לזכות ידיד נפשי לדניאל יעקב בן שרה ליבא וכל משפחתו לברכה והצלחה בכל מעשי ידיו
לזכות נעכא
גיטל בת ר' חיים צבי לברכה והצלחה בכל מעשי ידיה
גדר נזירות שמשון
שאלה שהעסיקה המפרשים היתה איך נהיה
שמשון לנזיר – הרי אין בכוח מלאך להטיל נזירות על אדם אלא צריך לקבל נזירות בעצמו.
לפי המפרש ותוספות הנזירות היתה עפ"י מלאך. וברא"ש כתוב שקיבל נזירות
כשהגיע לכלל שנותיו כי כן צוה לו המלאך. עי' שו"ת דברי יציב יו"ד סי'
קכ"א. יש מפרשים שאמנם אביו מנוח קיבל את הנזירות.
בליקוטי שיחות [פ' נשא חי"ח]
האריך בדרך מחודשת שמלאך ציווה עליו שיקבל הנהגת נזירות וכשהגיע לגדלות קיבל על
עצמו נזירות למפרע, דוגמת קטן שנתגייר שכשאינו מוחה בגדלות מתקדש בקדושת ישראל
למפרע [לפי כמה מפרשים] עיי"ש אריכות דבריו.
בקובץ הפרדס [נ"ב] צעד
הרה"ג ר' משה רוגינסקי בדרך אחרת, וכתב שיש שני סוגי נזירות, נזירות של תורה
ונזירות הלכה למשה מסיני, נזירות הלל"מ חלה רק על יין ותגלחת, וכשציוה המלאך למנוח
צוהו להתנהג בנזירות שהיתה ידועה כבר בקבלה למשה מסיני אלא שבמקום קבלת מנוח כאב שמדיר
את בנו ובמקום קבלת שמשון הי' ציוויו של מלאך שע"פ ה' ומשו"כ נקרא נזיר אלקים
היינו שאלקים ית' הזירו עיי"ש נועם דבריו.
בשו"ת נודע ביהודה [סי' ק"נ הובא בהרבה ספרים ואנחנו
כותבים עפ"י הספר 'אוצר מפרשי התורה'] כתב שיש מחלוקת בין רש"י לרמב"ם
בהסבר נזירותו של שמשון. הגמרא שאלה כיצד ייתכן הדבר לומר ששמשון לא היה נזיר, הרי
לכאורה מנוח הוא שאמר את הפסוק "כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן", אם מנוח
הוא שאמר פסוק זה, משמע שמנוח הוא שנדר ששמשון יהיה נזיר וממילא היה צריך שמשון להיות
נזיר רגיל כדין כל אב שמדיר את בנו להיות נזיר, והיה אסור לו להיטמא למתים. הגמרא דוחה
את ההסבר הזה ואומרת שהמלאך הוא שאמר את המשפט ששמשון יהיה נזיר, וממילא מלאך אינו
יכול להחיל נזירות על אדם. הנודע מיהודה מדייק מפירוש רש"י שיש הבדל בין ההוא
אמינא של הגמרא, אז חשבה הגמרא שמנוח הוא שהדיר את שמשון
בנזירות, לבין המסקנה.
תחילה נביא את דברי רש"י שם בהסבר ההוא אמינא של הגמרא הסוברת שמנוח
הוא שהדיר את שמשון להיות נזיר. כתב רש"י "וקא ס"ד דמנוח קאמר להא מילתא
דהוה ליה דבר הנדור דאדם מדיר את בנו בנזיר". רש"י כאן אינו כותב מאיזו שעה
הדיר מנוח את שמשון בנזירות אלא כתב סתם שמנוח הדיר את בנו בנזירות, וממילא היה שמשון
אמור להיות נזיר רגיל שאסור לו להיטמא למתים. אולם כאשר רש"י מפרש את מסקנת הגמרא
שהמלאך הוא שאמר ששמשון יהיה נזיר, כתב רש"י גם את התקופה ממנה שבה אמור שמשון
להתחיל את נזירותו: "מלאך הוא דקאמר, כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן,
אבל מפי מנוח לא יצא". מדייק מכאן הנודע ביהודה מתוך שרש"י כתב רק בדברי
המלאך ששמשון יהיה נזיר מבטן, הרי שרש"י סובר שלפי ההוא אמינא של הגמרא מנוח כלל
לא התכוון ששמשון יהיה נזיר מבטן, אלא התכוון ששמשון יהיה נזיר משעה שיגדיל. מנוח כלל
לא היה יכול להדיר את שמשון בנזירות לפני שהוא נולד שהרי ההלכה אומרת שאב יכול להדיר
את בנו בנזירות רק משעה שהבן מגיע לגיל חינוך. כמו כן חידש הנודע ביהודה חידוש נוסף.
האיסור על אב להדיר את בנו לפני הגיעו לגיל חינוך הוא רק מכיוון שברור הדבר שהבן לא
יעמוד בדיני נזירות וממילא כאשר האב מדיר את בנו לפני שיש יכולת בידיו לקיים את דיני
הנזירות הרי האב גורם לבנו לתקלה וזה דומה לדין של אב המאכיל את בנו נבילות וטריפות.
אולם מנוח בושר על ידי המלאך ששמשון יהיה נזיר מבטן ועל ידי בשורת מלאך היה ברור למנוח
ששמשון יהיה נזיר ושהוא לא ייכשל בדבר ולכן היה מותר למנוח להדיר
את שמשון בנזירות עוד לפני שהגיע לגיל חינוך.
בהסבר הרמב"ם כתב הנודע ביהודה שכוונתו לומר שהמלאך לא ציווה את
מנוח או את אשתו ששמשון יהיה נזיר. המלאך אמנם ציווה את אשתו של מנוח להינזר מיין וממאכלים
האסורים לנזיר, אך דבריו ששמשון יהיה נזיר אלוקים לא נאמרו בתורת ציווי אלא בתורת סיפור דברים. כאשר שמשון גדל
הוא קיבל על עצמו את דיני הנזירות כפי שאמר אותם המלאך וממילא נוצרה כאן מציאות ששמשון
יקבל עליו מעין דין של נזירות ללא האיסור להיטמא למתים. לו היה זה מנוח שהיה אומר שמשון
יהיה נזיר, גם אם שמשון היה זה שהיה מקבל על עצמו דין של נזיר לאחר שהיה גדל הרי שהוא
היה חייב לקבל על עצמו נזירות מלאה הכוללת את האיסור להיטמא למתים שהרי אין נזירות
לחצאים במקרה והאב הוא המדיר את בנו.
הנצי"ב מסביר שיש כאן שני סוגים של נזירות, נזירות של תורה
ונזירות שמשון. היות ולכל אחת מהנזירויות יש מטרה שונה, הנזיר הרגיל רוצה להתקדש ולהגיע
אל מדריגת רוח הקודש, והסוג השני של הנזירות הוא כדי שאדם יציל עצמו מתאוות הניאוף.
כאשר מטרת האדם בנזירותו היא להתקדש לה' הרי שהוא צריך להימנע מטומאת המת היות וההימצאות
בסביבתו של המת עלולה לגרום לכך שהאדם יהיה עצוב והעצבות מונעת נבואה. לעומת זאת אדם
המקבל על עצמו נזירות כדי להימנע מתאוות הניאוף עדיף שכן ייטמא למתים ושיימצא בסביבתם
של מתים כדי שעל ידי כך יזכור את יום המיתה ולא ייכשל בחטא. שמשון היה נזיר כדי להימנע
מכישלון באיסור עריות ולא לשם התקדשות לה' ממילא מובן הדבר מדוע היה מותר לו להיטמא
למתים שהרי על ידי שיטמא במת יזכור את יום המיתה ויזהר להיכשל בעבירה.
תוספות [ג.] מקשים למה המשנה לא מנתה חילוק בין נזירות שמשון לבין
נזיר עולם שנז"ש אינה בשאלה. ולכאורה, המשנה מונה חילוקים בעצם הנזירות [כגון
שנז"ש נטמא למת] ולא דינים צדדיים, והסיבה שנז"ש אינה בשאלה היא או משום
שהמלאך הזירו [רש"י מכות] או משום שהוא כנודר ע"ד רבים [מהרי"ט]
ועוד טעמים. והמכנה המשותף שבהם שאינם נוגעים לעצם חפצא דנזירות, ומובן למה הגמרא
לא מנתה חילוק זה ומה הקשו התוספות?
בס' משא יד [פ' נשא עמ' רמ"ד] ביאר שאכן נז"ש אינה בשאלה
מחמת עצם הנזירות ולא מסיבה חיצונית. בנזירות רגילה, מונח בנדר הנזירות גם קבלת
האיסורים [וגם קדושה לדעת המהרי"ט]. נזיר שמשון שונה בכך שהוא מקבל ע"ע
קדושת נזיר שמשון וממילא חלים האיסורים עליו, אבל לא ישירות מהנדר שלו אלא באופן
עקיף. לפי זה עולה, שלא יעבור על בל יחל, ובאמת הרמב"ם לא הזכיר בל יחל בקשר
לנז"ש. וגם יתחדש לפי זה, שאינו בשאלה, כי רק על נדרים יש שאלה, וכאן
האיסורים אינם בנדר. הקבלה שלו החילה עליו קדושת נז"ש וכתוצאה מכך אסור ביין
ותגלחת, ועל מציאות כזאת אין שאלה עכ"ד המשא יד ועיי"ש וינעם לך מאד. ועי'
עוד שיעורי ר' שמואל נדרים [י"ג.].
נזירות שמואל – מצד וולדות קדשים
הגמרא לומדת מג"ש מורה מורה שגם
שמואל היה נזיר אלא בשונה משמשון היה נזיר עולם [שדינו שמקל שערו כל י"ב חודש
וכו' כמו שכתוב במשנה]. וגם כאן התקשו המפרשים [ובראשם הרד"ק] איך חנה יכולה
לקחת נזירות על בנה, הרי אין אשה מדירה את בנה בנזירות. בס' כתר אפרים [סי' י']
כתב, שהיות
שכל היסוד לנזירות שמואל הוא מכח הגזירה שוה של ומורה משמשון, ושם אצל אשת מנוח אנו
מוצאים שהיא הוזהרה ע"י המלאך משתיית יין ומטומאה בכדי שיהיה הנער נזיר מבטן אמו
ולכן גם כאן גבי שמואל יש לומר שקיבלה על עצמה אם תיענה בתפלתה נזירות עולם, ומשום
זה היה שמואל נזיר מכח אמו מצד ההלכה שבקרבנות, דוולדות קדשים קדושים מצד אמן כמבואר
בנמרא תמורה ד' כ"ה ע"א ואעפ"י שלא אמרה כן בפירוש י"ל דרבי
מאיר [הוא ר' נהוראי המוזכר במשנה שאמר ששמואל היה נזיר] לשיטתו דס"ל [ערכין ד'
ה'] אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומתפרשת כוונתה שיהא הבן נזיר ע"י עצמה ודו"ק.
מכוח אלקנה בעלה
עוד יש לומר דבעלה אלקנה אמר לחנה עשי הטוב בעיניך [א' א' כ"ג] ועי"ז
יחשב כאילו הוא עצמו הדיר בנו בנזיר, והוא אמר זאת כששמואל כבר היה בעולם א"כ
שפיר חלה הנזירות מכח האב ע"כ עיי"ש המשך דבריו.
מדין נביא
עי' בס' אור לישרים [סי' ג'
להרה"ג ר' שמריהו שולמן] דדין נזירות שמואל הוא מדין נביא, דחנה היא משבע
הנביאות כמו שכתוב בפ"ק דמגילה י"ד וקיבלה נזירות על בנה בתורת נביאה, והא
דאין אשה מדרת בנה היינו בסתם בתורת אם אבל בתורת נביאה יכולה אשה נמי. ואולי אף לאדם
אחר שאינה בנה תוכל להדיר. ומש"ה ניחא דחלתה הנזירות לכל ימי חייו והא דמהני שאלה
בנזירות שמואל כמ"ש המפרשים של הרמב"ם שם בפ"ג ולא דמי לנזירות שמשון
שאינו בשאלה משום דנזירות שמשון ע"י מלאך דחמיר טפי כן.
בס' מריש בבירה [עמ' קי"ג] כתב שהנדר שנדרה אמו לא בא אלא להתחייב
עצמה לתתו לד' כל ימיו לנזיר וזה יכולה שפיר למיעבד לחנכו בנזירות אבל בודאי לא חיילא
הנזירות על שמואל רק כשקבל כרצון ושמואל כשנעשה מופלא קבל ע"ע הנזירות.
וכ"כ בס' רמ"ז על המשניות שהנדר של חנה לא היה מחייב אלא היה בגדר משאלת
לב שהיא תגדל אותו בקדושה מתוך תקוה שיקבל על עצמו את עול הנזירות בעתיד. ועי' אריכות מכמה ספרים [כולל חלק ממה שהבאנו
כאן] בס' דברי שלמה [סי' רט"ז]. ועי'
בחידושי הג"ר זעליג ראובן בענגיס בחלק שני שהאריך בזה מאד. ויש לציין עוד מראי
מקומות ואסתגר בזה.
ויהי רצון שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות את דברי תלמוד תורתו באהבה רבה תמיד!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה