פרשת מטות - מסעי
הרב אהרן
ליכטנשטיין (שיחה שניתנה בפרשת מסעי, ערב שבת, תש"ן; סוכם ע"י הרב יוסף
צבי רימון והופיע ב"עלון שבות" 140, סיון תשנ"ד.)
"אלה מסעי
בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ... ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ...
ויסעו מרעמסס ... ויסעו ... ויחנו ...".
(במדבר ל"ג)
פרשה זו תמוהה ביותר. מדוע מפרטת התורה את כל מסעות בני ישראל, איזו
חשיבות יש לדבר זה? כלום, לא עדיף היה
לכתוב את נקודת המוצא ואת נקודת הסיום בלבד, הלא ממילא אין אנו יודעים מה קרה בכל
אחד מן המקומות הנ"ל, ומדוע אפוא מפרטת התורה כל מסע ומסע?
רש"י מסביר:
"למה נכתבו המסעות
הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאע"פ
שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלין ממסע למסע כל
ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי ... נמצא שכל שמונה ושלושים שנה לא נסעו אלא
עשרים מסעות".
כלומר, המסעות נכתבו כדי להראות את
חסדיו של הקב"ה, שלא טלטל את בני ישראל במשך ארבעים השנים, אלא עשרים
מסעות".
הרמב"ם במורה נבוכים מביא טעם
אחר (מובא ברמב"ן):
"והוסיף הרב
במורה הנבוכים תועלת בידיעתם, לומר הצורך להזכיר המסעים, גדול מאד, כי הנסים
והאותות הנעשים היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזבם השומע
מאותות התורה ... לא יאמינו בהם השומעים ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן
הישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום ... על כן
הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחיזק האותות כולם בזכרון המסעות, כדי שיראו אותם
הדורות הבאים ...".
כלומר, אם יבוא ביום מן הימים איזה
אפיקורוס, ויאמר, שהמקומות שעברו בהם ישראל במדבר היו מקומות בהם יש מזון, ולכן
יאמר שלא היו נסים כמו המן וכדומה, אלא שכל האוכל הגיע בצורה טבעית, נוכל להראות
לו את המקומות בהם עברו בני ישראל, ואז יווכח שאין אלו מקומות בהם יש זרע, אלא
מקומות שוממים, שבלי עזרתו התמידית של הקב"ה, אין אפשרות להתקיים שם כלל.
רש"י מביא דרשה נוספת, שנותנת
מקום להתגדר ולחפש טעם נוסף לכתיבת המסעות:
"ורבי תנחומא
דרש בו דרשה אחרת - משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפואתו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות,
אמר לו: כאן ישננו וכאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'".
מדוע האב מראה לבנו את כל המקומות בהם
עברו עד שהחלים? הסיבה לכך היא, שהאב רוצה
להראות לבנו, שלא רק התוצאה חשובה - העובדה שהבן הבריא, אלא גם התהליכים חשובים:
"כאן ישננו, כאן הוקרנו ...".
דבר זה רצתה התורה ללמדנו
במסעות. ישנה גישה האומרת שכל המטרה של
היום היא בכך, שהיום מקדם את המחר. גישה
זו סבורה, שאין חשיבות עצמאית ליום עצמו, אלא רק למה שיביא בעקבותיו. גישה זו נוגדת את השקפתנו ואת דרכנו. גישה זו מביאה לכך ש"המטרה מקדשת את
האמצעים" - הכל מותר; ניתן לדרוס ולרמוס את כולם, כל עוד המטרה מושגת.
גישה זו היא גישתן של תנועות
סוצייליסטיות, וגישתן של תנועות משיחיות למיניהן.
אנו מקווים ומצפים לגאולה, מצפים
ומקווים למשיח. אולם עם כל החשיבות של
היום כמקדם את המחר, כמקדם את הגאולה, יש לו ראשית כל חשיבות בפני עצמו.
חז"ל אומרים במסכת אבות
(פ"ד): יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".
עם כל החשיבות העצומה של העולם הבא,
טובה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ואם טובה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם
הזה מכל חיי העולם הבא, על אחת כמה וכמה, שטובה היא מכל השעות הבאות בעולם הזה.
במסכת שבת (ל ע"א), ישנו דו-שיח
בין דוד לבין הקב"ה:
"אמר דוד
לפני הקדוש-ברוך הוא: 'ריבונו של עולם.
הודיעני ה' קיצי ... ואדעה מה חדל אני'.
אמר לו: 'בשבת תמות'. [אמר לו
דוד:] 'באחד בשבת'. אמר לו: 'כבר הגיעה
מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימה'. [אמר לו דוד:] 'בערב שבת'. אמר לו: 'כי טוב לי יום בחצריך מאלף' - 'טוב לי
יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב על גבי
המזבח'".
תארו לעצמכם, מהו טקס של אלף עולות,
כמה זמן לוקח עד שמקריבים אלף עולות - טקס רוחני אדיר.
לעומת זאת, מהו אותו לימוד שעליו אומר
הקב"ה "טוב לי יום אחד בחצריך" - האם ביום אחד הוא יהיה יותר תלמיד
חכם? מה ערך יש ללימוד זה, האם יוכל ללמדו
לאחרים - הלא בין כה וכה הוא עתיד למות יום אחר-כך?
אף על פי כן, מעדיף הקב"ה לימוד
זה, יותר מאלף עולות, לפי שטובה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה, יותר מכל
חיי העולם הבא. ערך ההווה בעולם הזה -
גדול הוא עד מאוד, וללימוד התורה ישנה חשיבות לא רק בשביל העתיד, בשביל להיות
תלמיד חכם, אלא גם בשביל ההווה, גם בשביל הלימוד עצמו, אף אם למחרת ישכח הכל.
אנשים מהעולם הגדול, שיבואו לבתי
הכנסת בין מנחה למעריב, יסתכלו בתמהון על הנעשה.
קבוצת אנשים יושבת ולומדת גמרא או משניות, בדבר שרחוק מלהיות הלכה למעשה, לעיתים
בקודשים או טהרות וכדומה. וספק אם יזכרו
מכך דבר וחצי דבר. האם יכולים אנו אף
לדמיין לעצמנו קבוצת אנשים משננת מספר
דפים, מספרי רפואה או משפטים, בידיעה שלא יהיה להם עיסוק בכך בעתיד, ובידיעה שהם
ישכחו דברים אלו בעוד מספר ימים?
"לא עליך המלאכה לגמור", אך
"לא אתה בן חורין להבטל ממנה" - אדם צריך ללמוד תורה, בשל חשיבות לימוד
תורה בהווה, ולא רק כמקדם את עתידו הלמדני - גם אם ברור לו שהוא לא יצא מכך תלמיד
חכם לעולם - "לא אתה בן חורין להבטל ממנה".
חשוב לאדם לתכנן את עתידו, אך לא
להסתכל על ההווה כמקדם העתיד גרידא, אלא לראות את חשיבותו המיוחדת של ההווה בפני
עצמו.
וזהו שבאה התורה ללמדנו בכותבה את כל
המסעות. לומר לך, שגם לאדם שמת בין עלמון
דבלתימה ליריחו ולא נכנס לארץ - יש חשיבות מרובה במסעות שעשה - לכל מסע ומסע יש
חשיבות; יש חשיבות לכל התהליך ולא רק לנקודת המוצא ולנקודת הסיום. כל יום אמנם מקדם את נקודת הסיום, מקדם את יום
המחר, אולם חשיבותו נובעת בראש ובראשונה בשל עצמו - "טובה שעה אחת של תשובה
ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה