העצבות עפ"י משנתו של מרן הרב קוק זצ"ל

עצבות נקראת עבודה זרה

עצבות היא הגרועה במדות, וכמו שכתב הצדיק בעל הדגל מחנה אפרים [בפ' ויחי]: יהודה אתה וכו' י"ל על דרך ששמעתי בשם אא"ז זללה"ה כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי [מגילה י"ד] ועבודה זרה נקרא גאוה [סוטה ד] וכל הכופר בעבודה זרה היינו במדת הגאוה ואוחז במדת הענוה והשפלות נקרא יהודי.

ולי נראה שעצבות ומרה שחורה נקרא גם כן עבודה זרה כי היא גרוע מכל המדות רעות וידוע [שבת ל"א] שאפילו יש ביד אדם תורה ומעשים טובים אם אין בו יראת שמים אין כלום, ויו"ד היא קטנה שבאותיות ומכל מקום יכולים לעשות ממנה כל הכ"ב אותיות שבתורה כי כשמתחילין לכתוב עושים מתחלה נקודה קטנה ואחר כך מושך ממנה איזה אות שירצה ונמצא כמו שמיו"ד קטנה נעשה כ"ב אותיות וה' חומשי תורה כך כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי וזוכה לכל כ"ב אותיות וה' חומשי תורה וזהו יהודה היינו כשנקרא בשם יהודי, את"ה - מזה נמשך ונעשה א"ת ה' היינו כ"ב אותיות מא' על ת' וה' חומשי תורה. ועל דרך שפירשתי דרוש לפורים [דף רל"ח] ליהודים היתה אורה [אסתר ח ט] זו תורה [מגילה ט"ז] והבן. [ועי' בבעל שם טוב על התורה פ' מצורע אות ז' שעצבות נמשכת מגאות, שהאדם מחשיב את עצמו יותר מדי, וכשרואה שאינו משיג מדרגות, נופל לעצבות].

אנחנו ננסה לתפוס את שולי גלימתו של אור האורות מרן הרב קוק זצ"ל להבין מדה זו לעומק כדי שנצליח לעלות מעלה מעלה בעבודת ה' מתוך שמחה וטוב לבב.

 

לברר סיבת העצבות

צריך לחדור לעומק סיבת העצבות ולהתחקות על שורשה, ובכך להבין מהי הדרך לסלקה.

צריך האדם לתפוש בבירור, מה הוא הדבר הרוחני, הדוחק את לבבו, המעציבו וממהר את חייו, בלא הודעה נפשית מתוכן הסבה של אותה העצבנות והמרירות. על פי רוב כשמחפשים ומוצאים איזה סבה למצב נפשי זה, היא רק סבה שטחית. והאמת היא הרבה יותר עמוקה מכל מה שמצטייר ומתרשם בענין זה בידיעה הברורה. [ז' ר"כ – כל ההפניות במאמר לשמונה קבצים – נעזרתי במראי מקומות של הרב צוריאל שליט"א בס' אוצרות הראי"ה ח"ב]

 

כשהתשוקה העליונה מתגברת

 לפעמים לאדם יש תשוקות רוחניות נשגבות ואם לא ימלא אותן ויבואו על סיפוקן, שוקע בעצבות. עצבות זו באה כדי לעורר אותו להתנשא ולהתעלות. באותה עת, עליו להסתכל כלפי מעלה ולרומם את נשמתו אל על. או אז ימצא אושר לנפשו.

 כשהתשוקה העליונה לאור העליון, לזוהר הצחצחות של קודש הקדשים, מתגברת, אז האדם נקרא לשעות אל עושהו, להסתכל כלפי מעלה, ולדבק את כל חפצו, כל רעיונותיו וכל מחשבתו בנועם ד'. כי אם לא יעלה למרום המעמד של הקדושה, שהוא קרוא לה מתוך פנימיות תשוקותיו, ימצא הכל חשוך לפניו, מלא קצפון ועצב, וכל הפנים הזעומות הללו אינם באים כי אם לעורר את יסוד החיים שבנשמתו, למען ירומם וינשא בתועפות עזו הרוחני הגבה למעלה. [ח' רמ"ד ועי' מי מרום י"ד עמ' 40]

 

 

מבשר הגאולה

הרצון לחיות חיי קודש והעצבות המורגשת כאשר מתוודעים לפער בין הרצון האדיר לחיות חיים אציליים עליונים לבין המציאות האפורה ואפלולי, הם מבשרי הגאולה האישית והלאומית. כך שהעצבות היא רגעית בלבד ואין לה המשך כי היא היא הסיבה לפורקן ופדות.

אבל העצבון הרוחני הזה הוא הוא החומר של שירת הנשמה, התביעה שהנשמה תובעת את חופשה. היא מתאבקת עם כל הלחצים הלוחצים אותה, היא חפצה חיי דרור, חיים אציליים עליונים, ברורים ובהירים, והיא אינה מוצאה אותם מפני הרתוקות החמריים, שהיא אסורה בהם. וזהו סוד עצבונה. על כן ראוי מאד לעמוד עד כמה דאפשר על המעמד הנפשי הזה, ולדלות מתוך תהום המחשכים הלזה רב פנינים ורגשות רוממות. כי סוף כל סוף התודעותה של הנשמה אל האדם באיזה אופן שהוא הרי היא בעצמה פנה של גאולה היא, ואור הישועה עומדת להגלות, אחרי הקדרות הזאת. והדברים הללו שזכרנו הנם נוהגים באיש יחיד, ונוהגים גם כן בכללות האומה, נוהגים במובנים שונים. לפעמים בעקר בחיי הכלל מתגלים המעמדים הללו על ידי חושבי מחשבות מצויינים, המקשיבים את הד הקול של העולם. ויש שהקול נשמע בתכונתו העצבנית מחזיון הכלל כולו. והעצבנות הזאת בעצמה גאולה היא מבשרת, והיא הולכת ובאה, הולכת ונוהרת. [ז' ר"כ]

 

תאות האכילה

מרבית מאנשי העולם שקועים בתאות האכילה ברמה זו או אחרת. על פני השטח, האכילה מענגת ומשמחת. אבל לאמיתו של דבר, ההיפך הוא הנכון. אכילה מתוך תאוה בלבד מגבירה את עצבות הנשמה.  באכילתו הקדושתית אמור האדם להעלות את נצוצות הקדושה החבויים בתוך האוכל "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על כל מוצא פי השם יחיה האדם", דהיינו אי אפשר להתקיים מגשמיות הלחם בלבד כי אם גם מדבר השם הטמון בעומק הלחם הנותן לו ולאוכלו קיום. המתעלם מהפן הרוחני גורם ח"ו לירידה רוחנית למאכל ולו עצמו. אכילה בקדושה תרומם אותו לחמו ונשמתו גם יחד וחדוה מרעננת תורגש.

כשאוכלים לשם תאוה חמרית מתגבר העצבון בסוד אוכלי לחם העצבים. כי הניצוצות, שהיו ראויים לעלות, יורדים, ובהיותם מתעצבים על ירידתם, מרגיש האוכל את עצבם, על ידי חילוף של כמה דרכי ההרגשה, ותמורות אותיות, עד שההרגשה העצבנית נכרת בגילוי נפשי בקרבו. ועל ידי אכילה בקדושה, והגברת המגמה העליונה של טהרת הנשמה ובהירותה, מתוספת צהלת הרוח ושמחה באוכל, על ידי שמחתם של הניצוצות שנתעלו, ובשמחתם מאירה גם כן הנשמה, המעלה אותם ושמחה עמהם, והלב מרגיש על ידי כמה שבילים וצינורות שונים, וחדות ד' מתגברת עליו. [א' תשל"ד ועי' אורות התשובה י"ד י']

האכילה בקדושה גורמת חיזוק והגברת החשק הרוחני. ולא עוד אלא עצם האכילה יכולה להפוך לסוג של דברי תורה, ובאמת מוצאים שהמקרא מזהה את האכילה עם דברי תורה.

והיינו ויאכל בעז וישת וייטב לבו, מאי וייטב לבו בדברי תורה, שחוץ ממה שנטיית הלב להגברת הרוחניות של העלאת החיים הכמוסים במאכלים מביאה לחשק רוחני, שמתמלא באהבת התורה ולימודה, עוד התוכן המקודש של אכילה קדושה זו היא בעצמה דברי תורה, וזה השולחן אשר לפני ד'. [שם]

 

כוח התשובה לסלק עצבות  

אין להתייאש אם נפל לתוך תאוות בהמיות. ברגע שיתעורר לתשובה יהפוך הכל לאצילות ולקדושה. אין צורך לא ביום כיפור ובודאי לא ביסורין ומיתה אלא כמו במצות עשה, מיד כששב מוחלין לו [עי' ארבעה חילוקי כפרה בסוף יומא]. מכח התשובה הכח הופך להיות שמחה של מצוה. 

כשעושים איזה דבר בנטייה של חולין, של גופניות ובהמיות, אם רק הוא של היתר, תכף כשמתעוררים לשוב על זה מתעלים כל הכחות ומתהפכים לאצילות ולקדושה. במצות עשה לא זז משם עד שמוחלין לו, ובעניני היתר תכף כשעולה ברעיונו לשוב הרי הוא מתקדש. והפעולה וכל כחה מתקדשים עמו, והעיצבון הבא מתוך תענוגי חול מתהפך מיד לשמחה של מצוה. ולישרי לב שמחה. [ב' ריח]

ואולי זה סוד הבת-קול שיוצא במוצאי יום כיפור "לך אכול בשמחה לחמך" – עתה, אחרי תשובה וזיכוך החומר בצום, מובטחים אנו  שהאכילה תיעשה מתוך שמחה של מצוה.

אם מקור העצבות הוא עבירות ברור שהתיקון הוא תשובה.

כששואלים: מהיכן העצבות באה? צריכים לפתור: מהשפע של המעשים, המדות והדעות הרעות על הנשמה, שהיא טועמת בחושה החודר את מרירותם, והיא נסלדת, נפחדת ועצובה. וכשאור התשובה מופיע, וחפץ הטוב כשהוא מתגבר בתכונתו המקורית, צנור של עונג ושל שמחה נפתח, והנשמה יונקת מנחל עדנים, וכשהכשרון המעשי לוקח לו את התמצית של ההרגשות הנעימות הללו, יוצא-לאור המוסר הטהור העליון, המצליח את החיים בהודו. [א' שי"ג]

כל עצבון בא מפני החטא, והתשובה מאירה את הנשמה ומהפכת את העצבון לשמחה. העצבון הכללי שבעולם מקורו הוא בזוהמת הכלל הנמצא בחללו של עולם, מחטאת הרבים והיחידים, ומחטאת הארץ הכמוסה, שיצאה לפועל בחטאת האדם, שצדיקים יסודי עולם, ומשיח ביחוד, שב בתשובה על מהות חטא זה ומהפכו לשמחה. [א' תרכ"ג]

 

הרצון להיטיב

שינוי פתאומי ויסודי במחשבה ובמבט על המציאות יכול להביא תוצאות ברוכות מיידיות. אין צורך בתהליך ארוך ומייגע. רוב האנשים שרויים באגואיזם ובלא יודעין תכונה זו חוסמת את האושר. ברגע שהאדם מחליט שתפקידו הוא להיטיב עם הזולת בכל מיני הטבות ולהשליך מעליו את הדאגה המופרזת לטובת עצמו, מיד יזרח עליו אור א-להי והשמחה תהיה מנת חלקו. 

שנואה היא העצבות, מפני שהיא נובעת ממקור היותר משחת שבדעות וברגשות. הידיעה, שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון, אופיו משתלם כולו בנקודת רצונו דוקא, האושר שלו הוא רצון טוב, כל קוי האושר וההצלחות הרוממות, שלב כל אדם כל כך עורג להם, אינם כי אם תולדות מנקודת חיים מלאים זו, נקודת הרצון הטוב הקדוש והבהיר, ובתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצרו, ליוצר כל, בחפצו המקיף והחפשי מכל מועקה, כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדוה, מסולק מכל עצבות. הוא מכיר שהוא אינו צריך כי אם לאמץ את רצונו לטוב, וזה מסור בידו בכל עת ורגע, ותיכף כשרצונו מתעלה, הרי הוא מתעלה, וכל הספירות העולמיות התלויות בו מתעלות עמו. ואיך לא יהיה האדם מלא תמיד עז וחדוה, אם טובת הטובות, עושר העשירות, הצלחת ההצלחות, מסור ונתון בידו, והוא מושל בכל המכמנים הנפלאים האצורים באוצר נחמד ושמן זה. המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכלתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו, מחשבת פגול הוא, רשעות וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל המדות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ד' וטובו, אורו וישעו, חכמתו חסדו וגבורתו. על כן ישרי לב שמחים תמיד, שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב. [ג' נ"א]

הבעיה היא שאנשים מפחדים לנסות, כי חוששים שיהיה להם רע אם ישכחו מעצמם. התפיסה השגורה גורסת שככל שאדאג יותר לעצמי ופחות לזולת, יהיה לי טוב יותר, והזולת? שידאג לעצמו! בעגה המודרנית [או ליתר דיוק "מרדנית"] הרחובית  "מה אני – פרייר שלו"? באופן פרדוקסאלי, כשאדם יחליט שהוא באמת  "פרייר" של כל האנושות [הנקרא בשפה התורנית  "איש חסד"] יראה נפלאות: סיפוק אדיר המלווה בשמחת חיים עד אין קץ. 

 

עצבות – מוות

העצבות היא סוג של מוות.

השוקע בעצבון, מוריד את עצמו לטומאת מת החמורה, אבי אבות הטומאה. [ז' י"ז]

יש ועצבות זו יכולה להרפא רק ע"י ציפייה לגאולה והופעה של האור הכללי ותחיית המתים.

מדת העצבון בתכונתה עומדת היא להרפא רק על ידי זריחה עליונה של טללי אורות אשר בהם המתים חיים, כי טל אורות טלך. העצבון הכללי אשר לאומה כולה בגולה, לקוח הוא ממנת המות אשר היא קשורה בגולה, שהננו כמו חללים שוכבי קבר [כדברי הגר"א תחילת הליקוטים שבסוף ספרא דצניעותא לפני ד"ה שורש, פרי צדיק שמות 213 214]. אותו זוהר החיים הענף הקשור עם הגופניות של האומה, מלא עצב יאוש ומחשכים הוא, ואין שום מדה יכולה להאיר את המאפליה הגדולה הזאת כי אם אור תחיה עליונה של צפיית ישועה גדולה ועמוקה, הנוקבת כל תהומות, וחודרת לכל מעמקים, ומתמרת ועולה למרומי שפרירים.

 

יראת שמים ועצבות

יש אנשים שבטעות מזהים בין יראת-שמים ועצבות כמילים נרדפות. ולא היא. אדרבה ואדרבה. העצבות נובעת מהרצון לפרוק מעליו כל עול. יראת שמים אמיתית, הטבועה בנפשו של אדם, מביאה לשמחה הכי גדולה. סיבת העצבות, איפוא, היא החפץ לחיות נגד הטבע השורשי של פחד אלקים. הצדיקים שנראים שפופים וכפופים הם באמת בעלי זקיפות קומה רוחנית עליונה ומתוך רוממות זו מהווים מעיין מפכה של יצירה רוחנית וזרימה תדירית.

דיכאות הלב התדירית שהצדיקים מרגישים מפני פחד השם יתברך והדר גאונו, ומפני יראת חטא הגדולה שלהם, אינה מעכבת על כל יצירה עליונה, כי אם היא מוסיפה פיכחות לרוח היוצר שבנשמתם הגדולה. ולהפך, העיצבון והנדנוד הרוחני עד לכדי קדרות נפשית, שהמתאוננים על העולם ועל החיים קובלים עליו כל כך, הוא בא רק מפני החפץ להינזר מעל הפחד הא-להי ויראת החטא, שהיא טבועה בעומק הנשמה האנושית בעצם טבעה, והיא אשרה האמיתי, המביא לידי אור מצוחצח מאד, שסופו להתהפך להארה מתוקה, עדינה, רווית עונג מלא הוד עליון של קודש קדשים. [ב' שמ"ו]

 יש הרבה סיבות לעצבות אבל פתרון כולל אחד – שמחה של מצוה.

כמה סיבות ישנן לעיצבון, ועל כולן צריכים להתגבר בשמחה של מצוה, שהיא שמחה תדירית הראויה לישראל, מצד אור הרוחני ששורה בהם תמיד. הסיבה האחת היא נטייה מעשית להנאה גסה, שהנשמה נמשכת על ידה למקום החושך, והיא מתעצבת על ירידתה. וראוי להפוך יגון עצום זה לששון, כי בעלייתה של הנשמה מתוך עול הגלות שגבר עליה, הרי זרם גדול של שמחה עולה מלמטה למעלה, והתוכן האצילי הטהור נעשה יותר עשיר ברוחניותו. [ב' ד']

 

הנאות גסות

הרב חוזר בכמה הזדמנויות על התובנה שדווקא השקיעה בהנאה גסה של החומר היא הגורמת לעצבות. אותם עלובים ומסכנים שמצויים בעולם חשוך זה מדמים לעצמם שההנאה תביא להם את האושר המיוחל בעוד שהם באמת דומים לאדם צמא השותה מי מלח להרוות את צמאונו או שפיכת שמן על מדורה כדי לכבות אותה. 

רואים אנו שהנטיה אל החמריות הגסה, לעשותה לבדה לעיקר הכל, היא מביאה את האדם ברשת העצב החשוך, עד לבלי מנוס. וכל זה למה, מפני שהיא סותמת את האורות, מקורי החיים בתוכיותם, ומחנקת את הנשמה באוירה המגושם. [א' שנ"ט]

 

לא לפחד

לפעמים, דוקא כשאנחנו רוצים להתעלות, מתפרצת עלינו הפחד והעצבות. עלינו לשנן לעצמנו את האושר הגדול שבכל פניה לאורה א-להית ולהתמלאות בשמחה.

הננו צריכים להתגבר על העצבות והפחדנות, המתפרצת לבא אלינו דוקא כשאנחנו חפצים להתעלות בעילויים אלהיים בחופש והרחבה. הננו צריכים לברר לנו כי תמיד הננו מוצאים בתורה ובקרבת אלהים בכל האופנים, את החיים המלאים בכל הנגוהות המאירים והמשמחים שבהם. ותמיד נמלא עז וגדולה בכל עת שרעיוננו פונה אל האורה האלהית, בין בבינת הלב, בין בציור הדמיוני בין בחפץ הנטיה הטבעית, כי כל אלה מדות קודש הם, וצינורות של חיים אמיתיים שוטפים בכולם לשד חיים וטללי אורות, יקרים מכל הון וחשובים מכל קנין חמרי ורוחני שבעולם. [שס"ג]

ומכיון שכל עיסוקנו מהווים חלק מעבודת ה', נמצא שהשמחה  מלפפת אותנו תמיד. ע"כ מסיים הרב את הקטע הנ"ל בפסוק המתאים ביותר.

 "בשמך יגילון כל היום". [שם – ככלל, הרב מרבה לכתוב קטע ובסופו להוסיף פסוק המואר באור חדש המתמצת את כל מה שנאמר]

 

עצבות קטנה ועצבות גדולה

יש עצבות נמוכה ובלתי משמעותית שצריכים לדחות על הסף, ללא אומר וללא דברים. עצבות מסוג זה אינו דורש שום התייחסות. ובאמת בכחנו לדחות את העצבות. אין אנו עבדים לרגשות שלנו. המח צריך להיות שליט על הלב.

לעומת זאת, יש עצבות גבוהה יותר המופיעה אצל הצדיקים, הקשורה להרגשת החסרונות הרבים שיש בעולם. לעצבות זו יש מקום. תפקידה להגביר את הרצון לשאוב ממרומי עליונים וממקור ההויה את הטוב הגמור.

ובאמת, אחרי שעצבות זו סיימה את תפקידה והרצון לטוב פעל את פעולתו, האדם יעמול ביתר שאת להאיר את העולם הגשמי והרוחני במחשבות טהורות ובמעשים טובים. סופו של התהליך הוא התיקון השלם ותיקון עולם במלכות ש-די. 

יש עצבנות קטנה, שצריכים לדחותה מיד, בלא הסתעפות של הרצאות וטענות. וישנה עצבנות גדולה, הבאה בלב חכמי לב, וישרים בעומק רוחם, שהיא כשטף גדול ממעין היושר והטוב שבנשמתם, התובעת מהם את השלמתה ומכרת את עומק הנפילה של החסרון שבמעשים ושברגשות, שבדיעות והסכמות, שבאדם ושבעולם, והיא מצטערת עם כל הצער הגשמי והרוחני של הכל. עצבנות זו אין דוחין בלא אומר ודברים, אלא מרוממים אותה לתעודתה, מחזקים על ידה את כח הרצון ואת בהירות המחשבה לדלות את הכרת ההויה ממקור הטוב הגמור. וכשהדעה מתישבת, הכל מתחיל להיות חוזר לטובה, וצביון העולם מצטייר ע"פ התכונה הרוחנית והמעשית המוכנת לפניו, ע"י עבודתם התדירית של אוהבי ד' ודורשי שמו, המשתוקקים בכל לב ובכל נפש, לתקן עולם במלכות שדי, שבזה ימחה דמעה מעל כל פנים וחרפה מעל כל הארץ.

 

עצבות ובריאות פיזית

לפעמים עצבות היא תוצאה של עייפות גופנית ותשישות פיזית. ומכאן קרובה הדרך לכעס, עצבנות ושאר מרעין בישין. הפתרון הנחוץ הוא הנהגה בריאותית. בספר אורות התשובה כתב הרב שהצעד הראשון בתהליך התשובה הוא "התשובה הטבעית" – קרי, חזרה להרגלים בריאים כגון אכילת מאכלים מזינים ובריאים, פעילות גופנית סדירה, שינה תקינה וכו' כו'.

החלישות והעייפות הנן מבוא לכל המדות הרעות. הן מעוררות את העצבון, והעצבות מביאה את הכעס ואת הגאוה, את הקנאה ואת המשטמה, ואת כל הנטיות היותר שפלות. לזאת, ההנהגה של בריאות, של האומץ הגופני, היא עבודת הקודש בעד הכלל ובעד הפרטי. החלישות גורמת שימשיך האדם אל הבשר את האימוץ הנפשי שלו בכונה כדי להחזיק את עמדתו, ובזה הוא מוריד את הזרמים הנפשיים ממקום מעלתם וטהרתם, והודם ובהירותם נפגמים. האומץ הגופני המספיק, מניח הוא את כחות הנפש ללכת בעצמם במרוצתם ומעופם, ועל ידי חיים מוסריים במעשה, על ידי אור תורה ונר מצוה, הנם הולכים ושוטפים בשבילי האורה, מנשאים את האידיאלים הגנוזים במעמקי הלב, ומעוררים את הרצון לשאוף אל הקודש, אל הנשגב והטוב, ומדריכים על ידי זה את כחות החיים והמעשה אל כל טוב ונחמד. חשבון הנפש נעשה צלול מבלי מועקה, והענוה הטהורה, שפלות הרוח ודכאות הנפש הנקיה והבהירה, בוא תבוא בחשבון צלול ונועם פנימי, וענות חן מרטיבה תמיד את הנפש. ענוה ובושת פנים ממחקות את הסאה של מרץ הכחות, כשהם חפצים לצאת חוץ מגדרם, וצוררים אותם בצרור חיים עדינים פנימיים, ומוסיפים בהם אומץ להוסיף לקח וחיים טהורים. על ידי החולשה הבשרית, צריך האדם לאגור אל קרבו ציורים מאמצים, והציורים המאמצים המלאכותיים והחולניים מעוררים גסות הרוח, גאוה עכורה, ועזות מצח מדולדלת. כל הוד וכל יופי מוכלל ומרומם, נשכח, והצבעים הבהירים, הנוחים והנעימים, של הבטחון והאומץ הפנימי, המחובר עם הענוה הטהורה ובושת הפנים והצניעות הנאוה, משתכחים. [ה' קס"ז]

 

מה שנכון במישור האישי נכון גם במישור הלאומי:

 וכמו שהדבר נוהג באישיות יחידית, כך הוא נוהג בקיבוצים, ובאומה בכללה. אומה חלושה ודלולה מוכרחת היא להתאמץ באימוץ מלאכותי, שמעורר בקרבה מדות מזוייפות, וגאוה בלתי נורמלית. חסד גדול עשה הקב"ה עם ישראל שאזרם בגבורה פנימית, ביחד עם החולשה והרפיון הדכאותי של הגלות. בכל זאת צריכים הם מדוי הגלות, והמדוים הקדומים בכלל, רפואה על ידי תוספת גבורה. והגבורה צריכה להיות בכל המדרגות, גם באוצר החומריות, ועל גבי בסיס תחתיתי זה, יפרח כל קודש וכל נשגב, כל הוד וכל גודל. [ה' קס"ז]

 

לעצבות אין שורש כי עז וחדוה במקומו

אפשר להעלות את כל המדות עם יוצא מן הכלל אחד. עצבות. לעצבות אין שורש רוחני וכולה טמאה. מה שצריך לעשות הוא להעלות את סיבתה, דהיינו המדות הפגומות.

כל המדות אפשר להעלותן, מפני שיש להן שורש בקדושה, חוץ מהעצבות שאין לה שורש כלל, כי עז וחדוה במקומו. וצריכים להעלות את סבתה, וכיון שהשורש מתעלה גם היא עולה. והשורש של העצבות הוא או גאוה או כעס, או דאגה, הבאה מסבתם, וכיוצא. [ו' ק"ל]

 

אין להתעלות אלא מתוך שמחה

 

חלק מעבודת ה' הוא ההימנעות ממחשבות קודש ומעשייה חיובית  כאשר האדם אינו מוכשר לכך נפשית והם ימיטו נזק על נפשו. החשוב יותר מכל קדושה מדומה או אמיתית היא השמחה וכאשר ההתעלות באה מתוך עצבות, ערכה פחותה.

 

לפעמים צריכים להתרחק מרעיונות של קדושה ושל תשובה, אם הם מביאים לידי עצבות, כי יסוד השמחה הקשורה בעומק הקודש הוא גדול מכל תוכן של קדושה ושל תשובה אחרת. ע"כ כאשר באות לו מחשבות של יראה ושל תשובה בדרך עצבון יסיח דעתו מהם עד שתתכונן מחשבתו, ויקבל עליו כל התוכן של קדושה ושל יראת שמים בדרך חדוה ושמחה הראויה לישרי לב עובדי ד' באמת. [ו' כ"ה]

 

המבט הרחב

 צריכים להיזהר ממי שומעים דברי מוסר והתעוררות. פעמים רבות יש לאנשים מבט מצומצם על החיים שנשמות רחבות אינן סובלות והם מביאים את השומע את דבריהם לעצבות. בגלל שמם הנודע והמפורסם של הדרשן מרגישים רצון לשמוע אותו אבל לאמיתו של דבר פופולאריות אינה מעידה על מבט רחב ובריא על החיים. יש שתי אפשרויות: א' להתעלם מהם וממבטם המצומצם באופן טוטאלי. ב' להוציא את הטוב מהרעיונות שלהם ולשבצם במערכת רחבה ובריאה יותר. הרב זצ"ל, על פי תפיסתו הכוללת והמקיפה, המוצאת מקום לכל רעיון ולכל תנועה, בחר באפשרות השניה כמועדפת.

 

צריכים לעיין בסקירה יפה מאיזה מקום נמשכת העצבות, וממנה יתר פגמי המדות, כדי לבטלם ולהפכם לטובה ולקדושה. והנה מי שדעתו רחבה, ועומד להכניס את כל המון הרעיונות המשוטטים בעולם אליו, למתקם ולהחזירם לטובה, כשדעתו מצטמצמת, על ידי עצמו, או על ידי איזה השפעה, ואפילו כשתהיה טובה מצד עצמה, כגון שקורא בספרים או שומע דברי תורה ומוסר מאנשים כאלה שלא באו למדה זו של ההרחבה, ותוכן המוסר שלהם הוא צמצום החיים הגשמיים והרוחניים, וסגירת הפתח בעד כל רעיון שאינו מוכן להקלט על פי השגתם להיות ממנו תוצאות טובות – אז כל אותם אוצרות החיים שבאלו הרעיונות, הנדרשים לבוא מן החוץ פנימה, ולהסתדר במערכה יפה עד שכולם יהיו מוכנים לעבוד את ד' על ידם, והם נשארו מבחוץ בלא כניסה ובלא תיקון, על ידי הצמצום והמחשבות המוגבלות, הם הם מעוררים יללה ועצבות גדולה, וחשכה נופלת על העובד המשיג. וצריך הוא להתאמץ באימוץ גדול להמשיך את עבודתו הגדולה, ולקחת עמו את כל התמצית של הטוב המצומצם, את כל התמימות שישנה ברעיונות הקודש שיוצאים מפיהם ועטם של יראי ד' וחושבי שמו בעלי הפשטות והצמצום, ועל ידי הצירוף הגדול, והאיחוד של כל ההפכיים, ישובו הדברים להיות שמחים, וחדוה גדולה ונחת רוח עמוקה תהיה נשפעת עליו, ויעבוד את ד' בשמחה, וקדושתה של תורה תתרחב, ותורה דלעילא תתאחד עם תורה דלתתא, וכל המחשבות העליונות הנאצלות ומופשטות יתאחדו עם המחשבות התחתונות הפשוטות והממשיות, וכולם יחד ייעשו ללהבת אחת מאירה באור שבעתים, לחמם את הלבבות ולהאיר את מקומות החשכים, ולהרבות אור ד' בכל עבר ופינה. [ו' ב']

 

עצבות כגורם המזרז לתשובה

אסור לחיות האשליה שאתה מושלם כדי למנוע עצבות. אם האדם יתעלם מחסרונותיו וממגרעותיו, המחלה הרוחנית המקננת בו תתפשט בכולו והתוצאות תהיינה עגומות. החטא הוא הוא גורם העצבות מספר אחד ואסור לתת לו קיום. ה' ברא את העצבות ויש לה תפקיד. צריך להרשות לעצבות להיות גורם מזרז לתקן את אשר עיוות ואז השמחה הטבעית תחזור להיות מנת חלקו.

מאד צריכים להזהר מן העצבות אבל לא במדה גדולה כזו שתמנע את אור התשובה מלחדור אל עומק הנשמה, שאז העצבות מתפשטת היא כמחלה ממארת בכל קצות הגוף והנפש, מפני שהחטא מדאיב את הלב וגורם לעצבות להתאזרח על המרירות הקודחת של תבערת התשובה, שאע"פ שיש בה חלקים עצבניים הם כאש מטהר, מצרפים את הנשמה, מחזיקים אותה ומעמידים אותה על הבסיס של השמחה הטבעית התמידית הראויה לה. [ד' מ']

 

לזכות ילדי היקרים שיהיו בריאים הגוף ונפש ושמחים תמיד!