יום שני, 5 ביוני 2017

אורות הגבעה – בהעלותך תשע"ז

                                                 
"זכרנו את הדגה"

בפרשת השבוע אנחנו לומדים יסוד גדול בתקשורת בין אישית ובפסיכולוגיית האדם שרבים מפספסים ואם היו יודעים את היסוד שיופיע בפנינו, בעיות רבות וסכסוכים רבים היו נחסכים.

כתוב "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" ובפירש"י וז"ל "אם תאמר, שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר "ותבן לא ינתן לכם", אם תבן לא היו נותנים להם חנם, דגים היו נותנים להם חנם? ומהו אומר חנם? חנם מן המצוות עכ"ל.

השאלה היא – למה לא דיברו לעניין? מה שנקרא בשפת הרחוב "דוגרי". ומה שנקרא בלשון מכובדת יותר "חד-משמעי". שיגידו "אנחנו רוצים להיפטר מן המצוות!!! חי ותן לחיות. די לכפייה הדתית!!" זאת ועוד, איך המציאו דבר שלא היה?? וכי שקרנים היו ח"ו?

מציאת התשובה תחייב אותנו לחדור לעמקי נפש האדם. היסוד הוא שפעמים רבות הדברים הנאמרים אינם משקפים את הכוונה האמיתית ואדם מחליף את מה שרוצה לומר במשהו אחר.  מאד לא נעים היה ליהודים לומר שהם מעוניינים להיות חינם מן המצוות, ובמיוחד לא מתאים לדור דעה ששמעו קול ה' בהר סיני. ויכול להיות שהם עצמם לא היו מודעים לרצון הפנימי להיות "חינם מן המצוות". הם ידעו שרע להם, ומצאו נושא להתלות בו כדי לפתור את המצוקה – "איי איי איי – כמה טוב היה לאכול את הדגים במצרים!! כמה געגועים יש לנו לאותם ימים קסומים. גם דגים טעימים וגם בחינם!!"  

חוקרי מוח האדם גילו שפעמים רבות הזיכרון מטעה. אנשים זוכרים דברים שלא התרחשו במציאות. הם איכשהו שיכנעו את עצמם שהיו דגים שאכלו במצרים "חינם אין כסף" כאשר במציאות אפילו תבן לא נתנו להם. והסיבה הפנימית שהם טענו את הטיעון הבלתי מדוייק הייתה כדי לחפות על מה שבאמת הפריע להם – השיעבוד לרצון השם.

הלקח הוא שברוב התלונות הנאמרות ונשמעות טמונות מצוקות עלומות ונסתרות. לדוגמה – ילד אומר בבכי "זה לא הוגן [או "פייר" בלשון ילדים]. מוישי קיבל ממתק ולא אני!!" מה באמת מפריע לו?? יתכן מאד שהתלונה האמיתית שלו היא "למה לא אוהבים אותי כמו שאוהבים את מוישי?"  השכן מתלונן על הרעש הבוקע מביתכם. יתכן שהרעש מפריע לו באמת אבל בעומק מפריע לו שלא מתחשבים בו. וכהנה רבות. האשה מתלוננת לבעל על דבר זה או אחר? היא ביקורתית מדי? תחפש את מה שמפריע לה באמת, כי אם נתייחס למילים הנאמרות בלבד נפספס את הנקודה.

דוגמה נוספת? בבקשה. "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" [סנהדרין ס"ג]. באמת האמינו בפסל?? שטויות. היה רצון לגלות עריות בפרהסיא, בלי רסן ובלי מעצורים אבל אי אפשר סתם. אנחנו לא בהמות. קודם היה צורך ליצור השקפת עולם חדשה שתאפשר את העריות בהנאה ובכיף ובלי ייסורי מצפון. יש מושג בעולם הפסיכולוגיה שנקרא  דִּיסוֹנַנְס קוֹגְנִיטִיבִי, שהוא קונפליקט בין מספר דעות או אמונות בנפשו של אדם. כדי לפתור את הקונפליקט האדם פשוט משנה את דעתו בנושא מסויים כדי שתתאים לרצונותיו האחרים ולדעותיו האחרות. וזה עומק דברי הגמרא – העבודה זרה שימש תואנה להתיר עריות אבל לא את העבודה זרה עצמה רצו.  במשך כל ההיסטוריה עד ימינו אנו אנשים עיצבו לעצמם כל מיני השקפות פסולות כדי להתיר לעצמם לפעול עפ"י יצריהם הרע ואכמ"ל.

היום יש כל מיני התמכרויות – סמים, אלכוהול,  אינטרנט וכו' וכו'. הטיפול הנכון  בהם אינו לחפש מה אדם מוצא אצל אבות המזיקים הנ"ל אלא לחפש בשורש – מה חסר לאדם בחיים שגרם לו להתמכר? מי שחי את המתיקות של דף גמרא, תפילה בכוונה, גמילות חסד וכו' וכו' אין לו שום זיק של רצון לחפש עינוגים בשדות זרים כי את האושר והשלימות הוא מוצא בעבודת השם. לא שהפתרון כ"כ קל שאומרים לכל אדם רחוק – "תהיה יהודי טוב ותהיה מאושר" ומיד הוא נכנס לאקסטזה של מעין עולם הבא בלתי פוסק. אבל וודאי וודאי מי שמתמלא באור לא מחפש ואין לו מקום בנפשו לרע.
הרב דסלר זצ"ל [מכתב מאליהו עמ' 167] נתן כמה דוגמאות של "תחליפים" שבו אדם עושה פעולה אחת אבל מתכוון באמת למשהו אחר.

"המשבר כלים בחמתו" שבירת כלי היא תחליף להיזק שרוצה לעשות לשונאו.

"איסתירא בלגינא קיש קיש קריא" [ב"מ פ"ה:] – עושה רעש כדי לכסות על חסרונו. הוא מחליף החפץ לתקן חסרונו בפירסום עצמו בגאוותו.

ובזהר שיש והפחד משונאו הוא תחליף לפחדו [הסמוי] מעוונותיו – והיינו "פחדו בציון חטאים".

והוסיף הרב דסלר שזה ממש מעין מה שכתבו חכמי מדע כי שנאת הבריות אינה אלא תחליף לשנאת עצמו במצפונו על חטאיו ורעותיו [כך כתב בס' הכשרת האברכים].

 סוף דבר – המחפש שורש המעשים ושורש הדיבורים ישכיל להבין את עצמו וזולתו ובכך יוכל להתחסד עם העולם.

להאמין שהכל לטובה

בגמרא שבת [קט"ו ב']: תנו רבנן, ויהי בנסוע הארון ויאמר משה. פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה לומר שאין זו מקומה וכו' ולמה כתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה וכו'. על משמעות סימנים אלו איתא בחדושי אגדות מהרש"א שם וזה לשונו: "יש לכוין שעל כן באו אלו הסימנין בנוני"ן הפוכין כי הנו"ן מורה על פורענות כמ"ש פ"ק דברכות שעל כן לא נכתב נו"ן באשרי לפי שהיא מורה על הנפילה שנאמר "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". ועל כן הם הפוכים שיתהפך הנפילה לטובה ע"ש סומך ה' לכל הנופלים כמ"ש שם עד כאן לשונו. ועדיין צריך לימוד למה עלולה פורענות זו של נפילה דוקא להתעורר ע"י חטא המתאוננים.

בס' בית חייא כתב שהמפתח להבנת הדברים הוא בדברי השפת אמת בכמה מקומות. "אא"ז השפת אמת ז"ל כותב בפסוק כמתאוננים רע פרש"י שאמרו כמה לבטנו בדרך כו' אמר אמו"ז החידושי הרי"מ ז"ל כי כל החטא הי' מה שלא האמינו כי הוא רק לטובה וחשבו שלרעתם הוא. והנה רש"י כתב שהקב"ה נתכוין לטובה שיבואו מהר לא"י וקשה שהי' יכול להוליכם בדרך נייחא, כי היפלא מה' דבר? אך איתא ברכות ה' כי א"י זוכין ע"י יסורים ולכן היו מ' שנה במדבר אכן אם היו מקבלין זה המהירות באהבה אף שהי' קשה להם ולטורח הי' זה מספיק לנחול הארץ ע"י אלה היסורים וזה הי' הנסיון עכ"ד ז"ל. וכן נראה כי באמת הקב"ה משבח אותם "לכתך אחרי במדבר" וכ' בתורה לשבח [לעיל ט כ] ויש אשר יהי' הענן ימים כו' א"כ קיבלו גזירת מלך רק כל החטא הי' מה שחשבו שהוא לרעתם וזהו כמתאוננים רע דכ' [שיה"ש א ד] משכני אחריך נרוצה, היינו להיות נמשך אחריו ברצון ואהבה אפילו שהדרך הוא בטורח ומשא מ"מ מרוב התשוקה לעשות רצונו ית' צריך להיות בטל כל הרצונות של האדם כענין שאמרו אבות  "בטל רצונך מפני רצונו" להיות כל רצון האדם בטל בששים ומאה לרוב התלהבות התשוקה לעשות רצונו ית"ש. וכן דרשו חז"ל עי' ברכות נ"ד ואהבת כו' ובכל מאודך בכל מדה שמודד לך הוי מודה לו מאוד מאוד היינו אפילו בעת פורעניות יהי' מלא אהבת ה' כשמתבונן שכך רצונו ית"ש ובשכל תשוקת האדם בעולם רק לעשות רצונו ית' מתבטל ומקבל הכל באהבה ורצון כנ"ל [שפת אמת תרמ"ז תרמ"ח תרנ"ב].

וב'בית חייא' צירף לכך דברי הצל"ח בברכות שם שהקשה אטו כל האלפא ביתא מי לא אית בהו פורעניות גדולות, הלא כל מגילות קינות מיוסדים כולם בא' ב' ומאי גריעותי' מכל שאר האותיות. בתירוצו מראה הצל"ח לדברי המדרש רבה פרשת נצבים שסוף כל היסורים והקללות הוא לטובה אשר על זה נאמר "אודך ה' כי אנפת בי" ובזה שונה היא פורענות זו שנאמר בה "לא תוסיף קום" כלומר שלא תהא לה ח"ו תקומה ואחרית טובה עיין שם. הרי זה היה תוכן מכשולם של המתאוננים, אי ההכרה אשר לבסוף יובילו הלבטים לטוב ובכן מדה כנגד מדה עלולה להתעורר כנגדם פורענות זו של נפלה לא תוסיף שזהו באמת ענינה שאין לה אחרית טובה ח"ו לולי רחמי ה' שעשה הנוני"ן הפוכים שתתהפך הנפילה לטובה.

ובס' כתר שם טוב [אות ר"ל] כתוב בשם הבעש"ט זיע"א: והבוטח בה' חסד יסובבנו, וכשהוא להיפך, שהוא מתירא תמיד ממדת ד' ומהעונש, אז הוא מתדבק עצמו בדינים, וח"ו שלא יבוא לו רעה, כמ"ש ומגורתם אביא להם. שבכל מקום שאדם הוא חושב שם הוא מתדבק, ואם מחשב בדין הוא מתדבק בדין, וכשהוא בוטח בחסד, שם ידבק נשמתו  והחסד יסובבנהו, ותמיד יטמין א"ע כולו בשם יתעלה.

הרי למדנו שיחסנו למאורעות העוברים עלינו קובע את המציאות. עד כמה שאדם אופטימי ורואה את הכל בעין טובה ובפרספקטיבה רחבה, בסוף יווכח לדעת שהכל היה לטובה. וההיפך, המתלונן ומתאונן עלול להמיט על עצמו צרות נוספות ר"ל.

העבודה היא להשריש בקרבנו כמה טוב לעבוד את השם ולעבור בשמחה כל מה שהוא מביא עלינו.  וידוע מה שאמר המגיד הגדול מדובנא על דברי הנביא "לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" [ישעיהו מ"ג כ"ב]. משל למה הדבר דומה [אגב, זה אחד משלושה משלים של המגיד שהרבי מקוצק התבטא עליהם שנאמרו ברוח הקודש], לבעל הבית שאמר לפועל לך לאוצר פלוני וקח את החבולה המונחת בצד ימין ותעביר אותה לפלוני אלמוני כשתחזור אלי תבא על שכרך. כעבור שעות רבות חזר הפועל עייף ויגע מיוזע ותשוש מרוב עמל ויגיעה וביקש מבעה"ב ממון רב על גודל עמלו. אמר לו בעל הבית, "רואה אני שטעית טעות גדולה. החבילה שבצד ימין שביקשתי שתעביר לפלוני חבילה קטנה היתה ובה היה יהלום יקר ואין במשאה טרחה כלל. אך לפי רוב הטורח שטרחת ומרוב העמל שעמלת רואה אני שבטעות לקחת את החבילה הגדולה שמצד שמאל".

כך אמר הנביא "לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" הלא תורתנו הקדושה תורה נעימה וחביבה היא נעימות בימינה נצח, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ואם קיומה כל כך קשה עלינו, שמא אין אנו יודעים כלל דרכה של תורה וסוד קיומה. כך בקיום התורה וכך בחיי היום יום. העובד מאהבה אינו מרגיש את העמל והטירחה. המקובלים אומרים שאם אדם מחליש את כח הרצון על ידי שמרגיש מעמסות מטרידות, הוא מדלדל בכך את הצורה העליונה של הוד האדם. הקדושה האמיתית מתגלה כאשר אדם פועל מתוך רצון חופשי עז. ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. התורה דואגת למעט את הטרחים [עי' מורה נבוכים ג' ל"ד]. זה מסביר את הדינים הקשורים ל"טירחא דציבורא" ואין גוזרים גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכול לעמוד בה".

הנה בהפטרה לשבת הגדול כתוב [מלאכי ג'], "חזקו עלי דבריכם אמר ה' ואמרתם מה נדברנו עליך אמרתם שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות". והנה הדבר צריך ביאור היות ואמרו דברים נוראים כאלו שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וגו' אם כן, איך מקודם שאלו והתפלאו מה נדברנו עליך? וראיתי מבארים שבאמת לא אמרו והוציאו מהפה להדיא דברים נוראים ומחרידים כאלו "שוא עבוד וכו'" אלא שהם עבדו את ה' בלי שמחה פנימית בכבדות ובאנחות. כאשר עובדים כך את ה' הרי שמעבירים בכך מסר סמוי לסובבים ולדורות הבאים שחלילה "שוא עבוד אלקים וכו'" כי הרי המכיר בגודל הזכות והמעלה של היותנו עבדי ה' עובד את ה' בהתלהבות ובשמחה פנימית.
"ואתה עייף ויגע - ולא ירא אלוקים" – אם אתה עייף ויגע מהעבודה, סימן שאתה לא ירא אלקים [עי' ספר צבי קודש פ' כי תצא].

פעמים רבות הבעיה שלנו היא שאנחנו סוחבים את המזוודה הלא נכונה, דהיינו מנסים לעבוד את השם עפ"י הפרמטרים של הזולת. מסתכלים סביבנו ורואים מה אחרים עושים ומנסים לאמץ אותם דרכי עבודה, סגנוני חיים והנהגות שונות לעצמנו. אבל לא זו הדרך. אי אפשר לעבוד את השם על פי הדגם של הזולת עם הכוחות שלך. כל יחיד חייבים להתאים את העבודה למערך הכוחות הייחודיים שלו [עי' ברכת מרדכי ויקרא עמ' נ"ג]. 

נאמר במד"ר [פ"א סי' ו'] שנו חכמים בג' דברים ניתנה התורה באש ובמים ובמדבר וכו' וכתב בשם משמואל: "נראה לפרש שבא לרמז באש הוא רשפי אש שבלב האדם להיות הומה ומהמה לתורה היפוך עמלק שהוא מקרר את האדם כמו שפירשו בהא דאשר קרך בדרך וזהו ענין מחיית עמלק קודם מ"ת. ובמים היא הכנת המוח שהוא לח וקר לצמצם את כל חכמתו ובינתו ודעתו לתורה ויהי' כל תענוגו בתורה, שמים מהם באים כל התענוגים כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה וממים שבמוח התענוג בשכל ויהי' לו שלוה ומנוחה בתורה שזמן עסקו בתורה יהי' עיקר מנוחתו היפוך מה שנאמר ישעי' מ"ג ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל לפי פירוש המגיד מדובנא וכו'. ובמדבר היינו שלא יהי' מצורף להבלי עולם ותהי' תכלית כוונתו בעסקו בעסקי עולם למען יגיע על ידם לתכלית נרצה וכמו העובר במדבר שהכוונה כהגיע אל הישוב והמדבר הוא רק אמצעי לעבור בו אל מקום הנרצה אצלו.

יה"ר שתמיד נרגיש את הנעימות והמתיקות שבעבודה ואך ורק עשיית רצון היצר הרע יכבד עלינו.....

בדין אונס ורצון ביחד

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו". (ט' א'-ב(
איתא בספרי (פיסקא ס"ז ד"ה ויעשו) "ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחודש, בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד, וכן הוא אומר הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר וגו' (עמוס ה' כ"ה). חזינן מהספרי, דלא הקריבו במדבר אלא בשנה זו בלבד, וכתב הרמב"ן (ט' א') שטעם הדבר היה מפאת שלא היו יכולין לעשותה בשאר השנים, לפי שנולדו להם בנים ועבדים, ומילת בניו ועבדיו מעכבת הקרבן פסח, ולא יכלו למול אותם כמו שמבואר בגמרא יבמות (ע"א ב') דכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא מלו משום דלא נשבה להם רוח צפונית, או משום חולשא דאורחא.

והקשה הפנים יפות, מכיון דהא דלא מלו בניהם ועבדיהם היה אונס מפאת רוח צפונית או חולשא דאורחא, הא איתא בתוספות ביבמות (ע"ב א' ד"ה משום) דכשאינו מל מחמת אונס אינו מעכב הקרבן פסח. ותירץ הפנים יפות דאונס ורצון ביחד הוי רצון, ומשום הכי נהי דהוו אנוסים, דהיה אסור למול מפאת פיקוח נפש, מכל מקום גם לולא האונס לא היו מלים, דהא במצרים נמי לא מלו. [וצריך עיון, הא הרמב"ן כתב דכיון דמילת זכרים מעכבת לא היה עליהם גנאי שלא עשו הפסח, ולפי"ז אכתי איכא גנאי בזה שלא רצו למול, ועי'].  

חזינן מדברי הפנים יפות דאונס ורצון ביחד חשיב רצון, ומי שאנסוהו לעשות דבר ואינו יכול למונעו, אבל רצונו לעשותו, וגם בלא האונס היה עושה כן, חשיב רצון ואין בו הפטור דאונס, ויש לעיין בדבריו מכמה אנפי:

 א. הנה הפנים יפות אזיל לשיטתו בהפלאה בכתובות (ג' א' תוד"ה וסברא) דאונס ורצון ביחד הוי רצון, והביא ראיה מהגמרא )כתובות נ"א ב') דתחילתה באונס וסופה ברצון נאסרת על בעלה, ועוד הוכיח מהא דקיימא לן בפסחים (כ"ה ב') דלא אפשר וקא מכוון אסור, [וכך כתב החזון איש (יו"ד סימן ס"ח ס"ק ב') דהוי רצון, ועיין בספר זכר דבר סימן ה' בסופו]. איברא, במקום אחר כתב ההפלאה (שם נ"א ב') דאע"פ דלמאן דאמר דלא אפשר וקא מכוון אסירא, מכל מקום פטור ממיתה דהוי אונס עיי"ש.

ב. והנה יש לעיין באופן דהוי אונס ורצון ביחד, ואין האונס מצד הא שמכריחים אותו לעשות העבירה, אלא האונס מצד הא שמחוייב לעשותה משום פיקוח נפש, האם דמי לנידון דלעיל. [ועיין בקובץ הערות (סי' מ"ז) שמחלק כך, עיי"ש]. והנה חזינן מדברי הפנים יפות דהוא הדין בפיקוח נפש חשיב רצון, דהא לא הכריחו את ישראל לא למול במדבר אלא מנעו עצמם מחמת פיקוח נפש. והנה איתא בגמרא מנחות (ס"ד א') דמי שרצה לצוד דגים והעלה תינוק, למאן דאמר דאזלינן בתר מחשבתו חייב, דהא מחשבתו למלאכת צידה, ולמאן דאמר דאזלינן בתר מעשיו פטור, דהא עשה מעשה דהצלת נפשות. ותיקשי למאן דאמר דאזלינן בתר מעשיו, אמאי פטור, הרי אע"פ דיש כאן פיקוח נפש, אפילו הכי היה עושה הצידה גם בלא הפיקוח נפש, ולדברי הפנים יפות הא חשיב רצון, ויתחייב משום מלאכת שבת. ויש לומר דהפנים יפות שכתב דגם בפיקוח נפש חשיב רצון, אזיל לשיטתו במה שכתב (כתובות נ"א ב') דאע"פ דחשיב רצון מכל מקום עונש ליכא. ולהחזון איש דסבירא ליה דגם עונש איכא, אם כן עדיין תיקשי, ונצטרך לחדש דלא כהנ"ל, ושאני פיקוח נפש דלא מפאת אונס אתינן עלה, אלא הוי היתר, וממילא לית לן בה דהיה עושה גם בלא הפיקוח נפש. העולה מן האמור, מי שלא מל את בנו מפאת דלא רצה למולו, אבל גם היה בהמילה פיקוח נפש, לדעת הפנים יפות אינו עושה הפסח, דחשיבא רצון, ויש למידן דאין הדבר מוסכם דפיקוח נפש שאני, וצריך תלמוד.

ג. ולהצד שלא מחלקים בין אונס שמכריחים אותו, לאונס הלכתי דפיקוח נפש, העיר הרב יחזקאל מאיר שליט"א דאי אונס ורצון ביחד הוה אונס, אם כן אדם שמעוכב מלעשות הקרבן פסח, שמרצון לא מל בניו, אפילו הכי אם חל ערב פסח בשבת יכול לעשות הפסח, מכיון דהוי אונס מכח ההלכה, דהא מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת, וזה לא שמענו, וצריך תלמוד. [עפ"י דברי הגרא"ג זצ"ל]

לשון הרע לתועלת אך מכשיל השומע בעבירה

ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכשית אשר לקח וגו' (י"ב א').
אמרינן בקרא איסורא דלשון הרע, והנה בספר חפץ חיים הלכות רכילות (כלל ט' סעיף י"ב אות ה') כתב דאע"פ דמותר לומר לאדם דמה שקנה הוי מקח טעות כדי להצילו מהפסד, מכל מקום אם אחר כך הקונה ילך ויספר מה שאמר לבעל החנות, ויעבור על איסור רכילות, אין לומר לו, מפאת שמכשיל את הקונה באיסורא דלפני עוור. [ולכאורה אף אם יספר זאת לפני בני ביתו הרי עובר על איסור לשון הרע על בעל החנות אם אינו תועלת למנוע מהם לקנות שם, וצ"ע[.  וכך משמע בחפץ חיים בהלכות לשון הרע (כלל ו' באר מים חיים ס"ק ל') דבאופן דאם יאמר לחבירו שפלוני רוצה להזיקו, ירצה חבירו להזיק את פלוני, וזה אסירא ליה מחמת שאסור לחבירו להאמינו, אלא מותר לו רק לחשוש, אם כן בכהאי גוונא אין לספר לו כיון שיעשה שלא כדין, ומאי חזית שיספר לדאוג להציל חבירו,  אם עי"ז גורם שיזיק לשני שלא כדין.  [יש להעיר בהני תרי הלכתא דהחפץ חיים, דעיין בלשונו בהלכות לשון הרע דמבואר דיש למנוע גם אם מסופק אם השומע יעבור איסור, אך בלשונו בהלכות רכילות משמע שרק אם מסתברא ליה,  וע'].

חזינן מדברי החפץ חיים דאע"פ דיש לו מצוה לספר הלשון הרע כדי להציל חבירו, מכל מקום אסור לספר כשעל ידי דיבורו יגרום דהשומע יתנהג שלא כדין ויעבור על איסור. ויש לעיין בכגון שדה בשנת השמיטה, דאם יקח הפירות דהפקר יכשיל את בעל האילן, שירצה להזיקו, מי אמרינן דיש כאן לפני עוור, או דלמא אמרינן דמכיון דהוא לוקח פירות דהפקר אין לו לחוש ללפני עוור. ובפשוטו מסתבר כהצד השני דכמו בלוקח פירות שהם של עצמו, כיון דשלו הוא נוטל אין לחוש ללפני עוור, הכא נמי בפירות הפקר. אך תיקשי דהוא הדין נימא באופן דהחפץ חיים, דאע"פ שמכשיל השומע, מכל מקום אמאי לא יקיים המצוה להציל חבירו, הרי הוא עסוק במצוותו, והוי כטענת שלו הוא נוטל.  
ויש לדון לחלק בכמה דרכים:  א. יש לחלק דשאני התם בכגון פירות שביעית, דהנידון על דבר שיש בו זכות ממון, משא"כ הכא דהנידון במצוה דהשבת אבדה. אך הא גם במצוה בפשוטו הרי הוא כאדם ההולך לעשות מצוה ויודע שבשביל זה יזרקו עליו אבנים ויחללו שבת, דודאי יעשה את מצוותו, ואם כן הוא הדין בהשבת אבידה. ב. אלא יש לחלק דשאני בגוונא דהחפץ חיים, דכל הא דמחוייב הוא לטובת השני מפאת אבידת גופו, או אבידת ממונו, ואם מכשילים אותם באיסורא, עדיפא שלא להשיב, וכמו באופן שמשיב אבידה ויודע שישמש הבעלים באבידה לדבר איסור, דאדרבה משום לאפרושי מאיסורא אין להשיב לו.  ג. ועוד יש לחלק בין היכא שגורם שהשני יעשה איסור במזיד, דבזה אמרינן דאינו חייב למנוע עצמו, וזהו גוונא דפירות שביעית,  משא"כ היכא דהשני יעשה עבירה בשוגג, וכגוונא דב' ההלכות דהחפץ חיים, חייב למנוע עצמו שלא להכשילו, ולפי זה נלמד מהכא דאם על ידי שישיב אבידה, אדם שלישי ידבר עליו לשון הרע בשוגג,  לא יחזיר, ואם ידבר עליו במזיד אין למנוע כמו כל מצוה, ויש לעיין בכל זה.

גם כשמספר אמת אסור להכשיל השומע

א. והנה בדין השני הנ"ל דהחפץ חיים, יש לעיין דהא המספר יודע שהדבר אמת, ואם כן באמת ראוי להזיק אותו אדם דהשומע רוצה להזיק, אלא דלהשומע אסור להאמינו, ואם כן לכאורה אין הטעם מפאת מאי חזית, אלא מפאת דמכשילים את השומע שיעבור איסור שמאמין לו, ועי'. ועוד יש לעיין בהאי דינא, דהא אם יהא בשב ואל תעשה ולא יספר, יעבור הראשון באיסור חמור שהרי יזיק את השני, משא"כ אם יהא בקום ועשה ויספר, יעבור השומע רק באיסור של נתכוון לאכול חזיר ואכל טלה, ואם כן עדיפא להיות בקום ועשה ולספר. ויש לומר דמפאת הא אין להתיר לעשות פעולה, ועדיף להיות בשב ואל תעשה.  

ב. עוד יש לעיין דאיתא בגמרא קידושין (ל"ב א') דהמכשיל בנו גדול שיזלזל בכבוד אביו, עובר בלפני עוור, אך מבואר בהגמרא דאם האב מוחל לבנו שרי, דגם אם הבן יזלזל באביו הרי האב מוחל לו. ונחלקו התוספות (שם בד"ה דמחיל) והריטב"א (שם) אם צריך להודיע להבן שמחל לו, ולהריטב"א דלא צריך להודיע, יש להעיר אדברי החפץ חיים בהלכות לשון הרע, הא מדינא שרי ליה להשומע להזיק לפלוני, וצריך לומר דחיישינן לשיטת התוספות, אך תיקשי דבספק אם השומע יזיק, הוה ליה ספק ספיקא, ואולי חיישינן טפי לדברי התוספות, וצריך עיון בכל זה.

ג. והנה מצאנו בתשובות חמדת שלמה (או"ח סימנים ט"ז י"ז י"ח) דאם יגידו להבעל, יאמין הבעל, אע"פ דאינו נאמן להבעל כבי תרי, נמצא דמכשילו דלא היה ראוי שיאמין לו, הלכך לא יספר לו כלל.

לכאורה תיקשי, הא איסור סוטה לבעלה חמירא טפי מהאי איסורא שאסור שיאמין לו, שהרי באמת אין בזה שמיעת לשון הרע, דהא הדבר באמת נכון, אלא השומע לא היה ראוי שיאמין , דשמא הוי שקר. [ויש לעיין בקבלת לשון הרע כשבאמת נכון הדבר רק אסור לו להאמין, אך אם היה יודע מעדים היה מותר לו להאמין, האם הוי עבירה בעצם, או רק כנתכוון לאכול חזיר[.   

[עפ"י דברי הגרא"ג זצ"ל]

שביבי נוגה

"ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש"

על הצדיק לפעול בתפלתו שישראל קדושים יוכלו להתדבק בו מתוך כונה של התעלות רוחנית, בגשת בני ישראל אל הקדש, ולא חלילה בגלל סיבה של חסרון או צרה גופנית "ולא יהיה בבני ישראל נגף" רבי מאיר מדזיקוב אמרי נועם

ואתנה את-הלויים נתונים לאהרון ולבניו, מתוך בני ישראל, לעבוד את-עבודת בני-ישראל באוהל מועד, ולכפר על-בני ישראל; ולא יהיה בבני ישראל, נגף, בגשת בני-ישראל, אל-הקודש.

רש"י – ה' פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין ה' חומשי תורה ע"כ.   כשם שקדושת התורה היא אחת למרות היותה נחלקת לחמשה חומשים, כך גם קדושת ישראל אינה מתחלקת לחלקים וכולה חטיבה אחת אם כי יש בה כהנים לוים וישראלים כמנין ה' חומשי תורה. רבי דוד מקוצק - נפלאות חדשות

"ואין המומין פוסלים בהם" [רש"י ח' כ"ד] בעוד שהכהנים ממשיכים השפע מלמעלה שהוא מקום השלימות לפיכך עליהם להיות שלמים בגופם הרי הלוים מעוררים את ישראל למטה שיהיו משתוקקים אליו ית'. לפיכך ואין המומים פוסלים בהם כי ככל שיהיו חסרים תגדל השתוקקותם לשלימות. רבי שמואל מסוכוצ'וב שם משמואל

שבת שלום ואורות אין סוף!!! תיאור: תיאור: 珞

אין תגובות:

פרסום תגובה