כנס סמים לב למתבגרים - פאנל - הרב אשר יחיאל קאסל, הרב בניהו דביר, הרב אב...

שימה ונתינה

ושמו אצל המזבח – יש הבדל בין לשון שימה ללשון נתינה כמ״ש רש״פ, לשון שימה ישמש כשיהיה שם איזה סדר מחוייב ונאות, ושיהיה מן הצורך לשיהיה הדבר מסודר ומדובק דוקא במקום או בזמן בענין זה, לא במקום בזמן ובענין אחר, כי הבריחים ואדנים לא היו צריכים סדר וערך כי היו שוים זה לזה, אמר בהם לשון נתינה גרידא בלא סדר וערך, ויתן את בריחיו, אבל הקרשים היו צריכים סדור בין קרש לחבירו שלא יהיה ביניהם ריוח כלל, וכמ״ש שהיו רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו לפיכך אמר בהם לשון שימה וישם את קרשיו, וכן אמר ויתן את העדות אל הארון, וישם את הבדים אל הארון, שבארון לא היה הקפד אם העדות היה מונח בצפונו או בדרומו לכן אמר בעדות לשון נתינה, אבל הבדים היה צורך שלא יכנסו או שלא יבלטו יותר מדאי לכן אמר בהם לשון שימה, ומזה תקיש על שאר מקומות שבכל מקום שישמש בלשון שימה יש שם איזה צורך של סדור וערכה אם במקום אם בזמן, כמו וישם ה׳ מועד לאמר, ואם בענין כמו הן גביר שמתיו לך, וישמני לאב לפרעה, אשר שמתי במצרים, וכן בלחם הפנים שהיו נעשות בצורה מיוחדת לא כתיב בהו ונתת אלא ושמת, כמ״ש תוס׳ ר״פ שתי לחם, וכן כאן מדאמר לשון שימה ולא לשון נתינה משמעותו על הסדר הראוי, ומזה יצא לרבותינו בת״כ לומר: ושמו בנחת, ושמו כלו, ושמו שלא יפזר.

[הכתב והקבלה]

יחסים חברתיים

רבינו בחיי ויקרא פ' ו' 

הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך (משלי כה, יז)

שלמה המלך ע״ה למדנו בכתוב הזה (משלי כ״ה) מוסר ודרך ארץ שישתדל האדם לקנות אוהבים ושיחזר אחר חברתם, ולפעמים ישחר פניהם ללכת לביתם, לא שיתמיד בזה, כי לכך הוא מונע רבוי ההתמדה מהכנס לביתם תמיד כל היום. נראה שכוונתו כי הדרך הממוצע בזה הוא טוב, לפי שחברת האוהבים כשהם נועדים ונאספים במקום אחד יש בה תועלת, כי עם החברה תתרבה האהבה ותתחזק הברית ויתמיד השלום ביניהם, וכן אמר שלמה ע״ה (שם י״ח) איש רעים להתרועע ויש אוהב דבק מאח, יאמר הכתוב כי מי שיש בו מעלה שיודע לקבץ הריעים והחברים ראוי הוא שישבחוהו בני אדם. ובאור להתרועע, להשתבח, מלשון (תהלים קנ) בצלצלי תרועה. כי מי שהוא איש ריעים בודאי נאספו בו שתי מעלות אלה, האחת השפלות, שעם הגאוה לא היה מקבץ אותם אך יברחו ממנו, והשנית שאינו ירא מן הבריות, והנה הוא נצול משני נזקים גדולים המגיעים ממדת העוני והעושר, והוא שאמר (משלי י״ח) תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות, כי מהעוני יבא נזק שיצטרך העני שיירא מן הבריות, ומן העושר יבא נזק והיא מדת הגאוה אשר יעניקנו עשרו, ועל כן הזכיר הכתוב למעלה ממנו שהוא מדבר במדות העוני והעושר, והוא שאמר תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות, כוון שלמה ע״ה בזה לגנות העוני והעושר וכענין שאמר במקום אחר (משלי ל׳) ראש ועושר אל תתן לי וגו׳, ונתן טעם לדבריו פן אשבע וכחשתי ופן אורש וגנבתי. וכן אמר החכם רבוי העושר מזיק לנפש כרבוי הדם לגוף. ובאור הכתוב כי העני מצטרך לדבר תחנונים כי הוא ירא מן הבריות, והעשיר עשרו יגיענו למדת הגאוה ולענות עזות, וסמך לו מיד איש רעים להתרועע, לבאר כי איש רעים נצול משני נזקים אלה, כי כיון שהוא איש רעים לא יירא מן הבריות כי רעיו יחזקו דבריו, וכיון שהוא איש רעים אין בידו מדת הגאוה כי עמה לא היה מקבץ הרעים, רק עם השפלות, ואיש כזה ראוי הוא לכל שבח ומעלה שהרי יש בידו התועליות הבאות מן העוני והעושר, ומן הנזקים שיגיעו מהם אין לו חלק בהם, למדנו מכל זה שמחברת האוהבים יגיעו לאדם תועליות גדולות.
אמנם יזהיר שלמה ע״ה בכאן שעם היות חברת האוהבים טובה ותועלתם רבה ראוי לו לאדם שיוקיר רגליו מבית רעהו ושלא יתמיד כל כך לבא לביתו תמיד, כי המעוט יפה וההתמדה והרבוי יזיק, כי יחזור על רעהו למשאוי וטורח כי ישבעהו עד שישנאהו, כענין אכילת הדבש שמעוטו יפה ורבויו מזיק, כן חברת האוהבים להכנס אל ביתם, ועל כן הזהיר בפסוק שלמעלה ממנו דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאותו, כדי להמשיל חברת הרעים לאכילת הדבש, וקשור הכתובים יבא כן, כשם שאכילת הדבש מעוטו יפה שהוא ערב ומתוק לגוף ורבויו מזיק עד שיקיאנו, כן בית רעך מעוט הכנס בו יפה ורבויו מזיק שישבעך עד שישנאך וישליכך מעליו. וכן הרבוי שבכל המדות אין בהם תועלת שהרי המטר חיי העולם ורבויו מזיק.

ובאור הכתוב הוקר רגלך מבית רעך, לא אמר מבית הרע, כי אין צריך לומר הפחות או הבינוני, אלא אפילו מאותו החשוב הנכבד שהוא רעך והוא בדוק אצלך ומוחזק באהבה יתרה, יש לך להתרחק ולהוקיר רגלך מהכנס לביתו תמיד בשעות שאינן ראויות כגון בשעת אכילה ושתיה או בשעת השינה ושעת עשית שאר הצרכים, ונתן טעם בזה פן ישבעך ושנאך, כלומר כדי שלא ישבעך, שהרי אם תכביד עליו להכנס לביתו תמיד בשעות הללו בודאי ישבעך וישנאך ואז תתגבר השנאה על האהבה אשר אהבך מתחלה, וכענין שכתוב בענין אמנון (שמואל ב׳:י״ג) כי גדולה השנאה אשר שנאה מהאהבה אשר אהבה.

וע״ד המדרש הוקר רגלך מבית רעך, כתיב הוקר רגלך מבית רעך וכתיב (תהלים ס״ו) אבא ביתך בעולות, לא קשיא כאן בחטאות ואשמות כאן בעולות ושלמים, כך דרשו רז״ל בפ״ק דחגיגה. ובאור המדרש הזה קרא בית המקדש בית רעך וכן דרשו רז״ל בישראל שנקראו ריעים למקום שנאמר (שם קכב) למען אחי ורעי, וכן אמר שלמה ע״ה על הקב״ה (משלי כ״ז) רעך ורע אביך אל תעזוב, ואמר (שיר ה) זה דודי וזה רעי, והכוונה בזה שיזהיר האדם שלא יחטא ושלא יתמיד להכנס לבהמ״ק בחטאות ואשמות, לפי שחטאת ואשם הם קרבנות שבאים על חטא המעשה והקב״ה חפץ באדם יותר שלא יחטא ולא יביא קרבן כלל ממה שיחטא ויביא קרבן, וכן אמר הנביא (שמואל א׳:ט״ו) הנה שמוע מזבח טוב, ועל כן יאמר הוקר רגלך מבית רעך, אל תנהוג קלות ראש בעצמך ותרבה כל היום עונות וחטאות ותלך לבהמ״ק להקריב שם קרבן, פן ישבעך הקב״ה ושנאך כי הוא שונא הקרבנות ההם, כי על זה נאמר (משלי כ״א) זבח רשעים תועבה, כי הרשע בעת שיביא קרבנו כונתו חוזר על החטא ולכך הוא תועבה כי הקב״ה יתעב אותו וישנאנו, אבל בעולות ושלמים על זה אמר דוד(תהלים ס״ו) אבא ביתך בעולות, כי העולה אינה באה על חטא המעשה רק על חטא המחשבה וההרהור שאין אדם נצול ממנה, ומן הידוע כי ההרהור מצוי הוא בלילה יותר ממה שהוא מצוי ביום ועל כן קבעה תורה זמנה של עולה בלילה כדי שתהיה הכפרה בזמן העברה, וזהו שכתוב.

צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו – וע״ד הפשט פרשה זו של עולה כוללת ארבעה ענינים, האחד בא ללמדנו כי קרבן עולה הוא הנכבד שבכל הקרבנות כלן ותועלת כפרתו עצומה, והשני בא להודיע גודל חיוב הנברא לעבוד את בוראו, והשלישי הפלא העצום והנס הגדול הנעשה במזבח הזה, והרביעי גודל עונש הרשעים שאינם רוצים כפרה שהם נענשים ביסורי גיהנם שאין להם קץ ותכלית, וכמו שאמרו רז״ל גיהנם כלה והם אינם כלים.

דע כי כל מיני הקרבנות הם י״ג כמספר י״ג מדות, חמשה מהן באות מהקמח, והן, מנחת סולת, מנחת מרחשת, מחבת, חלות, רקיקין, וכלן נקראין קרבן. השמונה מהם הם בעלי חיים, והם, עולה, חטאת, אשם, תודה, שלמים, בכור, מעשר, פסח, יש מהם נאכלין לכהנים כגון חטאת ואשם ובכור, ויש מהן נאכלין לבעלים כגון מעשר ופסח ותודה. קרבן תודה בא על הנס, והוא לשון הודאה אם היה חולה ונתרפא מביא קרבן תודה, הוא שכתוב (תהלים קז) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, או שאר שמחות כגון שמחת חתן וכלה, שנאמר (ירמיהו ל״ג) קול ששון וקול שמחה וגו׳ מביאים תודה בית ה׳. ויש שאינו נאכל לא לכהנים ולא לבעלים, והוא קרבן עולה שאין לבני אדם בו שום חלק אלא כולו להקב״ה, וזהו לשון כליל, וקרבן זה של עולה הוא הנכבד שבכל הקרבנות כלן, וכן מוכיח הלשון שאמר היא העולה, הוסיף לומר היא העולה למעלת הקרבן וחשיבותו, וכן (יחזקאל י׳) היא החיה אשר ראיתי. גם פרי מעשיה גדול שמכפרת על הרהור הלב, כמו שאמר באיוב (איוב א׳) והעלה עולות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם, וזהו לשון עולה שמכפרת על העולה על הרוח. והיה קרבן עולה קרב כל הלילה עד הבקר לפי שהאדם מחשב בלילה וחוטא ביום, הוא שאמר הנביא (מיכה ב׳) חושבי און ופועלי רע על משכבותם באור הבקר יעשוה, ועל כן צותה התורה שתהיה כפרה בזמן העברה. ולפי שעקר העברה היא ברוח היה הכל כליל באש ושב אל הרוח, ולא היה רשות לדבר גופני ליהנות ממנו, זהו הענין האחד.

להקליט אדם שלא בידיעתו

אי יכול למחות שלא לעשות תקליט מדבריו

ב' נצו"י התשל"ג בנ"י יצו"א

מע"כ ידידי הרבני ירא"מ יושב באהלה של תורה כש"ת מוה"ר ישראל יוסף יאקובאוויץ הי"ו, בני ברק.

אחדשה"ט, על דבר שאלתו, אי יכול למחות שלא יעשו ממנו תקליט על טייפ רעקארדער בלע"ז ואי יש נפ"מ בין דברים הנאמרו ברבים או הוא מדבר ביחידות עכ"ל. הנה בגמרא יומא ד' ע"ב א"ר מוסיא מנין לאומר לחבירו דבר שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור ת"ל מאהל מועד לאמר לאו אמור בדברים הללו אא"כ נתן לו רשות ועי' רש"י ויקרא א' וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ובגמרא פסחים מ"ב ע"א בי רב אמרו לאמר לאו אמור ועי' מג"א א"ח סימן קנ"ז בסופו ובסמ"ג לאוין ט' והריטב"א יומא בחי' כתב דאפילו במקום שיש קריאה ששומעין הכל הדבור הוא בבל יאמר עד שיאמרו לו לאמר ע"כ, ועי' תמורה דף ז' ע"ב ובש"מ שלהי המסכת שם אות ו' שהביא מחלוקת רבינו אליעזר והראב"ד ז"ל אי איכא לאו ולוקה על זה או עשה בלא כלום ועי' מאירי שכתב וממה שנאמר שם לאמר וכו' למדנו דרך ארץ למי שיאמר דבר לחבירו אע"פ שלא מסרה לו בסוד שהוא בבל יאמר אא"כ אומר לו דבר שהוא אומר לו אותן דברים בלך אמור והוא ענין אומרו ונאמן רוח מכסה דבר כלומר דבר אע"פ שאינו סוד והולך רכיל מגלה סוד אע"פ שנאמר לו בסוד ע"ש.

נראה דנחלקו הראשונים באומר דבר לחבירו אפילו לא אמר לו בבל תאמר מ"מ אסור לאמר לאחרים ולדעת מקצת רבותינו הוא מדינא וחייב בלאו או עשה ולקצתם עכ"פ מדרך ארץ ועי' חי' מהרש"א יומא הנ"ל וברש"ש שם. עכ"פ לכ"ע אין לאמרו בסתם וא"כ כ"ש היכי שמוחה בפי' שלא לאמרו ודאי העובר עושה איסור גמור סוד רעך אל תגלה ואפילו ח"ת ששמע מת"ח אסור לאמרו ובמקום אחר הארכתי דאם שמע הלכה ואפרושי מאיסורא אי מותר לומר כך שמעתי מפלוני ת"ח אע"פ שאמר לו בבל יגיד עי' משנה הלכות ח"ה סימן קצ"ד באריכות ועי' רמ"א ח"מ סי' רצ"ב המפקיד ספרים אצל ת"ח מותר להעתיק מהן ע"ש ודו"ק.

אשר לכן נלפענ"ד דכל שמדבר עמו ביחידות ודאי דאינו יכול לעשות ממנו טייפ שלא ברצונו ואפילו בסתם שלא אמר לו שלא לעשות נמי נראה לפענ"ד דאסור לעשות ממנו טייפ. ולא מבעיא אם עושה הטייפ שרוצה להשמיעו לאחרים שזה איסור גמור מצד לאמר, אלא אפילו אינו עושה אלא להחזיקו לעצמו מ"מ נראה נמי דאסור שהרי אפשר שיבא לידי אחרים בלי ידיעתו ויתגלגל מזה נזק לחבירו וכל שחבירו ניזק על ידו הגם שיכול לרשום לעצמו מה שדיבר עמו חבירו מ"מ אין זה דומה לתקליט ששומע דיבורו ממש ויש בזה נפ"מ גדולה לענין כמה דברים הגם דודאי דלא מקבלין עדות מתקליט מ"מ מכוער הדבר ועכ"פ אפילו נימא דכשאינו מקפיד מותר מ"מ כשמקפיד ודאי אסור לעשות תקליט. ומיהו היכי דהוא דבר ברבים וממילא הדבר מפורסם לכאורה היה מותר אפילו לכתחילה, וכעין ראיה לדבר ממילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא דכבר נודע לרבים ומ"מ כיון דראינו מקפיד בדבר נראה נמי לאסור חדא מטעם הריטב"א שכתב דאפילו כולם שמעו הרי הוא בבל תאמר וממילא אפילו כולם שמעו, והשנית שהתקליט ישאר לשנים ואז אפשר שכבר הדבר נשתקע וע"י הטייפ ישאר מה שאינו רוצה זה שישאר. ולכן לפענ"ד בכל אופן שב ואל תעשה עדיף ומיהו היכי דידעינן דאינו מקפיד או ברבים בזמן הזה דמסתמא כאינו מקפיד הוא אולי ליכא איסורא.

ומחמת הטרדות אקצר, וכל טוב ממנו לא יבצר, ידידו המברכו בברכת כוח"ט לחיים טובים ארוכים ושלום בספרן של צדיקים בלב ונפש

מנשה הקטן

[עי' קובץ משנת יוסף אדר תשע"ח מש"כ בזה] 

כעס

הרב מלמד

מידת הכעס מידה רעה מאוד. ואמרו חכמים שהכועס דומה לעובד עבודה זרה. "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו: עשה כך, ולמחר אומר לו: עשה כך. עד שאומר לו: עבוד עבודה זרה, והולך ועובד". ואמר שם רבי אבין שהמקור לכך מהפסוק (תהלים פא, י): "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר", איזהו אל זר שיש בגופו של אדם – הוי אומר זה יצר הרע (שבת קה, ב). ועוד אמרו: "כל הכועס – כל מיני גהינם שולטים בו" (נדרים כב, א). ועוד אמרו: "כל הכועס – אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו" (נדרים כב, ב). ואמר אליהו לרב יהודה: אל תכעס ולא תחטא (ברכות כט, ב).

אבל מותר לאדם להראות עצמו כועס להטיל אימה על בני ביתו כדי שיתנהגו כראוי. וכמו שרב יהודה עשה עצמו כועס מאוד וקרע את בגדו כאשר בני ביתו התנהגו שלא כשורה. אמנם הוא קרע בגד שממילאר היה פגום, או שרק שלף ממנו חוט, באופן שקל היה אח"כ לתקנו. ורב אחא בר יעקב היה שובר כלים כדי להראות עד כמה מעשיהם מכעיסים אותו, ובאמת היו אלו כלים שבורים (שבת קה, ב).

השאלה היא, האם אסור לאדם להרגיש רע מאוד ממעשה שלילי שנעשה כנגדו או ממעשה עוולה, עד שירגיש שדמו עולה לראשו. לכאורה מדברי הרמב"ם משמע שאסור. וכך כתב בהלכות דעות (ב, ג): "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב וכו'. וכן הכעס מידה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס, אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה, וכו'".

ולכאורה קשה, היאך רוצה התורה שלאדם יהיה אכפת מתיקונו של עולם וכאשר נעשים לפניו מעשי עוולה לא ירתח. וכן מצינו שאחר שראה משה רבנו את העגל והמחולות חרה אפו ושיבר את הלוחות (שמות לב, יט). וכן נאמר על שאול כששמע את מעשיו הרעים של נחש העמוני, "וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלוֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד" (שמואל א' יא, ו), ויצא להילחם בעמונים והביא תשועה לישראל. וכן מצינו בתורה מספר פעמים חרון אף אצל ה'. ולא כאן המקום לפרט את כל המקומות שנזכר בהם החרון בדרך חיוב. אמנם אי אפשר לכחד שפעמים רבות החרון והקצף המופיע בתנ"ך מבטא אובדן שליטה מסוים ומעשים רעים (עיין גם אצל הקצף של משה על בני אהרן בויקרא י, טז, ועל פקודי החיל במדבר לא, יד).

ואכן אמרו בזוהר (ח"א קפד, א, בתרגום): "יש כעס ויש כעס, יש כעס שהוא מבורך מלמעלה ומלמטה, ויש כעס שהוא מקולל מלמעלה ומלמטה".

המעורבות האישית הרגשית היא דבר חיובי, וכאשר הכעס גורם לעשייה חיובית מתקנת – יש לו ערך. אולם כאשר הכעס גורם לאדם לאבד את שיקול דעתו, עד שהוא עלול לעשות דברים שאח"כ יצטער עליהם מאוד, הרי שנפשו נפלה שבי בכעס. וזוהי בחינה של עבודה זרה, שבאותה שעה רק דבר אחד מעניין ומעסיק אותו, כעובדי עבודה זרה שעובדים לאחד מן הכוחות שבטבע. הבחינה לכך היא, כאשר אדם כועס על דבר שאדם פלוני עשה, היאך יגיב אם בתוך כעסו יאמרו לו, אבל פלוני עשה גם מעשים טובים. אם יודה על האמת, ויאמר אע"פ כן על דבר פלוני אני כועס, הרי שהוא שפוי, אבל אם יכחיש כל דבר טוב שעשה, זהו הכועס שדומה לעובד עבודה זרה.

וזוהי הדוגמא שנתנו חז"ל, שאדם מתחיל לשבור את כליו מרוב כעסו, הרי שבמקום לעשות דבר מועיל הוא מתחיל לפגוע בעצמו. והתנהגות כזו מותרת רק אם היא נעשית מן השפה ולחוץ. אולם כאשר אדם מדבר בחום וברגש על דברים שמסעירים את לבבו, ומוכן להתאמץ מאוד כדי לתקנם, אין בזה פגם, וזוהי הריתחא החיובית.

הרי שלפי הרמב"ם, מפני סכנתה של מידת הכעס, נכון ללכת כנגדה עד הקצה האחרון. ומכל כעס צריך להתרחק ואפילו כשהוא בשליטה ומעורר לתיקון. אולם מפשט המקראות ודברי חז"ל, וכן לפי דברי הזוהר, יוצא שאין אדם חייב להשתדל שלא לכעוס על מעשים רעים, אלא שחובה עליו לשלוט בכעסו, ולא לתת לכעס להוביל אותו למעשים שאינם שפויים

המקום של כעס

הורנו, שכל המדות שחקק ה' יתברך בטבע האדם ונפשו, אין בהם אחת שתהיה רעה בהחלט, עד שהיתה טובה לנפש בהיותה נעדרת. כי הפועל הטוב פעל הכל לטוב, רק צריך שישתמש בכל אחת כשעתה וכמדתה. מזה יצא שאין לדחוק, אפי' המדה הרעה, יותר מדי, באופן שלא לתן לה שום מקום. כי אם מקומה המצומצם ראוי לתן לה, ולהשתדל לתקנה. על כן ב'שעת כעסו אין מרצין לו לאדם', שהאדם השלם גם כן אפשר שיכעוס. על כן צריכה מדת הכעס להמצא, וראוי להרצות מיד, אבל לאמר שלא יהיה אל הכעס שום מקום, מורה כאילו כח נברא בנפש להרע, זה לא ניתן להאמר (ודברי החסיד במסילת ישרים פרק י"א, שכתב שמעלת הנקי המעולה היא שלא יעשה הכעס מעולם רושם בו כלל, צריכים עיון לעניות דעתי)... והנה בנוהג שבעולם, האדם השלם ראוי לו להשתמש בכעסו רק בזמן הראוי לזה מאד, שזהו מעט במציאות.

להיות בר דעת

עד כה קבלנו כבר מושג מההיקף של הדעת, ההתחלה היא – שימת־לב למצבים השונים ולמאורעות הקורים לנו. בר-דעת הוא מי שאין הרצונות שולטים עליו אלא הדעת... מי שאינו בר-דעת מתגלש ממצב אחד לשני בלי שימת לב שמעתה הוא צריך לשנות את הנהגתו בהתאם למצב החדש... כל חיינו מורכבים מהפכים: גוף ונשמה, יצר טוב ויצר הרע, איש ואשה, יהודים וגויים, ילדות וזקנה, והיחס אל כל אחד מהפעמים אלה מחייב הנהגה אחרת. לדוגמה: ידועים גם אצלנו מנהגים, יצירות ומשחקים שהומצאו על ידי נכרים, ויש לנו להבחין היטב מה נוכל לקבל מהם ומה אינו מתאים לרוח היהודית גם אם אין בו איסור בהלכה.
כל תקופה בחיינו מחייבת הכנה ושינויים בהנהגה שלנו, צעיר המתחתן, תלמיד-חכם המקבל משרה, זוג שנולד לו ילד – בר-דעת שומר תמיד על העבודה הפנימית עם כל הטרדות המתווספות במצבו החדש, ויחד עם זה הוא מתכונן למלא את כל התפקידים החדשים בשלימות.
הרמב"ם מבאר בפרק הראשון של הלכות דעות את המדות ההפכיות שישנן באדם... הרי כל העבודה בתיקון המדות היא עבודה בדעת, ולא רק בהכרת המדות אלא כל הנהגת האדם לא תישאר עוד בידי המידות הטבעיות שלו אלא כל הנהגתו חייבת להיות על פי הדעת, ובהבדלה מדויקת לקבוע מהי הדרך האמצעית בין שתי הקצוות בכל מדה ומדה.
הננו רואים כי הדעת מקיפה את כל שטחי החיים שלנו, בין במצבים השונים בחיי יום-יום ובין בתקופות השונות שאנו עוברים במשך חיינו, ומה עוד, שאי אפשר להשאיר את כל ההנהגה שלנו בידי מדותינו הטבעיות, כי אנו חייבים להתנהג בדעת, היינו בהבדלה מדויקת בין שפלות וגאווה, בין קמצנות ובזבוז וכו', הרי זוהי עבודה עיקרית לאדם, להיות בר-דעת! (פרקי קנין דעת, ירושלים תשס"א, עמ' ו-ט)