הרב ארי שבט
קובץ תחומין
קובץ תחומין
ג. הצלת רבים או הצלת ישראל
1. יש מתירים להצלת הרבים
2. להצלת עם ישראל מותר
3. מדינת ישראל - רוב או כלל?
1. יש מתירים להצלת הרבים
2. להצלת עם ישראל מותר
3. מדינת ישראל - רוב או כלל?
ז. איסור הסוכנת על בעלה
1. ביאת גוי
2. בטחון בהצלחת ההצלה
3. ביאה שיש בה עצמה הצלה
4. הסוכנת נאסרת על בעלה
1. ביאת גוי
2. בטחון בהצלחת ההצלה
3. ביאה שיש בה עצמה הצלה
4. הסוכנת נאסרת על בעלה
§ § §
הספרות ההלכתית בדור הקודם, דור השואה האיומה באירופה, עסקה בשאלות של חיי נפשות, של טריאז' (החלטות של עדיפות בחיי אדם) וחילול כבודן של בנות ישראל, שכדברי הגמ' בסנהדרין (עד,א) יש ביניהם משוואה הלכתית. ב"ה היום, כשאנו נמצאים קוממיות בארצנו, כבר לא צריכים לדון בשאלות הצלת חיים על ידי מסירה לניצול וזלזול המוני בבנות ישראל, אלא על צורך מקומי ובודד לפיתוי יזום מצדנו של סוכנת בשרות החשאי, כדי לשמור על בטחון המדינה. השאלה היא האם מותר למדינה ליזום ולהיעזר בגילוי עריות במקרים בודדים וקיצונים, כשמתברר שזהו הפתרון המהיר והיעיל ביותר לקבל מידע נחוץ או לעצור מעשה המסכן את בטחון המדינה?
בשפה המקצועית נקרא הדבר "מלכודת-דבש", ובמקרא עשו בו בנות מואב שימוש במלחמת מדין, דלילה כלפי שמשון ויעל כלפי סיסרא. "אשה כלי זיינה עליה" (יבמות קטו,א; ע"ז כה,ב) וזהו נשק יעיל לנטרל גם חסיד שבחסידים (כדוד המלך), חכם שבחכמים (שלמה) וגיבור שבגיבורים (שמשון), כדברי ר' יהודה החסיד. האמנם לצרכים מעין אלו "המטרה מקדשת את האמצעים", ואין הדבר נחשב כ"מצוה הבאה בעבירה"?
בשפה המקצועית נקרא הדבר "מלכודת-דבש", ובמקרא עשו בו בנות מואב שימוש במלחמת מדין, דלילה כלפי שמשון ויעל כלפי סיסרא. "אשה כלי זיינה עליה" (יבמות קטו,א; ע"ז כה,ב) וזהו נשק יעיל לנטרל גם חסיד שבחסידים (כדוד המלך), חכם שבחכמים (שלמה) וגיבור שבגיבורים (שמשון), כדברי ר' יהודה החסיד. האמנם לצרכים מעין אלו "המטרה מקדשת את האמצעים", ואין הדבר נחשב כ"מצוה הבאה בעבירה"?
א. התקדימים של אסתר ויעל
חז"ל (מגילה יג,א) דרשו את הפסוק "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת": "אל תקרי לבת אלא לבית", היינו שאסתר היתה אשתו של מרדכי. "כאשר היתה באמנה אתו... שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי." תאמר שהיה זה באונס? - כבר כתבו ראשונים, שאסתר "המציאה עצמה לאחשורוש בשעה שלא היה תובעה, כדי שיתאוה לה ויהיה נח להתפתות לעשות לה בקשתה." לבסוף, כשרצתה להציל את ישראל, אף חז"ל מציינים שעשתה זאת מרצון, וכדברי רבי אבא (מגילה טו,א) הדורש מהפסוק "אשר לא כדת":
שלא כדת היה - שבכל יום ויום עד עכשיו באונס, ועכשיו ברצון. "וכאשר אבדתי אבדתי" - כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך (פרש"י: ואסורה אני לך, דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, וברצון - אסורה לבעלה).
אם לגבי אסתר נחלקו הדעות אם אמנם היתה אשת איש, ובאיזו מידה היא פיתתה את המלך, או רק הציעה את עצמה, לגבי יעל שהיתה אשת (לא אלמנת!) חבר הקיני, ההיתר והמצוה לגלות עריות כדי להציל ישראל מפורש אף יותר בחז"ל (נזיר כג,ב; הוריות י,ב; יבמות קג,א):
אמר ר"נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה. ממצוה שלא לשמה... "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך", מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה. א"ר יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה (פרש"י: כדי להתיש כחו... כדי שתהא יכולה להורגו), שנאמר: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד".
אמנם גם פה, במישור הפשט יש מקום לומר שיעל איננה ישראלית, וממילא אינה חייבת במסירות נפש וב"ייהרג ואל יעבור"; או שבכלל לא מדובר ביחסי אישות. אבל חז"ל והפוסקים התייחסו אל יעל בהקשר זה, כאל משפחת יתרו, שהיו גרי צדק גמורים, ובהיותה ישראלית הרי היא משמשת לרוב הפוסקים כתקדים הלכתי למפתה להצלת ישראל.
חז"ל (מגילה יג,א) דרשו את הפסוק "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת": "אל תקרי לבת אלא לבית", היינו שאסתר היתה אשתו של מרדכי. "כאשר היתה באמנה אתו... שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי." תאמר שהיה זה באונס? - כבר כתבו ראשונים, שאסתר "המציאה עצמה לאחשורוש בשעה שלא היה תובעה, כדי שיתאוה לה ויהיה נח להתפתות לעשות לה בקשתה." לבסוף, כשרצתה להציל את ישראל, אף חז"ל מציינים שעשתה זאת מרצון, וכדברי רבי אבא (מגילה טו,א) הדורש מהפסוק "אשר לא כדת":
שלא כדת היה - שבכל יום ויום עד עכשיו באונס, ועכשיו ברצון. "וכאשר אבדתי אבדתי" - כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך (פרש"י: ואסורה אני לך, דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, וברצון - אסורה לבעלה).
אם לגבי אסתר נחלקו הדעות אם אמנם היתה אשת איש, ובאיזו מידה היא פיתתה את המלך, או רק הציעה את עצמה, לגבי יעל שהיתה אשת (לא אלמנת!) חבר הקיני, ההיתר והמצוה לגלות עריות כדי להציל ישראל מפורש אף יותר בחז"ל (נזיר כג,ב; הוריות י,ב; יבמות קג,א):
אמר ר"נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה. ממצוה שלא לשמה... "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך", מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה. א"ר יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה (פרש"י: כדי להתיש כחו... כדי שתהא יכולה להורגו), שנאמר: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד".
אמנם גם פה, במישור הפשט יש מקום לומר שיעל איננה ישראלית, וממילא אינה חייבת במסירות נפש וב"ייהרג ואל יעבור"; או שבכלל לא מדובר ביחסי אישות. אבל חז"ל והפוסקים התייחסו אל יעל בהקשר זה, כאל משפחת יתרו, שהיו גרי צדק גמורים, ובהיותה ישראלית הרי היא משמשת לרוב הפוסקים כתקדים הלכתי למפתה להצלת ישראל.
ב. "קרקע עולם" ממילא עולה הקושיה, הרי "בכל מתרפאין, חוץ מע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים" (פסחים כה,א), ומנין אפוא ההיתר לאסתר וליעל לגלות עריות, אפילו להציל נפשות?
יש מסבירים (סנהדרין עד, ב ) שאסתר ככלל הנשים, נחשבת ל"קרקע עולם", כלומר פאסיבית במעשה הביאה, ועל כן אין לאשה דין של ייהרג ואל יעבור כשאונסים אותה. על כך העיר הר"מ פיינשטיין (אגרות-משה או"ח ח"ד סי' עה) שהרי מסתבר שאסתר התנהגה עם אחשורוש כדרכם של כל איש ואשה, הן בחיבוק ובנישוק והן בפישוק רגליים, אחרת היה מגלה שהיא יהודיה; ולא עוד אלא שלא היה סובל התנהגות סרבנית, שהרי הרג את ושתי על פחות מזה. ובכל זאת, היא נחשבת לדעתו כקרקע עולם! אך גם לרמ"פ, כשאסתר יזמה את היחסים, אי אפשר להחשיבה פאסיבית.
כל שכן אצל יעל, שפיתתה את סיסרא שבע פעמים, שבעלי התוס' (יבמות קג,א ד"ה והא) מחדדים, שבבריחתו, הוא זקוק לעזרתה, ואין חשש כלל שיאנסה. "אדרבה, היא שדלתו בדברים להכריעו להביאו עליה כדי להתיש כחו להציל ישראל." ועוד, "שהכתוב משבחה, דאם היתה אנוסה במה משבחה?" (תוס' סנהדרין עד,ב ד"ה והא).
אמנם בעל שרידי-אש (שו"ת ח"ב סי' לו) סובר שגם אם היא באה ברצון ובאקטיביות, אשה מוגדרת תמיד במעשה העריות כקרקע עולם. אך רבים סוברים שאשה אינה נחשבת קרקע עולם בעריות אם היא "עושה מעשה", וכל שכן לפי הגורסים שם בעריות "תיהרג (בלשון נקבה) ואל תעבור". והרי כך עולה מפשטות המקור בתורה, שמשם לומדים מסירות נפש לג' העבירות, המדבר על נערה מאורסה.
בנוסף לקושיות על חידושו של בעל שרידי-אש, גם לשיטתו (וכדבריו להלן בסי' לז) יש לחלק בין אסתר, הכפויה ע"י אחשורוש בכל עת, ולכן תמיד יכולה להיחשב כקרקע עולם, לבין יעל או סוכנת מפתה, שאינן במצב של כפייה כלל. בנוסף, משתמע במהרי"ק עצמו (מקורו של השרידי-אש) שאסתר רק הציעה את עצמה, אך לא פיתתה את המלך. אבל במצב של פיתוי, כיעל, אין הבדל בין אשה לאיש לעניין עריות, והכל הם בכלל ייהרג ואל יעבור.
יש מסבירים (סנהדרין עד, ב ) שאסתר ככלל הנשים, נחשבת ל"קרקע עולם", כלומר פאסיבית במעשה הביאה, ועל כן אין לאשה דין של ייהרג ואל יעבור כשאונסים אותה. על כך העיר הר"מ פיינשטיין (אגרות-משה או"ח ח"ד סי' עה) שהרי מסתבר שאסתר התנהגה עם אחשורוש כדרכם של כל איש ואשה, הן בחיבוק ובנישוק והן בפישוק רגליים, אחרת היה מגלה שהיא יהודיה; ולא עוד אלא שלא היה סובל התנהגות סרבנית, שהרי הרג את ושתי על פחות מזה. ובכל זאת, היא נחשבת לדעתו כקרקע עולם! אך גם לרמ"פ, כשאסתר יזמה את היחסים, אי אפשר להחשיבה פאסיבית.
כל שכן אצל יעל, שפיתתה את סיסרא שבע פעמים, שבעלי התוס' (יבמות קג,א ד"ה והא) מחדדים, שבבריחתו, הוא זקוק לעזרתה, ואין חשש כלל שיאנסה. "אדרבה, היא שדלתו בדברים להכריעו להביאו עליה כדי להתיש כחו להציל ישראל." ועוד, "שהכתוב משבחה, דאם היתה אנוסה במה משבחה?" (תוס' סנהדרין עד,ב ד"ה והא).
אמנם בעל שרידי-אש (שו"ת ח"ב סי' לו) סובר שגם אם היא באה ברצון ובאקטיביות, אשה מוגדרת תמיד במעשה העריות כקרקע עולם. אך רבים סוברים שאשה אינה נחשבת קרקע עולם בעריות אם היא "עושה מעשה", וכל שכן לפי הגורסים שם בעריות "תיהרג (בלשון נקבה) ואל תעבור". והרי כך עולה מפשטות המקור בתורה, שמשם לומדים מסירות נפש לג' העבירות, המדבר על נערה מאורסה.
בנוסף לקושיות על חידושו של בעל שרידי-אש, גם לשיטתו (וכדבריו להלן בסי' לז) יש לחלק בין אסתר, הכפויה ע"י אחשורוש בכל עת, ולכן תמיד יכולה להיחשב כקרקע עולם, לבין יעל או סוכנת מפתה, שאינן במצב של כפייה כלל. בנוסף, משתמע במהרי"ק עצמו (מקורו של השרידי-אש) שאסתר רק הציעה את עצמה, אך לא פיתתה את המלך. אבל במצב של פיתוי, כיעל, אין הבדל בין אשה לאיש לעניין עריות, והכל הם בכלל ייהרג ואל יעבור.
ג. הצלת רבים או הצלת ישראל
1. יש מתירים להצלת הרבים
המאירי (סנהדרין עמ' 277) מתרץ את מעשי יעל ואסתר מבחינה הלכתית על ידי הבחנה בין גילוי עריות להצלת יחידים (ייהרג ואל יעבור) לבין כשמדובר בהצלת רבים (יעבור ואל ייהרג), ש"הצלת רבים שאני", וכן משמע בשו"ת בנימין-זאב (סי' תג).
לפני כשלוש מאות שנה, כשעדיין לא נתפרסמו דבריו של המאירי, בעל שו"ת שבות-יעקב (ח"ב סי' קיז) הצדיק היתר בעריות ע"פ תקדימה של אסתר. המעשה המתואר בשאלה שהופנתה אליו הוא: "סיעה של בני אדם שהלכו בדרך ואחד מהם אשתו עמו... ומצאו שם אנשי בליעל רוצחנים שהמה מועדים להרוג נפשות על עסקי ממון. וכאשר ראה... שעמדו עליהם להרוג אותם... אז הפקירה עצמה האשה ברצון בעלה ישראל, וע"י כן הצילה אותם." הבעל שאל: "אי אשתו מותרת לו, כיון שנעשת מצד אונס רציחה ברצונה, ואשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה; או יקבל שכר על הפרישה, וכיצד יתנהג עמה?" על פי המהרי"ק (שנזכיר בהמשך), הצדיק השבות-יעקב את עצם השידול של אותה אשה, אך חולק על בעל שו"ת בית-יעקב, ואסר עליה לחזור לבעלה: "אף שאין כאן נדנוד עבירה, שעשתה להצלת רבים, מ"מ נאסרה לבעלה כמו יעל ואסתר".
לכאורה, ההיתר לגילוי עריות להצלת רבים מופרך ממשנה מפורשת (תרומות ח,יב) שאף נפסקה להלכה (רמב"ם הל' יסודי התורה ה,ה; רמ"א יו"ד קנז,א), שאפילו אם מאיימים לטמא את כל נשות העיר, "יטמאו כולן ואל ימסרו נפש אחת מישראל". אך יש שהבחינו בין מסירת עצמך (שמותר לדעתם, כבמעשה יעל ואסתר, כדי להציל רבים) לבין למסור מישהו אחר (שאסור). מאידך גיסא, הסברה נותנת שאין לחלק בכך, הרי מתוך משנה זו יש ללמוד שסברת "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי" (המובאת בסנהדרין עד,א כסיבה לדין ייהרג ואל יעבור בשפיכות דמים) תקיפה גם ביחס שבין רבים ליחיד, שאם לא כן מדוע אין רשאים למסור נפש אחת? ועוד, בבסיס דיני נפשות מונח העקרון שחייו של אדם אינם מסורים בידו, ורק ה' שנתן הוא שרשאי לקחת, ואין הבדל בין להרוג אחר לבין שיהרוג אדם את עצמו.
אם כך, עדיין עלינו לענות על השאלה, הכיצד הותר לאסתר וליעל לגלות עריות, ואף כדי להציל רבים?
1. יש מתירים להצלת הרבים
המאירי (סנהדרין עמ' 277) מתרץ את מעשי יעל ואסתר מבחינה הלכתית על ידי הבחנה בין גילוי עריות להצלת יחידים (ייהרג ואל יעבור) לבין כשמדובר בהצלת רבים (יעבור ואל ייהרג), ש"הצלת רבים שאני", וכן משמע בשו"ת בנימין-זאב (סי' תג).
לפני כשלוש מאות שנה, כשעדיין לא נתפרסמו דבריו של המאירי, בעל שו"ת שבות-יעקב (ח"ב סי' קיז) הצדיק היתר בעריות ע"פ תקדימה של אסתר. המעשה המתואר בשאלה שהופנתה אליו הוא: "סיעה של בני אדם שהלכו בדרך ואחד מהם אשתו עמו... ומצאו שם אנשי בליעל רוצחנים שהמה מועדים להרוג נפשות על עסקי ממון. וכאשר ראה... שעמדו עליהם להרוג אותם... אז הפקירה עצמה האשה ברצון בעלה ישראל, וע"י כן הצילה אותם." הבעל שאל: "אי אשתו מותרת לו, כיון שנעשת מצד אונס רציחה ברצונה, ואשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה; או יקבל שכר על הפרישה, וכיצד יתנהג עמה?" על פי המהרי"ק (שנזכיר בהמשך), הצדיק השבות-יעקב את עצם השידול של אותה אשה, אך חולק על בעל שו"ת בית-יעקב, ואסר עליה לחזור לבעלה: "אף שאין כאן נדנוד עבירה, שעשתה להצלת רבים, מ"מ נאסרה לבעלה כמו יעל ואסתר".
לכאורה, ההיתר לגילוי עריות להצלת רבים מופרך ממשנה מפורשת (תרומות ח,יב) שאף נפסקה להלכה (רמב"ם הל' יסודי התורה ה,ה; רמ"א יו"ד קנז,א), שאפילו אם מאיימים לטמא את כל נשות העיר, "יטמאו כולן ואל ימסרו נפש אחת מישראל". אך יש שהבחינו בין מסירת עצמך (שמותר לדעתם, כבמעשה יעל ואסתר, כדי להציל רבים) לבין למסור מישהו אחר (שאסור). מאידך גיסא, הסברה נותנת שאין לחלק בכך, הרי מתוך משנה זו יש ללמוד שסברת "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי" (המובאת בסנהדרין עד,א כסיבה לדין ייהרג ואל יעבור בשפיכות דמים) תקיפה גם ביחס שבין רבים ליחיד, שאם לא כן מדוע אין רשאים למסור נפש אחת? ועוד, בבסיס דיני נפשות מונח העקרון שחייו של אדם אינם מסורים בידו, ורק ה' שנתן הוא שרשאי לקחת, ואין הבדל בין להרוג אחר לבין שיהרוג אדם את עצמו.
אם כך, עדיין עלינו לענות על השאלה, הכיצד הותר לאסתר וליעל לגלות עריות, ואף כדי להציל רבים?
2. להצלת עם ישראל מותר
בעל שבות-יעקב ביסס את דבריו על לשונו של המהרי"ק (שו"ת סי' קסז) בשם תוס' ר' יהודה מפרי"ש. אולם לכשנדייק בלשונם נמצא שהחילוק איננו בין יחיד לרבים, אלא דבריו עוסקים בהצלת עם ישראל, ולא בהצלת רבים גרידא, שכן כך היא לשונו:
מאותה שעה נאסרה על מרדכי. והנה דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר לא עשה שום איסור, ולא היה בדבר אפי' נדנוד עבירה אלא... אדרבה פשיטא ופשיטא שעשתה מצוה רבה מאד, ובפרט דקרקע עולם היתה. וכן מצינו ביעל אשת חבר הקני, ששבחה הכתוב במעשה דסיסרא ושקל אותו מעשה כביאות האמהות עם האבות כדאית' בנזיר... וכן כתבו תוס' רבינו יודא מפרי"ש ביבמות פרק הבא על יבמתו, וכמדומה אני שהוא לשון רבינו יצחק (הר"י - א.ש.) עצמו, וז"ל: "...דבר זה מותר לעשות עבירה זו לשמה, אפילו היא אשת איש כדי להציל כל ישראל..."
ההיתר הוא רק "כדי להציל כל ישראל". כך מצדיקים התוס' (כתובות ג,ב ד"ה ולדרוש) את יעל: "ועשתה עבירה לשמה כדי להציל את ישראל", אמנם בהשמטת המלה "כל" ישראל. האיסור לעבור על עריות כדי להציל רבים בעינו עומד, וההיתר הוא רק להצלת עם ישראל. זהו ההיתר שעמד לזכותה של יעל, שכאמור לעיל המעשה שלה נראה חמור מזה של אסתר, שכן נעשה בברור ביוזמתה.
הדבר מדוייק בלשונו של הרמב"ם בפירושו על מגילת אסתר (בתרגומו של י"י ריבלין, ירושלים תשי"ב): "ובהיות שהמטרה היא להצלת ישראל הותר לה זה". וכך היא גם לשונו של המהר"ם מרוטנברג בשו"ת בעלי התוס' (סי' עב).
על אבחנה זו בין רבים לבין כלל ישראל עמד הנודע-ביהודה (מה"ת יו"ד סי' קסא), בעת שהוא חולק על השבות-יעקב (שאת תשובתו הוא מכנה "ראיתי באיזה תשובה"):
גוף דין זה שיהיה מותר לאשת איש לזנות ברצון כדי להציל נפשות אינו תורה. ולא ישר בעיני מה שראיתי באיזה תשובה... היכא שאינה אנוסה על גוף הביאה, ואדרבה היא משתדלת לזה להציל נפשות, לא מקרי קרקע עולם, ואשה ואיש שוים ותהרג ואל תעבור, ואסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש, ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש, ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוח הקודש.
מחלוקת דומה היתה בימי השואה בין הפוסקים, באשר למידת ההיתר לשתף פעולה עם הגרמנים ימ"ש, למרות שהדבר גרם להריגת יותר יהודים. רבים סברו כנוב"י, שהדבר אסור. אולם הר"א כהנא-שפירא, רבה של קובנה התיר זאת כדי "להציל כל כמה שניתן להציל", ובכך נקט בשיטתם של המאירי ובעל שבות-יעקב, שלמען הצלת הרבים מותר לעבור אפילו על ג' העבירות החמורות. סברה דומה נמצאת בחזון-איש (יו"ד הל' ע"ז סי' סט) שמתיר להטות חץ המכוון לרבים, גם אם עי"ז ייהרג יחיד, כי "הטיית החץ מצד זה לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה... ואחרי שבצד זה יהרגו נפשות רבות, ובזה אחד, אפשר דיש לנו להשתדל למעט אבדת ישראל בכל מאי דאפשר."
ויש שהסבירו שרבה של קובנה התיר זאת משום שהגרמנים ימ"ש רצו להרוג את כל ישראל, וההיתר הוא גם לשיטת הנוב"י, כיון שמדובר בהצלת עם ישראל.
ועדיין קשה להסיק מכאן ש"מלכודת דבש" המבוצעת ע"י סוכנת מותרת, כיון שקשה להגדיר את פעולתה כאילו היא "בעיקרה פעולת הצלה".
בעל שבות-יעקב ביסס את דבריו על לשונו של המהרי"ק (שו"ת סי' קסז) בשם תוס' ר' יהודה מפרי"ש. אולם לכשנדייק בלשונם נמצא שהחילוק איננו בין יחיד לרבים, אלא דבריו עוסקים בהצלת עם ישראל, ולא בהצלת רבים גרידא, שכן כך היא לשונו:
מאותה שעה נאסרה על מרדכי. והנה דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר לא עשה שום איסור, ולא היה בדבר אפי' נדנוד עבירה אלא... אדרבה פשיטא ופשיטא שעשתה מצוה רבה מאד, ובפרט דקרקע עולם היתה. וכן מצינו ביעל אשת חבר הקני, ששבחה הכתוב במעשה דסיסרא ושקל אותו מעשה כביאות האמהות עם האבות כדאית' בנזיר... וכן כתבו תוס' רבינו יודא מפרי"ש ביבמות פרק הבא על יבמתו, וכמדומה אני שהוא לשון רבינו יצחק (הר"י - א.ש.) עצמו, וז"ל: "...דבר זה מותר לעשות עבירה זו לשמה, אפילו היא אשת איש כדי להציל כל ישראל..."
ההיתר הוא רק "כדי להציל כל ישראל". כך מצדיקים התוס' (כתובות ג,ב ד"ה ולדרוש) את יעל: "ועשתה עבירה לשמה כדי להציל את ישראל", אמנם בהשמטת המלה "כל" ישראל. האיסור לעבור על עריות כדי להציל רבים בעינו עומד, וההיתר הוא רק להצלת עם ישראל. זהו ההיתר שעמד לזכותה של יעל, שכאמור לעיל המעשה שלה נראה חמור מזה של אסתר, שכן נעשה בברור ביוזמתה.
הדבר מדוייק בלשונו של הרמב"ם בפירושו על מגילת אסתר (בתרגומו של י"י ריבלין, ירושלים תשי"ב): "ובהיות שהמטרה היא להצלת ישראל הותר לה זה". וכך היא גם לשונו של המהר"ם מרוטנברג בשו"ת בעלי התוס' (סי' עב).
על אבחנה זו בין רבים לבין כלל ישראל עמד הנודע-ביהודה (מה"ת יו"ד סי' קסא), בעת שהוא חולק על השבות-יעקב (שאת תשובתו הוא מכנה "ראיתי באיזה תשובה"):
גוף דין זה שיהיה מותר לאשת איש לזנות ברצון כדי להציל נפשות אינו תורה. ולא ישר בעיני מה שראיתי באיזה תשובה... היכא שאינה אנוסה על גוף הביאה, ואדרבה היא משתדלת לזה להציל נפשות, לא מקרי קרקע עולם, ואשה ואיש שוים ותהרג ואל תעבור, ואסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש, ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש, ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוח הקודש.
מחלוקת דומה היתה בימי השואה בין הפוסקים, באשר למידת ההיתר לשתף פעולה עם הגרמנים ימ"ש, למרות שהדבר גרם להריגת יותר יהודים. רבים סברו כנוב"י, שהדבר אסור. אולם הר"א כהנא-שפירא, רבה של קובנה התיר זאת כדי "להציל כל כמה שניתן להציל", ובכך נקט בשיטתם של המאירי ובעל שבות-יעקב, שלמען הצלת הרבים מותר לעבור אפילו על ג' העבירות החמורות. סברה דומה נמצאת בחזון-איש (יו"ד הל' ע"ז סי' סט) שמתיר להטות חץ המכוון לרבים, גם אם עי"ז ייהרג יחיד, כי "הטיית החץ מצד זה לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה... ואחרי שבצד זה יהרגו נפשות רבות, ובזה אחד, אפשר דיש לנו להשתדל למעט אבדת ישראל בכל מאי דאפשר."
ויש שהסבירו שרבה של קובנה התיר זאת משום שהגרמנים ימ"ש רצו להרוג את כל ישראל, וההיתר הוא גם לשיטת הנוב"י, כיון שמדובר בהצלת עם ישראל.
ועדיין קשה להסיק מכאן ש"מלכודת דבש" המבוצעת ע"י סוכנת מותרת, כיון שקשה להגדיר את פעולתה כאילו היא "בעיקרה פעולת הצלה".
3. מדינת ישראל - רוב או כלל? בעת כתיבת הדברים דומה שעדיין רוב עם ישראל אינו יושב במדינת ישראל, אלא בגלות. האם יש למדינת ישראל דין של הצלת רבים (שבשלה, כאמור לעיל, מותר לעבור עבירת עריות רק לחלק מהדעות), או של הצלת ישראל (המתירה עריות לכל הדעות)?
מרן הראי"ה קוק (משפט-כהן עמ' שלו) כתב לגבי ההיתר משום הצלת הרבים:
לא מצינו חשיבות זו לארץ מיוחדת, כי אם להקהל היושב בא"י, וכמש"כ עפ"ד הגמ' בהוריות מקרא ד"כל הקהל מלבא חמת עד נחל מצרים" (דהי"ב ז,ח), אבל בכל שאר ארצות כל זמן שאין שם רוב האומה כיחידים דמי.
נמצא שכאשר קהל היהודים בארץ ישראל מצוי בסכנה, הדבר מתיר עבירה על איסור עריות, אפילו אם אין קהל זה מהווה רוב העם. שהיישוב היהודי בא"י איננה נחשבת כיחידים או ציבור מסוים, אלא נחשב כ"קהל ישראל".
כמו כן, דעת ר"ת (מובאת אצל תלמידי רבנו יונה ברכות ח,א ברי"ף) היא שהלל נקבע רק כאשר אירע נס לכל ישראל, שאל"כ זוהי הצלה פרטית שיש לברך עליה רק "הגומל". והרי קבעו הלל על נס חנוכה, אע"פ שבאותה תקופה רוב ישראל גרו בבבל, והם לא היו בכלל הסכנה! אלא, כאמור, משום שהיה בא"י, פשוט שנחשבת להצלה לאומית של כלל ישראל, בדומה לתנאי שאין אומרים הלל אלא על נס שבא"י (מגילה יד, א).
מעניין במיוחד הוא המקור של ר"ת שם, מהפסוק "וכי תבאו מלחמה בארצכם" (במדבר י,ט) - רק כאשר הדבר נעשה בארצכם נחשב הדבר כהצלה לכל ישראל, גם אם אין רוב יושביה עליה. תפיסה כזאת גם מסבירה את התגייסותו של אדם לשירות צבאי מסוכן, שאם לא כן הכיצד יותר לאדם לסכן את עצמו למען זולתו, והרי דמו אינו סמוק פחות מדם חברו (בבא מציעא סב, א), אלא שבהצלת ישראל שאני.
זהו גם כן הבסיס למעשיהם של פפוס ולולינוס הרוגי לוד, שמסרו את עצמם למיתה כדי להציל את יהודי לוד (תענית יח,ב). לפי פירושו של הר"מ פיינשטיין (אגרות-משה יו"ד ח"ב סי' קעד, עמ' רצג) היה הדבר מותר להם, אע"פ שהם עצמם לא היו בכלל גזירת המלך, משום "דהצלת ישראל שאני", ואף נאמר עליהם בעולם הבא "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן". החידוש שבדבר הוא שאפילו הצלתה של קהילה אחת בא"י, איננה נחשבת להצלה פרטית ואף לא להצלת רבים, אלא נחשבת להצלה לאומית.
ולענייננו: כשם שהותרה שפיכות דמים (של עצמך בשדה הקרב) למען היושבים בארץ ישראל, הוא הדין לגילוי עריות - היינו פיתוי באמצעות "מלכודת דבש". הפירמידה של סדר העדיפות ההלכתי תיראה אפוא כך:
על כן מובן מדוע מהללים חז"ל את יעל ואת הרוגי לוד, משום שזכו לקיים את המצוה החשובה ביותר בנסיבות הקשות ביותר מבחינה נפשית ורוחנית. אם ג' העבירות בדר"כ דוחות פיקוח נפש משום חומרתן, הן נדחות מפני חומרתה של הצלת ישראל.
כל שכן לפי הראי"ה קוק (משפט-כהן עמ' שטז) שמוסיף שענייני יעל ואסתר (וכן במשימת הקרבה במלחמה) מותרים מטעם הוראת שעה קבועה ומיגדר מילתא. אם כן, אין הבדל בין עריות גבר לבין פיתוי לעריות ע"י אשה, שגם אם העבירה במקומה עומדת, חומרתה של הצלת ישראל מכרעת בחשיבותה.
ד. האם צריכים היתר מבית דין או מרוח הקודש? הנודע-ביהודה הוסיף, שלאסתר היה היתר מבית דינו של מרדכי או אולי ע"י רוח הקודש. גורמים אלה אינם בידינו כיום, ויש לשאול אם הם מעכבים. בעל שבות-יעקב, שהוא היחיד שהורה הלכה למעשה בנדון, התעלם מתנאים אלה כשהורה להתיר (וכאמור לעיל, היתרו ניתן אפילו להצלת רבים, ולאו דווקא להצלת ישראל).
ויעל היא שתוכיח, שהרי עברה "עבירה לשמה", כלשון חז"ל, אע"פ שלא הותר לה הדבר בהוראת בית דין (כדברי הראי"ה קוק, משפט-כהן עמ' שט), שהרי המעשה היה בצנעה וב"שעת-אמת" בלי זמן להתייעץ. כמו כן לא נראה שהיה הדבר על פי רוח הקודש, שהרי יעל איננה מוזכרת במגילה יד,א בין הנביאות. גם פפוס ולוליינוס שמסרו עצמם למוות כדי להציל רבים, ושובחו על כך בפי חז"ל, לא נראה שקיבלו לכך היתר מבית דין קודם לכן.
ההישענות על רוח הקודש הינה בניגוד לכלל המונע פסיקה על פיה מצד ש"לא בשמים היא". מה עוד, שהציפייה לקבל הוראה מבית דין או מרוח הקודש גורמת להתמהמהות בהצלה, וכבר הזהירנו הרמב"ם כמה פעמים (הל' שבת ב,ג וכן להלן הל' כג) מלהתמהמה בענייני סכנה.
מדוע אפוא הזכיר הנודע-ביהודה גורמים אלה כתנאים להיתר גילוי העריות למען הצלת הרבים? נראה שהנוב"י, בהתייחסו לשאלה שהעסיקה את השבות-יעקב, בא לסתום כל פירצה ולדאוג שלעולם לא יעלה על דעתה של אישה למסור את גופה למען הצלת נפשות, ומה שהותר לאסתר אינו מותר לכלל הנשים.
הראי"ה קוק (משפט-כהן עמ' שט) הצריך היתר של בית דין או של רוח הקודש רק לצורך הצלתם של יחידים, רבים או ציבור מסויים, "אבל להצלת כלל ישראל י"ל דאין צריך הוראת בית דין, דפשוט הוא דהוי למגדר מילתא. ועל כן התירה יעל לעצמה בלא בית דין." כשם שאין צורך ליטול רשות מבית דין לחלל שבת להצלת נפש של יחיד, ואין צורך להיתר ב"ד להצלת התורה, כך גם אין צורך להוראה מפורשת להצלת עם ישראל, שהוראה כזאת תלויה ועומדת, "שנחשבת למגדר מילתא בצורה כזו שאין צריך לטול רשות מב"ד, וכל הזוכה בזה שליחותייהו דב"ד קא עביד." (הראי"ה קוק, שם עמ' שטו).
בנוסף, יתכן שניתן להגדיר מעשה של גבורה כרוח הקודש. פסוקים רבים מקדימים את מעשי הגבורה בהקדמות המציינות זאת, כגון: "ותהי על יפתח רוח ה'" (שופטים יא,כט) ובשמשון "ותצלח עליו רוח ה'" (שם יד,יט). הרמב"ם (מורה-נבוכים ב,מה) ביאר שזוהי דרגה, אמנם נמוכה, של נבואה - "שילווה את האדם עזר א-להי, יעוררו ויזרזו לעשות טובה גדולה בעלת ערך, כגון הצלת קבוצת חסידים מידי קבוצת רשעים", וכוונתו להריגת המצרי ע"י משה רבנו, שנעשתה עוד קודם הכירו את ה' בסנה.
אולי לזה התכוונו המהרי"ק (שו"ת סי' קסז) ושו"ת בנימין-זאב (סי' תג), בהדגישם שהליכתה של אסתר לגילוי עריות ברצון, היא היא רוח הקודש שלה, וכפי שדרשו חז"ל (מגילה טו,א) על הפסוק "'ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות' (אסתר ה,א) - "בגדי מלכות מיבעי ליה!... מלמד שלבשתה רוח הקדש." כלומר, עצם התעוזה והמסירות (הכוללת את הויתור האלטרואיסטי שתיאסר על בעלה) נחשבים כרוח הקודש, גם אם לא נאמר קודם לכן שהיתה הוראה מצד נביא או גילוי שכינה.
בדרך כלל ניתן להגדיר מעשה של סוכנת הנעשה למען הצלת הרבים או למען הצלת ישראל כמעשה של גבורה והקרבה, העומדים כנגד צניעותה הפנימית של בת ישראל. ואולי יש בכך קיום התנאי של רוח הקודש, הנדרש מפשטם של דברי הנודע-ביהודה.
מרן הראי"ה קוק (משפט-כהן עמ' שלו) כתב לגבי ההיתר משום הצלת הרבים:
לא מצינו חשיבות זו לארץ מיוחדת, כי אם להקהל היושב בא"י, וכמש"כ עפ"ד הגמ' בהוריות מקרא ד"כל הקהל מלבא חמת עד נחל מצרים" (דהי"ב ז,ח), אבל בכל שאר ארצות כל זמן שאין שם רוב האומה כיחידים דמי.
נמצא שכאשר קהל היהודים בארץ ישראל מצוי בסכנה, הדבר מתיר עבירה על איסור עריות, אפילו אם אין קהל זה מהווה רוב העם. שהיישוב היהודי בא"י איננה נחשבת כיחידים או ציבור מסוים, אלא נחשב כ"קהל ישראל".
כמו כן, דעת ר"ת (מובאת אצל תלמידי רבנו יונה ברכות ח,א ברי"ף) היא שהלל נקבע רק כאשר אירע נס לכל ישראל, שאל"כ זוהי הצלה פרטית שיש לברך עליה רק "הגומל". והרי קבעו הלל על נס חנוכה, אע"פ שבאותה תקופה רוב ישראל גרו בבבל, והם לא היו בכלל הסכנה! אלא, כאמור, משום שהיה בא"י, פשוט שנחשבת להצלה לאומית של כלל ישראל, בדומה לתנאי שאין אומרים הלל אלא על נס שבא"י (מגילה יד, א).
מעניין במיוחד הוא המקור של ר"ת שם, מהפסוק "וכי תבאו מלחמה בארצכם" (במדבר י,ט) - רק כאשר הדבר נעשה בארצכם נחשב הדבר כהצלה לכל ישראל, גם אם אין רוב יושביה עליה. תפיסה כזאת גם מסבירה את התגייסותו של אדם לשירות צבאי מסוכן, שאם לא כן הכיצד יותר לאדם לסכן את עצמו למען זולתו, והרי דמו אינו סמוק פחות מדם חברו (בבא מציעא סב, א), אלא שבהצלת ישראל שאני.
זהו גם כן הבסיס למעשיהם של פפוס ולולינוס הרוגי לוד, שמסרו את עצמם למיתה כדי להציל את יהודי לוד (תענית יח,ב). לפי פירושו של הר"מ פיינשטיין (אגרות-משה יו"ד ח"ב סי' קעד, עמ' רצג) היה הדבר מותר להם, אע"פ שהם עצמם לא היו בכלל גזירת המלך, משום "דהצלת ישראל שאני", ואף נאמר עליהם בעולם הבא "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן". החידוש שבדבר הוא שאפילו הצלתה של קהילה אחת בא"י, איננה נחשבת להצלה פרטית ואף לא להצלת רבים, אלא נחשבת להצלה לאומית.
ולענייננו: כשם שהותרה שפיכות דמים (של עצמך בשדה הקרב) למען היושבים בארץ ישראל, הוא הדין לגילוי עריות - היינו פיתוי באמצעות "מלכודת דבש". הפירמידה של סדר העדיפות ההלכתי תיראה אפוא כך:
על כן מובן מדוע מהללים חז"ל את יעל ואת הרוגי לוד, משום שזכו לקיים את המצוה החשובה ביותר בנסיבות הקשות ביותר מבחינה נפשית ורוחנית. אם ג' העבירות בדר"כ דוחות פיקוח נפש משום חומרתן, הן נדחות מפני חומרתה של הצלת ישראל.
כל שכן לפי הראי"ה קוק (משפט-כהן עמ' שטז) שמוסיף שענייני יעל ואסתר (וכן במשימת הקרבה במלחמה) מותרים מטעם הוראת שעה קבועה ומיגדר מילתא. אם כן, אין הבדל בין עריות גבר לבין פיתוי לעריות ע"י אשה, שגם אם העבירה במקומה עומדת, חומרתה של הצלת ישראל מכרעת בחשיבותה.ד. האם צריכים היתר מבית דין או מרוח הקודש? הנודע-ביהודה הוסיף, שלאסתר היה היתר מבית דינו של מרדכי או אולי ע"י רוח הקודש. גורמים אלה אינם בידינו כיום, ויש לשאול אם הם מעכבים. בעל שבות-יעקב, שהוא היחיד שהורה הלכה למעשה בנדון, התעלם מתנאים אלה כשהורה להתיר (וכאמור לעיל, היתרו ניתן אפילו להצלת רבים, ולאו דווקא להצלת ישראל).
ויעל היא שתוכיח, שהרי עברה "עבירה לשמה", כלשון חז"ל, אע"פ שלא הותר לה הדבר בהוראת בית דין (כדברי הראי"ה קוק, משפט-כהן עמ' שט), שהרי המעשה היה בצנעה וב"שעת-אמת" בלי זמן להתייעץ. כמו כן לא נראה שהיה הדבר על פי רוח הקודש, שהרי יעל איננה מוזכרת במגילה יד,א בין הנביאות. גם פפוס ולוליינוס שמסרו עצמם למוות כדי להציל רבים, ושובחו על כך בפי חז"ל, לא נראה שקיבלו לכך היתר מבית דין קודם לכן.
ההישענות על רוח הקודש הינה בניגוד לכלל המונע פסיקה על פיה מצד ש"לא בשמים היא". מה עוד, שהציפייה לקבל הוראה מבית דין או מרוח הקודש גורמת להתמהמהות בהצלה, וכבר הזהירנו הרמב"ם כמה פעמים (הל' שבת ב,ג וכן להלן הל' כג) מלהתמהמה בענייני סכנה.
מדוע אפוא הזכיר הנודע-ביהודה גורמים אלה כתנאים להיתר גילוי העריות למען הצלת הרבים? נראה שהנוב"י, בהתייחסו לשאלה שהעסיקה את השבות-יעקב, בא לסתום כל פירצה ולדאוג שלעולם לא יעלה על דעתה של אישה למסור את גופה למען הצלת נפשות, ומה שהותר לאסתר אינו מותר לכלל הנשים.
הראי"ה קוק (משפט-כהן עמ' שט) הצריך היתר של בית דין או של רוח הקודש רק לצורך הצלתם של יחידים, רבים או ציבור מסויים, "אבל להצלת כלל ישראל י"ל דאין צריך הוראת בית דין, דפשוט הוא דהוי למגדר מילתא. ועל כן התירה יעל לעצמה בלא בית דין." כשם שאין צורך ליטול רשות מבית דין לחלל שבת להצלת נפש של יחיד, ואין צורך להיתר ב"ד להצלת התורה, כך גם אין צורך להוראה מפורשת להצלת עם ישראל, שהוראה כזאת תלויה ועומדת, "שנחשבת למגדר מילתא בצורה כזו שאין צריך לטול רשות מב"ד, וכל הזוכה בזה שליחותייהו דב"ד קא עביד." (הראי"ה קוק, שם עמ' שטו).
בנוסף, יתכן שניתן להגדיר מעשה של גבורה כרוח הקודש. פסוקים רבים מקדימים את מעשי הגבורה בהקדמות המציינות זאת, כגון: "ותהי על יפתח רוח ה'" (שופטים יא,כט) ובשמשון "ותצלח עליו רוח ה'" (שם יד,יט). הרמב"ם (מורה-נבוכים ב,מה) ביאר שזוהי דרגה, אמנם נמוכה, של נבואה - "שילווה את האדם עזר א-להי, יעוררו ויזרזו לעשות טובה גדולה בעלת ערך, כגון הצלת קבוצת חסידים מידי קבוצת רשעים", וכוונתו להריגת המצרי ע"י משה רבנו, שנעשתה עוד קודם הכירו את ה' בסנה.
אולי לזה התכוונו המהרי"ק (שו"ת סי' קסז) ושו"ת בנימין-זאב (סי' תג), בהדגישם שהליכתה של אסתר לגילוי עריות ברצון, היא היא רוח הקודש שלה, וכפי שדרשו חז"ל (מגילה טו,א) על הפסוק "'ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות' (אסתר ה,א) - "בגדי מלכות מיבעי ליה!... מלמד שלבשתה רוח הקדש." כלומר, עצם התעוזה והמסירות (הכוללת את הויתור האלטרואיסטי שתיאסר על בעלה) נחשבים כרוח הקודש, גם אם לא נאמר קודם לכן שהיתה הוראה מצד נביא או גילוי שכינה.
בדרך כלל ניתן להגדיר מעשה של סוכנת הנעשה למען הצלת הרבים או למען הצלת ישראל כמעשה של גבורה והקרבה, העומדים כנגד צניעותה הפנימית של בת ישראל. ואולי יש בכך קיום התנאי של רוח הקודש, הנדרש מפשטם של דברי הנודע-ביהודה.
ה. ביאת גוי
סניף נוסף המצטרף להתיר "מלכודת-דבש" למען בטחון ישראל היא שיטת רבנו תם (תוס' כתובות ג,ב ד"ה ולדרוש ובסנהדרין עד,ב ד"ה והא), "דאין חייבין מיתה על בעילת נכרי, משום דרחמנא אפקריה לזרעיה דנכרי", ועל כן שאלת הגמרא שם היא: "הא אסתר פרהסיא הואי", ולא: "והא אסתר גילוי עריות הואי".
אמנם בבית-יוסף (אה"ע סי' קעח) הביא בשם ארחות-חיים ש"אין לסמוך על ר"ת, שכל חכמי דורו נחלקו עליו", ואף הרמ"א הביא את דבריו בדרכי-משה (אה"ע קעח,ו), אבל המעיין יראה שכך סובר גם בעל שו"ת בנימין-זאב (סי' תג). בנוסף, גם אם לא נקבל את דברי ר"ת שביאת עכו"ם לא נחשבת לביאה, לכ"ע פנויה הנבעלת לארמי איננה מחויבת ביהרג ואל יעבור משום שאין בכך חיוב מיתה או כרת, ולפי הרמב"ן (מלחמות, סנהדרין יח,א בדפי הרי"ף), בעל המאור (שם), והר"ן (שם) ה"ה אף אם היתה אשת איש מדרשת "אשת רעהו ולא אשת אחרים" (סנהדרין נב,ב). אף הרמב"ם (הל' יסודי התורה ה,ב) פסק שלא נחשבת ביאת גוי לעריות (בוודאי בפנויה ) והאיסור נדחה לטובת פיקוח נפש (אפילו של יחיד!), וכך פסק הרמ"א למעשה (יו"ד קנז,א) ש"גוי הבא על בת ישראל אינו בכלל גילוי עריות."
סניף נוסף המצטרף להתיר "מלכודת-דבש" למען בטחון ישראל היא שיטת רבנו תם (תוס' כתובות ג,ב ד"ה ולדרוש ובסנהדרין עד,ב ד"ה והא), "דאין חייבין מיתה על בעילת נכרי, משום דרחמנא אפקריה לזרעיה דנכרי", ועל כן שאלת הגמרא שם היא: "הא אסתר פרהסיא הואי", ולא: "והא אסתר גילוי עריות הואי".
אמנם בבית-יוסף (אה"ע סי' קעח) הביא בשם ארחות-חיים ש"אין לסמוך על ר"ת, שכל חכמי דורו נחלקו עליו", ואף הרמ"א הביא את דבריו בדרכי-משה (אה"ע קעח,ו), אבל המעיין יראה שכך סובר גם בעל שו"ת בנימין-זאב (סי' תג). בנוסף, גם אם לא נקבל את דברי ר"ת שביאת עכו"ם לא נחשבת לביאה, לכ"ע פנויה הנבעלת לארמי איננה מחויבת ביהרג ואל יעבור משום שאין בכך חיוב מיתה או כרת, ולפי הרמב"ן (מלחמות, סנהדרין יח,א בדפי הרי"ף), בעל המאור (שם), והר"ן (שם) ה"ה אף אם היתה אשת איש מדרשת "אשת רעהו ולא אשת אחרים" (סנהדרין נב,ב). אף הרמב"ם (הל' יסודי התורה ה,ב) פסק שלא נחשבת ביאת גוי לעריות (בוודאי בפנויה ) והאיסור נדחה לטובת פיקוח נפש (אפילו של יחיד!), וכך פסק הרמ"א למעשה (יו"ד קנז,א) ש"גוי הבא על בת ישראל אינו בכלל גילוי עריות."
ו. מניעת סכנה עתידית המקורות שבהם עסקנו עד כה דיברו על עבירה הנעשית כדי להציל מסכנה קיימת, עכשווית. אולם דומה שהדבר מותר גם כדי להציל מסכנה עתידית, שאינה קיימת בהווה.
היעב"ץ (בחידושיו לנזיר כג,ב) הקשה על יעל, שלעומת אסתר לא היתה אנוסה כלל. ותירץ: "משום דהצלת כל ישראל היתה תלויה בכך, שלא יוסיף עוד סיסרא לאסוף חיל יותר מבראשונה, ולא בכל יום מתרחיש ניסא." הרי אף שכבר נאמר "ויפל כל מחנה סיסרא לפי חרב, לא נשאר עד אחד, וסיסרא נס ברגליו" (שופטים ד,טז-יז), וסכנת המלחמה היא רק בעתיד, בכל זאת הותרה העבירה ליעל ונחשבת למצוה רבה.
היעב"ץ (בחידושיו לנזיר כג,ב) הקשה על יעל, שלעומת אסתר לא היתה אנוסה כלל. ותירץ: "משום דהצלת כל ישראל היתה תלויה בכך, שלא יוסיף עוד סיסרא לאסוף חיל יותר מבראשונה, ולא בכל יום מתרחיש ניסא." הרי אף שכבר נאמר "ויפל כל מחנה סיסרא לפי חרב, לא נשאר עד אחד, וסיסרא נס ברגליו" (שופטים ד,טז-יז), וסכנת המלחמה היא רק בעתיד, בכל זאת הותרה העבירה ליעל ונחשבת למצוה רבה.
ז. איסור הסוכנת על בעלה1. ביאת גוי כבר ראינו את דברי השבות-יעקב (ח"ב סי' קיז) החולק בתקיפות על הבית-יעקב (סי' לט) ואוסר את האשה שהצילה את השיירה ע"י פיתוי הליסטים, לחזור לבעלה. לדעת השבו"י, פסקו של ר' יעקב ב"ר שמואל, בעל שו"ת בית-יעקב, נוטה להקל כיון "שלא עיין בגוף תשובת מהרי"ק וראיותיו, שהם ברורים; ואילו ראה וידע לא היה חולק, כי דברי מהרי"ק מוכרחים" (הבית-יעקב מודה שספרו של המהרי"ק לא היה בידו).
ניתן לסייע את דברי הבית-יעקב ממקורות בראשונים שהתגלו בדורות האחרונים. למשל, הרמב"ם בפירושו על המגילה שהוזכר לעיל (ג/2), המבאר שאסתר נכנסה - מתוך כוונה שהיא אנוסה מתוך אונס אותו השמד, ושהיא נכנסת לטובת כלל ישראל מבלי שיקרא אותה (המלך - א.ש.) לצרכו, שאז לא היה בה חטא, שאין זה ברצון. ובהיות שהמטרה היא להצלת ישראל, הותר לה זה.
הרמב"ם מדייק, כדרכו, להשתמש במונחים ההלכתיים של 'אונס' (שיתירנה על בעלה) לעומת רצון (שיאסרנה), ולדעתו, נסיבות הגזירה נחשבות לאונס, כנראה אף להתירה לבעלה. דברים דומים מצאנו באחת מהדעות המובאות במאירי (סנהדרין עמ' 278), שכותב אפילו לגבי יעל (!) שבנוסף לכך שהיתה בצנעה ולהנאת עצמו, היא "דנה את עצמה כאנוסה להצלת רבים", משמע אפילו להתירה לבעלה.
ניתן לסייע את דברי הבית-יעקב ממקורות בראשונים שהתגלו בדורות האחרונים. למשל, הרמב"ם בפירושו על המגילה שהוזכר לעיל (ג/2), המבאר שאסתר נכנסה - מתוך כוונה שהיא אנוסה מתוך אונס אותו השמד, ושהיא נכנסת לטובת כלל ישראל מבלי שיקרא אותה (המלך - א.ש.) לצרכו, שאז לא היה בה חטא, שאין זה ברצון. ובהיות שהמטרה היא להצלת ישראל, הותר לה זה.
הרמב"ם מדייק, כדרכו, להשתמש במונחים ההלכתיים של 'אונס' (שיתירנה על בעלה) לעומת רצון (שיאסרנה), ולדעתו, נסיבות הגזירה נחשבות לאונס, כנראה אף להתירה לבעלה. דברים דומים מצאנו באחת מהדעות המובאות במאירי (סנהדרין עמ' 278), שכותב אפילו לגבי יעל (!) שבנוסף לכך שהיתה בצנעה ולהנאת עצמו, היא "דנה את עצמה כאנוסה להצלת רבים", משמע אפילו להתירה לבעלה.
אלא שקשה מהגמרא (מגילה טו,א) המבארת את דברי אסתר "וכאשר אבדתי אבדתי" - "כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך (שתיאסר על מרדכי בעלה, א.ש.)." זוהי אף משנה ערוכה (כתובות דף כו,ב) שאשה שנחבשה על ענייני נפשות אסורה לבעלה אם נתרצית לאחד משוביה שלא יהרגנה, כי זה נחשב "מרצון" ולא "מאונס". לפי תרומת-הדשן (פסקים סי' צב; וכמוהו פסק הרמ"א אה"ע ז,יא) כל שבויה אסורה על בעלה, גם אם אינו כהן, משום החשש שמא קיימה יחסים מרצון להציל את עצמה!
אמנם הרמב"ם (הל' איסורי ביאה יח,ל) סובר שאין לחשוש שמא נתרצתה, ולדעתו סוגיית הגמרא אוסרת את השבויה על בעלה רק אם הוא כהן, שאסורה לו אף אם נאנסה. גם אם הרמב"ם יאסור שבויה על בעלה שהוא ישראל ואינו כהן כאשר ידוע שנתרצתה, הרי לאור פירושו על מגילת אסתר, יתכן שיחשיב אף בחבושה את נסיבות הסכנה כאונס, וכל שכן כ"שהמטרה היא להצלת ישראל" (לשון הרמב"ם) איננה אוסרת אותה על בעלה.
אמנם בבית-יוסף (אה"ע סי' ז ד"ה אבל הרמב"ם) ובדרכי-משה (שם) כתבו בדעת הרמב"ם: "אבל לישראל ודאי לא חיישינן שמא נתרצית", ומשמע שאם נתרצתה לשוביה כדי להציל את חייה תיאסר על בעלה. אבל מתוך פירושו של הרמב"ם על המגילה ניתן להבחין ולהתיר סוכנת לבעלה משום שאין חשש ש"תתרצה" להגיע להזדהות ולהתאהב באויב הלאומי שמלכתחילה הגיעה אליו כדי לחסלו. מתוך סברה דומה התיר הרב אפרים אושרי (שו"ת ממעמקים ח"א סי' כז) נשים רבות, שנתפשו ע"י הגרמנים ימ"ש לשמש כ"זונות-שדה" לחייליהם, לחזור לבעליהן אחרי השואה.
האמנם מתיר רבנו תם אישה שזינתה עם גוי לחזור ולהיות אשת בעלה הישראלי? רוב הראשונים (ראה לעיל סוף פרק ה) שהזכירו את סברת ר"ת, הבינו שאין הוא חולק על ראיותיו של ריב"ם (מדברי אסתר "כך אובד ממך", וממשנה ערוכה בכתובות דף כו,ב), וגם לדעתו ביאת גוי אוסרת את האישה על בעלה, וכל דבריו אמורים רק כדי להתירה לגוי הבועל אם יתגייר, שלגבי זה אין ביאתו כגוי נחשבת כביאה, וכן לגבי מידת חיובה למסור את נפשה שלא תיבעל ע"י גוי (כך פירשו הרמב"ן והר"ן, כמובא בבית-יוסף יו"ד סי' קנז ד"ה וכתב הר"ן).
בעל תרומת-הדשן (ח"א סי' ריט וח"ב סי' כט) הסתפק בדעתו של רבנו תם, אם לדעתו ביאת גוי אינה נחשבת כלל לביאה, ובעקבותיה האישה אף מותרת לבעלה. ומשום כך הכריע (אמנם לחומרה) להצריך חליצה לצרת מומרת שגרה עם עכו"ם. הספק הוא האם המדרש שאסתר אמרה "כך אובד ממך" משקף הלכה למעשה.
הרמ"א (בהגהותיו לשו"ע יו"ד קנז,א) פסק ש"גוי הבא על בת ישראל אינו בכלל גילוי עריות", ולא הבחין בין פנויה לבין אשת איש (ודלא כהש"ך בס"ק יד שפירש שמדובר רק בפנויה). אך המעיין בדבריו בדרכי-משה הארוך יראה שמקורו הוא במרדכי, ש"פסק בשם רבנו יחיאל כדברי ר"ת". המעיין במרדכי יראה שאמנם כתב שלר"ת "ביאת הנכרי אינה ביאה כלל" (משמע אולי אף להתירה לבעלה), אך הוסיף ש"רבינו יחיאל עשה מעשה כר"ת ולא מטעמיה... דס"ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי". זהו אפוא טעמו להתיר לגוי שנאף עם אשת ישראל, ואז נתגייר, לשאתה לאישה לאחר שגירשה בעלה הראשון, ולא משום שביאת הגוי אינה נחשבת כביאה. אף המובא בשו"ע אה"ע קעח,יט אינו מטעמו של רבנו תם, אלא אדרבה, בבית יוסף משתמע שקיבל את טעמו של הרא"ש השונה לחלוטין.
רוב הפוסקים הולכים בעקבות המהרי"ק (שו"ת סי' קסז) הדן על היתרה של אישה שנאנסה לבעלה באמת מידה נוספת של מעילה, כמו בקדשים; ואם עצם הביאה נעשתה ברצון, אע"פ שכניסתה למעשה נעשתה באונס, מ"מ היא נאסרת לבעלה.
השופט ד"ר א' בן-זמרה הפריז אפוא במאמרו, בכותבו שעל סמך רבנו תם יש להתיר אשת איש לבעלה אם זינתה למען הצלת עם ישראל, שהרי יתכן שר"ת כלל לא התיר זאת, אלא רק את נישואיה לבועל שהתגייר. גם סמיכתו על המהרי"ק מפוקפקת, שכן המהרי"ק כתב במפורש כמה פעמים שאסתר אסורה על בעלה. בן-זמרה מסתמך גם על תשובת שו"ת בית-יעקב שנדחתה בתוקף על ידי השבות-יעקב ושאר הפוסקים (!), והרי אף בתשובה זו לא התיר את האישה לבעלה אלא כשכבר הצילה, ולא כשעדיין יש ספק אם תצליח להציל.
בנידוננו - סוכנת המפעילה "מלכודת דבש" - בדרך כלל לא ניתן לסמוך אפילו על הבית-יעקב, שהרי לעתים קרובות יעבור זמן רב עד שהסוכנת תצא מספק אם מעשיה הביאו לידי הצלחה ויצילו או לאו.
2. בטחון בהצלחת ההצלה השופט בן-זמרה גייס לצדו את היתרו החדשני של הר"י אטלינגר (שו"ת בנין-ציון סי' קנד-קנה), לאישה יראת שמים מאד נאיבית, שהשתכנעה שאם תשכב עם אורח הטוען שהוא אליהו הנביא, היא תוליד את המשיח ותמצא חן על ידי כך בעיני בעלה. לדברי הר"י אטלינגר "ע"פ איוולתה אנוסה היתה על בעילה זו עצמה, ולא נתכוונה בבעילות של הנואף להפר בריתה עם בעלה," אלא אדרבה חשבה שזהו גם רצון בעלה לגדל בביתו את המשיח (!).
בנוסף לכך שהר"י אטלינגר עצמו כתב ש"אין לסמוך על הוראתי אם לא יסכימו על זה עוד שנים מבעלי הוראה", ובאמת לא הסכימו עמו (עי' שו"ת יד-אלעזר סי' קט, ושו"ת שואל-ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' מח), הרי יש לחלק בין אישה נאיבית זו לבין הסוכנת, שאישה זו משוכנעת על פי ה"נביא" שתצליח דרכה, ואילו הסוכנת, שמפוכחת היא, יודעת שאין ביטחון שתצליח, תנאי הכרחי לדעת הבנין-ציון להתירה לבעלה. על כן, קשה להוכיח אפילו מאחד (!) מארבעת המקורות (ר"ת, מהרי"ק, בית-יעקב, ובנין-ציון) שחשב השופט בן-זמרה לצרף להתיר אשה זאת לבעלה.
3. ביאה שיש בה עצמה הצלה ה"ר שלמה קלוגר (חכמת-שלמה אה"ע קעח,ג) הוכיח שיעל לא נאסרה על בעלה ממה שדבורה, גם לאחר המעשה, קוראת לה "אשת חבר הקיני"; וכן מקושיית הגמרא (יבמות קג,א) שמא יעל נהנתה, ואם היא נאסרה על בעלה, אין מקום להקשות כך.
אך אם כן, מדוע נאסרה אסתר (כאומרה "כאשר אבדתי אבדתי")? חידש הר"ש קלוגר, שאצל אסתר לא היתה ההצלה תוצאה ישירה מהביאה, ואילו יעל הצילה בעצם הביאה עצמה, שבכך תשש כוחו של סיסרא ויכלה להורגו.
אם זהו החילוק, הרי שלפעמים ניתן להתיר את הסוכנת לבעלה, אבל בדרך כלל הביאה היא רק אמצעי עקיף להוציא ממנו מידע בעקבות רכישת אימונו ולבו.
4. הסוכנת נאסרת על בעלה בשל כל הסיבות שמנינו ברור שיש להעדיף סוכנת רווקה למשימת מלכודת-הדבש. אבל אם יש הכרח להפעיל לצורך זה אשת איש, ראוי לאמץ את המלצתם של תוס', הרא"ש, הרשב"א והנודע-ביהודה, שבעלה יגרשנה בגט (לפחות בכתב-יד אם חוששים שהדבר עלול להתפרסם, ואז היא לפחות גרושה מדאורייתא). לאחר מעשה יהיה רשאי בעלה להחזירה כדין מחזיר גרושתו.
רק אם בדיעבד ובשל אילוצים של דחיפות הקשר עם האויב נוצר ע"י אשת איש, ואין זמן לתת גט, ניתן להסתמך על הרמב"ם, מהר"ם מרוטנברג, התוס', המהרי"ק, הנוב"י ופוסקים רבים להתיר עריות להצלת רבים או להצלת ישראל, אך לדעת שבכך חורצים את גורלה של האישה לקבל גט מבעלה. אם כי יתכן שבדיעבד יהיו פוסקים שיסמכו על הדעות שגם במקרה כזה ולצורך זה נאמר הכלל שביאתו של גוי אינה ביאה כדברי ריעב"ץ, בנוסף לסברתו ותנאיו של הר"ש קלוגר.
הקרבתה של הסוכנת איננה רק את חיי נישואיה לבעלה. גם אם רווקה היא עליה לדעת שאפילו אם מעשיה נחשבים לאונס, היא תהיה אסורה להינשא לכהן (יבמות נו,ב; שו"ע אה"ע ו,יח). אם כי מטבע הדברים תפקיד כזה עלול להיות מוטל על אישה שבין כה וכה כבר היא פרוצה במעשיה, נמצא שהנידון במאמר זה אינו אלא תיאורטי בלבד, אך עלינו לתכנן פתרון הלכתי לכשיתנהלו המדינה ותושביה על פי ההלכה.
אמנם הרמב"ם (הל' איסורי ביאה יח,ל) סובר שאין לחשוש שמא נתרצתה, ולדעתו סוגיית הגמרא אוסרת את השבויה על בעלה רק אם הוא כהן, שאסורה לו אף אם נאנסה. גם אם הרמב"ם יאסור שבויה על בעלה שהוא ישראל ואינו כהן כאשר ידוע שנתרצתה, הרי לאור פירושו על מגילת אסתר, יתכן שיחשיב אף בחבושה את נסיבות הסכנה כאונס, וכל שכן כ"שהמטרה היא להצלת ישראל" (לשון הרמב"ם) איננה אוסרת אותה על בעלה.
אמנם בבית-יוסף (אה"ע סי' ז ד"ה אבל הרמב"ם) ובדרכי-משה (שם) כתבו בדעת הרמב"ם: "אבל לישראל ודאי לא חיישינן שמא נתרצית", ומשמע שאם נתרצתה לשוביה כדי להציל את חייה תיאסר על בעלה. אבל מתוך פירושו של הרמב"ם על המגילה ניתן להבחין ולהתיר סוכנת לבעלה משום שאין חשש ש"תתרצה" להגיע להזדהות ולהתאהב באויב הלאומי שמלכתחילה הגיעה אליו כדי לחסלו. מתוך סברה דומה התיר הרב אפרים אושרי (שו"ת ממעמקים ח"א סי' כז) נשים רבות, שנתפשו ע"י הגרמנים ימ"ש לשמש כ"זונות-שדה" לחייליהם, לחזור לבעליהן אחרי השואה.
האמנם מתיר רבנו תם אישה שזינתה עם גוי לחזור ולהיות אשת בעלה הישראלי? רוב הראשונים (ראה לעיל סוף פרק ה) שהזכירו את סברת ר"ת, הבינו שאין הוא חולק על ראיותיו של ריב"ם (מדברי אסתר "כך אובד ממך", וממשנה ערוכה בכתובות דף כו,ב), וגם לדעתו ביאת גוי אוסרת את האישה על בעלה, וכל דבריו אמורים רק כדי להתירה לגוי הבועל אם יתגייר, שלגבי זה אין ביאתו כגוי נחשבת כביאה, וכן לגבי מידת חיובה למסור את נפשה שלא תיבעל ע"י גוי (כך פירשו הרמב"ן והר"ן, כמובא בבית-יוסף יו"ד סי' קנז ד"ה וכתב הר"ן).
בעל תרומת-הדשן (ח"א סי' ריט וח"ב סי' כט) הסתפק בדעתו של רבנו תם, אם לדעתו ביאת גוי אינה נחשבת כלל לביאה, ובעקבותיה האישה אף מותרת לבעלה. ומשום כך הכריע (אמנם לחומרה) להצריך חליצה לצרת מומרת שגרה עם עכו"ם. הספק הוא האם המדרש שאסתר אמרה "כך אובד ממך" משקף הלכה למעשה.
הרמ"א (בהגהותיו לשו"ע יו"ד קנז,א) פסק ש"גוי הבא על בת ישראל אינו בכלל גילוי עריות", ולא הבחין בין פנויה לבין אשת איש (ודלא כהש"ך בס"ק יד שפירש שמדובר רק בפנויה). אך המעיין בדבריו בדרכי-משה הארוך יראה שמקורו הוא במרדכי, ש"פסק בשם רבנו יחיאל כדברי ר"ת". המעיין במרדכי יראה שאמנם כתב שלר"ת "ביאת הנכרי אינה ביאה כלל" (משמע אולי אף להתירה לבעלה), אך הוסיף ש"רבינו יחיאל עשה מעשה כר"ת ולא מטעמיה... דס"ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי". זהו אפוא טעמו להתיר לגוי שנאף עם אשת ישראל, ואז נתגייר, לשאתה לאישה לאחר שגירשה בעלה הראשון, ולא משום שביאת הגוי אינה נחשבת כביאה. אף המובא בשו"ע אה"ע קעח,יט אינו מטעמו של רבנו תם, אלא אדרבה, בבית יוסף משתמע שקיבל את טעמו של הרא"ש השונה לחלוטין.
רוב הפוסקים הולכים בעקבות המהרי"ק (שו"ת סי' קסז) הדן על היתרה של אישה שנאנסה לבעלה באמת מידה נוספת של מעילה, כמו בקדשים; ואם עצם הביאה נעשתה ברצון, אע"פ שכניסתה למעשה נעשתה באונס, מ"מ היא נאסרת לבעלה.
השופט ד"ר א' בן-זמרה הפריז אפוא במאמרו, בכותבו שעל סמך רבנו תם יש להתיר אשת איש לבעלה אם זינתה למען הצלת עם ישראל, שהרי יתכן שר"ת כלל לא התיר זאת, אלא רק את נישואיה לבועל שהתגייר. גם סמיכתו על המהרי"ק מפוקפקת, שכן המהרי"ק כתב במפורש כמה פעמים שאסתר אסורה על בעלה. בן-זמרה מסתמך גם על תשובת שו"ת בית-יעקב שנדחתה בתוקף על ידי השבות-יעקב ושאר הפוסקים (!), והרי אף בתשובה זו לא התיר את האישה לבעלה אלא כשכבר הצילה, ולא כשעדיין יש ספק אם תצליח להציל.
בנידוננו - סוכנת המפעילה "מלכודת דבש" - בדרך כלל לא ניתן לסמוך אפילו על הבית-יעקב, שהרי לעתים קרובות יעבור זמן רב עד שהסוכנת תצא מספק אם מעשיה הביאו לידי הצלחה ויצילו או לאו.
2. בטחון בהצלחת ההצלה השופט בן-זמרה גייס לצדו את היתרו החדשני של הר"י אטלינגר (שו"ת בנין-ציון סי' קנד-קנה), לאישה יראת שמים מאד נאיבית, שהשתכנעה שאם תשכב עם אורח הטוען שהוא אליהו הנביא, היא תוליד את המשיח ותמצא חן על ידי כך בעיני בעלה. לדברי הר"י אטלינגר "ע"פ איוולתה אנוסה היתה על בעילה זו עצמה, ולא נתכוונה בבעילות של הנואף להפר בריתה עם בעלה," אלא אדרבה חשבה שזהו גם רצון בעלה לגדל בביתו את המשיח (!).
בנוסף לכך שהר"י אטלינגר עצמו כתב ש"אין לסמוך על הוראתי אם לא יסכימו על זה עוד שנים מבעלי הוראה", ובאמת לא הסכימו עמו (עי' שו"ת יד-אלעזר סי' קט, ושו"ת שואל-ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' מח), הרי יש לחלק בין אישה נאיבית זו לבין הסוכנת, שאישה זו משוכנעת על פי ה"נביא" שתצליח דרכה, ואילו הסוכנת, שמפוכחת היא, יודעת שאין ביטחון שתצליח, תנאי הכרחי לדעת הבנין-ציון להתירה לבעלה. על כן, קשה להוכיח אפילו מאחד (!) מארבעת המקורות (ר"ת, מהרי"ק, בית-יעקב, ובנין-ציון) שחשב השופט בן-זמרה לצרף להתיר אשה זאת לבעלה.
3. ביאה שיש בה עצמה הצלה ה"ר שלמה קלוגר (חכמת-שלמה אה"ע קעח,ג) הוכיח שיעל לא נאסרה על בעלה ממה שדבורה, גם לאחר המעשה, קוראת לה "אשת חבר הקיני"; וכן מקושיית הגמרא (יבמות קג,א) שמא יעל נהנתה, ואם היא נאסרה על בעלה, אין מקום להקשות כך.
אך אם כן, מדוע נאסרה אסתר (כאומרה "כאשר אבדתי אבדתי")? חידש הר"ש קלוגר, שאצל אסתר לא היתה ההצלה תוצאה ישירה מהביאה, ואילו יעל הצילה בעצם הביאה עצמה, שבכך תשש כוחו של סיסרא ויכלה להורגו.
אם זהו החילוק, הרי שלפעמים ניתן להתיר את הסוכנת לבעלה, אבל בדרך כלל הביאה היא רק אמצעי עקיף להוציא ממנו מידע בעקבות רכישת אימונו ולבו.
4. הסוכנת נאסרת על בעלה בשל כל הסיבות שמנינו ברור שיש להעדיף סוכנת רווקה למשימת מלכודת-הדבש. אבל אם יש הכרח להפעיל לצורך זה אשת איש, ראוי לאמץ את המלצתם של תוס', הרא"ש, הרשב"א והנודע-ביהודה, שבעלה יגרשנה בגט (לפחות בכתב-יד אם חוששים שהדבר עלול להתפרסם, ואז היא לפחות גרושה מדאורייתא). לאחר מעשה יהיה רשאי בעלה להחזירה כדין מחזיר גרושתו.
רק אם בדיעבד ובשל אילוצים של דחיפות הקשר עם האויב נוצר ע"י אשת איש, ואין זמן לתת גט, ניתן להסתמך על הרמב"ם, מהר"ם מרוטנברג, התוס', המהרי"ק, הנוב"י ופוסקים רבים להתיר עריות להצלת רבים או להצלת ישראל, אך לדעת שבכך חורצים את גורלה של האישה לקבל גט מבעלה. אם כי יתכן שבדיעבד יהיו פוסקים שיסמכו על הדעות שגם במקרה כזה ולצורך זה נאמר הכלל שביאתו של גוי אינה ביאה כדברי ריעב"ץ, בנוסף לסברתו ותנאיו של הר"ש קלוגר.הקרבתה של הסוכנת איננה רק את חיי נישואיה לבעלה. גם אם רווקה היא עליה לדעת שאפילו אם מעשיה נחשבים לאונס, היא תהיה אסורה להינשא לכהן (יבמות נו,ב; שו"ע אה"ע ו,יח). אם כי מטבע הדברים תפקיד כזה עלול להיות מוטל על אישה שבין כה וכה כבר היא פרוצה במעשיה, נמצא שהנידון במאמר זה אינו אלא תיאורטי בלבד, אך עלינו לתכנן פתרון הלכתי לכשיתנהלו המדינה ותושביה על פי ההלכה.
ח. מסקנות גם אם כבר אנו שרויים בימות המשיח, עדיין "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא" (מגילה יז,ב) וטרם הגענו לכדי "וגר זאב עם כבש". ההלכה צריכה להציע פיתרון לצורך בטחוני לתקופתנו, שבה החושך והאור משמשים בערבוביה, שיש קוממיות אך יש עדיין סכנות ואויבים. מצב זה מצריך לצערנו להפעיל מערכות שאינן עריבות לחיכנו ועם ישראל רחוק מהן כרחוק מזרח ממערב. בכלל מערכות כאלו היא "מלכודת-דבש" שנועדה להפיל ברשתה אויב וצר. פעולה זו כרוכה בגילוי עריות, וההיתר לה תלוי בסעיפים הבאים:
- פוסקים רבים מקילים בפנויה שאין ביאת גוי נחשבת לגילוי עריות, ודרגת חומרתה היא ככל מצוה שנדחית ע"י פיקוח נפש, אפילו של יחיד.
- כל שכן לשיטות רבנו תם ואחרים, הסוברים שהוא הדין אפילו באשת איש.
- כל שכן כשמדובר לא בהצלת יחיד אלא בהצלת רבים, לדעת הפוסקים שדי בכך כדי להתיר עריות; ובוודאי שכך כאשר מדובר להצלה לאומית של כלל ישראל, והוא הדין להצלת עם ישראל היושב בארץ ישראל.
- מעשיה אינה בפרהסיה (היהודים שבמקום אינם יודעים שהיא ישראלית).
- כשישראלית נבעלת ע"י גוי יש סוברים להתיר משום שאישה נחשבת תמיד לקרקע עולם, או משום שבשונה משפיכות דמים ועבודה זרה הגוי מתכוון להנאת עצמו.
- אין צורך בהיתר מיוחד מבית דין או מרוח הקודש.
על כן, לא רק שמותר, אלא חז"ל מעלים מעשה זה של מסירות נפש (אפילו יותר קשה ממסירות גוף!) להצלת ישראל כבמעשיהם של יעל והרוגי לוד לראש הפירמידה של סדרי העדיפות ההלכתיים בתור המצוה החשובה ביותר והיחידה שדוחה את ג' העברות. בכל זאת, אם מדובר באשת איש, בפשטות תהיה אסורה על בעלה, ויש אפוא להעדיף להטיל את ביצוע המשימה על פנויה. לחילופין, על בעלה לתת לה גט לפני המשימה, ואח"כ יכול להחזירה (אלא אם כן הוא כהן).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה