הרב ברוך
אבערלאנדער
שליח כ"ק
אדמו"ר זי"ע - בודאפשט, הונגריה
קובץ הערות
קובץ הערות
חילוק
בין מי שאינו מאמין בה' לאינו מאמין בשאר העיקרים
ב'פרי מגדים' (או"ח סי' נה 'אשל אברהם'
ס"ק ד) פסק ד"מומר לעבודה זרה וחילול שבת, או להכעיס בדבר א', הרי הוא
כעכו"ם ואין מצטרף" לתפילה בציבור. והעתיקו ה'משנה ברורה' שם (ס"ק
מו). וכן כתבו עד"ז בשו"ת 'משיב דבר' (ח"א סי' ט), 'פרי השדה' (ח"ג
סי' ג), ועוד פוסקים. ודו"ז בשו"ת 'ערוגת הבשם' (יו"ד סוף סי' קטו)
החמיר בזה גם בקשר ל"האיש שהלך לבית טיפלה של ע"ז ביום אידיהם ועמד עמהם
בגלוי ראש . . עד שיקבל עליו דברי חברות".
אמנם יש מקילים בכופרים שבזמנינו ע"פ
מש"כ הגאון בעל 'ערוך לנר' בשו"ת 'בנין ציון החדשות' (סי' כג):
"פושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם . . ומה גם בבניהם אשר קמו
תחתיהן, אשר לא ידעו ולא שמעו...", ודומים לצדוקים שאודותם כותב ה'בית יוסף'
(או"ח סי' שפה): "והני מזיד דידהו כאונס הוי, דמעשה אבותיהן בידיהם,
והוה ליה כתינוק שנשבה בין הגוים…", והובא שם בט"ז ומג"א (ס"ק
א) ושו"ע אדה"ז (ס"ג). וראה עוד לקמן הערה 14. ויסוד סברא זו נמצא
ברמב"ם הל' ממרים (פ"ג ה"ג), והארכנו בזה במק"א ('הערות
וביאורים' גליון תתפג עמ' 51-67).
ובספר 'הצבא כהלכה' (עמ' תיט) נעתק מש"כ
הרב אביגדור נבנצל לשלול צירוף כופר למנין מטעם אחר: "מי שאינו מאמין
בהקב"ה ח"ו, אף אם הוא תינוק שנשבה וגם אינו מחלל שבת בפרהסיא, לא שייך
לצרפו. לענין תפילה או ברכת המזון, אף מי שמודה במציאותו ית', אך אינו מכיר את
המושג של תפילה אליו, לא שייך לצרפו", וראה עוד שם (עמ' תכא): "דיברתי
על מי שבמוצהר כופר, ר"ל במציאות הבורא, או בתפילה אליו", ולא "במי
שעקרונית מאמין במציאות הבורא ובתורה מן השמים ולכן בא היום להתפלל, גם אם בדרך
כלל אינו מתפלל".
ובשיחתי עמו (בועידת רבנים באירופה, אייר
תשס"ב) הסביר לי הרב נבנצל שלא בא לשלול צירוף אינו מאמין למנין משום דיני
מומר וכיו"ב, אלא דהוא דין מסויים ומוגבל לדין תפלה, דכיון שאינו מאמין
באלוקים אינו יכול להצטרף ולהכלל בחלות שם וגדר ציבור לתפילה, כיון שאינו מאמין
במי שהציבור מתפללים אליו. והודה לי שתינוק שנשבה שמאמין באלוקים אבל אינו מאמין
באחד משאר י"ג העיקרים כגון תחיית המתים, ביאת המשיח וכד' [ובתורה מן
השמים?], הרי כיון שהוא מתייחס לאלוקים א"כ יכול להצטרף למנין המתפללים
וכדו'.
והנה כיון שזה נוגע להלכה למעשה בנוגע להרבה
הלכות נתתי אל לבי לעיין בחידוש זה, וה' יראינו נפלאות מתורתו. ובדברינו להלן
יתברר שסברא דומה להנ"ל נאמר לא רק (א) בנוגע לצירוף כופר למנין עשרה
אלא גם (ב) בנוגע לצירוף כופר לענין עירובין וכיו"ב; וכן גם (ג) בנוגע לאמירת
ברכה ע"י מי שאינו מאמין בה' (או בתוכן ברכתו); (ד) ובנוגע לעשיית
מצוה ע"י מי שאינו מאמין במצוה המצוות כלל או בחיובו לעשות מצוה זו בפרט.
ה'אגרות
משה': ברכה שאומר הכופר "אין זה בשם ברכה כלל"
הגר"מ פיינשטיין סובר דאפילו כופרים בעיקר
מצטרפים למנין עשרה, וכמ"ש בשו"ת 'אגרות משה' (או"ח ח"א סי'
כג) ללמוד מהמרגלים שהיו "כופרין בפרהסיא[1] שגריעי
ממחללי שבתות" ואעפ"כ נחשבו כעדה, ומינייהו ילפינן (בסנהדרין עד, ב) דין
עשרה לענין קידוש השם וה"ה לענין דבר שבקדושה (במגילה כג, ב) עיי"ש
(ומש"כ עוד שם יו"ד ח"א סי' ע, או"ח ח"ב סי' יט, ומה
שהעיר על דבריו במכתבו אליו בשו"ת 'לב אברהם' [וויינפעלד] ח"א סי' יח
ובשו"ת 'בני בנים' ח"ב סי' ט, ח"ג סי' יא ואכמ"ל).
אמנם דומה לסברתו הנ"ל של הרב נבנצל נמצא
גם בשו"ת 'אגרות משה' בנוגע לברכה. באו"ח ח"ב (סי' נ) הוא דן
"בענין ברכה שאמר אפיקורס אם היא ברכה להוציא אחרים, ולענות אמן . . כמו
לברך המוציא ולומר איזה תפלה", ומחדש: "שאף אם היה מברך הברכה כתקונה
ובלא הפסק לאכילה נמי, כיון שהוא כופר בה' ובתורתו, כרוב הראבאייס שלהם [= הרעפארמער
וקאנסערוואטיוון], שנמצא שהזכרת השם הוא אצלו רק כדברים בעלמא לא בכוונה
להשי"ת, אין זה בשם ברכה כלל דהוא כבלא שם ומלכות כלל" (ומביא ראיה
לדבריו מדברי הרמב"ם, וכדלקמן)[2].
ועל יסוד זה כתב שם או"ח ח"ג (סי' יב):
"ובדבר עליות לתורה למי שאינו שומר שבת. הנה מעצם הדין תעיינו בספרי חלק שני
מאו"ח סימן נ' שבארתי שם שברכת כופרים אינה ברכה כלל, ואין לענות אמן אחריהם
כיון דהזכרת השם אצלם הוא כדברים בעלמא . . ולכן למעשה לאלו הכופרין ממש אין
לקרא לתורה לעולם, אף שכפירתם בא מצד שכן חונכו מאבותיהם הרשעים והם כתינוק שנשבו,
דעכ"פ כיון שאינם מאמינים הרי שם הקב"ה הוא אצלם כדברים בעלמא והוא כבלא
שם ומלכות שאינה ברכה, ואם הם מאמינים בה' ובתורתו אף שהם בעלי עבירה רשאים לקוראם
לתורה, אבל יש למעט כפי האפשר..."[3].
ועד"ז כתב שם (סי' כא-כב).
ושוב חזר לדון בענין זה שם או"ח ח"ה (סי'
יג אות ו): "אם יש מעלה במה שאפיקורס יברך, ואם צריך לומר לו לברך . . צריך
לידע באם שותפו שאינו שומר תורה, הוא מצד כפירתו בעיקרי האמונה, שביארתי בתשובה
באג"מ ח"ב דאו"ח סימן נ', שברכה שאמר אפיקורס אינה בחשיבות ברכה כלל
. . יש לנו להורות למעשה שברכת אפיקורס אינה ברכה. שא"כ נמצא שאף כשישמע
לו ויברך, הוא כבלא ברכה . . אבל מ"מ מסתבר שמותר לו שיברך, דהא אפשר
שיעשה אדעתא דידיה שמצווהו לברך להשי"ת . . ולכן צריך לומר לו שיברך,
שאם ישמע ויברך הרי אפשר שיעשה על דעתו, ויברך להשי"ת כפי שאומר לו. ואף
שידוע לן שהוא כופר, הא אפשר שחוזר בו עתה כששומע לו ומברך להשי"ת. שאין הכרח
למי שהיה כופר, דלא ישתנה דעתו באיזו שעה, ויאמין כפי האמת...".
ולפי כ"ז מתברר שיטתו של ה'אגרות משה',
דאפיקורס אין ברכתו ברכה, וע"כ א"א לכבד אותו בעליה לתורה וכדו', אבל
ודאי שאין זה פוטר אותנו מלהרגילו לומר ברכות, "דהא אפשר שיעשה אדעתא דידיה
שמצווהו לברך להשי"ת". ולכאורה ה"ה (ובמכ"ש וק"ו) לענין
עשיית מצוות.
אפיקורס
שמאמין באלוקים מקדש קדושת השם
ה'אגרות משה' שם מציין מקור לדבריו מהרמב"ם
הל' יסודי התורה (פ"ו ה"ח): "מין ישראלי שכתב ספר תורה . .
מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו אלא והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים,
והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם"[4], הרי
שכיון ש"מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים" על כן לא נתקדש השם בכתיבתו,
ועד"ז באינו מאמין שאומר ברכה, הרי כיון שאינו מאמין, הרי "הזכרת השם
הוא אצלו רק כדברים בעלמא . . [ו]אין זה בשם ברכה כלל דהוא כבלא שם ומלכות
כלל".
והנה גם בדברי הרמב"ם אלו יש להעיר,
ע"ד שהערנו לעיל, דתינח במי שאינו מאמין באלוקים, הרי כשכתב את ספר התורה אכן
העלה בדעתו "שזה כשאר הדברים", אבל במי שמאמין באלוקים אבל לא בשאר
העיקרים, למה לא יתקדש השם בכתיבתו? אבל באמת לק"מ שהרי הרמב"ם מדבר
בהלכה זו ב"מין ישראלי", ובהל' תשובה (פ"ג ה"ז-ח) כבר הגדיר
וחילק בין "מין" ל"אפיקורס", דהמין הוא מי שאינו מאמין
באלוקים כלל ("האומר שאין שם אלוה") או מי שאמונתו בה' אינה בשלימות (לדוגמא:
"האומר שאינו לבדו ראשון"), ואפיקורס הוא מי שאינו מאמין בשאר העיקרים.
ועל כן יובן שבאם "מין ישראלי" כותב ספר תורה, הרי כיון שאינו מאמין
באלו-ה, הרי לא נתקדש השם. [וכנראה שגם "האומר שאינו לבדו ראשון", למרות
שמאמין במציאות הבורא, בכל זאת כיון שאין אמונתו בשלימות, הרי הוא נחשב כאינו
מאמין, שהרי אינו מאמין באלקי ישראל. ועצ"ע].
ונראה להביא ראיה ברורה לזה מדברי הרדב"ז בשו"ת
(ח"ב סי' תשעד) שנשאל אודות "ס"ת שכתבו אחד מהקראין אם הוא בכלל
ס"ת שכתבו מין וישרף או לא", והוא פסק ש"ברור אצלי שאפילו יתברר
שכתבו אחד מהקראין לא ישרף . . אפילו למאן דמפרש מין ישראל, והרמב"ם
ז"ל מונה אותם בכלל הכופרים, שהרי כפרו בתורה שבעל פה, אפ"ה אני אומר
דלא ישרף, שהרי הם מחזיקים בתורת משה כפשטן של כתובים, ומאמינים בו ית' ובתורתו
ובנבואת מרע"ה", ושוב הביא את דברי הרמב"ם הל' יסודי התורה
הנ"ל, וכותב: "וכיון שאלו הקראין מאמינים בקדושת השם ובקדושת התורה,
ואינם מעלים בדעתם שהס"ת הוא כשאר הדברים, לא נקראו מינין לענין זה כלל",
הרי שלמרות שהקראים נחשבים כאפיקורסים, בכל זאת ספרי תורתם נתקדשו בקדושה הראויה,
כיון שהם מאמינים בה' ובתורתו.
ועפכ"ז צריך לומר שמה שכתב ה'אגרות משה'
"שברכת כופרים אינה ברכה כלל . . כיון דהזכרת השם אצלם הוא כדברים בעלמא",
אין זה רק בכופרים שאינם מאמינים במציאות ה', אבל באם כופרים רק בשאר העיקרים אז
ברכתם נחשבת כברכה, וא"כ אפשר להעלותם לתורה וכיו"ב.
[ועפ"ז מש"כ בח"ב ש"כיון
שהוא כופר בה' ובתורתו, כרוב הראבאייס שלהם . . אין זה בשם ברכה כלל",
כוונתו לומר בזה שרוב הראבייס לא רק שאינם מאמינים בשאר העיקרים, אלא גם אינם
מאמינים בשלימות בעיקרים הראשונים של מציאות הבורא. והנה במק"א (יו"ד
ח"א סי' קס) מפרט ה'אגרות משה' את דעתו על ראבייס אלו: "בית דין של
הקאנסערוואטיוון הם פסולין לב"ד, דהם כופרין בהרבה עיקרי הדת ועוברין על כמה
לאוין" (וראה או"ח ח"ד סי' צא אות ו), ולפי הנ"ל תני ושייר,
ושיטתו הוא שאינם מאמינים אף לא בעיקרים הראשונים של מציאות ה'].
אפיקורס
שקיים מצוה האם יצא ידי חובתו
או דהוי כמתעסק בעלמא
או דהוי כמתעסק בעלמא
בענין זה דן גם הגרש"ז אויערבאך ב'הליכות
שלמה' על הלכות תפלה (פ"ד סט"ו): "המניח תפלין או עשה אחת משאר
המצות, אף אם אינו שלם באמונתו ואפילו הוא אפיקורס ח"ו, אם המעשה ניכר שהוא
לשם המצוה, כהנחת תפלין או נטילת לולב וכדומה, נראה דעלתה לו לשם מצוה",
וב'דבר הלכה' (אות כ) שם הביא את מש"כ ב'קובץ שיעורים' (ח"ב סי' מז אות
יד): "נראה דכופר העושה מצוה אינה כלום, דהוי מתעסק, לפי מ"ש הר"ן
[בסוף פ"ג דראש השנה] בשם הרא"ה דאפילו למ"ד מצות אין צריכות כונה
והאוכל מצה בלא כונה יצא, אבל דוקא כשיודע שזו מצוה והיום פסח ולא באינו יודע דאז
הוי מתעסק, והכופר אינו יודע שהיום פסח ולא שזו מצה של מצוה, דלפי דעתו ליכא שום
מצוה בעולם"[5], וע"ז העיר הגרשז"א: "אולם צ"ע רב בזה, כי לא נזכר
בשום מקום דאם הניח תפלין בשעה שהיה מסופק באמונתו, שיתחייב להניח שנית. ולכן נראה
דכל שעושה המצוה בידיעה ברורה אלא שהוא מסופק באמונתו, ודאי לא חשיב כמתעסק
. . במומר ואפיקורס הרי קצת ספק יש בלבו, ולכן כשעושה דבר שעושין אותו רק לשם
המצוה שנצטוינו בתורה . . הו"ל כמכוין שאם הקב"ה ציוה לחלוץ הרי
הוא חולץ, ובזה סגי . . דברי הקובץ שיעורים צ"ע רב, כי נראה דלא חשיב
כלל כמתעסק".
ובהמשך דבריו הוא מחדש חידוש גדול: "ברם
אם ברור הדבר שלא נתכוין למצוה, נראה ודאי דלא יצא, אף אם אומר שעושה כן לשם מצוה.
ומה שאומרים בשם הגאון מוהרי"צ ז"ל מוואלאזין בנוגע ללימוד תורה לשמה,
דכל שאומר בתחלת למודו הריני לומד תורה לשמה, מהני, דומיא דקרבן דמהני אם כופין
אותו עד שיאמר רוצה אני, אע"ג דבעינן כונה לשמה, הוא תמוה, דבכל דבר שהוא
נוגע רק בין בינו ובין קונו העיקר הוא המחשבה, והקב"ה יודע ובוחן לבבות,
וא"כ מה מהני אמירתו, ושאני קרבן שהוא חוב ממון ששייך לגבוה, ולכן מתחשבין רק
עם מה ששומעים ממנו, ואז גם אם חזר אח"כ בתשובה ויודע בעצמו שבעת ההקרבה לא
נתרצה מ"מ הקרבן כשר ומותר לאכלו, וכן אם גירש אשתו ויודע שנתכון לשחוק, אם
אמר בפירוש שכוונתו לגירושין הריהי מגורשת, כיון שהדבר נוגע לאשה[6], אבל בדברים שבינו לבין קונו כגון שהניח תפלין או נטל לולב ואמר בקול רם
שכוונתו למצוה, אם הוא יודע בעצמו שלא נתכוין כלל למצוה, צריך ליטול לולב שוב וגם
לברך עליו, וה"נ בנוגע ללימוד תורה לשמה".
ולכאורה כוונתו לחלק בחיובי התורה שהם בעיקר
קשורים במעשה, הרי בהם אין מתחשבים בכוונת הלב, ודברים שבלב אינם דברים, ועל כן בגירש
אשתו הגט כשר כשהכריז הבעל שכונתו לגירושין, כיון שהיה מעשה מסירת הגט ובמעשה (=
כלומר בדיבור) אף התכוון הבעל לגירושין, וכן עד"ז בהקרבת קרבן, שגם בו העיקר
הוא מעשה ההקרבה, משא"כ בלימוד תורה לשמה, שבו העיקר כוונת הלב וההתעלות שבא
ע"י הלימוד, בזה אינו מועיל דיבורו, וה' בוחן לבבות. אבל לפי זה אינו מובן
למה כ"שהניח תפלין או נטל לולב ואמר בקול רם שכוונתו למצוה, אם הוא
יודע בעצמו שלא נתכוין כלל למצוה, צריך ליטול לולב שוב", הרי גם כאן י"ל
שהעיקר הוא המעשה[7]. ובאם כוונתו לחלק בין דברים שבין אדם לחבירו (שבנוגע לאלו העיקר זה
המעשה) ודברים "שבינו לבין קונו" (שבנוגע לאלו ה' בוחן הלבבות),
א"כ אינו ברור כ"כ למה "שאני קרבן שהוא חוב ממון ששייך לגבוה, ולכן
מתחשבין רק עם מה ששומעים ממנו".
עוד צ"ע, שהרי בתחילת דבריו הוא דוחה את
מש"כ ה'קובץ שיעורים' דכופר שעשה מצוה לא חשיב קיום מצוה כלל, בטענה
ש"לא נזכר בשום מקום דאם הניח תפלין בשעה שהיה מסופק באמונתו, שיתחייב להניח
שנית", והרי בטענה זו אפשר לדחות גם את מש"כ הוא עצמו בסוף דבריו
דכ"שהניח תפלין . . אם הוא יודע בעצמו שלא נתכוין כלל למצוה, צריך ליטול
לולב שוב", שגם דבר זה אינו נזכר בשום מקום בפוסקים.
גם אינו ברור מה שכתב שם לפני זה: "אולם
גט שאני דבעינן שיהיה לו כוונה לשמה, וזה הו"ל דבר המסור ללב, ומסתמא אינו
מכוין שהגט יהיה לשמה, משא"כ חליצה שהוא דבר שניכר מצד עצמו שעושין אותו רק
לשם ה'...", הרי משמע מכאן דגם גיטו של אפיקורס הוא פוסל, והרי זה סותר את
דבריו לאחרי זה, ש"אם אמר בפירוש שכוונתו לגירושין הריהי מגורשת, כיון שהדבר
נוגע לאשה". ועוד, הרי הלכות מפורשות ישנן בשו"ע (אה"ע סי' קכט
ס"ה, סי' קמ ס"ה, שם סי"א, סי' קמא סנ"ט) שהמומר מגרש את אשתו.
וצ"ע[8].
המשך יבוא בגליון הבא אי"ה.
([5] והנה למרות שהרא"ה לא כתב רק "שיודע הוא
שעכשיו פסח וזו מצה", אבל לא נאמר שם שהוא צריך לדעת "שזו מצה של
מצוה", ס"ל לה'קובץ שיעורים' שכמו שהוא צריך לדעת על "חג
הפסח", ולא מספיק שהוא יודע שהיום י"ד בניסן, כן גם במצה בלי שהוא יודע
על מצות מצה אין זה נחשב כלל שהוא יודע מהחפצא של מצה, והוי מתעסק בעלמא.
ולכאורה יש מקום לבעל דין לחלוק בזה, ואכמ"ל. דבר זה שמתעסק אינו נחשב כמצוה
מבואר במשנה ראש השנה (לב, ב). וראה שם רש"י כח, רע"א ד"ה
קמ"ל ובמהרש"א שם. ויפה סיכם את זה בחידושי הריטב"א למס' ברכות
(יג, א) [נדפס לפני זה גם בשם: "שיטה להר"א אלשבילי" (ומשם העתקתי
את דלקמן) או "שיטה מקובצת"]: "שלשה דיני כונות הן, אחד בק"ש
לחוד ושנים בכל המצות. האחת הוא דצריך כונה לדבר שלא יהא כמתעסק בעלמא ואין דעתו
לאותו דבר כלל, כגון שקורא להגיה שאין דעתו לקריאה כלל, ודכותה לגבח תקיעת שופר
שהוא מתעסק והקול יוצא מעצמו ואינו מתכוין לשם תקיעה כלל, וזו הכונה צריכה בכל
המצות. והכונה השנית היא לצאת ידי חובת המצוה, וזו שייכא בכל המצות. ובהא הוא
המחלוקת, וקיי"ל כמאן דאמר דאין צריך כונה לצאת ידי חובת מצוה. והשלישית,
שיכוין לבו בכל תיבה ותיבה, ויעיין בענין ויבין אותו וזו היא דק"ש לחוד, ועל
זו הכונה נחלקו לקמן עד היכן צריך כונה".
([6] ועד"ז כתב הגרשז"א בשו"ת 'מנחת
שלמה' (ח"א סוף סי' פ): "חושבני שהכותב גט אשה ואמר בפני שנים שהוא כותב
לשמה, אע"פ שהוא עצמו יודע שבלבו נתכוין לשם אשה אחרת, אפילו הכי אף הוא עצמו
מותר לישא אותה, ולא אמרינן דלפי דבריו הגט בטל ושויה אנפשי' חתיכה דאיסורא, דכיון
דדברים שבלב אינם דברים שפיר חל על הגט שם של 'ספר כריתות והיא מגורשת כדין".
הדברים נלקחו כנראה מרשימה שכתב הגרשז"א לעצמו בשעת לימודו וכיו"ב,
וע"כ הלשון קצת מגומגם כאן, שכתב: "מותר לישא אותה", והרי באם הבעל
רוצה לישא אותה, הרי הוא רק מחזיר גרושתו וודאי אין היא חתיכא דאיסורא, אבל כוונתו
ברורה.
[8] וחוששני שתחילת דבריו,
שהועתקו מחידושיו למס' גיטין (כבהערות 42-43), וסוף דבריו שהועתקו מחידושיו למס'
ראש השנה ובבבא בתרא (כבהערה 44), נכתבו בזמנים שונים, והם שתי שיטות שונות בענין
זה, וזה מקור הסתירות שבין תחילת וסוף דבריו כאן. ויש לעיין ולברר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה