א"ל מתיירא הייתי שמא יפסיקוני כו', באותה שעה למדתי
ממנו ג' דברים, שאין נכנסים לחורבה וכו', א"ל מה קול שמעת בחורבה זו,
א"ל שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי שהחרבתי את ביתי כו'. אמר לי חייך
וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום ג"פ אומרת כך, ולא עוד
אלא בזמן שישראל נכנסים לב"כ ולבמ"ד ואומרים יהא שמי' רבא מברך,
הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, ומה לו לאב שהגלה
את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם." [ברכות ג']
אגדה זו באה לבאר תוכן ביאור צער שלמעלה,
מה שלא ניתן להבין ע"פ פשוטו. ונקח לנו למשל ענין צער האמור בענין גופני, כדי
שנוכל להקיש ממנו על הדברים העליונים. הנה כל דבר שמהלך כדרכו וטבעו הוא מתמיד
בהנהגתו ואין בו צער, והצער לא יתכן כ"א במה שהוא מקרה יוצא חוץ לטבע, כמו
הבריאות הוא המצב הטבעי של החי, והחולי הוא חוץ לטבע. וכל דבר שהוא חוץ לטבע ודאי
לא יתמיד, כי כך היא המדה שכל דבר חוזר לטבעו.
וע"פ אלה הדברים נבין ענין צער של
מעלה בצרתן של ישראל. כי הנה אנו רואים טבע ההנהגה הכללית באומות הולך ומתחלף, פעם
יעלה עם א' אל מרום המעלה, ופעם ירד ואחר ירים ראש, באו הנביאים וחז"ל וביארו
דבריהם להודיע לנו, שלא נטעה ח"ו לומר שירידת ישראל הוא דבר מסתעף ח"ו
מסדר ההנהגה הטבעית, שכך היא דרכה ומנהגה להיות בה חליפות ותמורות לעם ועם, ולא
לעם אחר לעולם חוסן. ועל דבר שסדר ההנהגה כך הוא, איך שייך לומר ח"ו צער למעלה,
כי אדרבה השי"ת שמח בהנהגתו הטובה והשלמה.
אבל ענין ירידת ישראל הוא דבר מקרי שלא
כטבע ההנהגה, כי מראש הכין השי"ת סדרו של עולם, שיהיו ישראל גוי עליון לכל
גויי הארצות, ועל אופן זה דוקא ישתכלל העולם ויבאו הבריות לתכלית שלמותם, שהוא
המהלך הטבעי שחקק להם העליון ית"ש בחכמתו העליונה. ונמצא שירידת ישראל היא
כמו חסרון בהנהגה הכוללת, שבאה מצד כח הבחירה וסדרי ענינים אחרים שחייבו ירידתם
לשעה. והוא כמו חולי שולט בגוף ההנהגה, וכל חולי סופו להתרפא, ע"כ ישראל
בטוחים מאד על החזרת מעלתם, כי ההנהגה תחזור לאיתן טבעה ככלות ימי חליה. וזהו שאמר
הכתוב "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך". כי חסר עולם
הוא החסד הכללי הגדול, שבשבילו מנהיג השי"ת זו המציאות, שחקק בה חוקים טובים
המביאים את הברואים לתכלית השלמות והטובה, ובזה החסד רחם הקב"ה את ישראל כי
שם מעלתם חק בשלמות הכללי, וההסתרה שהסתיר פניו ית' מישראל [אפילו ההסתרה
שבהסתרה...] הוא רק מקרה שא"א קיומו, וז"ש "בשצף קצף הסתרתי פני
רגע ממך", כי בערך ההנהגה הכוללת, יקרא "רגע" כל דבר שאינו חק
בהנהגה, א"כ סופו להתבטל, מה שא"כ ההנהגה הטובה של הקב"ה הקבועה,
ששם אותה לעד לעולם חק נתן ולא יעבור.
והנה החסרון שבעולם מצד שפלותן של ישראל
ניכר בכמה דרכים. הא' מצד רוממות אנשי המעלה שבישראל, שאין ערוך לקדושת מדותיהם
ועומק חכמתם, וכשישראל במעלה הם יכולים להיטיב הרבה לטובת שלמות העולם. כענין שאמר
גבריאל , אם יהיו כל חכמי אוה"ע בכף מאזנים ודניאל איש חמודות בכף שני' לא
נמצא מכריע את כולם? וכשאנשי מעלה קדושי עליון כאלה נתונים בשפל, וקול שלמותם אינו
נשמע בעולם, רעה רבה היא אל הבריות כולן ונגד חק השלמות שיסד השי"ת בבריותיו.
והב', מצד עבודת הקרבנות, שמזה נמשך שלמות
גדול בעולם ושפע רב, ורצונו ית' להיטיב לבריותיו, וכ"ז שחסר הדבר המשלים אין
ההנהגה בשלמותה.
הג', גם עבודת השי"ת וידיעתו שהם
דברים שנעשים אפי' חוץ למקדש ואינם תלוים בו, מ"מ חק נתן השי"ת,
שע"י קדושת המקדש כל העבודות פועלים את פעולת שלמותם באופן יותר נכבד באין
ערוך. ע"כ נקרא בהמ"ק בית תפילה, שאפי' התפילה שהיא נוהגת בכ"מ,
מתקבלת יותר במקום המקדש וע"י קדושתו. ומזה נלמד לכל העבודות שאינן תלויות
בו, שהשלמות היוצאת מהן על קדושת המקדש גדול ונכבד הוא יותר מהשלמות היוצאת מהן
בלעדו.
אבל עוד דבר גדול יש בחסד עליון
ית"ש, שהרי באמת ביהמ"ק שלמטה מכוון נגד בית המקדש שלמעלה. כמש"כ
לעולם זאת על ישראל וכחז"ל בשלהי מנחות (ק"י עמוד א) . א"כ
צ"ל שלעולם פועלות כל העבודות את חק שלמותם כאילו בהמ"ק בנוי, אלא כיון
שבעוה"ז הוא חרב, א"א שיושפעו הטובות הנמשכות מזו השלמות לעוה"ז,
ונשארות רק למעלה, וכשתבא זמן תשועת ישראל, וישתכלל העולם בביהמ"ק, ויהי'
ראוי לקבל שלמות עליון, אז יופיע השי"ת בהדר גאון כל השלמות הנעשה מכח כל
המצות והעבודות כולם, בערך שהם פועלים אם הי' ביהמ"ק על מכונו. והנה
אע"פ שבדברים העליונים השלמות מתוספת, מ"מ אין זה גמר התכלית, כ"א
שיושפעו כל אלה למטה, למקום הגורמים זו השלמות. ונמצא שגם מצד הדברים העליונים
עצמם, המיוחסים מצד מעלתם לו יתעלה ביותר, ג"כ א"ז התכלית העיקרי. אבל
מצד מצבן של ישראל הרי הדבר רע ומר מאד, שכל אלה הגדולות מוכנות להם, והם נתונים
בחרפה ושפלות בעוה"ר.
וכל אלה הענינים נתבארו לר' יוסי במראה
הזה. והוא שכשעמד להתפלל, וכחק שלמות קדושתו עלה למעלה גדולה הראויה לו כפי ערך
החסידים הראשונים בתפילתם, שמע בת-קול, והשיג עי"ז כמה גדול חסרון השלמות
בהנהגה ע"י הגלות, שזה השלמות שהשיג אינו בערך מה שראוי לו ע"י קדושת
המקדש כשהוא בנוי וקדושת ישראל כשהם במקומם, גם א"א לו לפעול בשלמותו בעולם.
ואמר לו אליהו, שלא בשעה זו בלבד אומרת כך, פי' אין העדר השלמות מורגש רק ע"י
אנשי מעלה כמוך וערכך בשעה הרוממה הזאת, כ"א בכל יום ג"פ שהוא כזמני
התפילה שנתקנו נגד קרבנות, ניכר מאד העדר השלמות שבא לעולם ע"י חסרון הקרבנות
והעבודה ממש. ולא עוד, לאו דוקא חסרון הקרבנות שהם תלוים בעצם בביהמ"ק, אפי'
בכל שעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואומרים יה"ש רבא מברך,
שעבודות וקילוסים כאלה אינם תלוים בביהמ"ק, מ"מ מחמת חסרון השלמות של
בהמ"ק אינם פועלים כלל את פעולתם כענין שראוי לפעול ע"י קדושת המקדש.
אבל כ"ז הוא רק שאינו נשפע למטה בהנהגת עוה"ז, מפני שירדה הנהגת
עוה"ז עד שאינה ראויה לקדושה עליונה ושלמות גדול כזה, אבל בהנהגה נעלמת
השלמות מתרבה. וזה סוד שהקב"ה מנענע בראשו כביכול, שהנהגה הנראית לנו הוא
הגוף, והעליונה ממנה הנסתרת היא הראש מקום המחשבה, שהוא גנוז וסתום מאתנו.
ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך.
שבחסדו ית' הוא מעלה העבודות כאלו היו נעשים בביהמ"ק, אלא שא"א שירדו
למטה, ונשארו כל אלה למעלה עד זמן הישועה שהקב"ה עתיד לאמר "פתחי לי
אחותי רעיתי [יונתי] תמתי שראשי נמלא טל, קוצותי רסיסי לילה" , רסיסי השלמות
הבא למעלה, ונשאר שם מכח הגלות שא"א לרדת למטה. ואמר נגד השלמות העליון,
שעכ"ז א"ז גמר תכליתו, כיון שאין הבנים נהנים עדיין ממנו, מה לו לאב
שהגלה את בניו וכו' אך נגד הבנים עצמם שהם נתונים בצרה גדולה, ובאוצרם צפונות
טובות רמות וגדולות כאלה, אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם שהוא מלא כל טוב.
וכיון שכ"ז הוא נגד חק ההנהגה א"כ ודאי יעבור החולי ויסור הצער, והשולחן
המוכן לבנים הם ינחלוהו ויתענגו מטובו. [כ"ק מרן זצ"ל]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה