olamot . net

 

א. במסכת סנהדרין אמר ריש לקיש "וַיָּקָם משֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם, מכאן שאין  מחזיקים במחלוקת, דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ. רב אשי אמר, ראוי להצטרע". ונחלקו רבותינו הראשונים האם איסור "להחזיק במחלוקת" מהתורה או שהפסוק "אסמכתא בעלמא", והאם יש איסור מדרבנן להחזיק במחלוקת.

 

ב. ויש לעיין האם גם הצד הצודק במחלוקת עובר על איסור "מחזיק" במחלוקת. ומה הדין כשעושים נגדו מחלוקת, האם חובה ללכת לבעל המחלוקת לפייסו.

 

ג. ובעיקר דין זה צ"ע - האם בכל ויכוח בין שני צדדים יש איסור "מחלוקת".

 

ד. במסכת אבות נאמר: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו". וצ"ע מדוע הלל ושמאי לא עברו במחלוקתם על איסור "מחזיק במחלוקת".

 

ה. ועוד צ"ע, כיצד ניתן לומר שמחלוקת לשם שמים "סופה להתקיים", והרי האמת רק עם אחד החולקים, ונמצא שלמעשה רק דעתו מתקיימת [ביאור דברי חז"ל שיצאה בת קול על מחלוקת בית הלל ובית שמאי "אלו ואלו דברי אלקים חיים].

 

ו. גדר ההיתר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת, והחיוב להחזיק במחלוקת "על המתייצבים בדרך לא טוב ומושכי עוון".

• • •

 

ז. דברי הרמב"ם בגנות המחלוקת שגרמה לחורבן משפחות ועיירות • דברי החפץ חיים בגודל החיוב "להתרחק מלהיות מעוזרי המחלוקת, ואפילו אם מסייע בזה לאביו ואמו, ושיראה בכל כוחו להטיל שלום".

 

ח. המחלוקת - "שטות" הנובעת מקנאה וצרות עין • הסיבות לברוח ממחלוקת.

 

ט. עצות והדרכות כיצד להתרחק ממחלוקת.

 

[1] [2] [3] [4] [5] [6] [7] [8] [9] [10] [11] [12] [13]

א. במסכת סנהדרין [1] אמר ריש לקיש "וַיָּקָם משֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם, מכאן שאין  מחזיקים במחלוקת [ופירש רש"י: "שמחל [משה] על כבודו והוא עצמו הלך לבטל המחלוקת"], דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ. רב אשי אמר, ראוי להצטרע" [וראה בדברי החפץ חיים בספרו שמירת הלשון [3] "שלפעמים מחליף הקב"ה את עונש הצרעת בעניות"]. ונחלקו רבותינו הראשונים האם איסור "להחזיק במחלוקת" מהתורה או שהפסוק "אסמכתא בעלמא", והאם יש איסור מדרבנן להחזיק במחלוקת.

• הרמב"ם כתב בספר המצוות [1] בשורש השמיני) שאין בפסוק זה "לאו" אלא נכתב "בדרך שלילה", ואת דברי הגמרא "עובר בלאו" פירש הרמב"ם: "וזה על צד האסמכתא, לא שיהיה פשטיה דקרא בכוונה הזאת". וכן נקט במנין המצוות [1] שם מצות ל"ת, מצוה מה) "המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר ולא יהיה כקורח ועדתו, הוא גם כן על צד הדרש, אמנם גופיה דקרא הוא בא להפחיד". וכן נקט המאירי [1] על דברי הגמרא: "ודרך הערה אמרו עליו שהוא בלאו", ומשמע מדבריהם שאין איסור לאו מפורש "להחזיק במחלוקת".

• אולם הרמב"ן בהשגותיו על דברי הרמב"ם בספר המצוות [1] חלק על הרמב"ם, ולדעת הרמב"ן בפסוק מפורש לאו "על דרך תוכחת הוא, אבל עיקר הכתוב במחזיק במחלוקת הכהונה בלבד, והם ז"ל סמכו לו שאר המחלוקות להזהיר מהם". ובמנין שכחת הלאוין לדעת הרמב"ן [2] מנה את הלאו של "ולא יהיה כקורח ועדתו". ומבואר בדבריו שאיסור לאו דאורייתא הוא רק במחזיק במחלוקת על הכהונה.

וראה בספר ברכת אברהם [6] רבי אברהם ארלנגר, ר"מ בישיבת קול תורה) שהסתפק "האם לדעת הרמב"ם והרמב"ן במחזיק במחלוקת עובר על איסור דרבנן דאסמכוהו אקרא, או דזו מידה מגונה ולא איסור". וסיים: "ונראה דגם לרמב"ם על פי רוב מתלווה לזה איסור מצד ואהבת לרעך כמוך. מיהו הלאו דשנאה לא נאמר בעושה מחלוקת בגלוי, דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך. ונראה דמשמע ברמב"ם שאינו איסור גמור של מחלוקת גם מדרבנן, דאם כן היה חייב להזכיר האיסור ביד החזקה, ובדברי  מוסר אין דרכו להביא הכל".

• אמנם לדעת רבנו יונה בשערי תשובה [2] יש איסור דאורייתא "להחזיק במחלוקת", בכל מחלוקת.
וכדבריו נקט להלכה החפץ חיים [2], ובבאר מים חיים, ציין לדברי הסמ"ג שס"ל כרבנו יונה שהוא "לאו גמור".
ב. והנה בספר מאור לתורה [7] תמה על דברי הרמב"ן [1] שכתב שכל האיסור בעשיית מחלוקת נאמר רק בחולק על הכהונה, ואילו בגמרא בסנהדרין מבואר שכל האיסור של עשיית מחלוקת נלמד מזה שכתוב בפסוק "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם", ולדברי הרמב"ן מדוע הלך משה רבנו לדתן ואבירם כדי לא להחזיק במחלוקת, והרי משה רבנו לא חלק על הכהונה אלא עם דתן ואבירם, ועל זה לא קיים איסור. והיה אפשר לומר שבאמת מעיקר הדין לא היה איסור אצל משה רבנו, אלא שהחמיר על עצמו לא להחזיק במחלוקת גם אם אינו חולק על הכהונה. אלא שתירוץ זה אינו נכון, דאם כן איך אומרת הגמרא שלומדים ממשה רבנו שאין מחזיקין במחלוקת, והרי אצלו זה היה ממידת חסידות שהחמיר על עצמו, אבל מעיקר הדין אדרבה אין איסור כלל [וראה במש"כ הגרז"נ גולדברג [8] לתרץ קושיא זו].

ועוד תמה על דברי רבנו יונה [2], שסבר כי יש לאו על כל אחד מישראל בעשיית מחלוקת, ויחד עם זאת כתב שיש מצוה להחזיק  במחלוקת עם רשעים, ולכאורה מדוע הלך משה לדתן ואבירם כדי לא להחזיק אתם במחלוקת, והרי דתן ואבירם היו רשעים, וכמו שהתורה מעידה עליהם בפרשת שמות (ב, יג) ויאמר לרשע למה תכה רעך, ואדרבה יש מצווה להתקוטט עמם", וצ"ע.

וכתב בביאור הדברים שיש באיסור מחלוקת, ב' דינים: [א] בעצם עשיית המחלוקת - הנלמד מהפסוק "ולא יהיה כקרח וכעדתו", שכל מהותם לעשות ולערער על הכהונה, ומכיון שכן יש לומר שכל האיסור הזה נאמר רק בחולק על הכהונה, וכמו שכתב הרמב"ן. אולם יש עוד איסור נוסף: [ב] להחזיק במחלוקת - והיינו שגם במקום שלא יצר את המחלוקות, אלא הצד שכנגדו פעל ויצר אותה, אעפ"כ מוטל עליו חיוב ללכת לצד שכנגדו ולבטל את המחלוקת, וזה נלמד ממשה רבנו שהלך לדתן ואבירם [כפי שפירש רש"י שהוא בעצמו הלך לבטל את המחלוקת], ודין זה נאמר בכל אחד מישראל [ועי"ש שדקדק כן בדברי הגמרא].

ומיושבים דברי רבנו יונה, שהמצוה להתקוטט עם רשעים נאמרה רק במה שכתב מקודם לכן, בענין לעשות מחלוקת שנלמד מהפסוק "ולא יהיה כקרח", שמדבר בעשיית מחלוקת, אבל עם כל זה אין מצווה להחזיק עמו בקטטה, אלא אדרבה מוטל חיוב ללכת ולשדלו בדברים, אולי יחזור בו ממעשיו הרעים, וכמו שמשה רבנו הלך לדתן ואבירם להחזירם למוטב, ואע"פ שהיו רשעים, אלא שאם גם זה לא הועיל יש עליו מצוה לשונאו.

ג. עוד יש לעיין האם גם הצד הצודק במחלוקת עובר על איסור "מחזיק" במחלוקת.

ובספר ברכת אברהם [6] ביאר "דהמחזיק במחלוקת עובר בלאו, היינו דגם אם הצדק אתו, אין להחזיק במחלוקת, אבל אין בדברי רב חיוב לפייס את בעל המחלוקת, רק לא להמשיך מצדו לחזק המחלוקת. שוב ראיתי דכתב בספר חמרא וחיי, כל המחזיק במחלוקת אע"פ שהדין עמו עובר בלאו. מיהו משמע דגם חייב לילך אל השני". וכן כתב רבי שמשון פינקוס בספרו תפארת שמשון [9] "שיסוד איסור מחלוקת נאמר גם לצד הצודק בויכוח", עי"ש.

ד. ובעיקר דין "מחזיק במחלוקת" צ"ע - האם בכל ויכוח בין שני צדדים יש איסור "מחלוקת".

ובענין זה ידועים דברי המשנה במסכת אבות [4] "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים" [וראה בביאורי מסכת אבות מהדורת מתיבתא [4] ליקוט ביאורים, כיצד ניתן לומר שמחלוקת לשם שמים "סופה להתקיים", והרי האמת רק עם אחד החולקים, ונמצא שלמעשה רק דעתו מתקיימת].

ומביאה המשנה דוגמאות למחלוקות מסוגים אלו: "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו". ופירש הרע"ב: "מחלוקת שהיא לשם שמים - התכלית וסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאמרו מתוך הויכוח יתברר האמת, וכמו שנתברר במחלוקת הלל ושמאי, שהלכה כבית הלל. ומחלוקת שאינה לשם שמים - תכלית הנרצה בה היא בקשת שררה ואהבת הניצוח, וזה הסוף אינו מתקיים, כמו שמצינו במחלוקת קרח ועדתו, שהתכלית וסוף כוונתם היתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך" [וראה בילקוט הביאורים למסכת אבות [5] בדברי המהר"ל שמחלוקת הלל ושמאי היא הדוגמא היחידה למחלוקת שהיא לגמרי לשם שמים, כי הקב"ה רצה במחלוקת זו, שכל אחת מהכתות החולקות יגלה דברי אלקים חיים [כמבואר בדברי הגמרא בעירובין [6] ובריטב"א שם]. וכן מחלוקת קרח ועדתו היתה לגמרי שלא לשם שמים, שהרי חלקו על הקב"ה בכבודו בועצמו, כמ"ש (במדבר כו, ט) "בהצותם על ה'"].
ולכאורה צ"ע מדוע הלל ושמאי לא עברו במחלוקתם על איסור "מחזיק במחלוקת".

ובביאור הדברים כתב בספר מאור התורה [7]-[8] על פי דברי בעל השאילתות, שמהות איסור מחלוקת בזה שמביאה לידי שנאה. ועל פי זה ביאר, שהאיסור "לעשות" ו"להחזיק" במחלוקת הוא רק כשזה בדרך קטטה, שאז הדבר יכול להביא לידי איסור שנאה [כמבואר בשאילתות]. אבל במקום שיש ויכוח ללא שנאה, אלא אדרבה, חיבה ורעות נוהגת ביניהם, בזה אין איסור מחלוקת. וכמו שביאר רבי יונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש, שהדרך לדעת אם המחלוקת היא "לשם שמים" היא "אם זולת הדבר שחלקו בו ומתנגדים זה לזה הם אוהבים גמורים בלב ונפש, אות היא שמחלוקתם לשם שמים, אבל אם אויבים הם ונוטרים שנאה זה לזה על ידי המחלוקת, זהו שלא לשם שמים".
• ההיתר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת -  בשערי תשובה [2] כתב: "ומותר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת", והוסיף: "מי שאינו מחזיק במחלוקת על המתייצבים בדרך לא טוב ומושכי עוון, הרי הוא נענש מפשעיהם על כל חטאתם, ועובר בלאו, שנאמר (ויקרא יט, יז) ולא תשא עליו חטא" [וראה בדברי רבי שמואל אליעזר שטרן בספרו שביבי אש [9] שבתקופתינו "שהמלחמה היא על קיום התורה והמצוות, ודאי עלינו להשיב לחורפינו דבר ללחום מלחמתה של תורה"].
סיכום הדינים - ספר משפטי השלום [10]-[11] בהלכות בין אדם לחברו, מאת הרב יצחק אייזיק סילבר, ירושלים תשס"ה).
• • •
• דברי הרמב"ם בגנות המחלוקת שגרמה לחורבן משפחות ועיירות הובא בספר משפטי השלום [10] הערה כח).
• דברי החפץ חיים בספרו שמירת הלשון [2]-[3] בגודל החיוב "להתרחק מלהיות מעוזרי המחלוקת" - בגלל שהקב"ה תובע דמו של הנרדף מהרודפים אחריו, ואם יצטרף להיות מעוזרי המחלוקת לרדוף צד אחד מהצדדים, לבסוף יתבע הקב"ה מידו את דם הרודפים שרדף אחריהם. ועי"ש בדברי החפץ חיים שאפילו אם בעל המחלוקת הוא אביו או קרובו, יזהר לא לסייע לו, וכן במש"כ "שיראה בכל כוחו להטיל שלום".
וראה בדברי האדמו"ר מביאלה-לוגאנו בספרו מבשר טוב [12] במש"כ בביאור יצר המחלוקת שהוא "שטות" הנובעת מקנאה וצרות, ועי"ש בדבריו סיבות לברוח ממחלוקת, וראה בספרו של רבי אריה ליב שפירא [משגיח ישיבת פוניבז' לצעירים] בספרו חזון למועד [13] עצות נוספות להתרחק ממחלוקת.