לזכות משה יהודה בן פעשא דינה
יהודה יעקב בן דינה חאשע
לרפואת מנחם אלחנן בן בריינדל
לרפואת נעמי בת טובה
הצעת הסוגיא
קידושין דף נ"ט ע"א: וכן האומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' יום וכו' לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים מהו? רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות, מאי טעמא, הני זוזי לא למלוה דמי ולא לפקדון דמו, לפקדון לא דמו פקדון ברשותא דמרא קא מתאכלי והני ברשותא דידה קא מתאכלו למלוה נמי לא דמו, מלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלה יעויי"ש בהסוגיא.
למה אין חסרון של כלתה קנינו?
כאן מבואר היסוד דבקנין כסף אין חסרון כלתה קנינו, כיון דשעבוד המעות קיים וחשיב כאילו הכסף נמצא בעין. וביארו האחרונים היסוד בזה, דעיקר מה שקונה בקנין כסף אין זה עצם הכסף אלא השעבוד לתת את תמורת הכסף יוצר את הקנין, ולכן זהו גם כשאין המעות בעין דהשעבוד נשאר גם אח"כ ליתן תמורתו. יסוד זה מוכיחים ג"כ מהדין של כסף החוזר המבואר בב"ק דף ע' דקנין כסף אינו קונה אלא רק היכא האם לא יחול הקנין יוכל לתבוע ממנו שיחזיר את הכסף אבל אם לאחר שקיבל את הכסף אינו חייב להחזירו מאיזו סיבה כגון קלב"מ גם אם לא יחול הקנין אין כסף כזה יכול להחיל קנין כסף כיון דאין כאן שעבוד המעות והאריכו האחרונים ביסוד זה. [ועי' מה שהקשה בס' תורת אבירים עמ' כ"ז]
וכתב בקה"י, שבפשוטו הכוונה "דהני זוזי לא למלוה דמי" להיות בהן דין מקדש "במלוה אינה מקודשת", כדפירש הר"ן ז"ל [עי' לקמן] משום דכבר הי' מעשה הקנין לקדושין בשעת נתינה שעדיין היו בעין ולכן בסוף שלשים אע"פ שנתאכלו מ"מ מתקדשת ע"י הקנין לקדושין שהי' בשעת נתינה שעדיין היו בעין ולכן בסוף שלשים אע"פ שנתאכלו מ"מ מתקדשת ע"י מעשה הקנין שהי' מתחילה, כיון שעכ"פ לא כלתה מעשיו הקודמים לגמרי, שהרי עדיין ישנו אכתי שעבודא.
ודאמרי' "לאו לפקדון דמי" היינו לפקדון שנתאכל ואח"כ בא לקדשה דלא מהני כדאמרי' בדמ"ז כדפירש"י ז"ל והיינו נמי משום דהתם דכשבא לקדשה כבר מלוה היא ואין במה לקדש משא"כ במקדש אלאחר שלשים שיש מעשה הקנין בשעה שאינה מלוה, וטעם אחד לשניהם דבפקדון ומלוה בשעת מעשה הקדושין אין נתינת דבר בעין משא"כ הני זוזי.
ונראה להוסיף, שמלוה גופי' הא חלוק מפקדון, שבמלוה אפי' עדיין מעות בעין בידה אינה מקודשת כדאמרי' לעיל דמ"ז ובפקדון אם נשתייר בו שו"פ מקודשת ובמקדש לאחר ל' אפי' אח"כ נתאכלו מקודשת, לכן האריכה הגמ' וחילקה בין שני בדברים, דלפקדון ל"ד בפשיטות כיון שאינו בעין בשעת קדושין דבשעה שמתאכל הי' של מרה, הני זוזי ברשותה דידה קא מתאכלי פי' שכבר קבלתן לקדושין והי' כבר מעשה הקדושין. ולמלוה [כשהמעות עדיין בעין דאינה מתקדשת בו] לא דמי, דאפילו כשהן בעין כמו כבר נתאכלה דמי, משום דלהוצאה ניתנה וכבר קנאתן שלא לשם מעשה הקדושין הני זוזי בתורת קדושין יהבינהו בתחלת נתינה ואיכא מעשה הקדושין מעלי'.
ושיטת הרשב"א ז"ל הוא דבהני זוזי שקבלה אלאחר ל' היא מתקדשת לבסוף היינו במה שאינו חוזר בו ואינו תובע את הכסף ואיכא הנאה ומתקדשת בהנאה זו ואינו דומה למלוה דבסתמא תפסינן שמקדשה בגוף החוב שכבר יש לו עלי' משא"כ הכא שלא קבלה להלואה אלא לקדושין וליכא עדיין חוב עלי' ורק אם יחזור בו תתחייב מכאן ולהבא להחזיר הכסף וכשאינו חוזר הקדושין אין כאן חוב כלל רק מניעה מחלות חוב עלי' וכל כה"ג בהנאת מניעת חלות החוב הוא מקדשה ולכן פי' שם גם בעשה לי שריים כו' אי שכירות אינה אלא לבסוף דבהנאה מקדשה דגם שם אינו אלא מניעה מחלות חיוב מכאן ולהבא ולא מחילת חוב ובמניעת מלחול חיובא בהנאה זו מקדשה.
פירוש הרשב"א – כיון שאם לא נגמר הקנין צריכה להחזיר את הכסף, רואים אותו כאילו הוא בעין
ונראה את הרשב"א בלשונו [בד"ה ואע"פ שנתאכלו המעות], שכתב לבאר: "וטעמא דמילתא, דכיון דלשם קידושין ניתנו בתחלתן, אע"פ שבשעה שראוין לחול אינן בעולם, מ"מ כיון שאם לא נגמר הקנין יש עליה להחזירם, רואין אנו אותם כאלו הן בעין, ובאותה הנאה היא מתקדשת, וכענין שהיא מתקדשת בהנאת מלוה דעלמא ומשא"כ במלוה דעלמא הואיל ובשעת מתן מעות לא נתנו לקידושין אלא להוצאה, ומסתברא דהיינו טעמא דעשה לי שירין נזמים וטבעות דמקודשת למ"ד אינה לשכירות אלא בסוף דאע"ג דמ"מ שכירות זו אינה בעולם ומחוסר גוביינא הוא, אפ"ה כיון דלא ירד בו לדעת מלוה הנאת שכירות ישנה בעולם, שאם לא תקדש לו צריכה ליתן לו שכירותו רואין אנו אותו כאילו הוא בעינו להתקדש בו וכו' יעויי"ש ברשב"א.
ביאור דבריו – הקידושין חלין לאחר ל' באותה הנאה שלא צריכה להחזיר המעות
והנראה בביאור דבריו [וכ"כ האחרונים] שבמקדשה לאחר ל' יום וכו' הקידושין חלים באותה הנאה שאינה מתחייבת להחזיר לו הדמים. שמתחלה נתן לה המעות לשם קידושין, ואילו לא תתקדש בהם יחול עליה חיוב להחזירן, ומקדשה בהנאה שלא חל עליה חיוב להחזירן. וכמו שהוא בעשה לי שירין וכו' שמקדשה בהנאה של השכירות שלא חל עליה חיוב לשלם את השכירות. וחלוק הוא ממקדשה במחילת מלוה שאינה מקודשת אלא במפרש לה שמקדשה בהנאת מחילת המלוה, שבמלוה הרי יש עליה כבר חיוב המלוה וכשלא אמר לה בהנאת וכו' דעתה על המלוה היינו על מעות ההלואה שנפטרת מלשלם לו וזה לא נחשב ככסף דלא יהיב לה מידי אלא שמוחל לה שלא תצטרך לשלם לו משא"כ בנדו"ד שלא הי' כאן חיוב הלואה קודם אלא שמקדשה במה שלא יחול מלכתחלה חיוב לשלם, בזה אי"צ לפרש שהכונה בהנאה דבלא"ה הו"ל כפירש דאי"כ מחילת חוב ושיעבוד אלא הנאה דלא יחול מלכתחלה חיוב עליה, ואותה הנאה רואין אותה כאילו היא בעין ביום הל', שאם לא תתקדש תתחייב לשלם.
מדברי הרשב"א ז"ל מתבאר לשון הגמ' היטב, הני זוזי כו' לפקדון לא דמי פי' לפקדון שנאבד דאינה מקודשת, משום דבפקדון שנאבד ליכא עלי' לא חוב ולא הנאת מחילת חוב דמיירי שהיא שומר חנם עליו ונאבד שלא בפשיעה, עי' בהרא"ש ז"ל לסוגיא דדף מ"ז, וא"כ אותו פקדון ברשותא דמרא קמתאכלה פי' נפסד וליכא עלי' חוב ולא הנאת מחילה ולכן אינה מקודשת משא"כ הני זוזי ברשותה דידה קמתאכלי פי' באחריותה קאי ותהא צריכה להחזיר הכסף אם לא יתקיימו הקדושין ואיכא הנאת מניעת חלות חוב עלי'
ולמלוה לא דמי הוא איפכא - דנהי דודאי איכא הנאת מחילת מלוה, מ"מ הא איכא כבר גוף החוב דמלוה כבר ניתנה להוצאה ונתחייבה תיכף בשעת קבלה וי"ל דבגוף החוב מקדשה, הני זוזי לאו להוצאה ניתנו אלא לקדושין ולכן לא חל עלי' שום חוב בתחילת קבלת הכסף וכיון דליכא עלי' חוב לא אמרי' שבא קדשה בעצם החוב ורק הנאה איכא דאי בעי מיהדר ותתחייב עכשיו חיוב להחזיר הכסף וע"י רצון המקדש לקיים הקדושין ניצלת מחלות חוב זה ואיכא הנאה ובהנאה זו מתקדשת ודו"ק בכ"ז.
ביאור נוסף בדעת הרשב"א – מקודשת ע"י שנתן לשם קידושין ואין בעיה של כלתה קנינו משום שאם תחזור תצטרך להחזיר
ואולם ראיתי בשם הגאון הגדול רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל די"ל בכונת הרשב"א דכסף הקידושין היינו מה שנתן לה בתחילה לשם קידושין. אלא דהי' קשה לו הא כשנתאכלו המעות כלתה קנינו וע"ז כתב דכיון דאם תחזור תצטרך להחזיר המעות ולא עוד אלא שיש לה הנאה כמו הנאת מחילת מלוה, תו לא מקרי כלתה קנינו, דנחשב כאילו המעות עדיין בעין בשעת חלות הקידושין. מיהו ממה שדימה לזה הא דאפשר לקדש במה שעושה עבורה שירין ונזמים למ"ד אינה לשכירות אלא לסוף דהקידושין הלין במה שנפטרת מלשלם לו ונחשב כנותן לה מעות בעין משמע כדברי הקה"י דה"נ בנ"ד כסף הקידושין היינו מה שנפטרת לשלם לו. מיהו י"ל בדוחק דכמו התם נחשב זה לכסף בעין ה"נ בנ"ד מחמת זה לא הוה כלתה קנינו.
והוכיח כן ממה דאיתא בבכורות מ"ט דהפודה תוך ל' יום שיחול הפדיון אחר ל' יום ונתאכלו המעות, דעת רב שבנו פדוי כמו דנחשב כסף לענין קידושין, ודעת שמואל דאין בנו פדוי דל"ד לקידושין דבידו לקדשה עכשיו משא"כ בפדיון. ואי נימא דהקידושין חלין בהנאה שנפטרת לשלם לו וזה שוה כסף ה"נ נימא דהפדיון חל לאחר ל' בהנאה שנפטר מלהחזיר החמש סלעים ואמאי לשמואל אין בנו פדוי ונהי דבשעת נתינת המעות א"א לפדות מ"מ יחול אח"כ. ואין לומר דא"א לפדות בהנאה ולענין פדיון צריך ליתן חמש סלעים ממש דא"כ מ"ט דרב דבנו פדוי. ודוחק לומר דבזה עצמו נחלקו רב ושמואל אם אפשר לפדות בהנאה עכת"ד. ועי' במנ"ח מצוה שע"ב שכתב בפשיטות דאפשר לפדות בהנאה כגון ע"י שחוק לפני רקוד לפני ול"ד לשטרות דאין גופן ממון ואולי יש לישב דההנאה ממחילת החמש סלעים היא פחות מחמש סלעים ולהכי א"א שתתקדש מצד ההנאה. ועי' בקה"י מש"כ לתרץ. ועי' בס' משנת יצחק מה שכתב בזה.
דעת הר"ן – מקדשה בכסף שנתן מעיקרא
הר"ן כתב וז"ל דהנהו בתורת קדושין יהבינהו ניהלה כלומר דנהי דמלוה בעלמא אינו קונה הוא משום דמשעה ראשונה שלה היא וכשהיא מיקדשה בה לא יהיב לה מידי והיינו משום דלהוצאה נתנה אבל בזו שמתחלה על קדושין ניתנה אע"ג דהשתא ליתנהו לזוזי מעיקרא מקניא נפשה בהנהו זוזי דיהיב לה אע"פ שאם תחזור בה תהא חייבת להחזיר המעות דמ"מ הדבר ברשותה ומיהו משמע שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזירה דאל"כ במאי מיקדשה הרי אינם קנויים לה עד סוף ל' והרי נתאכלו בינתיים". ומבואר מתוך דברי הר"ן, דהיא קונה את הכסף מיד בתחילת הל' יום אלא דהחלות הוא רק בסוף ל' אבל כל הל' יום הוי כסף דידה והוא א"י לחזור בו ולדרוש ממנה הכסף ומה"ט אי"ז נחשב לכלתה קנינו.
ומה שכתב "שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזירה דאל"כ במאי מיקדשה הרי אינם קנויים לה עד סוף ל' והרי נתאכלו בינתיים" - הקשה המהרי"ט שמה הקושי לומר שחייבת להחזיר, נאמר שמקדשה על תנאי. ובס' קובץ רשימות שיעורים היטיב לבאר שאין כאן תנאי, כמו רואים בסוגיא שדנים אי אתי דיבור ומבטל דיבור, משמע שאין כאן תנאי אלא הוי קידושין והדיבור בא לבטל את הקידושין.
והאריכו האחרונים מאד בסוגיא זו ולא באתי אלא לתת כמה ציוני דרך. ועי' בס' שערי יצחק [קידושין ח"ב סי' כ"ח].
והאריכו האחרונים מאד בסוגיא זו ולא באתי אלא לתת כמה ציוני דרך. ועי' בס' שערי יצחק [קידושין ח"ב סי' כ"ח].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה