ציונים והערות בדין גוסס

לזכות ידי"נ ר' אהרן ישראל בן ר' משה מרדכי וכל בני ביתו לברכה והצלחה וכל טוב סלה! 

 לזכות ידי"נ ר' שמואל בנימין בן תשנה רחל לאה וכל בני ביתו לברכה והצלחה וכל טוב סלה! 
לזכות ידי"נ הר"ר איתן בן נח וכל בני ביתו לברכה והצלחה וכל טוב סלה!

הגמרא אומרת שמותר לנזיר שמשון להיטמא למת מכך ששמשון נגע באנשים שהכה אחרי מותם [נזיר ד']. ושואלת הגמרא, שאולי היו רק גוססין. מקשה הרא"ש – אפילו אם היו גוססין – גם בגוסס אסור לנגוע [כמו שכתוב לקמן בגמ']. עונה הרא"ש שדוקא בגוססין בידי שמים אסור לנגוע משא"כ גוססין בידי אדם.

והקשו עליו מסנהדרין ע"ח שם מבואר שלענין רציחה, גוסס בידי שמים נחשב יותר חי מאשר גוסס בידי אדם ואילו כאן כותב הרא"ש שגוסס בידי אדם נחשב חי יותר.

ותירצו את הגמרא בסנהדרין שבדין רציחה תלוי אם כבר נעשה בו מעשה [גוסס בידי אדם וטריפה] לעומת גוסס בידי שמים שלא נעשה בו מעשה ולכן ההורגו חייב.

אמנם, עדיין נשאר לבאר למה בדין טומאה גוסס בידי אדם נחשב חי יותר.

בס' תורת נזיר [לגאון רבי יצחק הוטנר עמ' צ'] ביאר שהרא"ש לשיטתו שהגמרא אומרת [מ"ג] שכהן ונזיר אסורים לנגוע בגוסס מהפסוק "להחלו". וביאר הרא"ש שזה מלשון "חלל" שגם גוסס נחשב חלל כבר עכשיו. ויש לצרף את דברי הרא"ש בערכין [ד'] שהגמרא אומרת שכדי להיות חייב בערכין צריך להיות ראוי להעמדה והערכה, וגוסס אינו ראוי. וקשה מהגמרא בפ"ב דחולין שאומרת שמפרכסת שנשחטה עדיין ראויה להערכה [עי' תירוץ התוספות]. ותירץ הרא"ש שבשחוטה עדיין נשאר כח וחיות ע"כ. נמצינו למדים שכדי להיות גוסס צריך שני תנאים – שעומד למיתה ושאין בו כוח וחיות. בגוסס בידי אדם מתקיים רק התנאי הראשון ואילו התנאי השני אינו קיים כמו שמצאנו אצל שחוטה בידי אדם שעדיין יש לו חיות.  

ומעתה מיושבת היטב שיטת הרא"ש – בגוססין בידי אדם מותר לנגוע, כי יש  לו עדיין חיות משא"כ בגוססין בידי שמים, ומובנים דברי הגמרא שדחתה את ההוכחה משמשון שמותר לנזיר שמשון לנגוע במתים, כי הוא נגע בגוססין בידי אדם [לדעת הרא"ש] בהיתר, עכ"ד התורת נזיר ודפח"ח.

והנה הבה"ג ז"ל הלכות טומאה כתב וז"ל ואילו איניש דמיית באורחיא ומטאי שעתא דקבעיה רוחיה למיפק פליגי בה רבי ורבנן דרבנן אמרי בההיא שעתא דקבעיא מימת אסור לכהן למיקרב ליה דתניא (נזיר מ"ג) להחלו עד שעת מיתה רבי אומר במותם עד שעה שימות מאי בינייהו משמעות דורשין איכא בינייהו רבא אמר גוסס איכא בינייהו וכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם הלכתא מאי ת"ש דתנן אין אדם מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד ואפילו צלוב והוה ליה מחלוקת בברייתא וסתם במתניתין וכל מחלוקת בברייתא וסתם במתני' נלכה כסתם דמתניתין וכן הלכה ע"כ. ועיין רא"ש בהל' טומאה ובמרדכ"י מו"ק הקשה לרבינו בה"ג ז"ל.

ובשו"ת בן יהודא סי' מ"ג דייק בדברי הבה"ג שכתב ואילו איניש דמיית באורחיא והאי לשון באורחיא אין לו פי' כלל וכתב ואלו לפי דעת הרא"ש נזיר הנ"ל דס"ל דבגוסס אדם לא שייך להחלו א"ש דכונת הלכות גדולות דדוקא איניש דמיית באורחיה דהיינו בידי שמים דמטא שעתם למות היינו שהגיע השעה שלהם אז הוה פלוגתא דרבי ורבנן אבל במתים דלא מטא שעתם עדיין רק דמתים ע"י אדם, בזה גם רבנן מודי דלא שייך בזה להחלו, ודבריו דברי טעם המה ע"כ ע"ש. ועי' בשו"ת משנה הלכות [ח"ד סי' קנ"א] ובספר דרך הקוצרים [עמ"ס סנהדרין דף ע"ח]. ובס' נזר הקודש [יו"ד עמ' צ"ה] כתב לחלק בין חיוב מיתה ברציחה לבין טומאה, שחיוב מיתה גזירת הכתוב הוא וכו' מה שאין כן לענין טומאה דעיקר במיתה תליא, אם כן בגוסס בידי אדם חיישינן שמא נתעלף ואינו מטמא עדיין ובידי שמים כיון דליכא כאן מעשה חיצונית אשר גרמה לו, אם כן מדהגביר החולה עד שהוא גוסס כבר בלי ספק יש בו סימני מיתה.

ובשו"ת אבנ"ז כתב שיש טומאה באדם המת לפי הטעם המבואר בזה"ק בפסוק "לנפש לא יטמא" שהטומאה מתדבקת בגוף של ישראל לאחר שהקדושה מסתלקת ממש. ויש עוד טעם של ר' חיים ויטל זצ"ל שהטיפות של מלאך המות מטמאות את האדם ולכן בגוסס בידי אדם דליתא לשני הטעמים דהא עדיין הקדושה שבאדם לא נסתלקה וגם המלאך המות לא זרק בו טיפין אין כאן שום טומאה אבל בגוסס בידי שמים שכבר נזרקו בו יש טומאה ע"ש ובס' משנת אברהם ח"ב סי' ט'. ועי' בשו"ת דבר יהושע שהאריך בסוגיא זו מאד בטוב טעם ודעת.

 ובס' בד קודש [ב"ק כ"ג] כתב שבעיקר פטור טריפה מחיוב רציחה יש לדון בשני אופנים, או שהוא דין בעצם מהותו שכבר אינו כחי ממש ואינו נפש גמור ונתמעט נפש כזה מתורת חיוב מיתה על רציחתו. אמנם גם יש לפרש באופן אחר, דכיון שהוא מקצת נפש הרי אף אילו הי' הדין שמצד עצמו ראוי להתחייב עליו אבל מפני שהוא מקצת נפש, נמצא דרציחתו אינה מעשה רציחה גמור, ונאמר בזה דין שאין חייבין מיתה אלא על שיעור מעשה רציחה גמור ודו"ק.

ונראה דזהו דס"ל לרבנן דפטרי בהכוהו עשרה בני אדם ומדמי להו לטריפה והענין בזה הוא דאף שמצד החפצא אינו טריפה כלל אבל מפני שהכוהו עשרה בני אדם הרי כשדנים על הרציחה יש בזה שותפים רבים וכל העשרה הם רוצחיו שמת ע"י מכות כולם, וס"ל דבדיני מעשה רציחה שנעשה ע"י שנים מתחלק כל תורת הרציחה בין שניהם ולא חשיב לכל אחד אלא כמחצית המעשה וכדוגמת האי פלגא היזקא עביד והאי פלגא היזקא עביד דאי' בגמ' נ"ג א' בדין שור ושור פסוה"מ שנגחו יעו"ש, וכך היא המדה בדיני רציחה שמתחלקת הרציחה בין שניהם. ומעתה כל אחד מהם פטור שאין במעשיו שיעור רציחה גמור והרי הוא לענין זה כדין טריפה. ומבואר היטב החילוק בין גוסס בידי שמים לגוסס בידי אדם ואף שבעיקר החפצא אין לחלק ביניהם כלל בתורת דין חי שבו ואדרבה עי' בד' הרא"ש בנזיר ד' ב' דנראה מדבריו דגוסס בידי אדם חשיב כחי טפי מגוסס בידי שמים, שהרי אינו זקן וחולה בטבעו אלא מחמת המכה בלבד ועי' בהג"ה שם שנתקשה מהסוגיא דסנהדרין כנ"ל ולפמש"כ א"ש שהענין בזה הוא רק מחמת השותפות שנחשב כ"א כפלגא בעשייתו, ועי"ז דמי לטריפה שאין בזה מעשה רציחה גמור.
ועי' דובב מישרים ח"ב סי' ל"ח בסופו.