לזכות לאה אסתר בת פרימט לזש"ק
קידשין נ"ט: - וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקדשה את עצמה [לאדם אחר], אם שלה קדמו, קידושיה קידושין, ואם של שלוחה קדמו, אין קידושיה קידושין, לא קדשה את עצמה וחזרה בה [ואח"כ קידשה השליח] מהו? רבי יוחנן אמר חוזרת וריש לקיש אמר אינה חוזרת.
רבי יוחנן אמר חוזרת אתי דיבור [של חזרתה] ומבטל דיבור [של שליחות]. ר"ל אמר חוזרת, לא אתי דיבור ומבטל דיבור.
ולהלן – איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש, השולח גט לאשתו והגיע [פגש הבעל] בשליח, או ששלח אחריו שליח, ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא, הרי זה בטל [וקשה על ר"ל]. תיובתא דריש לקיש תיובתא.
והנה תוספות כתבו [ד"ה לא קידשה] שחזרה בה בלא אמירתה לשליח דאי אמרה לשליח אין רצוני שתקדשני פשיטא דאינה מקודשת דאטו משום דאמרה לו "תיהוי לי שליח לקדשני" לא מציא חוזרת?!
נחלקו המהרש"א והמהרי"ט בכוונת תוס', דהנה לכאורה קשה לפי דברי תוס' מה מקשה הגמ' ממתני' ריש פרק השולח [שהבאנו], הרי שם אומר לשליח עצמו וא"כ מודה ר"ל? ותירץ מהרש"א דקושיית הגמ' היא מהא קתני התם "או ששלח אחריו שליח" שזה לא נחשב אמירה לשליח עצמו. אך המהרי"ט סובר דגם בכה"ג שלא אמר לשליח עצמו אלא הודיעו ע"י שליח אחר נחשב כבפניו, כי סו"ס השליח הראשון יודע עכשיו שנתבטל. ולכן מפרש המהרי"ט דקושיית הגמ' היא רק מסיפא דמתני' דהתם דקתני בראשונה הי' עושה ב"ד ממקום אחר ומבטלו אלמא דמהני ביטול שלא בפניו כלל. ונמצא לפי"ז דנחלקו המהרש"א והמהרי"ט אם הודעה ע"י שליח אחר מיחשב כבפניו או לא. ובביאור ההלכה שבספר דרך אמונה הל' תרומות פ"ד ה"ט הוכיח מהירושלמי דהכל תלוי בידיעתו של השליח וכמהרי"ט וע"ש ג"כ בציון ההלכה אות רס"ב.
הגרש"ר תירץ את קושיית המהרש"א דחלוק אמירת המשלח עצמו לשליח מאמירת שליח לשליח, דבשליח שאמר לשליח אין הראשון צריך להאמין לשני שאין המשלח חפץ וא"כ אכתי עושה בציווי המשלח ולא מהני ביטול שליחות ע"י שליח אלא בשליחות מדין ביטול השליחות ומוכח דדיבור מבטל דיבור וקשיא לר"ל.
ובביאור דברי התוספות אמר הגרש"ר [אהל חייא עמ' ש"ז ועי' בשיעוריו על גיטין אות ק"מ] דהיכא דביטלו בפניו ויודע השליח דהבעל אינו חפץ במעשה הקידושין הללו לא צריכים להגיע לדין ביטול אלא שממילא הוא בטל שאינו עושה רצון הבעלים, דעתה אין רצונו לקדשה ובמקרה כזה אף ר"ל מודה דמהני חזרה וכל דין ביטול נאמר רק בביטול שלא בפניו דהתם אינו יודע רצונו שלא לקדשה. ובלשון בעל הקהילות יעקב [גיטין סי' כ"ה] .... משום דכל כח של השליח להיות נדון כהמשלח זהו משום שהוא עושה ע"פ ציווי המשלח ובגרמתו שהרי המשלח ע"י מינוייו גורם הוא למעשה השליח שיפעול בעדו וע"פ רצונו של המשלח שמנהו לשליחות זו הולך זה ועושה, ובכה"ג גילתה תורה דשלוחו של אדם כמותו ואפילו אם באמת חזר בו אח"כ המשלח ואינו רוצה בקיום השליחות, מ"מ כל זמן שאין השליח יודע מחזרתו הרי הוא עושה מעשיו בגרמתו של המשלח וע"פ ציווייו והסכמתו הקודמת וכל כה"ג אית בי' דינא דשלוחו של אדם כמותו אא"כ ביטל המשלח גוף השליחות דמבוטל מדין א"ד ומבט"ד אבל היכא דהמשלח הודיע להשליח עצמו שאינו חפץ במעשה זו אז ממילא מתבטל כח דין שליחות שבו כיון דלכשיעשה השליח אח"כ מעשה זו לא יהא זה כלל בגרמת המשלח ולמען למלאות רצון המשלח וציוויו שהרי כבר נודע לו שאין המשלח רוצה בזה ואם אעפ"כ השליח יעשה את מה ששלחו מקודם אדעתא דנפשי' קעביד ולא לשם מילוי שליחותו ורצונו של משלחו וכל כה"ג אינו בדין שלוחו של אדם כמותו ומשו"ה גם לר"ל מתבטל ממילא מתורת שליח ולא משום שהבעלים בטלוהו דהא לא אתי דיבור ומבט"ד לר"ל אלא שממילא אין כאן שליחות אחרי שמעשיו אינם בגרמת ציוויי המשלח ולא למען למלאות רצונו ופקודתו עכ"ד. עי' עוד בברכת שמואל [גיטין סי' ל"ט אות ג] בנאות אריה [לג"ר אריה לאפיאן סי' ג' ד"ה אולם], ובמשנת יעקב הלכות גירושין [פ"ו הל' ט"ז].
רש"י חולק על תוספות וסובר שבכל מקרה אינה יכולה לבטל, בין בפניו בין שלא בפניו. והנה, הגמרא בגיטין [ל"ב.] מדייקת שגם במקרה שפגש הבעל את השליח באקראי יכול לבטל ולא אומרים "לצעורה הוא דקמכוין". וביאר רש"י שלא אומרים שאין בדעתו לבטלו אלא לצעורה בעלמא חודש או חדשים וכו'" ולא יהיה הגט בטל. והקשה הרשב"א, דא"כ מאי נפקא לן בין שמתכוון לבטלי' או לצעורי' ולעכבו ליתנו עכשיו, דבין כך ובין כך אינו רשאי ליתנו עד שיאמר לו לשליח עכשיו אני רוצה ליתנו, דאטו מי שלא ביטל שליחות לגמרי אלא שאמר איני חפץ ליתנו עדיין מי יהיב עד שיחזור ויאמר לו עכשיו אני רוצה וכו'". ולכאורה הרשב"א סובר כתוספות כאן שבפניו יכולה לבטל אפילו אם נאמר דלא אתי דיבור ומבטל דיבור ואילו לפי רש"י שם גם בפניו אינה יכולה לבטל וא"כ בסוגיא בגיטין גם אם התכוון לצער אותה בעלמא ולעכב את נתינת הגט, לא יועיל. אבל כתב הגרי"מ פיינשטיין [אהל חייא גיטין עמ' תשצ"ב] עפ"י דיוק ברמב"ם, שגט שאני שצריך רצון מיוחד לעצם הגירושין וא"כ רק בגיטין אומר הרשב"א שפשוט שהבעל יכול למנוע את נתינת הגט אבל בקידושין שכל שנצרך הוא הרצון למעשה הקידושין, הרשב"א יסכים לרש"י שבלא ביטול השליחות חלין הקידושין אפילו אם אין רצונה בעצם הקידושין עיי"ש. ועי' בדברי יחזקאל סי' ל"ו.
בביאור יסוד שיטת התוס' ונקודת המחלוקת עם רש"י, כתב בנתיבות יהושע [קידושין סי' ל"ג להרה"ג ר' יהושע יגל ז"ל] דלשיטת התוס' כפוף השליח לרצון המשלח בבצוע מעשה השליחות ובמקרה דנן לרצונה להתקדש, הלכך פשיטא להו לתוס' דגם אליבא דר"ל אם אמרה לשליח אל תקדשני מנוע השליח מלפעול דמשום הא גופא שהוא שלוחה אינו יכול לפעול נגד רצונה השולל את בצוע מעשה הקידושין. ברם שיטת רש"י היא ששליחות ניתנת לעיכוב רק ע"י ביטולה אבל אם השליחות לא בוטלה הרי מעצם המינוי אין השליח תלוי ברצונו של שולחו.
נקודת מחלוקת זו מתפרשת באחרונים בחקירה שהעלה האור שמח בפ"ב מהל' גירושין הל' ט"ו בהבנת גדר השליחות אם הוא יפוי כוח ומסירת סמכות או כידא אריכתא של המשלח. דלרש"י שליחות גדרה מתן יפוי כוח וסמכות והשליח הוא הפועל ובעל הדבר ושוב אינו כפוף לרצון השליח ואילו לתוס' גדר השליחות הוא ידא אריכתא דאנו רואים את השולח כבעל הדבר הפועל באמצעות השליח שהוא ידו הארוכה ורק את רצונו של השולח הוא יכול לבצע והשולח הוא הפועל בקנין עכ"ד עיי"ש שהאריך.
בתשובת חת"ס [אהע"ז חלק ב' סי' נ' ד"ה ולהבין] ביאר סברת התוספות, דשליח נעשה ממש כבעלים עצמו פיו כפיו ומחשבתו כמחשבתו, וכמו שאילו הי' הגט ביד הבעל ושוב נמלך שלא ליתנו הלא לא יתננו ולא יגרש, כמו"כ כיון שנודע לשליח מחשבתו של בעל שלא לגרש וה"נ מחשבתה של האשה שלא להתקדש בדברי תוס' דידן, הרי מחשבתו כמחשבת בעליו ומתהפכת גם מחשבת השליח שלא לגרש ולכן אינו יכול כבר לגרש שהרי אין לו דעת ומחשבה לגרש כלל ע"ש [והעירו שביאור זה אזיל כשיטת המהרי"ט הנ"ל דכל שנודע לשליח רצונו של הבעל חשיב כבפניו ולא כמהרש"א שתולה אם אמר ישירות או ע"י שליח אחר].
במעדני ארץ פ"ד דתרומות ה"ט ד"ה גם פירש דסברא הוא דאנן סהדי דאדעתא דהכי עשהו שליח שאם אח"כ יחזור בו ויאמר לשליח בפניו שמבטל שליחותו שלא יוכל הלה לעשות נגד רצונו משא"כ שלא בפני השליח שהשליח יכול לבוא לידי תקלה ליכא אומדנא זו עיי"ש. וע"ע רשימות שיעורים [לגר"י קלמנסון גיטין סי' ל"ב] ובשמועות קידושין [עמ' רי"ד].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה