הרב חיים נבון
א. השקפת הרמב"ם
בפרק יג מן החלק השלישי במורה דן הרמב"ם בשאלה מעניינת: מה תכלית העולם?
בתחילה הוא מציין שמציאת תכלית לעולם כולו רלוונטית רק לפי הדעה שהעולם מחודש. אם העולם קדמון, הרי היה כך תמיד, ואין טעם לשאול מה תכליתו, כי אין לו תכלית: העולם הוא פשוט כפי שהוא, כפי שהיה תמיד וכפי שיהיה תמיד. ברם, אם העולם נברא, יש מקום לשאול על תכניותיו של הארכיטקט והמבצע, הלוא הוא הקב"ה: לשם מה יצר את העולם כולו?
התשובה של הרמב"ם היא שאין לנו תשובה. שאלה זו היא מן השאלות הפולשות לתחומו של הא‑לוהים, ואין השכל האנושי יכול להשיב עליהן.
את עיקר מאמציו בפרק זה השקיע הרמב"ם בניסיון לעקור תשובה שגויה: שהאדם הוא תכלית הבריאה. הרמב"ם הודה שניתן למצוא תכליות חלקיות לחלקים ספציפיים במציאות. מדבריו עולה שנטה להסכים עם אריסטו, שהנמצאים מתחת לגלגל הירח, תכליתם לשרת את האדם. אבל מה תכליתו של האדם? שאלה זו נותרת ללא מענה.
יתר על כן: הרמב"ם מדגיש כי לא יעלה על הדעת לומר שגם הגלגלים ושאר הברואים העליונים נועדו לשרת את האדם, שהרי הם בריות נעלות ונאצלות ממנו לאין שיעור. והוא מסיק:
לכן בעינַי הדעה הנכונה בהתאם לאמונות התורה, והמתאימה לדעות העיוניות, היא שאין להאמין שכּל הנמצאים הם בשביל מציאות האדם, אלא אף שאר הנמצאים מכוונים לעצמם ולא בשביל דבר אחר. בטלה גם כן בקשת התכלית לכל מיני הנמצאים, אפילו לפי דעתנו שהעולם מחודש, כי אנו אומרים שהא‑ל הביא לידי מציאות את כל חלקי העולם ברצונו; מהם מכוונים לעצמם, ומהם בשביל דבר אחר, ואותו אחר מכוון לעצמו. וכשם שהוא חפץ שמין האדם יהיה נמצא, כן חפץ שיימצאו גלגלים אלה וכוכביהם, וכן חפץ שיימצאו המלאכים. בכל נמצא הוא התכוון לעצמוּתו של אותו נמצא.
מסקנת הרמב"ם היא שלכל אחד מן הברואים תכלית משל עצמו, ואיש מהם לא נועד לשרת את רעהו. הכוונה כנראה לברואים העילאיים, כגון האדם, המלאכים וכו'. ממקורות אחרים עולה שהרמב"ם סבר שהיצורים על הארץ נועדו לשרת את האדם. אבל היצורים העילאיים אינם משרתים זה את זה, ולכל אחד מהם תכלית נפרדת. ואם נשאל: מה הן התכליות הללו? לשם מה ברא ה' מינים אלו? לא נוכל להשיב אלא: כך רצה ה', או: כך גזרה חכמתו.
ב. תכלית העולם: למען טובו או למען רצונו?
כאמור, הרמב"ם ניסח למעשה שני טיעונים נבדלים: האחד, שאיננו יכולים לדעת מהי תכלית העולם; והשני, שאין בעולם מין אחד העומד בפסגת הבריאה וכל השאר הם משרתיו, אלא לכל מין יש תכלית בפני עצמו.
נפתח בקביעה הראשונה של הרמב"ם: א‑לוהים ברא את העולם משום שכך רצה, כך גזרה חכמתו, ואנו איננו יכולים להבין מדוע. נראה דברים שכתב הרב סולוביצ'יק בעניין זה מפי סבו, ר' חיים סולוביצ'יק מבריסק:
שח לי ר' שמחה זליג, תלמידו וחברו של ר' חיים, שפעם נכנס עם ר' חיים לבית פלוני אלמוני בעיר וילנה. כשהמתינו לבעל הבית שיבוא, דפדף ר' חיים בספרי חב"ד, שהיו מונחים על השולחן, ומתוך כובד ראש פנה אל ר' שמחה זליג ואמר: 'שניהם שוגים בהשקפותיהם: העולם נברא לא למען טובו ולא למען חסדו אלא למען רצונו'. הספר דן, כנראה, על בעיה זו והעתיק שתי דעות: למען טובו; למען חסדו.
השקפה זו [=שהעולם לא נברא למען טובו או חסדו אלא למען רצונו], שהרמב"ם קבע ליסוד מוצק בספרו 'מורה נבוכים'... היא חותמו של איש ההלכה. העולם נברא ברצונו של הקב"ה הרוצה לצמצם את שכינתו בתוכו, ולפיכך אנחנו חייבים להסתגל לאידיאה זו ולסדר את חיינו על פיה. ובשעה, שאיש המסתורין והסוד מצטער בצער שכינתא בגלותא... איש ההלכה אומר, כי מקומה של השכינה הוא בעולם הזה (איש ההלכה, עמ' 52–53).
הרב סולוביצ'יק הביא את דברי הרמב"ם לא בהקשר של דיון על תכלית העולם, אלא בהקשר אחר: היחס לעולם הזה. אם הקב"ה ברא את העולם כחסד עמנו, הרי מבחינתו קיום העולם הזה הוא קרבן; א‑לוהים סובל את העולם הזה רק למעננו. מכאן שביסודו אין העולם הזה דבר טוב ורצוי. אך אם הקב"ה ברא את העולם משום שכך רצה – ורצון זה נעלם מאתנו – הרי יש כאן הגשמה של מטרה א‑לוהית נשגבה, ולא רק מחווה כלפינו. ואם כן, יש מקום לראות את העולם הזה כמקום שיש לו ערך חיובי.
ג. האדם כמוקד הבריאה
כעת נדון בקביעה השנייה של הרמב"ם: שהאדם אינו עומד במוקד הבריאה. הוגים רבים חלקו עליו וסברו שהאדם הוא תכלית הבריאה. כך, למשל, סבר רב סעדיה גאון:
כאשר אנו רואים את הברואים מרובים, אין אנו צריכים להיות נבוכים במטרה בהם מה היא, לפי שיש כאן עניין טבעי יתברר לנו על ידו מי הוא המטרה מכל הנבראים. וכאשר חקרנו בעניין זה מצאנו כי המטרה הוא האדם. והוא, שהטבע וההוויה עושה כל דבר נכבד באמצע הדברים אשר אינם נכבדים כמוהו... מצאנו את הארץ באמצע והשמים והגלגלים מקיפים אותה מכל רוחותיה, נתברר לנו שהדבר שהוא מטרת הבריאה הוא בארץ.1 חקרנו אחר כך כל חלקיה ומצאנו כי העפר והמים מתים, ומצאנו הבהמות בלתי מדברים, ולא נותר אלא האדם, ידענו ברור שהוא המטרה המכוונת בלי ספק. ועייננו בכתוב ומצאנו בו דבר ה', 'אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי' (ישעיהו מ"ה, יב). ואף בתחילת התורה פירט כל הנבראים למיניהם, וכאשר סיים אותם אמר 'נַעֲשֶׂה אָדָם' (בראשית א', טו), כמי שבונה ארמון ופורש בו מצעות וקורע בו חלונות, ואחר כך מכניס בעליו לתוכו
(הנבחר באמונות ובדעות, מאמר רביעי).
רס"ג טען כי לא זו בלבד שהאדם הוא הנכבד בבריאה, אלא הוא גם תכלית הבריאה, רוצה לומר: כל שאר הבריאה נסדרה סביבו כדי לשרתו ולהועיל לו. דברים דומים כתב רמח"ל בספרו "מסילת ישרים" (פרק א): "כי העולם נברא לשימוש האדם". ובדומה לזה כתב המהר"ל:
וכמו שהשמש הוא מלך, גם כן האדם הוא מלך, שהרי הכל נתון תחתיו; ומלכות האדם היא שהוא מוליך שלמות אל כל התחתונים, כי הכל נברא לעבוד האדם ולשמשו, ובזה הוא צורה על כל התחתונים, ומוליך שלמות אל הכל, כמו המלך, שהוא המשלים את הכל (תפארת ישראל, פרק ד).2
המלבי"ם ייחד את פירושו לפרק ח' בתהילים ("וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ‑לֹהִים..." וכו', עיין במזמור) להוכיח שהאדם הוא בחיר הברואים. הוא מתפלמס שם עם "הפילוסופים" – וביניהם הרמב"ם – שרואים באדם רק ברייה אחת מני רבות. נביא קטע לדוגמה מדבריו:
פה רמים ישפוט ויתפלסף נגד הפילוסופים המקטינים עניין האדם מאוד, עד שחשבו זאת לשיגעון שנאמר כי האדם הוא מבחר היצור ושהוא נחלת ה' בעולמו, ובאו על זה בטענות יתדמו למופתים חותכים בראשית העיון. כי אם נשקיף את המון הכדורים הרבים והעצומים הסובבים את הכדור הקטן הארצי משכן האדם, אשר הוא אך כנקודה קטנה בערכם וכמר מדלי בתוך מי הנהר העצומים והרבים... ומי אשר עיניים לו ולא יביט לדעת כי רחוק הוא שנאמר כי כל אלה נבראו בעבור כדור קטן קל לערכם היא הכדור השפל, ואף כי בעבור האדם, אשר מציאותו בטל נגד הכדור בכלל. וכבר הרחיבו האריכו בראיה זו גם מחכמינו האחרונים (במורה חלק ג, והבדרשי בספר בחינת עולם)... אמנם עדת המאמינים השלמים עם עצת התורה ודרכיה לא יוכלו להכחיש זאת, כי עדות ה' נאמנה שהכוכבים כולמו נבראו בעבור הארץ, כמו שכתוב: 'וַיִּתֵּן אֹתָם אֱ‑לֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ' (בראשית א', יז). וצאצאי הארץ כולם נבראו אך בעבור האדם, שנברא אחרון לכולם
(פירוש המלבי"ם לתהילים ח').
הרמב"ם טען כי מפרשת הבריאה משתמע שלכל אחד מן היצורים בעולם יש תכלית משלו. המלבי"ם הוכיח מאותה פרשה עצמה את ההפך: הרי נאמר שם שתכליתם של המאורות לשרת את בני האדם – "לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ". הרמב"ם (בפרק שלמדנו ממורה נבוכים) השיב על טיעון זה כי אכן, האור שמספקים גרמי השמים לארץ הוא מרכזי מבחינתנו, ולזה כוונת הכתובים; אך מבחינתם של גרמי השמים עצמם, האור הזה שולי לחלוטין.
ניגוד קיצוני לרמב"ם נמצא בדבריו של ר' חיים מוולוז'ין, בעל ספר "נפש החיים". ר' חיים לא עסק במישרין בשאלת תכלית הבריאה. אך הוא טען שהאדם איננו רק המוקד של העולם הזה, אלא גם המוקד של העולמות העליונים:
גם על זאת יחרד לב האדם מעַם הקודש, שהוא כולל בתבניתו כל הכוחות והעולמות כולם, כמו שיתבאר אי"ה להלן, שהן המה הקודש והמקדש העליון, והלב של האדם, אמצעיתא דגופא, הוא כלליות הכל, נגד הבית קדשי קדשים, אמצע היישוב, אבן שתייה, כולל כל שורשי מקור הקדושות כמוהו...
אם כן, בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טובה בניאוף רחמנא ליצלן, הרי הוא מכניס זונה, סמל הקנאה, בבית קודשי הקודשים העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים חס וחלילה...
שהאדם בנשמת החיים שבתוכו, הוא נעשה נפש חיה לריבוי עולמות אין מספר, שכמו שכל פרטי הנהגות הגוף ותנועותיו הוא על ידי כוח הנפש שבקרבו, כן האדם הוא הכוח ונפש החיה של עולמות עליונים ותחתונים לאין שיעור, שכולם מתנהגים על ידו כנ"ל...
כי הוא יתברך שמו, אחר שברא כל העולמות, ברא את האדם אחור למעשי בראשית, בריאה נפלאה, כוח מאסף לכל המחנות, שכלל בו כל צחצחות אורות הנפלאות והעולמות והיכלין העליונים שקדמו לו, וכל תבנית הכבוד העליון בסדר פרקי המרכבה, וכל הכוחות פרטים הנמצאים בכל העולמות עליונים ותחתונים, כולם נתנו כוח וחלק מעצמותם בבניינו (נפש החיים, שער א, פרקים ד–ו).
בזה מוסיף ר' חיים מוולוז'ין וטוען יותר ממה שאמרו החכמים שאת דבריהם ראינו לעיל. המהר"ל, לדוגמה, הדגיש שהאדם עליון על כל "התחתונים". ר' חיים טען שהאדם אינו רק גולת הכותרת של הברואים החומריים, אלא גם של "העליונים", השייכים לעולמות הרוח: האדם נעלה על העליונים ומשפיע עליהם. לתפיסה זו יש השלכה חינוכית חשובה. ככל שאתה מאציל על האדם יותר הוד, יותר חשיבות ויותר סמכות, כך אתה תובע ממנו גם יותר אחריות. ר' חיים טען שדווקא משום שהאדם מכיר בעוצמתו, עליו לדעת שהוא יכול לפעול הרבה לטובה וגם הרבה לרעה, ולכן עליו להיזהר ולהקפיד יותר בכל מעשיו ומחשבותיו.
את הנקודה החינוכית הזאת הדגישו מקצת מחכמי תורת המוסר, למשל:
כל דרכי הנהגת החיים, בין החיים החומריים, בין החיים המוסריים, בין חיי הציבור בין חיי היחיד, הולכים ומתנהלים, עומדים ומתבססים, על פי מידת הכרת ערך עצמו. העני בדעת, בעניות דעתו, בהכרת עצמו, הרי הוא מזלזל בעצמו, ומזלזל בכל החיים כולם, עד כדי כך שהוא עלול גם כן לפעמים להפקיר את עצמו לסכנות, בלי כל תשומת לב, גם על דבר הקל שבקלים; לא כן העשיר בדעתו, המכיר את עצמו, הרי הוא מיקר ומחבב את החיים, ובכל כוחו הוא משתדל להתרומם בעצמו, ולרומם את כל החיים אתו
(ר' נתן צבי פינקל ['הסבא מסלובודקה'], אור הצפון, חלק א, עמ' רע).
1תפיסה זו של רס"ג יכולה להבהיר מדוע נראתה שיטתו של גלילאו – שהעמידה במרכז את השמש, ולא את הארץ – מוזרה ובעייתית כל כך לבני תקופתו (מלבד העובדה שהיא סותרת כביכול את פסוקי התנ"ך).
2וראה גם דברי הרמב"ן: "וחשוב בלבך שהקב"ה ברא כל השפלים להנאתו ולתשמישו של אדם, שאין לנו טעם ביצירת בעלי חיים השפלים והצמחים שאינם מכירים את בוראם זולתי זה. וברא את האדם שיכיר את בוראו יתברך" (דרשת תורת ה' תמימה, כתבי הרמב"ן א, עמ' קמב). אמנם מאחר שהרמב"ן דיבר על רק הברואים "השפלים", ייתכן שהרמב"ם היה מסכים עמו.
א. השקפת הרמב"ם
בפרק יג מן החלק השלישי במורה דן הרמב"ם בשאלה מעניינת: מה תכלית העולם?
בתחילה הוא מציין שמציאת תכלית לעולם כולו רלוונטית רק לפי הדעה שהעולם מחודש. אם העולם קדמון, הרי היה כך תמיד, ואין טעם לשאול מה תכליתו, כי אין לו תכלית: העולם הוא פשוט כפי שהוא, כפי שהיה תמיד וכפי שיהיה תמיד. ברם, אם העולם נברא, יש מקום לשאול על תכניותיו של הארכיטקט והמבצע, הלוא הוא הקב"ה: לשם מה יצר את העולם כולו?
התשובה של הרמב"ם היא שאין לנו תשובה. שאלה זו היא מן השאלות הפולשות לתחומו של הא‑לוהים, ואין השכל האנושי יכול להשיב עליהן.
את עיקר מאמציו בפרק זה השקיע הרמב"ם בניסיון לעקור תשובה שגויה: שהאדם הוא תכלית הבריאה. הרמב"ם הודה שניתן למצוא תכליות חלקיות לחלקים ספציפיים במציאות. מדבריו עולה שנטה להסכים עם אריסטו, שהנמצאים מתחת לגלגל הירח, תכליתם לשרת את האדם. אבל מה תכליתו של האדם? שאלה זו נותרת ללא מענה.
יתר על כן: הרמב"ם מדגיש כי לא יעלה על הדעת לומר שגם הגלגלים ושאר הברואים העליונים נועדו לשרת את האדם, שהרי הם בריות נעלות ונאצלות ממנו לאין שיעור. והוא מסיק:
לכן בעינַי הדעה הנכונה בהתאם לאמונות התורה, והמתאימה לדעות העיוניות, היא שאין להאמין שכּל הנמצאים הם בשביל מציאות האדם, אלא אף שאר הנמצאים מכוונים לעצמם ולא בשביל דבר אחר. בטלה גם כן בקשת התכלית לכל מיני הנמצאים, אפילו לפי דעתנו שהעולם מחודש, כי אנו אומרים שהא‑ל הביא לידי מציאות את כל חלקי העולם ברצונו; מהם מכוונים לעצמם, ומהם בשביל דבר אחר, ואותו אחר מכוון לעצמו. וכשם שהוא חפץ שמין האדם יהיה נמצא, כן חפץ שיימצאו גלגלים אלה וכוכביהם, וכן חפץ שיימצאו המלאכים. בכל נמצא הוא התכוון לעצמוּתו של אותו נמצא.
מסקנת הרמב"ם היא שלכל אחד מן הברואים תכלית משל עצמו, ואיש מהם לא נועד לשרת את רעהו. הכוונה כנראה לברואים העילאיים, כגון האדם, המלאכים וכו'. ממקורות אחרים עולה שהרמב"ם סבר שהיצורים על הארץ נועדו לשרת את האדם. אבל היצורים העילאיים אינם משרתים זה את זה, ולכל אחד מהם תכלית נפרדת. ואם נשאל: מה הן התכליות הללו? לשם מה ברא ה' מינים אלו? לא נוכל להשיב אלא: כך רצה ה', או: כך גזרה חכמתו.
ב. תכלית העולם: למען טובו או למען רצונו?
כאמור, הרמב"ם ניסח למעשה שני טיעונים נבדלים: האחד, שאיננו יכולים לדעת מהי תכלית העולם; והשני, שאין בעולם מין אחד העומד בפסגת הבריאה וכל השאר הם משרתיו, אלא לכל מין יש תכלית בפני עצמו.
נפתח בקביעה הראשונה של הרמב"ם: א‑לוהים ברא את העולם משום שכך רצה, כך גזרה חכמתו, ואנו איננו יכולים להבין מדוע. נראה דברים שכתב הרב סולוביצ'יק בעניין זה מפי סבו, ר' חיים סולוביצ'יק מבריסק:
שח לי ר' שמחה זליג, תלמידו וחברו של ר' חיים, שפעם נכנס עם ר' חיים לבית פלוני אלמוני בעיר וילנה. כשהמתינו לבעל הבית שיבוא, דפדף ר' חיים בספרי חב"ד, שהיו מונחים על השולחן, ומתוך כובד ראש פנה אל ר' שמחה זליג ואמר: 'שניהם שוגים בהשקפותיהם: העולם נברא לא למען טובו ולא למען חסדו אלא למען רצונו'. הספר דן, כנראה, על בעיה זו והעתיק שתי דעות: למען טובו; למען חסדו.
השקפה זו [=שהעולם לא נברא למען טובו או חסדו אלא למען רצונו], שהרמב"ם קבע ליסוד מוצק בספרו 'מורה נבוכים'... היא חותמו של איש ההלכה. העולם נברא ברצונו של הקב"ה הרוצה לצמצם את שכינתו בתוכו, ולפיכך אנחנו חייבים להסתגל לאידיאה זו ולסדר את חיינו על פיה. ובשעה, שאיש המסתורין והסוד מצטער בצער שכינתא בגלותא... איש ההלכה אומר, כי מקומה של השכינה הוא בעולם הזה (איש ההלכה, עמ' 52–53).
הרב סולוביצ'יק הביא את דברי הרמב"ם לא בהקשר של דיון על תכלית העולם, אלא בהקשר אחר: היחס לעולם הזה. אם הקב"ה ברא את העולם כחסד עמנו, הרי מבחינתו קיום העולם הזה הוא קרבן; א‑לוהים סובל את העולם הזה רק למעננו. מכאן שביסודו אין העולם הזה דבר טוב ורצוי. אך אם הקב"ה ברא את העולם משום שכך רצה – ורצון זה נעלם מאתנו – הרי יש כאן הגשמה של מטרה א‑לוהית נשגבה, ולא רק מחווה כלפינו. ואם כן, יש מקום לראות את העולם הזה כמקום שיש לו ערך חיובי.
ג. האדם כמוקד הבריאה
כעת נדון בקביעה השנייה של הרמב"ם: שהאדם אינו עומד במוקד הבריאה. הוגים רבים חלקו עליו וסברו שהאדם הוא תכלית הבריאה. כך, למשל, סבר רב סעדיה גאון:
כאשר אנו רואים את הברואים מרובים, אין אנו צריכים להיות נבוכים במטרה בהם מה היא, לפי שיש כאן עניין טבעי יתברר לנו על ידו מי הוא המטרה מכל הנבראים. וכאשר חקרנו בעניין זה מצאנו כי המטרה הוא האדם. והוא, שהטבע וההוויה עושה כל דבר נכבד באמצע הדברים אשר אינם נכבדים כמוהו... מצאנו את הארץ באמצע והשמים והגלגלים מקיפים אותה מכל רוחותיה, נתברר לנו שהדבר שהוא מטרת הבריאה הוא בארץ.1 חקרנו אחר כך כל חלקיה ומצאנו כי העפר והמים מתים, ומצאנו הבהמות בלתי מדברים, ולא נותר אלא האדם, ידענו ברור שהוא המטרה המכוונת בלי ספק. ועייננו בכתוב ומצאנו בו דבר ה', 'אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי' (ישעיהו מ"ה, יב). ואף בתחילת התורה פירט כל הנבראים למיניהם, וכאשר סיים אותם אמר 'נַעֲשֶׂה אָדָם' (בראשית א', טו), כמי שבונה ארמון ופורש בו מצעות וקורע בו חלונות, ואחר כך מכניס בעליו לתוכו
(הנבחר באמונות ובדעות, מאמר רביעי).
רס"ג טען כי לא זו בלבד שהאדם הוא הנכבד בבריאה, אלא הוא גם תכלית הבריאה, רוצה לומר: כל שאר הבריאה נסדרה סביבו כדי לשרתו ולהועיל לו. דברים דומים כתב רמח"ל בספרו "מסילת ישרים" (פרק א): "כי העולם נברא לשימוש האדם". ובדומה לזה כתב המהר"ל:
וכמו שהשמש הוא מלך, גם כן האדם הוא מלך, שהרי הכל נתון תחתיו; ומלכות האדם היא שהוא מוליך שלמות אל כל התחתונים, כי הכל נברא לעבוד האדם ולשמשו, ובזה הוא צורה על כל התחתונים, ומוליך שלמות אל הכל, כמו המלך, שהוא המשלים את הכל (תפארת ישראל, פרק ד).2
המלבי"ם ייחד את פירושו לפרק ח' בתהילים ("וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ‑לֹהִים..." וכו', עיין במזמור) להוכיח שהאדם הוא בחיר הברואים. הוא מתפלמס שם עם "הפילוסופים" – וביניהם הרמב"ם – שרואים באדם רק ברייה אחת מני רבות. נביא קטע לדוגמה מדבריו:
פה רמים ישפוט ויתפלסף נגד הפילוסופים המקטינים עניין האדם מאוד, עד שחשבו זאת לשיגעון שנאמר כי האדם הוא מבחר היצור ושהוא נחלת ה' בעולמו, ובאו על זה בטענות יתדמו למופתים חותכים בראשית העיון. כי אם נשקיף את המון הכדורים הרבים והעצומים הסובבים את הכדור הקטן הארצי משכן האדם, אשר הוא אך כנקודה קטנה בערכם וכמר מדלי בתוך מי הנהר העצומים והרבים... ומי אשר עיניים לו ולא יביט לדעת כי רחוק הוא שנאמר כי כל אלה נבראו בעבור כדור קטן קל לערכם היא הכדור השפל, ואף כי בעבור האדם, אשר מציאותו בטל נגד הכדור בכלל. וכבר הרחיבו האריכו בראיה זו גם מחכמינו האחרונים (במורה חלק ג, והבדרשי בספר בחינת עולם)... אמנם עדת המאמינים השלמים עם עצת התורה ודרכיה לא יוכלו להכחיש זאת, כי עדות ה' נאמנה שהכוכבים כולמו נבראו בעבור הארץ, כמו שכתוב: 'וַיִּתֵּן אֹתָם אֱ‑לֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ' (בראשית א', יז). וצאצאי הארץ כולם נבראו אך בעבור האדם, שנברא אחרון לכולם
(פירוש המלבי"ם לתהילים ח').
הרמב"ם טען כי מפרשת הבריאה משתמע שלכל אחד מן היצורים בעולם יש תכלית משלו. המלבי"ם הוכיח מאותה פרשה עצמה את ההפך: הרי נאמר שם שתכליתם של המאורות לשרת את בני האדם – "לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ". הרמב"ם (בפרק שלמדנו ממורה נבוכים) השיב על טיעון זה כי אכן, האור שמספקים גרמי השמים לארץ הוא מרכזי מבחינתנו, ולזה כוונת הכתובים; אך מבחינתם של גרמי השמים עצמם, האור הזה שולי לחלוטין.
ניגוד קיצוני לרמב"ם נמצא בדבריו של ר' חיים מוולוז'ין, בעל ספר "נפש החיים". ר' חיים לא עסק במישרין בשאלת תכלית הבריאה. אך הוא טען שהאדם איננו רק המוקד של העולם הזה, אלא גם המוקד של העולמות העליונים:
גם על זאת יחרד לב האדם מעַם הקודש, שהוא כולל בתבניתו כל הכוחות והעולמות כולם, כמו שיתבאר אי"ה להלן, שהן המה הקודש והמקדש העליון, והלב של האדם, אמצעיתא דגופא, הוא כלליות הכל, נגד הבית קדשי קדשים, אמצע היישוב, אבן שתייה, כולל כל שורשי מקור הקדושות כמוהו...
אם כן, בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טובה בניאוף רחמנא ליצלן, הרי הוא מכניס זונה, סמל הקנאה, בבית קודשי הקודשים העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים חס וחלילה...
שהאדם בנשמת החיים שבתוכו, הוא נעשה נפש חיה לריבוי עולמות אין מספר, שכמו שכל פרטי הנהגות הגוף ותנועותיו הוא על ידי כוח הנפש שבקרבו, כן האדם הוא הכוח ונפש החיה של עולמות עליונים ותחתונים לאין שיעור, שכולם מתנהגים על ידו כנ"ל...
כי הוא יתברך שמו, אחר שברא כל העולמות, ברא את האדם אחור למעשי בראשית, בריאה נפלאה, כוח מאסף לכל המחנות, שכלל בו כל צחצחות אורות הנפלאות והעולמות והיכלין העליונים שקדמו לו, וכל תבנית הכבוד העליון בסדר פרקי המרכבה, וכל הכוחות פרטים הנמצאים בכל העולמות עליונים ותחתונים, כולם נתנו כוח וחלק מעצמותם בבניינו (נפש החיים, שער א, פרקים ד–ו).
בזה מוסיף ר' חיים מוולוז'ין וטוען יותר ממה שאמרו החכמים שאת דבריהם ראינו לעיל. המהר"ל, לדוגמה, הדגיש שהאדם עליון על כל "התחתונים". ר' חיים טען שהאדם אינו רק גולת הכותרת של הברואים החומריים, אלא גם של "העליונים", השייכים לעולמות הרוח: האדם נעלה על העליונים ומשפיע עליהם. לתפיסה זו יש השלכה חינוכית חשובה. ככל שאתה מאציל על האדם יותר הוד, יותר חשיבות ויותר סמכות, כך אתה תובע ממנו גם יותר אחריות. ר' חיים טען שדווקא משום שהאדם מכיר בעוצמתו, עליו לדעת שהוא יכול לפעול הרבה לטובה וגם הרבה לרעה, ולכן עליו להיזהר ולהקפיד יותר בכל מעשיו ומחשבותיו.
את הנקודה החינוכית הזאת הדגישו מקצת מחכמי תורת המוסר, למשל:
כל דרכי הנהגת החיים, בין החיים החומריים, בין החיים המוסריים, בין חיי הציבור בין חיי היחיד, הולכים ומתנהלים, עומדים ומתבססים, על פי מידת הכרת ערך עצמו. העני בדעת, בעניות דעתו, בהכרת עצמו, הרי הוא מזלזל בעצמו, ומזלזל בכל החיים כולם, עד כדי כך שהוא עלול גם כן לפעמים להפקיר את עצמו לסכנות, בלי כל תשומת לב, גם על דבר הקל שבקלים; לא כן העשיר בדעתו, המכיר את עצמו, הרי הוא מיקר ומחבב את החיים, ובכל כוחו הוא משתדל להתרומם בעצמו, ולרומם את כל החיים אתו
(ר' נתן צבי פינקל ['הסבא מסלובודקה'], אור הצפון, חלק א, עמ' רע).
1תפיסה זו של רס"ג יכולה להבהיר מדוע נראתה שיטתו של גלילאו – שהעמידה במרכז את השמש, ולא את הארץ – מוזרה ובעייתית כל כך לבני תקופתו (מלבד העובדה שהיא סותרת כביכול את פסוקי התנ"ך).
2וראה גם דברי הרמב"ן: "וחשוב בלבך שהקב"ה ברא כל השפלים להנאתו ולתשמישו של אדם, שאין לנו טעם ביצירת בעלי חיים השפלים והצמחים שאינם מכירים את בוראם זולתי זה. וברא את האדם שיכיר את בוראו יתברך" (דרשת תורת ה' תמימה, כתבי הרמב"ן א, עמ' קמב). אמנם מאחר שהרמב"ן דיבר על רק הברואים "השפלים", ייתכן שהרמב"ם היה מסכים עמו.
מהאתר של ישיבת הר עציון
