"לולי תורתך שעשועי"
השבוע
הייתי בחו"ל, וב"ה חזרנו בשלום. באחד השיעורים שם סיפרתי להם על הפיגוע,
ואמרתי שהשיעור יהיה לרפואת הפצוע, לפני שהוא נפטר. והוספתי שכשלומדים לרפואת
מישהו זה עדיין נחשב תורה לשמה, כמו שהבאתי שר' חיים מוולוזין כותב שבאה אישה חולה
לט"ז ובקשה שהוא יתפלל עליה, ואמר לה הט"ז שעכשיו הוא נותן שיעור, אך התורה
חשובה ג"כ, והשיעור יהיה לרפואתה. ומכאן מוכיח ר' חיים שלימוד לרפואה וכדו' זה
חלק מ'תורה לשמה'. בשתי כינוסים שהייתי אמרו שכמעט ולא מדברים איתם על א"י מבחינה
תורנית, אלא רק מבחינה ציונית.
[פגשתי
באחד המקומות ראש כולל גדול וחשוב. הוא עשה אסיפה עם האברכים שלו בביתו, ואמר לי: 'אני
רוצה לשאול את כבוד הרב שני דברים בצורה הכי ישירה שיש: מה ההבדל בין מרכז לישיבות
אחרות, ומה היה הויכוח בין הרב קוק לרבנים האחרים?'. אמרתי לו: 'אני מודה לבעה"ב
שהוציא לי את הדברים מהפה, וגם אני רוצה לדבר בצורה הכי ישירה', ונתתי שיחה במשך
שעה וחצי לפחות, ובאמצע ביקשו להפסיק ואמרו לי: הרב נמצא בקומה שלישית של תיבת נח,
תרד קצת לקומה השנייה או הראשונה... עניתי: 'בסדר, אך לפני שאני ארד נשיר איזה שיר'.
ושרנו את השיר "לולי תורתך שעשועי" (תהלים קיט, צב), ואז סיפרתי להם את סיפור
הרקע של השיר, כיצד הוא נולד. כשהרב קרליבך עזב את ישיבת ליקווד, ועבר לעסוק בהפצת
יהדות, רה"י ר' אהרן קוטלר מאוד הצטער, כי הוא היה שקוע בלימוד, ור' שלמה
הסביר שהוא רוצה לעסוק בקירוב דרך המוזיקה, כי יש לו כשרון לכך. אז ר' אהרון קוטלר
אמר לו: תשיר לי משהו. ואז הלחין ר' שלמה, על המקום, את השיר "לולי תורתך שעשועי",
לכבוד ר' אהרון. ולאחר כמה זמן היה שבע ברכות לאחד התלמידים והרב קרליבך רצה להיות
שם, אך ר' אהרן אמר שאם ר' שלמה יהיה שם הוא לא רוצה להגיע. ר' שלמה ביקש לצאת, ואמר
לו ר' אהרון: תשאר, אבל אל תשיר, שלא יחשבו שהמוזיקה שווה לתורה. אך כשהגיעו לברכת
המזון אמר לו ר' אהרון: בכל זאת, את השיר "לולי תורתך" תשיר, אני רוצה
לשמוע אותו עוד פעם...
פעם
למד בישיבה דודי ר' שמואל, שידע את מה שצריך לדעת ישר והפוך, והרצי"ה אמר לו
שלא ילך לדיינות, כי הוא צריך להישאר בלימוד כמה שיותר שנים. בסוף הוא כן נעשה דיין,
והוא מאוד אהב את השיר "לולי תורתך". בשנתיים האחרונות לחייו היה לו אירוע
קשה והוא היה מחובר לצינורות ולא היה אפשר לתקשר איתו, אך כשבני המשפחה שרו לידו את
השיר "לולי תורתך" היו זולגות דמעות מעיניו, והרופאים אמרו שהם לא יודעים
כיצד להסביר את זה].
לאחר
ש'ירדתי לקומה הראשונה' דיברתי איתם על א"י ופיקוח נפש, דברים שאנחנו כ"כ
חיים אותם, והם לא. פה מסתכלים על כך בצורה שונה. מי שהיה פה, אפילו תקופה קצרה, רואה
הכל אחרת.
קנאות
פנחס
עם רב
אחד דיברתי על הקנאות של פנחס, שהיא לא היתה קנאות כמו שרגילים לשמוע כל שני וחמישי.
יש כאלה שכשקמים בבוקר מייד לוקחים את הרומח מחכים לשמוע לאן הולכים היום. פנחס לא
היה כזה, הוא היה הכי רגוע, והראיה שכשד' רוצה לתת לו שכר הוא נותן לו "את בריתי
שלום" (כה יב). קנאי רגיל, עצבני ומשוגע, יהיה מסכן אם נאחל לו שיהיה שקט... לכן
התורה מדגישה "וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" – כשהיה
צריך הוא הלך לארון והוציא את מה שצריך ועשה את מה שלמד ממשה, אבל הוא לא הלך ברחוב
עם הרומח וחיפש את מי לדקור, איפה להפגין. [הייתי פעם בחנות אתרוגים ופגשתי שם קנאי
שנאבק על כל רחוב חדש שסוללים בירושלים, שלא יסללו אותו, מחשש שמא יפתח לתחבורה
ציבורית בשבת... אמרתי לו: 'על מה אתה מדבר, הרי מימין, משמאל ומתחתיו שכונות דתיות,
מי ייסע פה?!' והוא ענה לי דבר שלא היה לי
מה לענות לו עליו: 'אני מוכן להתערב איתך על 10,000 דולר שזה כן יהיה, אתה מוכן להתערב
איתי על 1,000 שקל שזה לא יהיה?!' הוא רצה להראות לי שיש לו שכנוע פנימי שהוא
צודק, ומה שאני מרגיע אותו זה מהשפה ולחוץ].
פרשת
חוקת – הנהגת א"י
ודיברתי
שם בשבת בבית הכנסת בסעודה שלישית, ושאלתי למה פרשת חקת נאמרה בסוף ארבעים שנה, והרי
כבר בפרשת בשלח נאמר "שם שם לו חק ומשפט" (שמות טו כה) וכתב רש"י
שם (ד"ה שם שם לו): "נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה
אדומה ודינין". א"כ, למה כל הפרטים נאמרו רק פה? התשובה היא שבפרשתנו מדברים
על דור שהולך להיכנס לא"י (ונגררתי בכוונה תחילה דרך זה לנושא של א"י...),
ויש שינוי של ההנהגה, מהנהגה ניסית להנהגה טבעית, וצריך לדעת שבא"י הטבע עצמו
הוא שרשרת ניסים כ"כ גדולה, וד' רצה ללמד אותנו זאת, שגם כשמדברים אל הסלע,
הוא מוציא מים, כי "הטבע כפוף תחת כפות רגלי הצדיקים", כלשון בעל ספר
העיקרים במאמר רביעי. וזה היה החטא של משה, שאם הוא היה מדבר אל הסלע היו יודעים ש"הטבע
כפוף תחת כפות רגלי הצדיקים". וכן כותב האור החיים (שמות יד, כז ד"ה
לאיתנו) שכדי לבקוע את הים משה היה צריך מטה, ורבי פנחס בן יאיר חצה את הנהר ללא מטה,
מפני שמשה קרע את הים קודם מתן תורה, אך לאחר שניתנה התורה, אפשר לחצות את הנהר מטה,
בכח התורה. וזה מה שרצה ללמד אותנו הקב"ה, שבא"י יש שינוי בהנהגה – הטבע
כפוף תחת כפות רגלי הצדיקים, ולכן זה נכתב קודם הכניסה לא"י, שזו מעלת הארץ, שהטבע
הוא ג"כ נס.
ויש ראיה
לכך מהרמב"ם. כתב הרמב"ם: "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו
של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה וגר
זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ...". אך קשה, שהרי אם לא ישתנה כלום, הזאב יאכל את
הכבש! אז מה הפשט? אלא שהעולם ירד מדרגתו בחטא אדם הראשון, ולעתיד לבוא יחזור העולם
לטבעו האמיתי (כמש"כ ברמב"ן עה"ת), קודם החטא, ובדרגה שקודם החטא הזאב
לא טורף את הכבש. זה טבע העולם האמיתי – כפי שהיה בתחילת הבריאה.
[לאחר
מכן התפלנו ערבית, ואחריה עשינו קידוש לבנה. הלבנה שם נראית כביכול כמו פה, אך יש דיון
בפוסקים האם לקדש את הלבנה בתשרי לפני יום כיפור או לחכות לאחר יו"כ שמתכפרים
החטאים, ואז אנו שרויים בשמחה. וכתב ר' שלמה קלוגר (בחכמת שלמה שם) שיש לעשות
קידוש לבנה אחרי יום כיפור, מפני שהלבנה שאחרי יום כיפור היא לא הלבנה שלפני יו"כ...
ומספרים על הרב מטשעבין שהיה פעם בבני ברק וביקשו ממנו לקדש את הלבנה, והוא אמר שהוא
מעדיף לקדש בירושלים. שאלוהו למה, והוא ענה שבלבנה של בני ברק אין שיעור חזון-איש...
הלבנה בירושלים אינה אותו דבר, יש קדושה מיוחדת בא"י, ויש קדושה מיוחדת בירושלים].
המאבק
הרוחני
וכן בפרשת
בלק. בלעם אמר "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ",
וכתב השפת אמת (תרמ"ח ד"ה במדרש ג' רגלים) פירוש חדש: "וכן אמר אותו
רשע "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". לפי פשוטו שראה בנבואה כי כל
צור וגבעה בא"י מיוחד לבנ"י". וארץ ישראל אשר הנחיל השי"ת לאבותינו
ולנו אינו במקרה רק כשברא העולם והיה יסוד העולם ארץ ישראל וביהמ"ק. כמו כן בנ"י
יסוד הנפשות וכל הציור של א"י וביהמ"ק הוא מכוון לציור של בנ"י דאיתא
ישראל קנין אחד כו' שמים וארץ כו' ביהמ"ק כו' וכל אלה הקנינים שייכים זה לזה.
ולאשר אמר "ואגרשנו מן הארץ" הראה לו הקדוש ברוך הוא כי הארץ מיוחד להם"
- לבלק ובלעם היה מפריע השייכות שלנו לא"י – "וכתוב "מי מנה עפר יעקב",
מצות שעושין בעפר. פי' מצות שהם חובת קרקע ונוהגין בארץ כי הם תקונים השייכים לא"י
ואין מי שיתקן זאת רק בנ"י. וכתוב "והיה זרעך כעפר הארץ", ומי שאמר
והי' העולם הכין עפר הארץ לזרע יעקב. וכמו שנתן מדה ומנין לעפר הארץ כדכתיב מי מדד
כו' וכל בשליש עפר הארץ כן מי מנה עפר יעקב ולכל גרגורי עפר מארץ ישראל מיוחדים
נפשות פרטיות מישראל". יש לך מרכז הרב יותר מזה?... כל גרגיר וגרגיר בא"י
מכוון לנפש של יהודי, ולהיפך – כל נפש של יהודי מכוונת כנגד ארץ ישראל. וע"ז אמר
בלעם "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ" – השייכות לארץ ישראל אינה חיצונית,
אלא נפשית רוחנית. והמאבק של בלק ובלעם עם בנ"י היה מאבק רוחני, והיסוד הזה פותח
פתח חדש להבנת הפרשה.
"וַיַּרְא
בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי". הפשט הוא
שהפסוק מדבר על מה שכתוב בפרשת חוקת, שעמ"י הכו את מואב. אך אם כך, שואלים
המפרשים, מדוע כתוב "וַיַּרְא", והרי בלק שמע זאת ולא ראה!? אומר הזוה"ק:
"אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי" – הכוונה למה שעשה יעקב
אבינו, שנקרא ישראל. (ומה ההבדל בין השמות? אומר הרמב"ן בפרשת ויגש, וכך כתוב
גם באור החיים בבראשית מ"ז, ש'יעקב' זה בזמן שישראל אינם נמצאים ברום המעלה, ו'ישראל'
זה מלשון "כי שרית" (בראשית לב, כט), לשון שררה, כשעמ"י נמצא במעלה
הגבוהה ביותר). "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל
לָאֱמֹרִי" מוסב על מה שאמר יעקב לבניו "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי"
(בראשית מח, כב), ושם תרגם אונקלוס ש"בחרבי ובקשתי" הכוונה "בצלותי
ובבעותי" – יעקב החדיר שצריך בנוסף לחרב את התפילה והלימוד. המאבק הוא רוחני.
ומכך
בלק פחד. הוא ידע שזה לא רק מאבק על החרב, גשמי, אלא מאבק בתשתית, בעומק, מאבק רוחני.
לכן כל פרשת בלק עוסקת במאבק רוחני מול בנ"י. ד' אמר לבלעם "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם
לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא", וכי יש מניעה מד' שלא יצליח? הוא ילך,
יקלל, וד' לא יקבל את קללתו! ובכ"ז רואים שד' בורא בריה מיוחדת כבר בבריאת העולם,
בערב שבת בין השמשות, משהו מיוחד וחד פעמי - פי האתון שתמנע מבלעם לקלל. ואח"כ
"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ", ואומר רש"י
(כב, כא ד"ה ויחבש): "אמר הקדוש ברוך הוא: רשע! כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר
(בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו". ואם לא היה קם אברהם, ד' לא
היה יכול לעצור את בלעם?! למה צריך לגייס כוחות מיוחדים? וכן בקרבנות שהקריב בלעם,
כתוב שהוא הקריב מ"ב קרבנות, אך גם ישראל הקריבו מספר כזה, ולכן קרבנותיו לא התקבלו.
מה הפשט[1]?
שנאת
מדין
כתוב
"צרור את המדינים והכיתם אותם" (כה, יז). למה דווקא את המדינים ולא את
המואבים? יש הבדל בין שנאת מדין לישראל, לשנאת מואב לישראל. המואבים פחדו מישראל, הם
היו בדרכם לארצם, אך המדיינים לא. בהגדה של פסח לא מוזכר עשיו אלא רק לבן –
"ולבן ביקש לעקור את הכל", ומסביר המהר"ל בגבורות שלעשו, על פניו, היה
תרוץ – כי לקחו ממנו את הבכורה! אך ללבן, שכתוב שלבן הוא בלעם, השנאה היתה לשם שנאה,
בלא סיבה! הוא השקיע את כל כוחותיו הרוחניים כדי לשנוא. לכן "צרור את המדינים",
אומר רש"י: לא את המואבים, שכשאדם לוקח את כל הכוחות שיש לו ומשקיע במלחמה רק
מטעם שנאה ללא שום סיבה, זה נהפך למלחמה רוחנית. אדם יכול לקחת את כל צדדיו הרוחניים
וח"ו להשתמש בהם לכח הרע.
ולכן
חז"ל אומרים (אבות ה, יט) שההפך של בלעם זה אברהם, שלקח את כל כוחותיו לטוב, לחסד.
"מתלמידיו של בלעם הרשע" –היה בית מדרש שלם לתורת הרוע, איך ללמוד את תורת
הרע. זו היתה שיטה חינוכית שלמה. השנאה לא היתה רק של בלעם, אלא הוא חינך אנשים לשנאה
הזאת. אוניברסיטה שלימה של שנאת ישראל.
וגם
משה רבינו, כשביקש "ונפלינו אני ועמך" אמרו בברכות ז ע"א שביקש
שתשרה שכינה בישראל ולא תשרה שכינה על עובדי כוכבים, ונתן לו, וכתב על כך
רש"י (שמות לג, יז): "ואין דבריו של בלעם ע"י השריית שכינה, אלא
נופל וגלוי עיניים", דהיינו משה ביקש על כך שלא תהא נבואתו של בלעם בדרגה זו
שיביא ח"ו תקלה לישראל.
חז"ל
אומרים (נזיר כג ע"ב; סוטה מז ע"א; הוריות י ע"ב) שהמקור לכך שבת"ת
מתוך שאינו לשמה בא לשמה הוא שבשכר מ"ב הקרבנות שהקריב בלק, יצאה ממנו רות המואביה,
וממנה דוד ומלך המשיח, אע"פ שהקרבנות היו שלא לשמה. ואומר הנצי"ב במרומי
שדה (נזיר שם) שמכאן לומדים שאין הכוונה שמיד לאחר שלומד האדם שלא לשמה הוא יבוא
ללימוד לשמה, אלא יש לכך השלכות ארוכות טווח, וכאן זה פעל רק לאחר כמה דורות. אך
קשה, מדוע אומרים את זה רק על בלק, הרי גם בלעם הקריב את הקרבנות! הרמב"ן במפורש
כותב (כג, ב ד"ה שבעה מזבחות): "זה שוחט וזה זורק", שניהם היו שותפים
בהקרבת הקרנות. אז למה בלעם לא זכה?! (אמנם הרמ"א כותב בספרו תורת העולה שרק את
הקרבן הראשון הקריבו שניהם, אך שאר הקרבנות הקריב בלק, אבל הרמב"ן מכל מקום אומר
לא כך).
(ידוע
בשם המהרי"ל דיסקין, דבר כ"כ מתוק ואתם תדעו מתי להשתמש בו. כתוב "וַיַּרְא
בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי... וַיֹּאמֶר מוֹאָב
אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר
אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא".
לכאורה היה צריך להיות כתוב 'וירא בלק בן ציפור מלך מואב בעת ההיא את כל אשר
עשה ישראל...', ולמה רק לאחר מכן מוזכר שבלק היה המלך? עונה המהרי"ל שהתורה לא
באה לספר לנו מי היה בלק, אלא היא באה לומר באיזו צרה צרורה הם היו – הם פחדו שישראל
ילחכו אותם "כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר", ובנוסף לכך לא היה להם מנהיג גדול ועצום,
שידע לקחת הציבור אחריו, אלא "וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא",
הוא יכול להיות מלך?!)
אבל לפחות
בלק פחד, אך לבלעם היה שיא האטישמיות עלי האדמות, ולא סתם הוא שאמר את הסוד הגדול "הֶן
עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" – הנצי"ב כותב בפרשה,
וגם במאמר 'רינת ישראל' שמופיע בסוף פירושו לשיר השירים, בו הוא מנתח את תופעות האנטישמיות
בעולם, שכל פעם שניסינו לחקות את האומות הם שנאו אותנו. הם לא יכולים לסבול שאנחנו
קרובים אליהם. וככל שנהיה יותר "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן" הם לא יתחרו בנו
ולא יפגעו בנו. ולכן בלעם הרשע הזה הוא זה שגילה לכולם את הסוד הגדול, שאם הם לא "לְבָדָד
יִשְׁכֹּן", הם יאלצו להתחשב בגוים. גם במעלה של מתוך שלא לשמה יש כמה דרגות,
כפי שכותבים התוספות (פסחים נ ע"ב ד"ה וכאן בעושים; תענית ז ע"א
ד"ה וכל העוסק) שהדרגה הנמוכה ביותר היא ללמוד ע"מ לקנטר, שלא עיליה
נאמר ש"בא לשמה". כאמור, לבלק היתה סיבה לשנוא, אך לבלעם השנאה היתה לשם
שנאה, שזה כמו תורה ע"מ לקנטר, ובזה לא אומרים "מתוך שלא לשמה בא לשמה".
ועיין אגרות משה או"ח סי' כ שעמד על הסוגיא הזו הנלמדת מבלק ע"ש. ועי'
במש"כ המהרש"א במסכת הוריות דף י באיזה שלא לשמה מיירי כאן.
הארת
פנים גם בזמן החורבן
התורה
אומרת: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל", ומסביר
רש"י (כד, ה ד"ה משכנותיך) הסבר שצריך להבינו (ובאמת הרמב"ן חולק
עליו): "מה טובו אהליך – מה טובו אהל שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהן קרבנות
לכפר עליהם. משכנותיך – אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליכם, וחורבנן כפרה על הנפשות,
שנאמר כלה ה' את חמתו (איכה ד יא), ובמה כלה? ויצת אש בציון". שגם בזמן שהמשכן
הוא לשון משכון על ישראל, כאשר המקדש חרב וממשוכן בגלל עוונותינו, על זה משבח אותנו
בלעם "מַה טֹּבוּ... מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". מה טוב בזמן החורבן?!
שהוא ממושכן על עוונותינו?!
הגמרא
בקידושין אומרת (לא ע"ב ורש"י שם ד"ה איסתייעא מילתא) שד' שפך חמתו
על העצים והאבנים, ולכן הפרק בתהילים שמדבר על החורבן (עט) פותח במילים "מזמור
לאסף", שאנו משבחים לד' על ששפך חמתו על העצים והאבנים ולא עלינו. אומרת לנו התורה
– זה לא רק שבח לד', זהו שבח גם לישראל, שאפילו בזמן צרה ומצוקה הקב"ה אינו מנתק
את הקשר עם עמ"י, הוא תמיד שומר עליהם, גם בתקופה של הסתר פנים. "כי אשב
בחשך – ד' אור לי" (מיכה ז, ח), מתוך החושך ד' אור לי. לפעמים יש התגלות גם בזמן
המצוקות, שלא זזה שכינה מהר הבית על אף שנחרב ביהמ"ק.
כתוב
שישראל משולים לכוכבים (מגילה טז ע"א). הפירוש הוא שהלבנה אמרה שאין שני מלכים
משמשים בכתר אחד, וענה לה הקב"ה: 'לכי ומעטי עצמך' (עי' חולין ס ע"ב). [לכאורה
הלבנה צדקה, וכי שני מלכים משמשים בכתר אחד? אלא שאכן היא צדקה בעצם הטענה, רק שד'
ענה לה: מי אמר שאת המלך, אולי השמש היא הראויה למלוך? הירח חשבה שהיא המלך, אז
ענה לה ד' שלא. כך מסביר בעל התניא בליקוטי תורה]. אך מיד הקב"ה
פייס אותה וריבה את צבאה – נתן לה את הכוכבים שיסייעו לה להאיר.
פייס אותה וריבה את צבאה – נתן לה את הכוכבים שיסייעו לה להאיר.
ובכך
עם ישראל נמשל לכוכבים, שבכל מצב, גם אם יש ירידה מסוימת ואור הירח מתמעט, מגיע אור
מכיוון אחר, מהכוכבים. גם בזמן של הסתר פנים, נמשלו לכוכבים, יש משהו שבא בתורת פיוס.
ועל זה אומרת לנו התורה ""מַה טֹּבוּ... מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל",
לשון משכון, שגם בזמן שד' לקח את המקדש ואת המשכן בתור משכון, ושפך חמתו על עצים ואבנים,
עם ישראל נשאר עמו של ד' יתברך. ישראל אף פעם לא ירדו מדרגתם האמיתית, גם לאחר הירידה
באים כוכבים שמפייסים לאחר המיעוט.
"כסעודת
שלמה בשעתו"
אנו
עומדים בפתח בין המצרים. השנה מיוחדת בכך שי"ז בתמוז ותשעה באב נדחים ליום ראשון,
וכתוב בהלכה (שו"ע או"ח סי' תקנב סע' י) שבשנה כזו, אדם מעלה על שולחנו בסעודת
השבת של ת"ב כסעודת שלמה בשעתו. מה פירוש "סעודת שלמה בשעתו"? מדובר
על הסעודה העצומה שעשה שלמה בזמן חנוכת ביהמ"ק שהגמרא במו"ק (ט ע"א)
מספרת שבאותה שנה החגיגות של החנוכה העולמית של ביהמ"ק חלו ביום כיפור, ודחו
אותו! ועל זה אומר השו"ע שבזמן שת"ב נדחה לראשון, ניתן לאכול בשבת כסעודת
שלמה, כאילו כל מלאכתך עשויה, כאילו המקדש בנוי, מפני שאין אבלות בשבת.
ונזכה
כולנו בעזה"י להשבת העבודה בבית מקדשנו וצומות אלו יהפכו לששון ולשמחה.
סליחה
על קיצור הדברים, מפאת שהורתם ולידתם בשמים (בטיסה), מעל הזמן, ובמסגרת זמן קצרה
יותר.
שבת
שלום!
ž
Ÿ
Ÿ
לעילוי
נשמת
הקדוש
מלאכי משה בן אליעזר הי"ד
"הרנינו
גוים עמו כי דם עבדיו יקום
ונקם
ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו"
Ÿ
Ÿ
ž
[1] כמה פעמים
מצינו השוואה כביכול בין בלעם לאברהם אבינו, הן בפרשת העקידה (בראשית כב, ג) עה"פ
ויחבוש, שאהבה מקלקלת את השורה וע"כ חבש אברהם אבינו לבדו את חמורו, לעומת בלעם
שחבש את אתונו שהשנאה מקלקלת את השורה. וכן בעקידה "ושני נעריו עמו", ופרש"י:
"שאין אדם חשוב יוצא לדרך בלא ב' אנשים. ובבלעם עה"פ "ושני נעירו עמו"
פרש"י: שאדם חשוב יוליך עמו שני אנשים לשמשו. וכן בבניית המזבח בעקידה, לעומת
בלעם – "את שבעת המזבחות ערכתי", ע"ש בפרש"י. וע"ע ברש"י
(כב, לד): למוד הוא בכך, שמצוה הקב"ה ואח"כ כביכול מבטל הציווי באמצעות מלאך
כמו בעקידה. ובאדרת אליהו לגר"א בפרשתנו מהדורא תניינא פיסקה ו הוסיף שגם בלעם
נוסה בעשרה נסיונות ולא עמד באף אחד מהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה