על מהות האור וגילויו

לזכות מו"ר שליט"א שמאיר בהארת פניו בתורתו, בחסדו, בתפילתו ובכל מהותו.  

כיצד נגדיר "אור"? לא אור חשמלי וגם לא האור השמש אלא שורש האור הגשמי שהוא האור הרוחני? הספרים הקדושים מלאים בדיבורים על אור אבל אנחנו מחפשים הגדרה חותכת. האיר עינינו מאור הגולה המהר"ל, וכתב שאור הוא עצם המציאות.

"ועוד יש לך להבין מענין הצלם הזה, כי כמה פעמים בארנו לך, כי האור והזיו יש לו המציאות ביותר, כי האור הוא המציאות הגמורה, כי הדבר שיש בו האור הוא נמצא ונראה, עד שכל דבר נמצא על ידי האור, ומפני שהאור יורה על המציאות יאמר כי צלם האדם שהוא אור המציאות של האדם, הוא בצלם אלקים, כי האדם יש לו מצד מה המציאות ביותר מכל הנמצאים זולת השי"ת..." (מהר"ל דרך חיים פרק ג משנה יד). "...ולא היה העולם הזה כדאי לקבל המעלה הזאת שיהיה האור בתחילתו, כי האור הוא מעלת המציאות, ולכן יוקדם לו לילה... " (מהר"ל גבורת ה' פרק נא)

ובמקומות רבים מדבר המהר"ל על אור ונלקט גרגירים מלאים במתיקות ואור.

יש שתופסים את התורה כדבר נוסף לעצם החיים, אבל הפסוק האומר "כי נר מצוה ותורה אור" מגלה לנו שהתורה-אורייתא היא עצם המציאות. "וכאשר ניתנה תורה לישראל, אשר התורה אין לה צירוף וחבור כלל אל החומר, ולכך נקראה בשם אור, דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, כי האור מתיחס בכל מקום אל המציאות והחושך אל ההעדר... שאין לך דבר יותר נמצא מן האור, כי הוא נותן מציאות לכל שאר דבר, כי בחושך אף על פי שהדבר נמצא, אינו נחשב נמצא..." (תפארת ישראל פרק מז).

לאור העובדה שהאור הוא מהות רוחנית לחלוטין, אין בכוחנו לחזות בו בעיני בשר, כי החומר העכור חוצץ בפניו. "אמר ר' אלעזר, אור שברא הקב"ה ביום הראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. גנזו לצדיקים לעתיד לבא. רצה לומר, כי האור שנברא בששת ימי בראשית הוא אור גמור, מסולק מן החומר, ולפיכך אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. לכך גנזו לצדיקים לעתיד לבא, כאשר יהיה העולם מסולק מן הגשמי היה משמש האור הנבדל מן הגשמי לגמרי, אבל בעולם הזה שהצדיק יש לו גוף, אין ראוי לעולם רק אור שיש לו נושא גשמי, כמו החמה והלבנה." (מהר"ל נתיב הצדק פרק א)

האור הוא כל כך רוחני עד שה' יתברך בכבודו ובעצמו נמשל לאור. "...ומדרגת משה שהיה נבדל לגמרי מן הגשמיות, עד שהיתה לו מעלה נבדלת לגמרי, שהרי כשנולד נתמלא הבית אורה, והאור מורה על דבר נבדל מהגשם, כי אין באור דבר גשמי מורגש, לפיכך נקרא השי"ת בשם אור, כדכתיב ה' אורי וישעי..." (גבורות ה' פרק יז).

ואם הזכרנו את המלה כבוד, נזכיר גם שכבוד נקרא "אור". "ויש לפרש גם כן כי הכבוד נקרא אור בכל מקום, כמו שנאמר "והארץ האירה מכבודו", "וכבוד ה' עליך זרח". ודבר זה ברור, והנבראים כולם נבראו לכבודו יתברך, כדכתיב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו'". [באר הגולה באר ד']

גם לאור הגשמי שהוא תולדת האור הרוחני יש משמעות. וכמה עומק יש בברכה על האור במוצאי שבת. האור מאפשר לאדם להוציא לפועל את כוח הראיה שניחן בו. נמצא שהשלמת האדם ומיצוי הפוטנציאל הטמון בו הוא בכוח האור, וכמה נאה ויאה לברך עליו אחר גמר הבריאה, בתור השלמה. "ותדע כי האור הוא השלמה למעשה בראשית, כי האור מוציא ראות האדם לפועל, ולכך מברכין עליו במוצאי שבת, כי האור השלמה לאדם להוציא ראות שלו לפועל. ובמוצאי שבת שכבר הושלם הכל יש לברך על האור שהוא השלמת האדם, שמשלים ומוציא ראות שלו לפועל עד שהכל שלם. ואלו דברים עמוקים מאד, רק באנו לבאר כי כל דבריהם בחכמה..." (באר הגולה באר ב)

גם הדלקת נרות בכניסת השבת אינה דבר של מה בכך. הקללה של הגלות היתה שהפסדנו את השלום ודרשו חז"ל שאותו "שלום" הוא הדלקת נרות [שבת כ"ה: עפ"י איכה ג' י"ז]. כן אמרנו, האור של הנר "משלים" את הבריאה, ובהעדר הנר, כך נעדר השלום שהוא הוא כלי המחזיק ברכה. באין כלי ח"ו, הקללה שולטת. "ויש לך לדעת כי אין נקרא שלום רק האור בלבד, מפני שהוא נותן הבדל בין הדברים, וזהו השלום כאשר יש הבדל בין הדברים. כי כאשר נקרא החושך ערב, מפני שבחושך הדברים הם מעורבים, ואין ניכר זה בפני זה והם מעורבים יחד, והאור נקרא בוקר, שעל ידי האור יש ביקור בין הדברים בין זה לזה, וכאשר יש בקור בין דבר לדבר, הוא השלום אשר הוא בין הדברים, ואין אחד נכנס ומתערב בחבירו, רק כל אחד בפני עצמו. ולפיכך נקרא נר שבת שלום, כאשר האדם שובת ממלאכה ויש לו נר שבת. וזה שאמר ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נר בשבת, כי הדלקת נר בשבת הוא עצם השלום, מצד שהשבת מיוחד לשביתה ושלום..." (באר הגולה כה ב)

תפקיד הנר אינה רק לאפשר ראיה גשמית [שבני אדם מצטערין לישב בחושך – רש"י שבת כ"ג:] אלא גם לאפשר ראיה גבוהה יותר. "ענין נר של שבת הוא להאיר את עיני השכל, עד שאפילו הגוף ירגיש בקדושת השבת, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא דנר של שבת הוא משום שלום ביתו, שהאדם הוא הנשמה והגוף הוא בית הנשמה, וכל אחד מושך לזה שהוא ואין שלום ביניהם, ובשבת אפילו הגוף מרגיש ונעשה שלום. (שם משמואל חנוכה תרע"ג).

כתוב במדרש [ב"ר א' י"ב] על הפסוק "ויברך אלקים את יום השביעי". "ברכו במאורות, אינו דומה מאור פניו של אדם בחול למאור פניו בשבת". מה מתגלה במאור פניו של האדם? אין זה אלא גילוי פנימיות הבריאה המלאה באור רוחני-קמאי. ומקרא מלא דיבר הכתוב "חכמת אדם תאיר פניו" [קהלת ח' א'] וחכמה זו היא היא הנשמה יתירה שיש לאדם וגילויה בשבת. [רמז לדבר – "ראשית חכמה יראת השם" בראשי"ת אותיות "ירא שבת". ע"י יראת השבת זוכים לחכמה הבראשיתית המאירה את פניו. "והחכמה מאין תמצא" – החכמה מגיעה מהאין שממנו נברא ה"יש"]. ולא רק ברמה האנושית אלא גם במישור הקוסמי הפנימיות מתגלה בשבת, כמו שנאמר "ויהי אור" ודרשו חז"ל שגנזו לצדיקים לעתיד לבא ביום שכולו שבת אבל גם בשבת של עולם הזה מתגלה חלק מהאור שנגנז, ואשרי הזוכה לחוש ולראות אותו אור בראשיתי ועתידי. ימי המעשה הוא בחינת אספקלריא דלא נהרא ובשבת המסך נעלם והיא בחינת אספקלריא המאירה [זו"ח בראשית, מדרש הנעלם י"ז א]. ועל פי ידיעה זו יאיר אור נוגה ויזרח אור ישרים על המצוה להדליק נרות שבת הרומזת על התגלות האור הפנימי. ובני ישראל מרגישים החושך של עולם הזה ומשתוקקים לחזות האור עליון כמו שנאמר "כי אשב בחושך השם אור לי" [מיכה ז,ח] שמגלה לנו הקב"ה בשבת קודש מעין אור עולם הבא [ברכות נ"ז] [עפ"י השפ"א בראשית תרמ"ח עיי"ש עוד בדבריו עמוקים והמאירים]

העולם מלא כאמור באור אלקי אלא שצריך הארת עינים להסיר את המסך.  וזה מבואר בפסוק "ותפקח אלקים את עיניה ותרא באר מים", דהיינו שהמים חיים, הזרם הרוחני, היה שם כל הזמן אלא שעיניה היו מכוסות. וחז"ל אומרים "מכאן שהכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהם" ופירש החידושי הרי"ם שזה מלמד שכל הנצרך לאדם עומד לפניו וצריך רק שיזכה לפתוח עיניו לראות כמו שכתוב [תהלים קי"ט י"ח] "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", הנפלאות כבר נמצאים ועומדים ומבקש דוד המלך גילוי עיניים לחזות בהם. כי האדם נברא בצלם אלקים ואם כן מכל אבר ואבר אפשר לחשוף את המימד הפנימי והרוחני, אך העונות מסתירים משום שמתדבק האדם בגשמיות הגוף ומכסה על הנפש. ולכן נתן הקב"ה תרי"ג מצות לזכך הגוף [כנגד רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו] כדי שיוכל הנפש להתגלות בגוף האדם כמו שכתבו חז"ל רצה הקב"ה לזכות את בני ישראל הרבה להם תורה ומצות. לזכות מלשון זיכוך. תורה ומצות מזככות ומטהרות את גופם שכמו שהעונות מסתירין הארת הנפש כן המצות מאירים הארת הנפש וכמו שכתוב [שם י"ט ט'] מצות ה' ברה מאירת עינים. האור בוקע מהמצוות ומאירות את העינים שהן ראי הנפש. וכן מובע רעיון זה בפסוק "נר מצוה" [משלי ו' כ"ג]. [עפ"י שפת אמת וירא תרנ"ד].

תכונת האור שהוא גם מאיר וגם שורף, ומובא בזוהר הקדש כי בימי המעשה יש מאור האש, ובשבת מאורי אור, ולכן מבדילין במוצאי שבת בורא מאורי האש, לדבק מאור האש במאורי אור של שבת. ולפי ערכנו הדברים סתומים וחתומים והלב חושק לראות את לצאת מהחושך שהדברים יאירו לנו. הבעיר והשפת אמת [חנוכה תרנ"ד], "שיש אור הבא בכח שריפת הפסולת, הרי כל נר שלנו מאיר רק כפי מה שיש לו לכלות ולשרוף, וזה תכלית כל המלאכות בימי המעשה, לברר ולהסיר הפסולת, ובכח זה הבירור זוכין לאור. אבל אור המאיר הוא עצם האור שאינו שורף רק מאיר, והוא מאור שנברא בראשון, שהיה מאיר מסוף העולם ועד סופו, ובשבת יש הארה מאור הגנוז, וכמו שכתוב מתנה טובה יש לי וכו' ולכן נקרא מתנה, שאין זה בכח מעשה האדם. ואיתא דאחר שבת הראשון שנגנז האור הזמין הקב"ה לאדם למצא אור על ידי אבן, וזהו בחינת מאורי אש ואש השורף, שכפי מה שיברר כך ימצא הארה, וזה שכתב ויהיה ערב ויהי בוקר, פירוש שכפי בירור התערובות ושריפת הפסולת ימצא בוקר. ולכן בשבת קודש לא כתיב ויהי ערב כי שולט בו מאורי אור כנ"ל. ולכן מפורש בתורה לא תבערו אש ביום השבת, וכל המלאכות אין מפורשין בתורה, ואיתא בגמרא דהבערה יצאה ללמד על הכלל כולו, ונראה הרמז כנ"ל שכל המלאכות הם בכלל הבערה, כי הם בחינת אש השורף כנ"ל, ולכן אסור בשבת..."

הרי תפקידנו במשך ששת ימי המעשה הוא להשתמש באור כדי לשרוף ולכלות הפסולת הגשמית השולטת שלטון בלי מיצרים בעולמנו החשוך. ואם נמלא תפקיד זה כראוי, נזכה בשבת לאור שכולו מאיר, לאור אלקי שכולו טוב. ומכאן למדנו שהתכלית היא תמיד לטובה, וסוף מעשה במחשבה תחילה, שכל הצורך בכילוי ובשריפה הוא רק להגיע לאור בסוף. נמצא, שכל מגמת חיינו סובבת סביב אור – אור המכלה המביא לאור המאיר. ביטול הגשמי לצורך חשיפת הרוחני. ברגע שהושלם המשימה והאור נתגלה, כבר אין צורך בביטול ולכן הבערה בשבת – יום שכולו אור המאיר – אסורה.  

ובאופן פרדוקסלי, בעולם הזה, שהם כנגד ששת ימי המעשה, האור באמת משמש גם לכיסוי. אבל שוב – אותו כיסוי הוא רק אמצעי לגילוי משהו גבוה ונעלה יותר. וכפי שכתב במכתב מאליהו [ח"ג מעמ' רס"ח]: אור פירושו גילוי, שמסתלק החושך וההסתר מלב האדם ומתגלה ללבו הכרת השי"ת, וזוהי תכלית הבריאה. ויש להבין, מהי בחינת האור שדימו ללבישת השלמה, הרי זו בחינת כיסוי, שהיא היפך הגילוי. משמע מכאן שיש באור עצמו גם כן בחינת הסתר, נתבונן נא ונראה שלש בחינות בענין זה, זו עמוקה מזו.

כידוע אין לנו תפיסה והשגה כלל בעצמותו יתברך, ואפילו במדותיו לא תתכן תפיסה והשגה כלל כפי שהן מצדו, והשגותיו אינן אלא אלא מצדנו, כלומר, כלפי עצמנו, אנו משיגים איך מתגלה הנהגתו, ואת התגלות מדותיו אנו משיגים בדרך מדותינו אנו שהטביע בנו הקב"ה, והן מעין מה שרצה לגלות לנו ממדותיו, כאמרו בצלם אלקים עשה את האדם, למשל תהיה לנו השגה במדת חסדו יתברך רק עד כמה שקנינו את מדת החסד לעצמנו, אבל לא יתכן כלל להשיג את עצם מדת חסדו יתברך, כפי שהיא בו יתברך, כפי מציאותה האמיתית.

נמצא שגילוי חסדו יתברך בעולם הוא רק לבוש לעצם חסדו יתברך, אנו משיגים את הלבוש שרוצה לגלות לנו, בעוד שגוף מדת חסדו מסתתר בתוך הלבוש ונעלם מאתנו. כן הוא בכל מדותיו וגילוייהן בעולם. כלל הגילויים האלה נקרא אורו יתברך, והוא האור הרוחני היורד לתוך הבריאה. שאלת ר' שמעון בן יהוצדק "מהיכן אורה נבראה" (ב"ר ג'), היתה איפוא על שורש הוויית האור הרוחני המאיר לנו בעולמנו. והתשובה היתה שבשרשו אין האור אלא כיסוי ולבוש לאמיתת מציאותו יתברך. זהו ביאור הכתוב "עוטה אור כשלמה", שהאור בבריאה הוא רק בבחינת שלמה..

..התשובה היא אדרבא, אף ההסתר גילוי הוא, שהרי בריאת ההסתר למען הגילוי היא עצמה גילוי גדול של חסד אלקי עד אין שיעור. כדי לזכות את האדם בראו הקב"ה במצב של הסתר, כדי שיוכל לגלות גילויים בעמלו בעבודת ה', לקדש שמו יתברך בעולמו, ולזכות על ידי כך לחיי נצח. הרי זה החסד הגדול ביותר, שהקב"ה מסתיר את עצמו כדי להיטיב. נמצא שההסתר מגדיל את גילוי החסד עד אין שיעור, כך שההסתר עצמו נהפך לגילוי...

זהו הביאור העמוק יותר ב"עוטה אור כשלמה". הקב"ה מתכסה באור, כי האור שאנו מקבלים מקורו הוא ההסתר כנ"ל. הרי שההסתר הוא כלי לגילוי וקידוש שמו יתברך, וזהו ביאור דברי חז"ל הנ"ל על אורו יתברך "שנתעטף בה כשלמה", שכן על ידי בריאת ההסתר "הבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו". אם כן ההסתר הוא גילוי מצד אחד, שמאיר לנו, ומצד שני הגילוי שבא על ידי ההסתר - הקידוש שעל ידי חילול, יש בו גם כן מהחילול וההסתר. ענוותנותו זו שבהסתר ובחילול, יש בה גילוי עוד יותר בהיר, כי ככל שההסתר והחילול גדולים יותר, כך גדולים יותר הגילוי וקידוש שמו יתברך, בהתגלות חסדיו לאין קץ.

עוד יש בזה בחינה שלישית עמוקה יותר. חוש הראיה שלנו פועל על ידי צילום שהעין קולטת, והבחנתו נמסרת למוח. תפיסת העין אינה אלא הבחנת הצל, הדבר אשר אין האור חודר בעדו. באור עצמו לא שייכת ראיה כלל, וכל דבר שהאור חודר בעדו בלי מפריע לא נוכל לראותו.

כן הוא באורו יתברך, את האור עצמו אי אפשר לראות, אלא שעל ידו נבחין בחשכת החושך. ביאור הענין, את גדלותו יתברך אי אפשר לנו להשיג באופן ישיר, אלא רק ביחס לעצמנו, שנראה ונכיר בלבנו את שפלותנו ואפסותנו. ביטול הרגשת הישות העצמית שבנו, הוא ענין האור אצלנו. ועד כמה שזוכה האדם לביטול היש הזה בפנימיותו, כך זוכה ורואה את אור ה'.

מדרגת משה רבינו ע"ה, ראית פנים בפנים, מוכיחה על מדרגת ביטול היש שלו, שהיה בשיא היכולת האנושית... השי"ת אין לו צורך כביכול לאורה מאתנו, שהרי גם האור שנתן לנו מקורו הוא בחשכה, שאנו רואים את האור רק על ידי החושך. זהו עומק דברי חז"ל, שהאור המאיר לנו רק לבוש וכלי הוא, שעל ידו נראה חשכתנו, ונכיר גדולתו יתברך עכ"ד.

וברור שבשבת קודש ובזמנים לאדם ניתן כלים לחזות בנועם האור ללא צורך בכיסויים מיותרים.

המדרש כותב על הפסוק ואהיה אצלו אמון, הביט בתורה וברא את העולם וכו', וכותב על כך השפת אמת [בראשית תרמ"ו] "דמקודם היה בריאת האור וירא וגו' כי טוב ויבדל, גנזו לצדיקים, כבחז"ל, ובכל יום כתוב וירא כי טוב, והיינו התורה שנקראת אור וטוב, כמו שכתוב מה רב טובך וגו' צפנת וגו', מה שגנז האור בתוך הבריאה, וזהו הפלא של מעשה בראשית, שהעיד הכתוב שנמצאת הארת התורה בכל המעשים, וכל יום מימי בראשית מיוחד למצא בו אור מיוחד... ולכן בשבת לא כתוב וירא כי טוב, כי בשבת הוא כולו אור וטוב... ומכל מקום כפי שמבררין האור בימי המעשה כך הוא מתרבה האור בשבת קודש..."

ספר זה שזכינו להוציא ל"אור" עוסק כולו בענייני אור ונר בחיי היהודי. מפליא לראות המרכזיות של האור בחיינו אבל לאור האמור לעיל [שהוא מעט מזעיר וטיפה מן הים הגדול ממה שנכתב בנושא בספרים הקדושים] מבינים אנו שאין זה מקרה בעלמא ו"דברים גדולים אינם במקרה" [כפתגם השגור של המהר"ל] אלא תכלית חיינו עלי אדמות היא לגלות אור, להרבות אור, להפיץ אור. תקוותי שהעיסוק בדברי תורה בכלל שהם נקראים "אורייתא" ובפרט בנושא אור ונרות יקרב את המועד המיוחל שנזכה לקיום דברי החוזה [ישעיהו ס' א'] " קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ וכבוד ה' עליך זרח". 

.