אורות הגבעה פרשת שלח תשע"ז

                               

                         

העלון יוצא לאור לזכות כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א, הגאב"ד מנהיג ונשיא דקהילתנו הקדושה עטרת ישועה דז'יקוב, חריף ובקי בכל התורה כולה באופן מבהיל ממש, המסור בלב ונפש לכל צרכי הפרט והכלל הגשמיים והרוחניים בכל שעות היממה שבעה ימים בשבוע, והרבנית הצדקת שתחי', העומדת לימינו בכל עת, לרגל השמחה השרויה במעונם באירוסי בתם שתחי' המהוללת ברוב תשבחות עם החתן המופלא ומופלג בתורה ויראת שמים. יה"ר שהזוג יבנו בית מלא וגדוש בתורה, שמחה, יראת שמיים וכל מידה הגונה ויראו אך טוב וחסד כל ימי חייהם.

הכותב הצב"י בשם כל חסידי, אוהבי, מעריצי ותלמידי מורינו ורבינו שליט"א

"ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה. ויהושע בן נון וכלב בן יפונה וגו' ויאמרו טובה הארץ מאוד מאוד. אם חפץ בנו ה' וגו'"

יש כאן קושי בפסוקים. המרגלים גם שיבחו ארץ ישראל שהיא "ארץ זבת חלב ודבש" אבל טענו שלא שווה לנו להיכנס משום ש"אפס כי עז העם" ונשקפת בפנינו סכנה גדולה. ואז באו יהושע וכלב ואמרו שהארץ טובה מאד מאד – אין פה חידוש שגם המרגלים יסכימו לקביעה הזאת. אלא שהוסיפו "אם חפץ בנו ה'". נכון אם חפץ בנו ה' נצליח – אבל מה יהיה אם לא חפץ בנו השם?? יאכלו אותנו חי, כי הרי זו "ארץ אוכלת יושביה"!! הסכנה עדיין מרחפת עלינו??! אז מה הטענה של יהושע וכלב?

זאת ועוד, נראה מדברי יהושע וכלב שיש כאן הסתפקות והתלבטות בעצם רצון ה' בהם, והרי השי"ת אמר להם "והבאתי אתכם אל הארץ וכו'" וא"כ איך אפשר להסתפק בדבר? זה מזכיר את הסמיכות של שאלת "היש ה' בקרבנו אם אין" להתקפה של "ויבא עמלק". עמלק בגימטריא ספק [ובמאמר מוסגר גם בגימטריא "דולר" ו"פוליטקה" ו"איך יוצאים מזה"J]. איך אפשר להסתפק לנוכח הבטחה אלוקית של והבאתי אתכם אל הארץ? אין מקום לשאלה "היש ה' בקרבנו" ואין מקום להתלבטות "אם חפץ בנו ה'".

ויש לבאר כך: ראשית כל – המרגלים אמרו מילה אחת שהיא הייתה ההרסנית מכולם. מילה זו היא "אפס". "אפס כי עז העם היושב בארץ". כותב הרמב"ן "  בעבור שצוה אותם לראות השמנה היא אם רזה, השיבו לו כי היא שמנה וגם זבת חלב ודבש היא. ועל שאלתו היש בה עץ אם אין השיבו לו "וזה פריה" כי כן צוה אותם להראותו. והנה בכל זה אמרו אמת והשיבו על מה שנצטוו, והיה להם לאמר שהעם היושב עליה עז והערים בצורות כי יש להם להשיב אמרי אמת לשולחם, כי כן צוה אותם החזק הוא הרפה הבמחנים אם במבצרים. אבל רשעם במלת "אפס" שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שאי אפשר בשום ענין כלשון "האפס לנצח חסדו" (תהלים עז ט) "ואין עוד אפס אלהים" (ישעיהו מה יד( . והנה אמרו לו הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב אבל אי אפשר לבא אליהם כי עז העם והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם עכ"ד.

אומר הרמב"ן שהמרגלים היו בסדר גמור. נשלחו כדי לדווח את האמת ודיווחו. הכל כשר וישר. הקלקול היה שהוסיפו מילה של פרשנות פסולה ושקרית. אפס. מן הנמנע. אין סיכוי. חבל על הזמן. לא "חבל על הזמן" במובן שזה דבר נפלא כמו שהשתרש והשתבש בשפתנו העכשווית ["האוכל במלון היה חבל על הזמן", "הטיול היה חבל על הזמן" "השיעור? חבל על הזמן"] אלא במובן הפשוט של חבל על בזבוז הזמן כי אין לנו סיכוי לכבוש את הארץ. והרבה יותר מזה שהזמן יתבזבז – יחסלו אותנו. ירוצצו את הגולגלות שלנו. לפי הרמב"ן חטאם היה טמון במילה "אפס" והמשמעות הכרוכה בה.

לכן השיבו יהושע וכלב "אם חפץ בנו ה' והביא אתנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו וכו'". אצל ה' הכול יכול, תקיף ובעל היכולת כולם,  אין שום דבר מן הנמנע. אין אצלו אפס. אדרבה – לעומתו, כל גיבורי הארץ הם אפס. ["אפס" בגימטריה "בטח היה נחמד" – כי נחמד מאד כשמבינים שכולנו אפס...]. במידה וה' יחפוץ בנו הכל יהיה בסדר גמור וה"אפס" יתברר כשקר.

והמעיין בתרגום יגלה עומק נוסף. על המילים אם חפץ בנו ה' כותב התרגום אונקלוס "אם רעוא בנו קדם ה'". מה הכוונה [אני חלש בארמית]? ישנן שתי דרכי הבנה. א – אם ה' רוצה בנו. ב – אם בנו יהיה רצון בה'. סימוכין לאפשרות השנייה נמצא בהמשך "אך בה' אל תמרדו ואתם אל תיראו את עם הארץ וכו' וה' אתנו אל תיראום". נפלא מאד!! אם תרצו את ה' ולא תמרדו בו, אין לכם סיבה בעולם לדאוג והכל יבוא על מקומו בשלום. אין לנו עסק עם ה"מקרה העיוור" אלא הכל תלוי  באמונתנו האיתנה בה'. אם נחפוץ בה' אז "לחמנו הם" – אנחנו נחסל אותם בקלי קלות. 

כאן היה הוויכוח העקרוני בין כלב ויהושע לבין שאר המרגלים: האם יש לנו סיכוי נגד הענקים השוכנים בארץ ישראל. לפי המרגלים - אין! באו יהושע וכלב ואמרו שאם רק נחפוץ בה' אין להם סיכוי נגדנו – או ליתר דיוק, אין להם סיכוי נגד ה'. [דברינו היו מבוססים בחלקם על הס' תורת אמת של האדמו"ר מגזע תרשישים רבי לייבלה איגר זצ"ל עיי"ש].

קדושת ארץ ישראל יוצאת לפועל ע"י בנ"י וכן להיפך

בפסוק כתוב "טובה הארץ מאוד מאוד אם חפץ בנו ה' והביא אותנו כו'", משמעות הפסוק שהארץ טובה מאד אך ורק בתנאי שחפץ בנו ה' ויביא אותנו לארץ. כלומר, טוב הארץ יתגלה אם ה' יחפוץ בנו וניכנס לארץ אבל אם לא – ה"טוב" שבארץ לא יבוא לידי ביטוי. ואכן כך הם פני הדברים. היופי הרוחני שבארץ ישראל מתגלה ע"י בני ישראל. וההשפעה היא הדדית – היופי של בני ישראל מתגלה ע"י הארץ. קיימים יחסי גומלין בין הארץ לעם.

כותב השפ"א "כי באמת ארץ ישראל מוכן רק לבנ"י ולהם נגלה אור הטוב הגנוז בתוכה. ובמד' מסעי חבלים נפלו לי כו' אף נחלת שפרה עלי, א"י נאה להם והם נאים לה ע"ש כי בנ"י נתקנו ע"י הארץ וא"י נתקן ע"י בנ"י".

יש כאן מהפך בהבנת היחס שלנו לארץ ישראל. התפיסה הפשוטה גורסת שאנחנו זקוקים לארץ אבל כאן זכינו להארה שהארץ זקוקה גם לנו.

הד לדבר בברכת ההפטרה "רחם על ציון כי היא בית חיינו ולעלובת נפש תושיע במהרה בימינו". מי זאת אותה עלובת נפש הזקוקה לרחמים? ציון. ואיך תרחם עליה? הסיומת של הברכה אומרת "משמח ציון בבניה". שמחת ציון תתגלה ותצא לפועל כשבניה יחזרו אליה. יחסי גומלין. אנחנו זקוקים לציון וציון זקוקה לנו.

ממשיך השפ"א "כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה". שוב אותו עיקרון – האדם משפיע על המקום. יצא מן העיר יצא זיוה והודה. 

"ובנ"י עמך כולם צדיקים לכן לעולם יירשו ארץ - פי' לעולם אעפ"י שהוא נסתר ונעלם הקדושה שבתוכה הם כלים להוציא מן הפועל אור הגנוז בתוכה". בלעדינו לא תצא קדושת הארץ לפועל.  "וכ"כ והארץ היתה תוהו כו' אח"כ ויאמר אלקים יהי אור לכן קודם שנכנסו בנ"י לתוכה לא הי' נראה טוב הגנוז בתוכה".

כתוב "ויציאו דבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".

וע' רש"י אכלת יושביה - בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים והקב"ה עשה לטובה כדי לטורדם באבלם ולא יתנו לב לאלו.

כל אחד מספר לעצמו סיפור על המציאות ונותן אינטרפרטציה למה שרואה. קשה להגיע לראייה אובייקטיבית בחיים. אפשר לפרש כל מציאות בוואריאציות שונות. כל אחד והנרטיב שלו. הם ראו את המצרים קוברים מתים ונתנו לזה פרשנות שלילית – הארץ אוכלת יושביה. מפחיד. האמת הייתה הפוכה לגמרי – הקב"ה עשה לטובה כדי שיהיו טרודים באבלם ולא ישימו לב למרגלים. ויותר מכך – הארץ לא סובלת גויים ומקבלת יהודים בלבד.

"והמרגלים אמרו אוכלת יושבי' היא, ומזה עצמו הי' להם להבין כי א"י מוכן רק לבנ"י, לכן קאה את הגוי אשר לפניהם כמ"ש בתורה ולא תקיא כו' אתכם כו' כאשר קאה כו' הגוי כו'".

היחידים שהשכילו לתת פרשנות נכונה למצב היו יהושע וכלב. "ולכן כלב ויהושע אמרו טובה הארץ כו' אם חפץ בנו כו' והביא כו' אז יתגלה הטוב הגנוז בתוכה. וארץ ישראל הוא כמו השבת דלא אשתכח בי' מנא וכל ברכאן בי' תליין כמ"ש בזוה"ק כמו כן אין ניכר שבח א"י מבחוץ אבל שורש כל הברכות בא"י תליין כי שם צוה ה' את הברכה".

יש מושג של "חילול שבת". "חילול" הוא מלשון חלל ריק. כשאדם עושה מלאכה בשבת הוא מחלל את השבת. הוא מוציא את הקדושה משבת ובכך מפקיע עצמו [והעולם] מהברכות ששבת מסוגלת להשפיע. כמו שקדושת ארץ ישראל תלויה בישיבת עם ישראל בתוכה כך קדושת שבת תלויה במידה רבה בשמירתנו אותה [אם כי קדושתה העצמית קביעא וקיימא מששת ימי בראשית]. השפעת הברכה בעולם תלויה בקשר בינינו לבין קדושת המקום [א"י] והזמן [שבת].

קיום מצוה בשעת שינה

הנה יש לחקור בשעה דאדם ישן, מי אמרינן דחשיב דאינו חייב במצוות מכיון דמצוות צריכות כוונה, ובשעת השינה אינו מכוון, ותו, דאפילו אי לא צריכות כוונה, מכל מקום לכולי עלמא איכא פטור מפאת מתעסק, או דילמא אמרינן דאדם מיקרי בר חיובא בזמן השינה, דסגי בהא דמכוון מקודם שישן.

ויש לעיין בהאי חקירה מכמה אנפי:  

א.      הוכחה מציצית דחשיב חייב

הנה חזינן דלדעת הרא"ש הישן עם טליתו בלילה, לא יברך עליה בבוקר, דהרי כיון דכסות יום חייבת גם בלילה, לא היה באמצע זמן פטור, ותיקשי דעכ"פ הא כשאדם ישן הוה פטור ממצוות, נמצא דהיה באמצע הפסק זמן דפטור, ואם כן לכולי עלמא חייב לברך בבוקר.  אלא על כרחך שמעינן מהכא יסוד גדול, דאין הכי נמי אמרינן דאדם חייב במצוות בעת השינה, ונמצא דקיים מצוות ציצית גם באמצע השינה.  ולפי"ז הוא הדין נימא לענין מצוות סוכה, דאין המצוה רק פעולת ההירדמות בסוכה, אלא מקיים המצוה גם בשעת השינה, ונמצא דאסור להוציא אדם ישן מן הסוכה אל הבית, כי מבטלים ממנו מצות עשה, וכן בנפסלה הסוכה בעת שנתו יש לתקן הסוכה.  

ב. דברי הפרי יצחק דאינו מקיים מצות תפילין בשעת שינה

הנה איתא בגמרא סוכה (כ"ו א') ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע, והקשו קמאי אמאי שרינן לישן שינת עראי עם התפילין, הא איתא בגמרא בשבת (י"ב א') דילפינן מהציץ דלא יסיח דעתו מהתפילין, והרי בשעת השינה מסיח דעתו מהתפילין, ותירץ הרא"ש (ברכות פ"ג סי' כ"ז) בשם רבינו יונה דהיסח הדעת הוה רק באיכא קלות ראש, ובשעת שינה לא חשיב קלות ראש. אמנם הקשה בתשובות פרי יצחק (להגר"י בלאזער זצ"ל ח"א סי' ה'(  דלדעת הרמב"ם (פ"ג הל' תפילין הי"ג) אין ליישב כך, דהרי הרמב"ם פוטר מתפילין גם כשאין דעתו מיושבת ונכונה עליו, חזינן דאע"פ דאין בזה קלות ראש אפילו הכי חשיב דמסיח הדעת מהתפילין.  ותירץ הפרי יצחק לדעת הרמב"ם, דעיקר החיוב שלא יסיח דעתו מהתפילין הוא רק בזמן מצותן, אבל שלא בזמן מצותן כמו אם מניח תפילין בשבת ויו"ט, מכיון דלאו זמן תפילין ואינו מקיים שום מצוה, אין צריך להיזהר מהיסח הדעת, ונמצא דהוא הדין בעת השינה, מכיון דכאשר ישן פטור מתפילין מכיון דאינו בר דעת, אם כן לא מיקרי היסח הדעת, ואתי שפיר דאסרינן בתפילין רק שינה קבועה, מפאת דאיכא חשש אחר, דשמא יפיח בהתפילין.

איברא הרי הוכחנו מציצית דבעת השינה חייב במצוות, ונמצא דגם יחשב היסח הדעת, ותיקשי דברי הפרי יצחק.  ויש ליישב, דהרי לדעת רבינו יונה והרא"ש בפשוטו שמעינן דישן חשיב בר חיובא במצוות, דאם לא כן אמאי כתבו דאיכא היסח הדעת בשעה שינה, [אלא אם כן נימא דסברי רבינו יונה והרא"ש דגם כשאינו זמן תפילין כמו בשבת איכא דינא דהיסח הדעת], ומעתה נימא דאין הכי נמי הא דקיימא לן דבישן בציצית לא הוה הפסק ואינו מברך,  היינו רק אליבא דרבינו יונה ורא"ש, ולא אליבא דרמב"ם.

ג.        הפסק זמן דאינו מקיים בה המצוה

הנה העירו דאין ראיה מציצית כנגד הפרי יצחק, דיש לבאר דאין הכי נמי מודה הפרי יצחק דאדם הישן הוה בר חיובא, אלא אע"פ דהוה בר חיובא, מכל מקום הוה כאינו מתכוון וכמתעסק, ואין קיומו קיום, [וכלשון הפרי יצחק], והלכך לענין תפילין, הנידון הוא אי איכא קיום, ומכיון דבשינה אין קיום מצוה, ליכא איסור דהיסח הדעת, משא"כ לענין דיחשב הפסק זמן לחייבו בברכה אחרי שישן עם ציצית, לא סגי בהא דבלילה אין קיומו קיום, אלא בעינן שלא יהא בר חיובא כלל.  אך נראה דיש לדון דהא דהפסק זמן פוטר מחיוב ברכה, היינו גם אם אינו פטור לגמרי אלא רק לא הוה קיום, ונפקא מינה בגוונא דישב בסוכה ואמרו לו שיורד גשם, ולא הלך לביתו, ואחר כך אמרו לו שפסקו הגשמים, ובסוף נתברר לו שלא ירדו כלל, מי אמרינן דצריך לחזור ולברך מכיון דבהזמן דלמחשבתו ירד גשם לא כוון לקיים המצוה, ונמצא דהיה הפסק זמן דלא קיים המצוה או  דילמא אמרינן דמכיון דהוה בר חיובא בהמצוה רק לא כוון לקיימה לא חשיב הפסק לענין ברכה, [והיינו כד נימא דבלא כוונה הוה ביטול עשה, וכדחזינן בביאור הלכה סי' ס' ד"ה וי"א לענין ציצית], ונראה דיש לומר כהצד הראשון, דחשיב הפסק ויחזור ויברך.  ולפי"ז אכתי תיקשי על הפרי יצחק, דחזינן מהא דאמרינן בציצית דלא הוה הפסק, דכשאדם ישן בלילה לא רק דמיקרי בר חיובא אלא חשיב גם קיום.

 ד. הפסיק בזמן דפטור מחמת שכרותו

הנה איתא בגמרא עירובין (ס"ה א') דמי שנשתכר כשכרותו של לוט, אינו חייב מלקות ומיתה על מה שעושה בעת שכרותו. ויש לעיין מי אמרינן דהאי שכור חשיב דאינו בר חיובא כלל, או דילמא אמרינן דחשיב בר חיובא, ולא הוה אלא אונס, ואם היה בסוכה דינו כישן דעלמא, [ואית ליה כוונה מפאת הא דכוון מקודם, וכמו בישן].

ולכאורה יש להוכיח כהצד הראשון, דהא כתב המשנה ברורה (סי' צ"ט ס"ק י"א) בשם הפרי חדש, דבהגיע לשכרותו של לוט הוה שוטה ופטור מכל המצוות, ואם קרא קריאת שמע בשכרותו לא עלתה לו,  ואע"פ דיש לבאר ראשית דבריו מפאת חסרון כונה, אך מכל מקום הא כתב עוד, דפטור מכל המצוות, מבואר דהוה שוטה גמור. [ועוד עיין במשנה ראשונה (ריש מסכת תרומות) דכתב דדינו כשוטה[.  ומצאנו דפליגי בהאי נידון, דהנה כתב הבית שמואל (סי' קכ"א סק"ב) לענין שליחות גט, דאם בשעת ציווי לא היה שיכור, אע"פ שנשתכר אחר כך, לא איכפת לן, דדומה לישן דהרי ממילא פג יינו , וכתב בגט מקושר (מהרא"ל צינץ אות י"ד) להוכיח כדבריו, דאם לא כן מי שהוא רגיל בשכרות איך שולח גט ממדינת הים, ניחוש שמא היה שיכור בשעה שמוסר השליח הגט, והרי בעינן דעת המשלח בשעת נתינה, אלא ודאי דמי לישן.  וכן הוכיח מהא דאיתא בגמרא סנהדרין (מ"ז א') דר' יוחנן סובר דהאוכל חלב והפריש קרבן ונשתטה הוי דיחוי, ולפי"ז אם שולח חטאתו ממדינת הים מי נימא דנאסר עליו היין שלא ישתכר ויגיע לשכרותו של לוט, אלא ודאי שיכור דומה לישן. [רק כתב דמכל מקום אפשר שלכתחילה אם אנו יודעים שהוא שיכור בשעת נתינה יש להמתין לחוש למה שכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' גירושין הי"ד) דחיישינן שמא אחזו קורדייקוס]. איברא החידושי הרי"ם (אהע"ז שם אות ב') פקפק בדברי הבית שמואל, וסובר דבהיה שכור כלוט חשיבא כשוטה לענין נתינת הגט, והא דלא חיישינן בכל שליח גט דילמא הבעל שכור כלוט, כיון דהוה מילתא דלא שכיחא, [ותו יש לדון נמי מפאת חזקה דאינו שכור[ .

ומעתה יש לעיין, בשכור שהלך לישן, ואחר כך פג יינו, האם יברך על ד' כנפות שהיה לבוש, והדין נותן דכד נקטינן דדינו כשוטה, אם כן אפילו לשיטת הרא"ש דכסות יום בלילה חייב בציצית, מכל מקום הא שכרותו מיקרי הפסק זמן דפטור, והוה דומיא להא דלדעת הרמב"ם לילה הוה זמן פטור מציצית, ואם כן חייב לברך על הציצית בבוקר.  והיה מקום לדון לחלק לענין ברכה, דשאני לילה דהוה פטור של זמן, משא"כ שכור הוה פטור של גברא, ובכהאי גוונא לא חשיב הפסק זמן דפטור, אך הנה חזינן לא כך, דהמשנה ברורה (סי' כ"ה ס"ק מ"ז) כתב דהחולץ תפילין ונכנס למבואות המטונפות ומתפנה צריך לחזור ולברך, מפאת דהיה בפטור, אע"פ דאינו אלא פטור של הגברא, ואם כן הוא הדין בנשתכר, וצריך עיון. [עפ"י דברי הגר"א גנחובסקי זצ"ל]

 שבת שלום אורות אין סוף!!!