סיפור מופלא שהתרחש בתקיעות של הרבי בראשית שנות הנשיאות
נפתח הערב בסיפור של הרבי, סיפור של ראש השנה, סיפור שיכול להיות לכולנו כוונה טובה לפני תקיעת שופר: פעם אחת, בשנים הראשונות של נשיאות הרבי, ביו"דים (בין קבלת הנשיאות בשנת תש"י לשנת תש"ך), התקשר יהודי אחד למשפחה שגרה בקראון-הייטס, אמר שהוא מאד-מאד רוצה להיות בראש השנה, ובפרט בתקיעות, אצל הרבי. ולכן הוא מבקש מהם לארח אותו. המשפחה הסכימה בשמחה רבה שהוא יתארח אצלם. אותו יהודי הגיע בערב ראש השנה, ודבר ראשון אמר לבעל הבית, המארח, שהוא רוצה להיות בשורה הראשונה מול הרבי בתקיעות, ושאל אם הוא יכול לסדר לו את זה. בעל הבית הסביר לו שאין כזה דבר – יש מקומות קבועים, וגם מאד צפוף – ואם אתה רוצה להיות כמה שיותר קרוב תשכים על הבקר, ממש לפנות בקר, ותנסה לתפוס מקום כמה שיותר קרוב. כך היהודי עשה, השכים ביום הראשון של ר"ה בבקר, ותפס מקום הכי קרוב שהיה מסוגל אחרי הדחיפות, ושם הוא עומד דרוך כולו לקראת התקיעות של הרבי. מגיע זמן התקיעות, הרבי יורד ונכנס לבית הכנסת, עם כמה שופרות, כמנהגו. בשיא הרצינות, אימת הקדש, הרבי מתחיל בפעם הראשונה "למנצח" – הפרק שאומרים שבע פעמים לפני התקיעות. היהודי הזה, שעומד פחות או יותר קרוב מול הרבי, נכנס לדבקות גדולה עם כוונה עצומה, ואומר יחד עם הרבי מילה במילה "למנצח". כך פעם שניה, שלישית, רביעית, חמישית, ששית, שביעית – אומרים את הפרק שבע פעמים, פרק מז בתהלים – והיהודי בשיא הכוונה שאי אפשר לתאר בכלל. הרבי אומר את הברכה – שתי הברכות – על התקיעות, לוקח שופר אחד, הראשון שהוא בחר, ומנסה לתקוע – אבל לא יוצא שום קול, דום. הוא משתדל כמה זמן, והצבור מתחיל להיות מתוח, ואז הרבי מחליף שופר. הוא לוקח את השופר השני, מנסה לתקוע בו, וגם לא יוצא שום קול – כלום. הצבור עוד יותר נכנס למתח. הרבי לוקח את השופר השלישי, ואותו דבר – הוא משתדל לתקוע בשופר ולא יוצא שום קול בכלל. כולם כבר יוצאים מדעתם לגמרי. כל הזמן היהודי הזה שעומד מול הרבי מכוון חזק בכוונה שלו. מה הוא מכוון? כל הסיפור נודע רק כמה שנים אחר כך. היהודי הזה נשוי תשע שנים ואין ילדים, והוא רצה להיות אצל הרבי בתקיעות כדי לכוון חזק מאד שבזכות התקיעות של הרבי, התפלות של הרבי, התעוררות רחמים רבים של הרבי, הוא יזכה לילד. כך הוא מכוון, והצבור כולו מתוח, האויר כבר חשמל, מכך שהרבי מנסה לתקוע ולא מצליח. אז עם כל הכוונה של היהודי שבא באופן מיוחד, והמצוקה האישית שלו שנוגעת לו עד עצם הנפש, פתאום עולה בדעתו שאולי העובדה שאני מכוון כל כך חזק מול הרבי היא מה שמעכב ומפריע לתקיעות. אז הוא אומר לה' יתברך: 'אני מוותר על הבקשה האישית שלי, על ילד, לטובת עם ישראל, לטובת התקיעות של הרבי – שהרבי יתקע ואני מוותר על הבקשה שלי לגמרי'. באותו רגע שאמר כך במחשבתו הרבי לוקח את השופר ותוקע קולות צלולים במאה אחוז, כל סדר התקיעות. אחרי התקיעות היהודי יוצא מבית הכנסת ומתחיל לבכות, מוריד דמעות שליש – זה מה יש. אפשר כבר לנחש את ההמשך – בסוף השנה נולד לו בן זכר. כעבור שנה-שנתים הוא הביא את הילד הקטן לעבור לפני הרבי לקבל כוס של ברכה. אחרי חגים הרבי מוזג לכולם כוס של ברכה, בסוף החג. הוא לא ספר את הסיפור לאף אחד בעולם, אף אחד לא ידע ממנו כלום. הוא עובר לפני הרבי לקבל את היין – גם מאד צפוף שם, ודוחפים את האנשים חזק, יש בדיוק רבע שניה לעבור ולקבל מהרבי יין. והנה, הרבי מצביע על הילד ושואל 'זה הילד של התקיעות?'. כשהוא שמע את זה הוא כל כך התרגש שהתינוק נפל לו מהידים – לא קרה לו שום דבר ב"ה, הוא חי וקים. בכל אופן, אחרי זה הוא כבר ספר את הסיפור לחסידים. מי שספר את הסיפור הזה לאחרונה הוא הבן של אותו מארח שאירח אותו באותו ראש השנה, כבר אדם מבוגר.
[הרב יצחק גינזבורג]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה