"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד'. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַד' אוֹ הִשָּׁבַע
שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו
יַעֲשֶׂה". לא כתוב כבשאר המצוות "וידבר ד' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל",
ומדוע משה רבינו אמר דווקא לראשי המטות את פרשת נדרים? החת"ם סופר מסביר שראשי
המטות הם אלו שמבטיחים ולא מקיימים, והם צריכים ציווי מיוחד לכך...
התורה
אומרת את הפרשייה כאילו מצד משה רבינו. כמובן שכל מה שאומר משה רבינו בא מהקב"ה,
אך בכל זאת התורה לא אומרת "וידבר ד' אל משה לאמר", אלא משה אומר מעצמו "זֶה
הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד'", ולמה? (ועי' ברשב"ם שהקשה כן).
נבואת
משה ומקורה
כתב רש"י
(ל, ב): "זה הדבר – משה נתנבא ב"כה
אמר ד' כחצות הלילה" (שמות יא, ד), והנביאים נתנבאו ב"כה אמר ד'", מוסף
עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר". "זה" זה כמו להצביע באצבע, באופן
המדויק ביותר, כפי שכתוב על דין "אשר יאמר כי הוא זה" (שמות כב, ח), ולעומת
משה, כל הנביאים התנבאו בלשון "כה אמר ד'", לא בצורה המדויקת ממש כפי שהיא,
שזכה משה רבינו לקבל. ובאמת לפני מתן תורה, ביציאת מצרים, כתוב בלשון "כה",
"כה אמר ד' כחצות הלילה", כי רק אחרי מתן תורה הגיע משה רבינו לדרגתו. אך
התורה בוחרת לספר לנו את ההבדל הזה שבין משה רבינו לשאר הנביאים, דווקא בפרשת נדרים,
וצריך להבין מדוע.
הרמב"ם
בהלכות יסודי התורה (פ"ז ה"ו) מונה את ההבדלים שבין נבואת משה רבינו לשאר
הנביאים, אך את ההבדל הזה, שמשה מדבר בלשון "זה הדבר", באופן ברור
ומדויק, והנביאים מתנבאים בלשון "כה", כפי שהם תפסו את הנבואה, לא מונה
הרמב"ם, ולמה? בפשטות, וכך אמר אבי מורי זצ"ל, הרמב"ם לא מנה זאת מפני
שההבדל בין "זה" ל"כה" אינו הבדל בין נבואת משה לנבואת
שאר הנביאים, אלא שמשה היה "עניו מאוד מכל האדם" (יב, ג), היה כל כולו ביטול,
ולכן הוא זכה לראות את כל מחזה הנבואה באספקלריא המאירה, ללא שום טשטוש. אז ההבדל אינו
בנבואה, אלא הוא מתחיל בהבדל באישיות שבין משה לשאר הנביאים, והבדלים אלו לא מונה
הרמב"ם.
בין
קודש לחול, בלשון ובארץ
בהמשך
הפרשה מספרת התורה: "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם
מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם
מִקְנֶה". המקום מצא חן בעיניהם, והם בקשו ממשה: "אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ
יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה", ועונה להם משה:
"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?! וְלָמָּה תְנִיאוּן
אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ד'?! כֹּה עָשׂוּ
אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ... וְהִנֵּה
קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן
אַף ד' אֶל יִשְׂרָאֵל...". ושואל השפת אמת בליקוטים לפרשת מטות (), מדוע משה
רבינו כ"כ כעס עליהם? הוא לא היה יכול לשמוע אותם קודם? אלא שמשה רבינו ידע שיש
דברים שאם לא צועקים מייד, באותו רגע, אז "עבירה גוררת עבירה" (אבות פ"ד
מ"ב), אפילו בלי כוונת האדם. יש דברים שצריכים לעצור אותם מיד. ובלשונו:
"ונראה שלולא דיבור משה רבינו היה נמשך גם כן לבסוף עבירה גוררת עבירה, וכמו שאמר
כי לא עשו בחכמה שבחרו להם נחלתם בעבר הירדן, והיה בזה עבירה גוררת עבירה, ואח"כ
גם לא היו רוצים ללכת למלחמה, אע"פ שעדיין זה לא היה במחשבתם. אבל משה רבינו שהיה
"חכם עיניו בראשו", תיקן את זה ע"י מה שהוא דיבר איתם". יש דברים
שאינם ממש עבירה, אך הם גם לא מצווה גדולה, ודברים כאלה צריך לעשות בהשגחה של מישהו
כמו משה רבינו, שידע לנווט אותם, כי אחרת אפשר לאבד את הצפון אפילו בלי להרגיש.
ולמה
הלימוד הזה מגיע דווקא כאשר עוסקים בעניין עבר הירדן? הגמרא בברכות (ח ע"ב) אומרת
שאדם חייב ללמוד שתיים מקרא ואחד תרגום, ומוסיפה: "ואפילו 'עֲטָרוֹת
וְדִיבֹן' (במדבר לב, ג)". מה מיוחד ב"עֲטָרוֹת וְדִיבֹן"? יש דברים
בעולם שהם קודש, יש דברים שהם חולין גמור, טומאה, ויש דברים שהם באמצע, בין הקודש לטומאה.
בלשונות, יש את לשון הקודש, יש לשון של אומות העולם, ויש לשון ארמית שהיא בין לשון
הקודש ללשון חול[1]. וגם בארצות – יש את קדושת א"י, ויש טומאת ארץ העמים, ויש
עבר הירדן, שהוא מצב ביניים. "עֲטָרוֹת וְדִיבֹן" נמצאים בעבר הירדן, ואומרים
חז"ל שאדם צריך לקרוא שתיים מקרא ואחד תרגום, והכוונה היא: תצרף לתורה גם את התרגום,
שהוא אומנם לא לשון הקודש, אך גם לא לשון טומאה, ותשפיע את הקדושה גם על הארמית,
שאינה בדרגת קודש ממש. והלימוד של היסוד הזה מגיע מ"עֲטָרוֹת וְדִיבֹן",
הנמצאים בשטח הביניים, שבין הקדושה לטומאה. וזה מה שתבע משה רבינו מבני ראובן, על עבר
הירדן: אם אתם הולכים לעבר הירדן, שהיא איננה א"י לכל דבר, תצרפו את זה לא"י,
אם לא במעשה אז לפחות במחשבה.
התורה
מדגישה את התקיפות של משה רבינו, שהרי מניין בא הרעיון של 'בוא נראה את עבר הירדן'?
אומר המדרש שזה התחיל מראובן בן יעקב, שהתורה מספרת עליו שהוא יצא לשדה בזמן קציר חיטים,
"וימצא דודאים בשדה" (בראשית ל, יד). היה בין הזמנים, הוא יצא לשדה, ופתאום
ראה משהו שמצא חן בעיניו, בלי מחשבה מוקדמת. לבני ראובן היתה את התכונה הזו, שבאה
מראובן בן יעקב, לפעול ללא מחשבה ארוכה, "פחז כמים" (בראשית מט, ד), כפי
שאמר לו יעקב. משה רבינו ידע מהיכן מגיעה תכונה זו, מה השורש שלה. והרי קודם
שבוחרים היכן לגור, צריך לברר מי השכנים, מה הילדים יראו מהחלון, איזו תורה תשמע במקום
שאתה מגיע, וזו תכונת ראובן בן יעקב, שהשפיעה על תכונתם גם כאן בראותם מקום מקנה
לצאן, שמיד חפצים בו.
נדר –
קידוש דברי הרשות
זהו
היעוד שלנו, לחבר גם את ענייני הרשות לקודש. ומדוע התורה מלמדת אותנו יסוד זה
דווקא בפרשת נדרים? מה זה נדר? אדם אומר: אני רוצה להוסיף משהו שלא כתוב בתורה, אני
אוסר על עצמי דברים נוספים. לא דייך מה שאסרה התורה, שאתה רוצה להוסיף איסורים נוספים?!
וכתוב בחז"ל שאכן הדבר תלוי בכוונתו, האם זה על מנת לגדול, או סתם נדר.
הגמרא
ביבמות (קט ע"ב) אומרת שמי שנודר נדר – כאילו בנה במה, ומי שמקיים את נדרו – כאילו
הקריב קרבן. מה הפירוש? אתה הולך בעצם לא לפי הציווי, אתה עושה דבר של רשות, והתורה
נתנה לך רשות לעשות זאת, לידור נדר, אך מניין אתה יודע לאיפה בדיוק זה יוביל אותך?
אולי זה גדול עליך? רק לאחר שהאדם קיים את הנדר, אנו יודעים שהוא 'כאילו הקריב קרבן',
רואים שהוא באמת היה אדם בעל מעלה, והיה ראוי לנדור. וע"כ בא הציווי לראשי
המטות, שעניינים כאלו יהיו על פי הדרכה והתבוננות.
יש פרק
שלם במסילת ישרים, על הנושא הזה של היכולת והצורך של האדם להפוך גם את דברי הרשות ל'דבר
שבקדושה'. ואין הכוונה שצריך להלביש על כל דבר חולין שיש ברחוב את המילה קודש, הכוונה
להקדיש אותו באמת, לא רק לתת לו את שם התואר.
בין
ישראל לעמים
אם אדם
לא מקיים את נדרו, הוא עובר על "בל יחל", אולם אומרים חז"ל
בירושלמי (נזיר פ"ט ה"א) שעל "בל יחל" עובר רק ישראל, אך גוי שנדר
לא יעבור. מפני שאצל ישראל יכול להיות שהנדר נובע ממקור טהור, שהרי המחשבה של ישראל
היא מחשבה אלוקית, מחשבה שנובעת משמיים, ולכן היא מחייבת. זו גם הסיבה, כפי שאומרת
במפורש הגמרא בקידושין (מ ע"א), שהכלל שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה הוא
רק בישראל, אך אצל אומות העולם – רק מחשבה רעה הקב"ה מצרף למעשה. אצל ישראל המחשבה
תופסת מקום. הרמב"ם כותב במורה נבוכים (ח"ג פ"ח) שהסיבה שהרהורי עבירה
קשים מעבירה היא שהמחשבה של האדם זה הכתר הגדול ביותר שלו, והוא מותר האדם מן הבהמה.
וכך גם כותב הרמב"ם בפירוש המשניות במסכת חגיגה, שהשכל של האדם הוא גילוי כבוד
ד' בעולם. זהו גם ההבדל בין מומר, לחוטא רגיל, שלא מקבלים קרבן ממומר, מפני שהוא
חטא בשכל, במחשבה, אך מסתם חוטא, מקבלים קרבנות.
(מחשבה
טובה הקב"ה מצרפה למעשה. אמנם הרבה פעמים נראה לנו שיש מחשבות שאינן מגיעות
לידי מעשה, אז מה הפשט? ר' צדוק כותב בצדקת הצדיק שיש לפעמים מחשבות טובות אצל ההורים,
שהם לא מספיקים להוציאם אל הפועל, והן מתגלות אצל הבנים! הרבה פעמים רואים דרך הבנים
דברים טובים שיש אצל ההורים. ומה אנו לומדים מכך? שהפירוש של 'מחשבה טובה הקב"ה
מצרפה למעשה' הוא שעל האדם להיות נחוש בדעתו להוציאה לפועל, ואז, אם האדם הוא החלטי,
זה נקרא מחשבה טובה, והקב"ה יסובב שזה יגיע למעשה. אבל אם זו מחשבה רעה, מחשבה
מעורפלת, "אין ולאו ורפיא בידיה" (שבת קיג ע"א ועוד), אין הקב"ה
מצרפה למעשה).
"עשה
לך רב"
כאמור,
משה אמר לבני ראובן ובני גד: כאשר רוצים להפוך דברים של רשות, לדברי מצווה, צריך שאדם
גדול ינחה אתכם. כתוב בפרקי אבות פעמיים את ההדרכה "עשה לך רב": פעם אחת
כתוב "עשה לך רב וקנה לך חבר" (פ"א מ"ו), ופעם שניה כתוב "עשה
לך רב והסתלק מן הספק" (שם מט"ז). למה אותה הדרכה כתובה פעמיים? כנראה
יש שינוי ותוספת בפעם השניה. פרק א' מתחיל במשנה "משה קיבל תורה מסיני ומסרה
ליהושע, ויהושע לזקנים וכו'", וממשיכים במשניות הבאות השלשלת הקבלה, עד שמגיעים
ל"הלל ושמאי קיבלו מהם" (שם מי"ב), ומיד אחר כך "רבן גמליאל אומר:
עשה לך רב", והקדמונים שואלים למה עד רבן גמליאל לא כתוב "רבן", הסתדרו
בלי שם תואר, בלי יתד נאמן, "גדול מרבן שמו", ופתאום הוסיפו שם תואר? ומסבירים
שבזמן רבן גמליאל החלו הצדוקים, ומהי ההגדרה של צדוקי? אומר הרמב"ם בהלכות עבודת
יוה"כ: שאינן מאמינין בתורה שבעל פה ובמגידיה – 'אין דבר כזה שהרבנים יגידו לנו
מה לעשות!'. בזמן רבן גמליאל באו הצדוקים, והיה צריך לחזק את מעמד התורה, וחלק מהחיזוק
הוא שהוסיפו לשם של רבן גמליאל את התואר 'רבן'. אך יש עוד הבדל בין הדורות – עד הלל
ושמאי היתה קבלה, "קבלו מהם", ולאחריהם רבתה המחלוקת בישראל, ומאז הפסיק
סדר הקבלה. קיבלו, אך לא באותה דרך. ועל זה בא רבן גמילאל ואומר: אל תחשוב שעכשיו,
כאשר נחלקים בית שמאי ובית הלל ואין לנו את הקבלה המדויקת כפי שהיה למשה, יהושע והזקנים,
אז לא צריך מישהו שינהיג אותנו, גם בדור שלנו, צריכים את ה"עשה לך רב", כי
אחרת אדם לא ידע להבדיל בין רשות לחובה, בין דבר שבקדושה לדבר שבטומאה וכו'.
הגמרא
בקידושין (סו ע"א) מספרת שרשע אחד אמר לינאי המלך שהיות שהכל כתוב בספר
התורה, התורה "כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד", וכתב
ר' משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (ח"ד סי' לט): "שהסיתו לכפור בתורה
שבע"פ, שלא יטעו ח"ו לומר שעתה בזמננו שתורה שבע"פ נמי התירו לכתוב
שנכתב כבר הש"ס וגם ספרי הפוסקים וספרי המפרשים יש מקום לדברי הרשע שאין צורך
בהישיבות וחכמי התורה שהרי כל הספרים מצוין ואפשר לכל עיר ועיר לקנות ספרים ולהניחם
בקרן זוית וכל הרוצה יבא וילמוד, אלא שגם בזמננו מי שאומר כן הוא אפיקורס וצדוקי, משום
שבלא חכמי התורה המרביצין תורה לתלמידיהם בהישיבות לא היו יודעין איך להבין תורה שבע"פ
אף שכבר הם כתובין לא רק דברי הפוסקים שהם סתומים אלא אף דברי רבותינו המפרשים צריך
רב גדול וגם שאותו הרב קבל מרבו ונמצא שגם עתה אחר שנכתבו תורה שבע"פ בספרים הרבה
הוא תורה שבעל פה ממש וצריך לחכמי התורה ולתלמידי הישיבות, וכן יהיה לעולם אף כשיבא
מלך המשיח ויחיו המתים ולא ישתכח שום דבר ממה שנתחדש עד עתה ויהיו משה ואהרן וכל הנביאים
והזקנים והתנאים והאמוראים והגאונים עוד יהיה ממה ללמוד ולחדש עוד הרבה יותר".
זה מה
שאמר רבן גמליאל כבר בדורו, וזה מה שמשה רבינו לימד את בני ראובן ובני גד, וזו כוונת
התורה באמירת פרשת נדרים לראשי המטות, שתמיד צריך את ההדרכה, את ה"עשה לך
רב".
הפתחי
תשובה באבן העזר בדיני עגונות, בסימן י"ז, מביא בשם הצמח צדק הקדמון, שאם מישהו
שואל שאלה אדם שאינו בר הכי, ולבסוף התברר
שהנשאל טעה, גדרו של השואל הוא שוגג הקרוב למזיד. ובאמת המשנה אומרת שבכל בתורה כולה
שוגג מביא קורבן, אך יש שוגג אחד שהוא הרבה
יותר חמור – "שגגת תלמוד עולה זדון" (אבות פ"ד מי"ג), מפני ששגגת
ת"ח מביאה תקלה לאחרים.
ועל
כל פנים, זו המטרה, והלימוד שלנו מכמה עניינים בפרשתנו, המוגדרים כרשות ולא כחובה,
ושנינה היכולת לאדם לקבל ע"ע נדרים וכדו', גם זה יהיה ע"פ המסור לראשי
המטות, ע"פ ההדרכה והלימוד הרוחני, והוא העניין במה שמשה רבינו דאג לבני
ראובן, וכפי שהסברנו ע"פ המדרש, שראובן בפרשתנו הוא המשך הניצוץ שהיה אצל
ראובן בן יעקב, שפעל ע"פ מה שמצא, ע"פ מה שראה. וגם בפרשתנו, הם ראו
מעצמם כי עבר הירדן טובה למקנה, וע"ז הוכיחם משה רבינו שגם בזה צריך ללמוד
ולחשוב וכדו'. וע"ז הבאנו את דברי הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל, שגם
לעת"ל, שתרבה הדעת והחכמה, כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות מלכים, עדיין
תמשיך החכמה להתרבות, וגם אז צריך שתלמידי החכמים יפרשו את הדברים הכתובים וכדו'.
והבאנו לפרש שע"כ בא רבן גמליאל וחזר ואמר בסוף פ"א באבות "עשה לך
רב", על אף שכבר נכתב דבר זה בתחילת הפרק, כי באו להדגיש שגם בתקופת רבן
גמליאל, שהחלו ניצני הצדוקים להופיע, שרבו תלמידי שמאי והלל, בכל זאת, ואדרבה,
"עשה לך רב", צריך שיקול דעת, צריך מי שיפרש. וביארנו בעבר מ"ש
בברכות "תפילת ערבית רשות", שזה היה נושא הדיון שגרם להחלפת הנשיאות,
ואח"כ נתווספו ספסלים לביהמ"ד. ולכאו' הם שני עניינים, הויכוח בין
החכמים ועניין תפילת ערבית, אך באמת זה היה עצם הדבר שגרם לריבוי הספסלים, ולא רק
כשסילקו את השומר מהפתח, וגם מי שאין תוכו כברו נכנס, כי כתב הרב זצ"ל בעולת
ראיה עמ' תט: "תפילת ערבית היא המובחרת, שגודלה הוא במה שהיא רשות,
ותפילה נקיה מכל צד של קבע נקראת "פגיעה", "ויפגע במקום" –
שתיקן תפילת ערבית. וההסבר כי תפילה במהותה היא עבודת הלב, ולפעמים מה שאדם עושה
מתוך ציווי ומרגיש שכביכול אין זה בא מעצמותו, הוא לגביו פחות ממה שהוא
בעצמו מרגיש לעשות, להתקרב אל הבורא, ולהיבטל אליו (אמנם אליבא דאמת הרי גדול
המצווה ועושה, ואנו מקיימים מצוותיו בגלל ש"קדשנו במצוותיו וציוונו").
וע"כ יעקב מידתו אמת (כך הסביר ר' צדוק בספרו רסיסי לילה לא). לילה בקרבנות
הוא זמן ההעלאה של פדרים ואברים שלא נתעכלו, כולו לד' (מהר"ל נתיב העבודה).
וע"כ כשראו תלמידים את מידת הרשות, שיש גם להם את הכוח מעצמותם, בהחלטתם
להתחבר אל העבודת ד', יש בהם אמון, נתרבו הספסלים בביהמ"ד. ועי' ברש"י
ברכות כז ע"ב: "ערבית רשות – שנתקנה כנגד אברי התמיד שקרבין כל הלילה,
והקטרת אברים אינה מעכבת את הקרבן. ועי' בשו"ת משיב דבר ח"א סי' יב,
ובשערי תשובה או"ח סי' רסח סק"ב לגבי ערבית בשבת.
אחריות
התלמיד חכם
כתוב
שהכהן הגדול צריך להתפלל כאשר הוא יוצא מקודש הקודשים, שלא תהיה שפיכות דמים. ולכן
כשמת הכהן הגדול, יוצאים הרוצחים מעיר מקלט לחופשי, ומסבירה הגמרא במסכת מכות (יא
ע"א) שהכהן הגדול היה צריך להתפלל עליהם שדבר זה לא יקרה. ומוסיפה הגמרא, שאם
אדם הרג בשוגג, וקודם שפסקו בית דין את דינו התחלפו הכהנים הגדולים, הוא צריך לחכות
עד מותו של הכהן הגדול החדש. ולמה, הרי הוא לא אחראי לרצח? אומרת הגמרא שהכה"ג
החדש היה צריך להתפלל שבית הדין ידונו את הרוצח לכף זכות! ומקשה השפת אמת בפרשתנו שכיצד
ניתן לומר את זה, והרי הוא רצח?! התשובה קשורה למה שאנו לומדים בסנהדרין. הגמרא בסנהדרין
(לג ע"א) אומרת שכשדיין מומחה טועה לא מחזירים את הדין, "מה שעשה עשוי ופטור
מלשלם". ומסביר הרא"ש שם (פ"ד סי' ה) שכיוון שהדיין מומחה, הוא לא היה
ראוי לטעות, ולכן אומרים ש"מזלי דההוא גברא גרם", שהדיין יטעה! ומוסיף הפלפולא
חריפתא (אות צ): "ואל תתמה על החפץ שיחפוץ הדעת לסבול, דמישך שייך מזלא בדינא,
שהרי אשכחן בפרק הגולים במסכת מכות דף יא ע"ב דאתנן אם עד לא נגמר דינו מת כ"ג
ומינו אחר תחתיו, ולאחר מיכן נגמר דינו חוזר במיתתו של שני, ואמרינן עלה מאי הווה ליה
למעבד... ומשני הווה ליה לבקש רחמים שיגמור דינו לזכות, ולא ביקש. הא קמן דשייך
בקשת רחמים על שיגמר הדין לזכות, ואם לא ביקש – אפשר שלא יזכה. ולמה זה ועל מה זה? אלא דמזליה גרם
שלא יזכה, ובקשת הרחמים מבטלת ומשדדת מערכתו...". וכך גם כתוב בכסף משנה פרק
כ' מהלכות עדות הלכה ב'. הקב"ה לא נותן סתם לתלמידי חכמים גדולים לטעות!
(ועי' משך חכמה לה, כה "וישב בה עד מות הכהן הגדול").
ועל זה
אומרת הגמרא (יומא ט ע"א) דבר שחשוב לתקופתנו, תקופת בין המצרים: "אמר רבה
בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'יראת ד' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה'? 'יראת
ד' תוסיף ימים' זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא שמונה עשר
כהנים גדולים, 'ושנות רשעים תקצרנה' זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו
בו יותר משלש מאות כהנים". מקדש ראשון היה קיים ארבע מאות ועשר שנים, ושמשו בו
רק י"ח כהנים גדולים, זאת אומרת שלא היו הרבה הזדמנויות לרוצח בשגגה לצאת מעיר
מקלט, אז לא היה חשבון לאף אחד לרצוח, הוא ידע שיקח לו הרבה מאוד שנים עד שהוא יצא.
אך במקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, שמשו יותר משלוש מאות כוהנים, ואנשים פחות
נזהרו, מפני שידעו שגם אם יגלו לעיר מקלט, יצאו במהירות, רח"ל, וע"כ
במקדש ראשון, שהיו כה"ג יראי ד', נתקבלה תפילתם שלא יהיו עבירות כאלו גם
בשוגג.
(והחינוך
כותב שלוקחים את הרוצח לעיר מקלט, ולא לבית סוהר, מפני שעיר מקלט היתה במקום מושבם של הלווים, והלווים היו עובדי
ד', וכשאדם, אפילו רוצח, מגיע למקום שיש עובדי ד', אין ספק שהאטמוספרה הרוחנית תשפיעה
על הנורמה ההתנהגותית שלו).
כשאדם
גולה לעיר מקלט, מגלין את רבו עימו, מפני שכתוב "וחי" – "עביד ליה
חיותא" (גיטין יב ע"א). גם כשעמ"י גולה, זה כמו גלות לעיר מקלט, וכמו
שכשאדם גולה מגלין את רבו עמו, הגמרא אומרת גם שכל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עימהם
(ר"ה לא ע"ב), מפני שכפי שיהודי בלי מי שמדריך אותו, אינו חי, גם עם
ישראל ללא השכינה אינו חי. [2]
הגמרא
מספרת (ברכות סא ע"ב) שבזמן שהמלכות גזרה שאסור ללמוד תורה, רבי עקיבא היה מקהיל
קהילות ברבים, ואמרו לו: 'למה אתה מסכן את כולם'? ענה להם רבי עקיבא: "ומה במקום
חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה". איזה מן דו שיח יש פה? מישהו
הפריע לר' עקיבא ללמוד? הרי כל מה שבאו אליו בטענות זה מדוע הוא מכנס את כולם,
מקהיל קהילות ברבים! אלא שאינו דומה יחיד שלומד לרבים שלומדים. לא דומה מה שאדם לומד
בבית, למה שהוא לומד בישיבה, וזה בדוק ומנוסה, שה"חיותא" היא חיותא
גדולה יותר.
כתב
הרב בשמונה קבצים קובץ ב' באות ס"ה: "שהצדיקים העליונים אין שייך אצלם
דברי רשות ולא דברים בטלים, ומדת הקדושה היא למעלה מכל מגמה, שאין צורך לומר שאוכל
כדי שיוכל ללמוד ולהתפלל ולעסוק במצוות וכיוצא בזה, שזו היא מידה בינונית, אלא
שעצם האכילה, והוא הדין הדיבור, וכל התנועות ורגשות החיים, קודש ואור הם מלאים...".
זו הדרגה של הצדיקים העליונים, שהם מעצמם יכולים להגיע לזה. אך אצל אנשים אחרים – אם
זה בנדרים, צריך את ראשי המטות. ובפרט שהגמרא אומרת שנדרים מצויים יותר בנשים, מפני
שנשים רגשניות יותר. היום האנשים מחפשים הרבה ריגושים גם בעבודת ד', מתפתים אחרי ריגושים,
אך אין זה העיקר. לכן צריך בנדרים את ראשי המטות. וכן בנחלה – צריך את משה רבינו
וכיו"ב.
ראש
חודש אב
כתוב
בפרשה שהיום, א' אב, הוא יום פטירתו של אהרן הכהן. אהרן הוא היחיד שהתורה מציינת במפורש
את יום פטירתו, מפני שאהרון כיפר על הטעות שהיתה בחטא העגל, בה חטאו עם ישראל
בזמן, שלא היה לציבור סבלנות – "וירא העם כי בֹשש משה לרדת" (לב, א), ומכך
הגיעו לחטוא בעגל, וא"כ אהרן מכפר על ענייני הזמן.
[ואמרו
לי בשם אחד האדמורים מוויז'ניץ, שכל הטעות בחטא העגל היתה שישראל הרהרו אחרי הרב'ה,
"כי זה משה האיש... לא ידענו מה היה לו" (שם), מפה התחילו כל הצרות]. וכתב
הגר"א בסידורו שפירוש התפילה "ולא נבוש כי בך בטחנו" הוא מלשון
"כי בשש משה" – שלא נצטרך בחכות הרבה זמן, מפני שבך בטחנו, שככל שהביטחון
גדול יותר, הישועה מגיעה מהר יותר. והוא מביא דוגמא לכך מהישועה שהיתה בימי אחשוורוש,
שהקב"ה סידר את העניינים בצורה כזו שברגע שיצאה הגזירה לטובה, הכל הלך מהר.
אבל בא'
באב היה גם דבר טוב – בזמן המבול, החלו ראשי ההרים להיראות בא' באב. ומי שלומד בשו"ת
חת"ם סופר, רואה שכשהוא כותב תשובות בחודש אב, אם התאריך של כתיבת המכתב הוא
קודם ט' באב, אז הוא היה כותב ג' לחודש אב וכדו', ואם הוא אחרי ט' באב, הוא כותב י"א
לחודש מנחם אב. וכן רואים בתשובות בניין ציון. (אמנם כתב בערוך השולחן בהלכות
גיטין שבחודש אב לכתוב רק אב, ולא מנחם אב, כי זהו השם המקורי. אנו מוסיפים גם מנחם
אב, אך בגיטין צריך להיזהר לכתוב במדויק).
בתפילת
ר"ח אנו אומרים "ושעירי עיזים נעשה ברצון", ויש מפרשים שהיום אין לנו
קורבנות, ומה שנשאר לנו היום זה רק הרצון, אז את התפקיד של שעירי העיזים שהיו מקריבים
בר"ח, נעשה אנו ע"י שנשעבד את הרצונות שלנו לקדוש ברוך הוא. ובפרט בר"ח,
שהגמרא אומרת (שבועות ט ע"א), שגם הקב"ה מתפלל על ה"זמן כפרה לכל תולדותם",
שהקב"ה אומר: "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח". ואין זו סתם אגדה,
שהרי הרי"ף מביא את האגדתא הזו בתחילת מסכת שבועות.
אנו מפללים
בקידוש לבנה "יהי רצון מלפניך ד' אלקי ואלקי אבותי למלאת פגימת הלבנה". בכל
הברכות הגמרא אומרת שאדם ישתתף בהדי ציבורא ויברך בלשון רבים, לכלול את עצמו עם כל
הציבור, ומדוע פה מברכים "ד' אלוקי ואלוקי אבותי", בלשון יחיד? וכן אחרי
הלימוד, לפי אחד הנוסחים, מתפללים "מודים אנו לפניך ד' אלוקי ואלקי אבותי ששמת
חלקי מיושבי בית המדרש", ומדוע לא כוללים את הכל בלשון רבים? כך שואל הרב בעולת
ראיה, על התפילה "שתצילני... מעזי פנים", שמתפללים גם כן בלשון יחיד,
מפני שיש מקומות שהאדם חושב שהדברים לא נוגעים לו, אלא רק לכלל. הקב"ה ביקש שנביא
עליו כפרה על שמיעט את הירח, ומה זה קשור לי, לבשר ודם?! הקב"ה ביקש מכלל ישראל,
זה נוגע לי באופן אישי? ולכן תיקנו את הברכה בלשון יחיד, שתפנים לעצמך שהבקשה הזו שייכת
גם לך, באופן אישי. אין זה רק צורך של כלל ישראל, שאנשים לפעמים מתחבאים מאחוריו.
וכן בלימוד מתפללים באופן אישי, ללמדנו שהלימוד הוא גם מועיל לך אישית, בנוסף
לתועלת הכללית.
בעז"ה
שנזכה כולנו למלאת פגימת הלבנה, ויהי אור הלבנה כאור החמה, חודש טוב, ושבת שלום!
[1] עי'
תוס' ב"ק פז ע"א מהמדרש: אל יהא לשון ארמי קל בעיניך, שהתורה דיברה
בלשון זו. ובשו"ת הרמ"א קכז ס"ל שמעלתה משום שניתנה בסיני,
וי"א מפני שהיא לשון הקודש משובשת. ועי' שו"ע או"ח רפה בביאור הלכה
האם עדיף תרגום על פרש"י, ובמ"ש בספר יש"ש קידושין פ"ב סי'
טו. ובברכת כהנים נחלקו האם יש תרגום, עי' רבינו יונה ברכות ח ע"א
וברע"א שם.
[2] ובשפת
אמת שמות תרס"ד: יש גם גלות האדם בתוכו, שהנשמה בטלה אל הגוף, ובכל גלות הרי
בכל צרותם לו צר, והקב"ה דואג כמו לגולה בעיר מקלט "ליעביד ליה
חיותא", מגלין רבו עימו. וכשע"י גולה גלתה שכינה עימהם, וכשאדם בגלות
הגוף בתוך עצמותו ג"כ הקב"ה עביד ליה חיותא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה