בכתובות [פ"ו.] אי' שמי שלא רוצה לעשות סוכה מכין אותו עד שתצא נפשו. וקשה למ"ד [ר"ה כ"ח] מצוות צריכות כוונה, הרי אינו מכוון למצוה? גם קשה הגמ' בר"ה [כ"ח] שכפאוהו פרסיים לאכול מצה, הרי אין זה דרך חירות ואיך יצא ידי הסיבה?
וצע"ג.
יום רביעי, 19 ביוני 2013
לא תכירו פנים במשפט
כתב הרמב"ם בפ"ג מה' סנהדרין ה"ח כל סנהדרין
או מלך או ראש גולה שהעמידו לישראל דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה שראוי להיות
דיין אע"פ שכולו מחמדים ויש בו טובות אחרות הרי המעמידו עובר בלא תעשה שנאמר לא
תכירו פנים במשפט, מפי השמועה למדו שזה נאמר כנגד הממונה להושיב דיינים. אמרו חכמים
שמא תאמר איש פלוני נאה או גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי, איש פלוני יודע בכל
לשון אושיבנו דיין נמצא זה מזכה את החייב ומחייב את הזכאי לא מפני שהוא רשע אלא מפני
שאינו יודע ע"כ. ומקורו מהספרי ר"פ דברים בפסוק לא תכירו פנים במשפט.
וכתב הלחם משנה בשם מהר"י קולון [שרש
קיז] דיין שאינו הגון היינו שאינו חכם בחכמת התורה וכולה חדא מילתא היא, ואין הפירוש
דיין שאינו הגון רשע, שהרי סיים לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע ע"כ. וכ"כ
הבית חדש [חו"מ סי' ח' ע"ש]. אבל המהרשד"ם [יו"ד קס"א]
חולק ואומר שאם דיין שאינו הגון זהה לאינו חכם בחכמת התורה למה כתב הרמב"ם
שניהם, היה מספיק לכתוב אחד מהם, פ' שדיין שאינו הגון פירוש שאין שמועותיו טובות או
שאינו חכם בחכמת התורה אפילו כולו מחמדים שאם לא כן לישנא יתירה הוא שהיה די שיאמר
דיין שאינו חכם וכן כתב הפרישה חו"מ סי' ח וכן כתב בסמ"ע שם סק"א וראה
בברכי יוסף שם.
והב"ח בסי' ח' כתב וז"ל משמע
לי מלשון הרמב"ם שכל שהוא ת"ח בקי בדינים אע"פ שיש גדול ממנו בעיר ומינהו
לזה מפני שהוא קרובו, אינו עובר בלא תעשה. וכן נוהגים בכל המקומות אע"פ שאינו משנת
חסידים, וגם על הרוב ממנים למי שאינו בקי בדינים ודא עקא מביאה צעקה ע"כ.
אולם הגאון הנצי"ב בספרו עמק הנצי"ב
כתב על מ"ש הספרי ר"פ שופטים 'ושפטו את העם משפט צדק' - זה מנוי הדיינים, והלא
כבר נאמר 'לא תטה משפט וכו'' מה ת"ל שפטו את העם משפט צדק - זה מנוי הדיינים. שלא תאמר
איש פלוני נאה, איש פלוני קרובי וכו' פירוש שאם בא לחייב מינוי דיינים מומחים ולאפוקי
שאינם מומחים, כבר אמר לא תכירו פנים במשפט, ודרשי' ליה בספרי פר' דברים וכו' אלא אפילו
שניהם מומחים ובקיאים בדינים אלא שאחד מומחה יותר מחבירו ודן יותר בצדק מצוה על הממונים
למנותו יותר. א"נ שהמינוי צריך להיות בצדק וממילא הדין נותן שכל המומחה מחבירו
כשר יותר להיות דיין ע"כ. והגאון ר' דוד פארדו [בספרו ספרי דבי רב פרשת דברים דקע"ח
ע"א] כתב פירוש איש פלוני נאה ר"ל נאה במעשיו ובמדותיו ולאו למימרא שהוא עם הארץ אלא לעולם שיש לו ידיעה
בתורה אלא דאיכא דעדיף מיניה וכו' וכן מ"ש פלוני קרובי דס"ד שכיון שמצוה
לקרב את קרוביו והואיל וסוף סוף הוא ראוי למנותו אע"ג דאיכא דעדיף מיניה קמ"ל
ע"כ. משמע שאפילו הוא ת"ח הראוי להיות דיין אינו רשאי למנותו בשביל שהוא קרובו כל היכא דאיכא דעדיף מיניה. וכן
נראה מדברי הגר"ח פלאג"י בספר רוח חיים סימן יב סק"ב. והגר"ע
יוסף [קובץ זכור לאברהם תשנ"ט עמ' שנ"ג] האריך בזה כדרכו בקודש עיי"ש וינעם לך.
ויש השלכה גדולה לזמננו שפעמים רבות
המינוי למשרות רבניות מושפע משיקולים פולוטיים-לא-טהורים ובמיוחד בחירת הרב הראשי למדינה כאשר גוף
הבוחר מורכב מאנשים שאינם ראויים לקבוע גדלות תורנית וכשירות לתפקיד הרם
וד"ל.
מספרו של ידיד נפשי הרב אהרן שטרן שליט"א
גילוי הפנים פותח חלון לגעת באחר, דרך הפנים אני נחשף לזולתי, הופך מדבר סתמי ורחוק למשהו שהוא יכול להיות רגיש אליו. דרך הפנים הופכת מציאות אחרת שונה ורחוקה – לקרובה ומוכרת, הפנים הם צוהר לנשמה לצאת מסתמיות הגוף. ההתוודעות לכאב, שמחה, בדידות, תחינה וכל נקודה פנימית של הזולת, צריכה את גילוי הפנים שלו. המבקש להושיע את האדם מאטימותו מחויב הן להראות לו פנים והן לבקש את פניו, מחויב לקשר אישי עמו. הסתר פנים הינה מציאות שבה העינים המביטות בזולת אינן רואות אלא אך את גופו, כביכול אין לו פנימיות, פניו סתומים מבלי משמעות, חכמה או עומק, "סתמות אנושית" בלי שם.
בתחילת המאה העשרים החלו הוגים העוסקים בקיום להבחין בעובדה המזעזעת שהאדם הולך לקראת אטימות ואנוכיות. חורבן האדם בשואה הדגיש יותר מכל את מוֹת המידה שעל-ידה האנושות תופסת את האלוקים כמציאות, והיא – היות האדם אנושי, פי' מודע לזולתו. הפקעתה בלא סיבה של הזכות האלמנטרית לקיום, האדישות היתרה לסבלו הרב פתחה עידן חדש שבו הולך ונסתם החלון הנפשי להתוודע אל המציאות האלוקית, גילויו מתוך צורת אדם, מת! בעת שהייתה חרב בעולם ראה ההורג את הפנים שלהנהרג, הרצח היה אישי ולכן מחייב אחריות, אבל השואה, ואח"כ האטוֹם – הפכו את הרצח לדבר סתמי, סטטיסטי. תודעת הקיום הנרכשת מהתוודעות אל "זעקת הפנים" של הזולת הולכת ונעלמת, כיון שאין מי שיביט בהם.
הולכת ומתרחבת תופעת הסתר הפנים, שוב אינה מצטמצמת אך להתעלמות מפניהם היגעות של מנקת שרותי המלון, או של הפקיד בדואר, שכן הולכת ומתפשטת היא אל השכן בבנין ואל המתפללים בבה"כ ואף כונסת לתוך המשפחה.
הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס יצר הקבלה בין המושג "הסתר פנים" של האלוקים להסתר פניו של האדם. "הסתר הפנים" הידוע מן התורה אינו נעצר אך בהעלמת האלוקים את פניו מבני האדם, אלא משליך באופן מובהק על הסתרת הפנים של הזולת. לבני האדם יש הסתר פנים משלהם, היינו שהולכת ומצטמצמת היכולת האנושית לעבור את מחסום הגוף ולהתוודע לקיומה של נקודה פנימית. יותר ויותר קשה לתפוס את ה"פנים" של הזולת ומשם להשיג שהוא קיים. יותר מכל, ההבטה בפני הזולת היא זו שתחשוף בפנינו את היותו "משהו" של קיום. מי שמתבונן בתמונות מן השואה יוכל לראות "פנים"! פנים שאומרות הכל. "זעקת קיומם" פונה אליך ומכה בך! ומנגד צוהלים המענים, פניהם מבטאים יותר מכל את הסתר הפנים. משהו בתוכם נסתם, מתעלם מזעקת ה"פנים" של קרבנם, ענויו או סבלו של האדם הפכו לדבר מבדח.
אנו חיים בדור שבו שוב אין הפנים של הזולת חודרים ללבו של המביט בם, נותרים הם סתומים בסתמיותם, כמו שאומרים העולם "סתם בן-אדם". לאותו שמתבונן עלולה להציק שאלה, האם יכולות ניהם הסתומות של המתעללים, הניבטות מתמונות השואה, להיות פני שלי. האם ברור לנו ההבדל שבין המתעלל לסובל, או שמא רק הנסיבות המקריות של החיים מחלקות בינם, כך שבעצם די בקלות אפשר להיהפך ממעונה למענה. המציאות החברתית בארץ ישראל היא פספוס של נקודת ה"פנים", שלא באה לתקן את הסתר הפנים של השואה, מבלי ללמד כיצד להביט לתוך ה"פנים" המיוסרות של הזולת, להרגיש את הסבל והכאב ואת חוסר האונים. המוטו שאימצה לעצמה: גם לנו יש "היתר" להתעלם מן ה"פנים".
גם החזרה בתשובה התחילה מן התשוקה לגלות את ה"פנים" ונסתיימה "בהסתר פנים". אנשים חושבים שדחייתו של הזולת
ממוסדות חינוך משקפת עוולה שאין דוגמתה. לדעתי הקלושה הסתר הפנים התחיל הרבה קודם, בתשובה עצמה. האם תשובתנו לא היה בה מן היהירות והזלזול באחינו החילונים, האם לא לימדנו את עצמנו לאטום עצמנו מכל שהוא אחר מדעתנו, להתעלם מפניהם המיוסרות של הורינו, הפונות אלינו. האם בקשנו את קרבת הזולת או שמא הפכנו את הדת למערכת שמתירה להתרחק מן ה"פנים", קרים מול בדידות הזולת. תחת הסיסמא של התמדת התורה הקלנו לעצמנו להתעלם מבדידות אחים. השפלנו פנים לא משום צניעות וענווה אלא משום הנוחות שבהתעלמות.
כיצד נסתתמו עינינו מלהבין שכדי להפוך את עבודת ה' למשהו הקרוב ללב צריך קודם לכלי הנקרא 'יחסים אישיים'. כאשר
הדבר היותר אישי שאני מכיר הוא האדם! הוא המערכת להשיג דרכה התקשרות עם האחדות האלוקית.
רבים מאתנו מרגישים היום שהדת באספקט החברתי שלה היא אטומה, חסרה היא את גילויים של ה"פנים" וזאת הרבה מעבר לשאלת הקבלה למוסדות לימוד. נסתם החלון שדרכו מבקשת הנפש לראות את הפנים של אלוקים, באדם! כי בצלם אלוקים עשה את האדם, בפניו של האדם נמצא הצל האלוקי, כשל הכח לגלות פנים. התרגלנו להיכנס לגמ"ח ע"מ לבקש טובה ולצאת מבלי "לגעת" בפניו של אותו שעושה עמנו חסד. גם בעיות בחינוך הילדים שורשם ביחסים בלתי אישיים, מלמדים את הילד שאין לו באמת פנים משלו. יוצרים מערכות חברתיות המביאות להסתר פנים בהיותן משוללות כל יכולת לקיים קשר אישי.
לוינס מאריך שעומק הלאו של "לא תרצח" בא ללמד שיש לקבל אחריות על הזולת. לכאורה הדברים פשוטים, אלא שלא כל אחד מבין שמושג האחריות הינו ריק מתוכן בלי גלוי הפנים של הזולת. התרגלנו לחשוב שהערבות עם הזולת שעליה מצווה התורה תבוא רק מכח שהתורה מצווה עלינו מוסריות יפה, מבלי להבין שהמצווה מבקשת שנקשר את עצמנו אליו בלב ובנפש. מבלי חברות, ומבלי קשר אישי המתעלה לידידות אמת ולאהבה – לא תתכן צוותא. גם חיי הנישואים הופכים סתמיים מבלי קשר אישי, "העיקר" לקיים איזה חפצא של שלום בית. ספרי הדרכה טפשיים שמחבריהם נכים רגשית מלמדים שיש לכבד את האשה כאילו היא נכה נפשית, הס מלהזכיר התעניינות אמיתית בזולת, המולידה אהבה. נמלטנו מאטימותם של חיי הגוף אל אטימות גדולה יותר! גם את הקשר עם עצמנו הפסדנו, שאף הוא צריך את גלוי הפנים, שאם אך בבואה סתמית מביטה אלי מן הראי – מדוע שאטול עליה אחריות, מאחר ואין לי שום קשר עמה. הסכלנו לחשוב שבלי
קשר אישי ואינטימי תתכן קבלת אחריות על עצמי ועל זולתי. המציאו יצור שבחיצוניות הוא אכפתי ותוכו בלי אכפתיות.
מהו גילוי ה"פנים"? שאלתנו היא מנין שואב האדם את זכותו להיות קיים אצלנו, מהו הדבר שיגרום לנו לחדול מלהתעלם מן הזולת ואף להעניק לו את קיומנו אנו. ננסה לבאר את הדבר דרך הופכו, ההפך "מגילוי הפנים" היא הסתמיות, ובלשון בנ"א הפוגעים זב"ז, "סליחה, זה לא אישי". הפנים זה המגע האישי, הכל אישי, הכל נוגע בי, "אהבה" – זה שאני חי את השני. הלומד מבלי הבן נשאר סתום, היינו בלי יכולת רגשית להתקשר עם המושכל, כן ההתעלמות מן הזולת פירושה להותירו מציאות סתומה. השואה שורשה באי היכולת למצוא בזולת שום חידוש, שום בשורה, שום השראה, אטום נותרתי בעולמי הצר כעולם הנמלה. הפנים הן המערכת שעל ידה נגאל הגוף מחומריותו ומסתמיותו, לבע"ח אין פנים, נחלתם היא הסתמיות, כולם דומים, נעדרים הם את המיוחדוּת שממנה נרקמת האישיות המביאה לזיקה האישית עם הזולת. הצורר המענה את קורבנו מתעלם מפניו של הקרבן המביעות סבל כאב ותחינה, בפנים מתגלים הפרטים האין סופים של הקיום, וכולם נעלמים ממנו. מדוע? מפני שהן סתמיות עבורו, אינו מוצא בהן שום משמעות, המעונה אינו אחיו, או בנו, הוא "סתם",
כ"כ קל, זה "לא אישי". גילוי הפנים הופך את הכל לאישי, הכל נוגע בי הכל מתיחס אלי הכל שייך לעולמי, הכאב הניבט מעיניו דוקר אותי, רק כך יגָאל העולם מסתמיותו ומאטימותו. ההתקשרות עם האדם היא דרך רוחו, צורתה – שהכל אישי. הזולת מעניין אותך, מרתק, מפעים בשלל צורות של רגש המביאות לאחדות. שדווקא הגוף הוא זה שהאיניטמיות רחוקה ממנו, בלתי מתמסר ובלתי מתקשר, ולכן כ"כ לא נאמן.
המצוות שבין אדם לחברו הפכו לכְסות המתירה חיים בלי קשר אישי, לחלוטין סתמיים, הן ה"פנים" המרוקנות מנשמה. אצל החילוניים ההתעלמות ברורה, פוגעת בך ישירות, אצל הדתיים מצופה בשוקולד של מצווה, מתגנבת מאחור חיוך פה, חסד שם, הכל מבלי לרקום שום מערכת יחסים אישית, תופעה זו צריכה פירוש. סיפר לי שחקן תאטרון שילדים הולכים והופכים להיות לקהל ציני, מדוע?
האין זאת משום שהם כבר יודעים הכל, אין מה לחדש להם. זהו אחד מביטויו הקשים של עולמנו ההולך ונעשה סתמי יותר ויותר, ומה היא סתמיות אם לא העדר חידוש. אנו יודעים הכל על הזולת עוד קודם שדברנו עמו מילה אחת, אין בו עבורנו שום חידוש. אחד הדברים הדומיננטים בעיני בתהליך ה"התמזגות" לתוך העולם החרדי הוא השקיעה לתוך הסתמיות, כביכול נוח לכולם שהזולת ישאר סתמי, אין במציאותו ענין אישי עבורי.
יום שלישי, 18 ביוני 2013
קרבן נדבה כשאין תמיד
בעל אור החיים כתב בפרשת צו שאם אין כבש בשביל התמיד אז כל הקרבנות שמקריבים פסולים. וצ"ע מערכין [יא ב] דאיתא שם שהקריבו בקר לעולת נדבה לאחר י"ז בתמוז שבטל התמיד, הרי שהקריבו נדבות אע"פ שלא הקריבו קרבן תמיד
אורות
הגבעה פרשת בלק לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר
מטאלנא שליט"א לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה בחסות: שמעתתא בעי צילותא- עריכת מאמרים וספרים טל': 02-5870080
א]
קריאת שמע על המטה
"הן עם לביא יקום וכארי יתנשא לא
ישכב עד יאכל טרף" [כ"ג כ"ד]. רש"י – לא ישכב בלילה על מטתו, עד שהוא
אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו, כיצד, קורא את שמע על מטתו, ומפקיד רוחו ביד
המקום, בא מחנה וגייס להזיקם, הקדוש ברוך הוא שומרם, ונלחם מלחמותם, ומפילם חללים
ע"כ. הרי עין רואה ואוזן שומעת וכל הדברים ברש"י נכתבין שמקור מצות
קריאת שמע על המטה נובע מפסוק בתורה וטעם הקריאה הוא כדי להלחם נגד המזיקין. נראה
בסוגיית הש"ס ומתוכה נפלאות מתורת השם.
א"ר יהושע בן לוי אע"פ שקרא אדם
קריאת שמע בבית הכנסת מצוה לקרותו על מטתו. אמר רבי יוסי מאי קרא? 'רגזו ואל תחטאו
אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה'. אמר רב נחמן אם תלמיד חכם הוא אינו צריך. אמר אביי
אף תלמיד חכם מיבעי ליה למימר חד פסוקא דרחמי כגון בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ד' א-ל
אמת ע"כ [ברכות ד:].
והנה, רש"י הקשה במשנה על מה
שקוראים בזמננו ק"ש לפני צאה"כ כחלק מהתפילה, והרי במשנה כתוב שחייבים
לקרוא ק"ש אחר צאת הכוכבים? והסביר שעיקר המצוה יוצאים בק"ש על המטה
והקריאה לפני צאת הכוכבים הוא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. והקשו התוספות על רש"י
דאותה ק"ש סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין כדאמר בסמוך ואם ת"ח הוא אינו
צריך ובדברי רש"י כתב הגר"י אריאלי [באר יעקב סי' ד' ובאותו כיוון צעדו
רבים אחרים] שריב"ל דאמר שם אע"פ שקרא אדם ק"ש בבהכ"נ מצוה לקרותו
על מטתו אמנם חולק ע"ז וסובר שאינו בשביל המזיקין דאם משום המזיקין לא שייך לקרותו
'מצוה' אלא שהוא מדינא הנלמד מקרא דרגזו ואל תחטאו. ובשבועות [ט"ו] איתא שריב"ל
אמר להני קראי להבריח את המזיקין ואח"כ גאני וזה לא הוי מצוה אבל ק"ש היא
מצוה.
ומיושב ג"כ הא דאיתא שם אע"פ
שקרא אדם ק"ש בבהכ"נ מצוה לקרותו על מטתו שאם הוא משום שמירה ממזיקים וכך
היא השמירה דוקא סמוך למטה מה שייך לק"ש שקרא בביהכ"נ, שהרי הגמרא
הדגישה בלשונה "אע"פ שאדם קרא ק"ש בבית הכנסת וכו'" ומאי
שייטא הקריאה בבית הכנסת לקריאה על המיטה, אלא הביאור הוא שקריאת שמע על המטה הוא חיוב
מדינא, ואע"פ שכבר קיים מצות ק"ש בבהכ"נ מצוה לחזור ולקרותו [אותו
סוג ק"ש שכבר קראת דהיינו ק"ש של חיוב ושל קבלת עול מלכות שמים] על מטתו.
וסובר ריב"ל שגם ת"ח קורא כיון שהיא מצוה.
ורב נחמן שאמר אם ת"ח הוא אין צריך,
בא לחלוק שסובר שהוא משום שמירה ממזיקין ות"ח אי"צ, וזוהי דעת הרמב"ם
שלא הביא שת"ח אי"צ שפסק כריב"ל שהוא מדינא וגם ת"ח חייב בזה.
[ויתכן גם שדעת רב נחמן היא שפטור מטעם אחר, וכדברי רבינו יהונתן וזה מצוה לקותו
על מטתו כדי שישכב מתוך דברי תורה, אמר רב נחמן אם תלמיד חכם הוא אינו צריך, דהא
עוסק דברי תורה תמיד ע"כ. הרי עין רואה ואוזן שומעת וכל דבריו בספר נכתבים
שקריאת שמע הוא מדין שכיבה מתוך דברי תורה ורב נחמן הוסיף שתלמיד חכם שבין כה תמיד
לומד, פטור. ולפי פירוש זה רב נחמן אינו חולק על ריב"ל אלא מוסיף מסקנה
הגיונית עפ"י דבריו. וזה מתאים עם סגנון הגמרא, שהקדמת 'אמר' לשם מורה על
הסכמה ואילו הקדמת שם האמורא ל'אמר' מורה על מחלוקת וכאן כתוב 'אמר רב נחמן'. ועי'
בס' ברכת משה (פינקל סי' ג') שהסביר עפ"ז השמטת הרמב"ם. וע"ע בס'
עבודת משא (מאיר פ"ז מהל' תפילה הלכה א') ובחבצלת השרון על פרשת בלק שהפליא
בסוגיא זו כדרכו]. ויסוד לזה מש"כ רש"י בס' הפרדס סי' רע"ט שחתן פטור
מק"ש מיירי בק"ש שעל המטה אבל בק"ש דשחרית וערבית חייב וכך נהגו העם
עכ"ל מבואר להדיא שק"ש שעל המטה הוא חיוב גמור וחתן שעוסק במצוה פטור ממצוה
זו שמשום שמירה ממזיקין ל"מ עוסק במצוה ומשו"ז יקרא שאר פסוקים אבל מק"ש
פטור שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ועי' בה"ג סופ"ג כדבעי מגנא ואתחיל בקרית
שמע וקרא פסוקא קמא ונאנס בשינה יצא ידי חובתו מפרש לה על ק"ש שעל המטה וכתב "יצא
ידי חובתו' שהיא לשון המתאימה למצוה ולא להרחקת מזיקין. ועי' רא"ש ריש ברכות בשם
רב עמרם ז"ל שצריך לברך אקב"ו על קריאת שמע כשהוא קורא לפני מטתו וכ"כ
הטור בסי' רל"ה. ומיושבת בזה קושית התוס' דאותה ק"ש סמוך למטה אינה אלא כנגד
המזיקין שרש"י לשיטתו סובר שבאמת אינה בשביל המזיקין אלא מדינא ומצוה היא ושפיר
יכול לצאת.
ויש לעיין בק"ש שעל המטה אם הוא מדינא
אם יש בזה כל דיני ק"ש שיקרא בכונת הלב ושלא יקרא אפרקדן וכו' דאפשר שאפי' אם
הוא מדינא מ"מ ל"ד לק"ש דשחרית וערבית, וביותר לענין שלא להשמיע לאזניו
או הרהור בלבו יתכן שמהני ד'אמרו בלבבכם' כתיב בזה. [וע"ע דברי חמודות בפ"ג
סי' י"ד]. ובסי' רל"ט כ' הרמ"א 'ועי' לעיל סי' ס"ג אי מותר לקרות
כשהוא שוכב' וכתב המג"א והיינו דוקא בק"ש של חובה אבל אם כבר קראה אחר צאת
הכוכבים וקוראה על מטתו לשמירה מותר לקרותה שוכב וכו' ומפורש שאם הוא מדינא אינו קוראה
שוכב.
הנה רבי יהושע בן לוי שם במצות ק"ש
על המטה יליף מקרא 'רגזו ואל מחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה', ומקופיא משמע
ביאור הפסוק 'אמרו בלבבכם' היינו קריאת שמע שנאמר בה על לבבך על משכבכם היינו כפשוטו
בשעת שכיבתו לישון. אמנם ברש"י [שם ברכות דף ד] נמצא חידוש נפלא שכתב 'על משכבכם
- שנאמר בשכבך'. מבואר ברש"י דק"ש על המטה היא תקנת חז"ל בצורת קיום
מצות בשכבך לאורייתא שתיקנו חז"ל קיום נוסף לק"ש הראשונה שקרא כבר בביהכנ"ס
או בתפילת ערבית, שיחזור ויקראנה שוב סמוך למטתו. וזהו הביאור ברש"י 'אמרו בלבבכם'
היינו פרשת שמע, 'על משכבכם' היינו קיום דאורייתא דבשכבך, 'ודומו סלה' בשעת השינה.
בספר עינים למשפט הביא מתשובות הגאונים וז"ל "שכך אמרו חכמים צריך לקרות
על מטתו ואתי רב אסי ואסמכה אקרא רגזו גו' ועל משכבכם מה טעם כדי לקיים ובשכבך".
מבואר בתשובת הגאונים שטעם ק"ש על המטה הוא כדי לקיים ובשכבך והיינו שמצות ק"ש
על המטה שייכת למצות קריאת שמע של ערבית, והן הן דברי רש"י [וע"ע בספר
אוצרות ברכה עמ' צ"ז, שרשים במועדות (פרוילך השורש האחד עשר), אמרי יושר
(גריינמן) סי' ג', שפתי חכמים, חלקו של יקב (בלומנטל) עמ' כ"ג, מרבה ברכה
(המניק) סי' י'].
ותבט עיני בס' עוז ואורה [עמ'
ק"ד] שתהיה נפק"מ בין רש"י לתוס' בדין ק"ש על המטה האם גם נשים
בנות מצוות במצוה זו או לא. כתב המג"א [סי' רל"ט ס"ק ב'] וז"ל
ומה שלא נהגו הנשים לאומרה [דהיינו את ברכת המפיל] אפשר דס"ל כיון דאינו נוהג
אלא בלילה פטורין דהוי שהז"ג כמו שפטורים מקריאת שמע עכ"ל. כתב על כך במחצית
השקל 'ובספר אליה רבה חולק דאטו נשים לא בעי שמירה'. הרי דנחלקו המג"א והא"ר
האם נשים חייבות בק"ש שעל המטה דלהא"ר חייבות וטעמו דאטו נשים לא בעי שמירה
ואילו להמ"א פטורות מטעם דהוי מצוה שהז"ג. והדבר תלוי במחלוקת רש"י
ותוס', דלרש"י דדין ק"ש שעל המטה הוא כדי לקיים בשכבך נראה פשוט דאשה תהי'
פטורה דאין מצות ק"ש שעל המטה מטעם שימור מן המזיקין אלא כדי לקיים בשכבך וכיון
שזהו שורש החיוב אשה שפטורה ממ"ע שהז"ג תהיה פטורה ממצוה זו.
[ובפמ"ג כתב בדעת המג"א שפטורת מהמפיל משום דהוי זמן גרמא ובק"ש על
המטה הוא מדין תלמוד תורה, שיישן מתוך דברי תורה, ונשים פטורות מתלמוד תורה]. אך לתוס'
דדין ק"ש שעל המטה הוא מטעם שימור מן המזיקין גם אשה תהיה שייכת במצוה זו כמו
שכתב הא"ר דאטו נשים לא בעי שמירה. ויש עוד הרבה להאירך בסוגיא זו ומה שהלב
ושק הפנאי עושק. ע"ע במנחת אשר [פרשת בלק], אמת ליעקב [לגאון המופלא רבי יעקב
קמנצקי זצ"ל ברכות ד: ס:], גבורת יצחק [ברכות ד:], שיעורי מבשר טוב [ברכות
סי' ב'] ועוד ועוד.
ב] יודע
דעת עליון [כ"ד ט"ז] לכוין השעה שכועס בה [רש"י]
ג] הקורא ק"ש או מתפלל ומתחיל
בתוך הזמן וגומר אחרי סוף הזמן האם יצא ידי חובתו? דעת המג"א [פ"ט ד']
לענין תפילת שחרית שצריך לגמור תוך ד' שעות וכך פסק המ"ב [נ"ח
סק"ד] שצריך לסיים ק"ש בתוך הזמן.
בערוך השלחן [ק"י ה'] כתב דלא כהמג"א
ואם מתחיל להתפלל שמו"ע בתוך הזמן אע"פ שאינו יכול לגמור כולו בתוך הזמן
אפשר להתפלל מלכתחילה. והראיה לזה מדברי הגמ' במסכת ברכות [ז'] עה"פ וקל זועם
בכל יום [תהילים ז' ל"ב] וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים
ושמונה מאות ושמונים בשעה ואין כל בריה יכולה לכוון אותה שעה חוץ מבלעם הרשע וכו'.
וכתבו שם התוס' להקשות וא"ת מה היה יכול לומר בלעם באותו רגע מועט כשהקב"ה
זועם? ומתרצים ב' תירוצים: א] היה אומר כלם ב] מאחר שהיה מתחיל קללתו באותה שעה היה
מזיק אפילו לאחר כן, א"כ רואים שהולכים אחר ההתחלה. כן י"ל לענינינו דאם
מתחיל להתפלל בזמן תפילה אע"פ שמסיים אותה לאחר הזמן נקרא תפילה בזמנה. בשו"ת
ארץ צבי פרומר [סי' קכ"א] מביא בשם היהודי הקדוש מפשיסחא זי"ע שמי שהתחיל
להתפלל בזמן אע"פ שנמשכה תפילתו לאחר זמן חשוב כאילו התפלל כל תפילתו בזמן תפילה,
ומביא דברי התוס' הנ"ל שאם היה בלעם מתחיל לקלל באותו רגע היה מצליח אפילו שגומר
קללתו אח"כ שהרי קי"ל בתוספתא סוטה [פ"א] מדה טובה מרובה ממדת פורענות
ולכן מועיל גם לגבי תפילה. ועי' בשו"ת יביע אומר [ח"ז סי' לד] שהפליא
בזה כדרכו ובשו"ת מנחת יצחק [ח"ד סי' מח] בס' אבני שיש [פרץ עמ'
נ"ד שדן מכאן על מי שנאננס ולא תקע בשופר סמוך לשקיעה]. ועי' מה שכתב בזה
ידידנו האהוב הגאון ר' אליקום דבורקוס שליט"א [בשבילי הפרשה עמ' תנ"ח].
אכן, בס' אור אברהם [ברכות ס' מ"ח] הקשה על הערוך השלחן: הרמב"ם
כתב [סה"מ מצוה י'] שזמני התפילות בנויים על זמני הקרבנות, ופשוט שאי אפשר
להמשיך במעשה עבודת הקרבן לאחר זמנו, אפילו אם התחיל בזמן עיי"ש.
עוד העיר בס' חבצלת השרון בתרתי [עמ' תשצ"ד]: דכל דבריו מכוונים רק אם נימא דעיקר זמן
תפילה ניתקנה לפי שהיא שעת רצון ובזה שפיר יש לדמות הענינים שאם לשעת זעם סגי במה שמתחיל
בתחילת הזמן כ"ש דמידה טובה מרובה וסגי במה שמתחיל להתפלל בשעת רצון. אכן בפשוטו
זמן תפילה הוא דין בגוף התפילה שתהא בזמנה וזה מתקיים רק אם כל התפילה כולה בעצמה היא
בזמנה.
עוד יש להעיר בדבריו דהנה יש לחקור בעיקר
חובת תפילת שחרית מנחה וערבית האם כל התפילות שם תפילה אחת להן ועיקר חובת התפילות
היא להתפלל ג' פעמים ביום ערב ובוקר וצהרים אך באמת נראה דשם תפילת שחרית ותפילת מנחה
ותפילת ערבית הרי המה ג' שמות חלוקים של תפילה שנצטוינו להתפלל בשחר תפילה ששמה תפילת
שחרית ולפנות ערב תפילת המנחה ובערב תפילת ערבית וכפי שיבואר. ראיה לזה ממש"כ
המ"א סי' רל"ו סק"ג דמי שמתפלל תפילת מנחה בשעה שהציבור מתפללין תפילת
ערבית אי"ז נחשב תפילה בציבור כיון שהציבור מתפללים תפילת ערבית והוא מתפלל תפילת
מנחה [ועוד דהוי תרתי דסתרי], הרי מבואר מזה כמש"נ דתפילת שחרית
ותפילת מנחה ותפילת ערבית המה ג' שמות חלוקים של תפילות. ולפי"ז הרי ודאי שזמן
תפילת שחרית בעצמה היא רק בזמנה וזמן מנחה היא בזמנה וזמן ערבית היא בזמנה וכל שעבר
זמנה הרי אינו זמן לחפצא של תפילה זו ואין זה שייך רק לשעת רצון של התפילה וכמש"נ.
במחצית השקל סי' ו' סק"ו הביא בשם האריז"ל דמי שאומר תהילים ביחידות עדיף
שיהא אומרו אחר התפילה דכיון שהתחילו להתפלל בציבור אזי כל מה שימשיך אח"כ הרי
הוא בכלל השפע ועת הרצון של תפילת ציבור והוכיח לזה מדברי התוס' הנ"ל דהכל הולך
אחר תחילתו עכ"ד והנה כ"ז אמרו לענין עת רצון אך דין זמן תפילה בפשוטו הוא
הלכה מהלכות התפילה שתהא נאמרת כולה בזמנה וכמש"נ עכ"ד. וע"ע בס'
רץ כצבי [ח"א סי' ד'], שו"ת אבני חפץ [לג"ר אהרן לוין סי' כח
שהאריך בחקירה אם הולכים אחר התחלת הפעולה או גמר הפעולה], רביד הזהב [דיסקין עמ'
צט שגם דחה את הראיה מקללת בלעם לתפילה].
ג] קרבנות
בלק
לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות ואע"פ
שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב,
זכה ויצתה ממנו רות, שיצא ממנה שלמה שכתוב ביה אלף עולות יעלה שלמה ע"כ [סוטה
מ"ז]. הגר"ח מואלוז'ין [בספרו רוח חיים א
יג] כתב דבעצם העוסק שלא לשמה עונשו גדול אלא דכשעוסק שלא לשמה צריך ללמוד באופן ובכונה
שמתוך כך יבוא לדרגת לימוד תורה לשמה עכ"ד. וכאן הבן שואל, אם כנים דבריו, איך
מביאים ראיה מבלק שכל כוונתו היתה שלא לשמה ללא שום כוונה להגיע ללשמה?
וביאר הגר"ש אוירבאך [בס' אהל
רחל] שהלימוד מבלק אינו על אופן לימוד התורה דהוא ודאי שילמד תחילה שלא לשמה רק על
דעת שעתיד לבוא לשמה, אך מבלק מייתי ראיה גרידא על ערך השלא לשמה' שהוא כשלעצמו יש
בו גם מעלה ומעשה מצוה כשאינו לקנטר וכדו' דהיה מקום לומר כיון שהשלא לשמה הוא סתירה
גדולה לשלימות המצוה ראוי למשוך ידו מעשייה שלא לשמה ולזה הביא ראיה מבלק שהקב"ה
חפץ בכל אופן גם בדבר שכזה דחזינן מדהיה לו קיבול שכר ש"מ שגם במעשהו היה איזו
שייכות ואחיזה למעשה המצוה. ועל דרך זה ביאר גם בחי' הגרי"ז.
ועוד תירץ בס' הידות אהרן [קירשנבוים
עמ' רצה] דמימרא דרב יהודא אמר רב שלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה וכו', שני
חידושים בה. א] שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אולם נוסף על כך יש חידוש שני, והוא שמותר
ללמוד שלא לשמה, כי היה מקום לחוש לבזיון התורה ללומדה שלא לשמה וחידש רב יהודה אמר
רב שאין לחוש לזה כי מתוך שלא לשמה בא לשמה, ודבר זה מתבאר מדברי הרמב"ם בהקדמתו
לפרק חלק שכינה לימוד שלא לשמה 'הוללות על האמת' וכן הוא בפירוש רבינו גרשום בבא בתרא
דף כ"ה שמזלזל בתורה והוסיף וז"ל ולפי שידעו חכמים ז"ל שזה הענין עבודה
מאהבה ולשמה קשה עד מאד וכו' ולכן התירו להמון כדי שיתישבו על אמונתם לעשות המצוות
לתקות שכר וכו' הוא מה שאמרו ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך
שלא לשמה בא לשמה עכ"ל הרי שהוראת היתר שנו כאן. ולפי זה נראה שמה שהתנה ברוח
חיים שיהיה הלימוד עם שאיפה להשיג מדריגת לשמה תנאי בהיתר ללמוד שלא לשמה הוא שרק באופן
זה הותר הלימוד שלא לשמה אבל עצם הדבר שמתוך שלא לשמה בא לשמה ללא תנאי נאמרו הדברים,
ועל זה ההוכחה מבלק שאכן משלא לשמה יוצא לשמה אבל אין כאן הוכחה להיתר ששנו כאן שהרי
מי התיר לבלק להקריב את הקרבנות.
אולם עיין מהרש"א הוריות דף י שהקשה מדברי הגמרא
לגבי בלק על מה שכתבו התוס' שעל הלומד לקנטר לא נאמרו דברי רב יהודה שלעולם יעסוק וכו'
ולהאמור אין מקום לקושיא שיש לומר שכוונת התוס' שלא הותר ללמוד לקנטר אבל אם עבר ולמד
יכול להיות שיבא לידי לשמה וכבבלק עכ"ד וע"ע גבורת יצחק [סורוצקין סוטה
עמ' קע"ז שתירץ דגוי שאני עיי"ש ובס' הסבא מסלבודקא עמ' ק"מ תירץ
שבעמקי לבו היתה בהקרבת קרבנות נקודה של לשמה ולא רק להרע לישראל].
והברקה מהאדמו"ר מקלויזנבורג
זצוק"ל - השבתי
פעם לאחד ששאלני עמש"כ רש"י אצל בלעם [במדבר כב כ] "אם לקרא לך וכו'
וסבור אתה ליטול עליה שכר קום לך אתם". היתכן דבשביל שיטול ממון כבר השתנה דעתו
של יוצר בראשית? ותכ"ד השבותיו עפ"י אמרת החידושי הרי"ם מדוע הפושעים
מנצחים במלחמתם נגד החרדים? היות וידוע דקושטא קאי ושקר אין לו רגליים והם נלחמים למען
השקר שלהם באמת, לכך יש להם קיום משא"כ החרדים נלחמים למען האמת בשקר ולזה אין
לו קיום. וכן בבלעם דמתחילה היה חשש דכונתו לקלל באמת וח"ו יהיה לזה אז קיום אבל
לאח"כ שהיה סבור ליטול עליה שכר וכל כונתו רק עבור בצע כסף בלבד, אז אמר לו הקב"ה
לך אתם שאז מובטח שלא יהיה לזה קיום.
ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה שמספרים....
האדמו"ר הקודם מגור, ה'פני מנחם'
היה בן זקונים אצל אביו, ה'אמרי אמת' זצ"ל. אביו השגיח עליו, דאג לו לחברותות
וכדו' – וגם לספרי קריאה. בכל ערב היה נכנס ה'אמרי אמת' אל בנו לפני השינה, ושואל אותו מה למד ומה קרא באותו היום. אחד הספרים שנתן ה'אמרי אמת'
ל'פני מנחם' לקרוא היה ספר משלים מחכם ספרדי אחד. בכל פעם היה ה'אמרי אמת' שואל את
בנו מה היה המשל ומה לדעתו הוא הנמשל. אם היה הילד יודע היה אומר, ואם לא -
היה האבא אומר לו. אחד המשלים שקרא ה'פני מנחם' סיפר מעשה מיהודי שהיה חוכר אצל
הפריץ, ואצל הפריץ היתה חתונה לבתו. והיה היהודי, כמו כל הכפריים שתחת מרות הפריץ,
צריך להביא מתנה. דא עקא, שכסף מנלן? חשב היהודי הרבה עד שמצא עצה. הלך לחנות
גדולה של כלי בית, ושאל אם יש להם סט אחד שבור. ואכן, בחנות גדולה כזו מצאו סט כזה,
ותמורת סכום פעוט גם ארזו ונתנו לו את הסט. חשב היהודי בלבו, "מן הסתם אטיל
את האריזה בתוך כל האריזות, איזה ימים יעברו עד שיפתחו אותן, וכשימצאו את הכלים
שבורים יתלו שנשברו בדרך, ואני וביתי שלום". עבר שבוע, והיהודי שלנו נקרא
לבוא בדחיפות אל הפריץ. שם חיכתה לו הפתעה לא נעימה: "הלא תבוש,
מושקה!" – כועס הפריץ – "להביא לחתונת בתי כלים שבורים"? "חס
ושלום", היתמם היהודי. "שלמים הבאתי. שמא נשברו בדרך?" כעס הפריץ
עוד יותר: "עוד אינך מתבייש לשקר? הבט וראה! "קרא הפריץ למשרתו, שהביא
את האריזה אותה נתן היהודי. הביט בה היהודי וחשכו עיניו: אכן כלים שבורים, אלא
שבחנות טרחו וארזו אותם יפה יפה, כל שבר עטוף בנייר בפני עצמו… כשסיפר ה'פני מנחם' לאביו את המשל
באותו ערב, שאל אותו אביו: נו, ומה הנמשל? לא ידע הילד להשיב.ענה לו ה'אמרי אמת':
"אני אסביר לך. הקב"ה מחבב מאד לב שבור. אבל לא כשהשברים עטופים יפה
יפה"…
שבת
שלום ואורות אין סוף!!!
יום שני, 17 ביוני 2013
מהאתר ואהבת
יחודיות / הרב פינחס רובינשטין
בביאורו לסידור מבאר הרב קוק זצ"ל את ההודאה בה אנו מתחילים את היום החדש
"מודה אני לפניך... נשמתי..."
נשמתי – הנשמה המיוחדת שלי, כלומר צורתה הפרטית, היא מיוחדת בהתאמה למהות העצמית של האדם, המיוחד באישיות מיוחדה. ואף על פי שאין בכח האדם להכיר את האופי הפרטי של הנשמה, שהיא רוחנית נאצלה, עד שאין אנו מכירים כי אם את מציאותה ולא את פרטי גווניה, מכל מקום זאת אנו יודעים ברור, שכל נשמה היא בעלת אופי מיוחד...[1]
כל אדם הוא בעל אישיות, אופי ומהות מיוחדים והכל נובע משרש הנשמה ולמרות שאין ביכולת האדם להגיע להכרת שרש הנשמה "שהיא רוחנית נאצלה " כלומר היא באה ממקום רוחני נשגב1א ואין ביכולת האדם להשיג דרגה גבוהה כזו בכל זאת נדרש מהאדם להתבונן בעצמיותו ולהבין ולהכיר את עצמו עד כמה שידו מגעת, ונפלאים דברי האבן עזרא[2]:
"...ושרש כל המצוות עד שיאהב את ה´ בכל נפשו וידבק בו, וזה לא יהיה שלם אם לא יכיר מעשי ה´ בעליונים ובשפלים וידע דרכיו... ולא יוכל לדעת ה´ אם לא ידע נפשו ונשמתו וגופו, כי כל מי שלא ידע מהות נפשו, חכמת מה לו..."
אמנם השאיפה היא להגיע לאהבת ה´ ולדבקות בה´, אבל יש דרך ארוכה עד שמגיעים לזה, ומציע האב"ע להגיע לאהבת ה´ מתוך הכרות עם הבריאה [3]ומסכם שלא ניתן להגיע לידיעת ה´ [4] אם האדם לא ידע את עצמו ומתוך הכרת עצמו יעלה לדבקות בורא.
ננסה מתוך המקורות שלפנינו לעמוד על חשיבותה של ההכרה העצמית ובירור היחודיות ולראות עד כמה שרבותינו נתנו חשיבות לעניין נשגב זה ומתוך כך נסיק מסקנות כיצד לנהוג כלפי זולתנו.
מדרש רבה [5] מתאר לנו שיחה בין הקב"ה ואיוב, אחרי כל הטענות של איוב והניסיונות שלו להבין את סבת סבלו: "הקב"ה משיבו: אתה מבקש להתווכח עמי? איפה היתה ביסדי ארץ? (איוב ל"ח) מהו איפה? א"ר שמעון בן לקיש אמר לו הקב"ה: איוב – אמור לי האיפה שלך באיזה מקום היתה תלויה? בראשו או במצחו או באיזה אבר שלו, אם יודע אתה באיזה מקום היתה איפתך אתה מתווכח עימי ?!..."
כלומר שהתשובה של הקב"ה היא לא ישירה אבל הקב"ה נותן לו להבין שלכל אדם יש שרש באדם הראשון (ביסדי הארץ) וכביכול אם איוב היה יודע את מקומו הרוחני באדם הראשון, הוא היה מבין מה עובר עליו.
אמנם, אין ביכולתנו לדעת את המיקום באדה"ר, אבל מה שלמדנו מתוך המדרש הזה שאכן נשמת כל אדם מגיעה ממקום אחר בקומה הרוחנית של הנשמה הכללית – אדם הראשן.
באופן מדויק יותר מופיעים בדברים אצל ר´ חיים ויטל במספר מקומות למשל [6]
"כי כל הצדיקים, וכל באי עולם מזרע ישראל תלוים בגופו של אדה"ר, זה בגופו וזה בראשו, וזה באזנו וזה בצוארו וכו´... גם כולם תלוים בתורה שיש בו רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה לא תעשה אשר זה סוד מה שאמרו רז"ל (שבת קי"ח)"אל ר´ פלוני: אבוך במאי הוה זהיר..." (אביך באיזה מצוה היה זהיר ביותר – מתוך הנחה שלכל אדם יש גם מצוה שבה הוא מתיחד, ועוד יבואר בהמשך).
על פי התפיסה הזאת ברור שגם המהות והאופי מותאם לאדם כפי ענינו אבל גם ברור שבתיקון שעליו לעשות בזה העולם הוא מיוחד וכך מבאר ר´ חיים ויטל [7]
אין לך יום שדומה לחבירו, ואין צדיק דומה לחבירו, ואין בריה דומה לחבירתה, וכל הנבראים כולם, לצורך גבוה, כי אין יניקת כולם שוה, אף לא תיקון כולם שוה, ותתקן החלבנה בקטורת, מה שלא תתקן הלבונה, לכן היה צריך באלו העולמות טוב ורע ובינוני, ובכל אחד מינים לאין קץ.
בכתבי החסידות נושא זה מבואר בהרחבה ונתחיל בדברי המגיד מקוז´ניץ בספרו עבודת ישראל [8]: "במועדו שלא יאמר מה בכך הלא יש כמה צדיקים שמיחדים שמו באהבה לז"א הכתוב במועדו. ר"ל שכל אחד ואחד יש לו מקום בפני עצמו בעולמות עליונים ומה שזה מתקן אינו יכול אחר לתקנם. וזה כי את קרבן ה´ לא הקריב במועדו שלא תיקן מקומו שהוא צריך לתקן."
ועוד נתבונן בתורתו של בעל השפת אמת[9] ואמרו תורתן ומלאכתן שיש דברי תורה מיוחדין לכל איש ישראל וכמו כן מלאכה ותיקון המעשה מיוחד לכל איש ישראל וצריך האדם להבין ולהכין עצמו להשלים ולהוציא מכח אל הפועל הארה המיוחדת אליו על פי תיקון מעשים שלו.
שגם בתורה יש לכל אדם את חלקו וגם בענייני העולם וצריך האדם לתקן את חלקו.
בפרשת בחוקתי מבאר לנו השפ"א[10] : לכל דבר יש שורש בשמים. בפרט לנפש האדם. ובנ"י ע"י התורה הם מתדבקין בהקב"ה שיש לכל איש ישראל חלק בתורה. וע"ז מבקשין ותן חלקנו בתורתך וע"י היגיעה בתורה יכול להתברר לאדם חלקו. כי כל הדברים חקוקים בתורה. וכן נפשות בני-ישראל יש לכל אחד חקיקה בתורה. וז"ש בחוקתי תלכו ודרשו חז"ל להיות עמלים בתורה. ועל-ידי זה יכולין להתדבק בשורש הנשמה למעלה מהטבע.
פיסקה זו מבוססת על דברי הזוה"ק[11]: "ג´ דרגין אינון מתקשרן דא בדא: קב"ה – אורייתא וישראל". כלומר שלכל אחד יש את חלקו בתורה ועל זה אנו מבקשים "תן חלקנו בתורתך" ועל ידי זה שאדם דבק בחלקו בתורה הוא גם דבק בהקב"ה. אבל אומר השפ"א זה מצריך יגיעה בתורה, היגיעה מנקה את הנפש ומסירה את הלבושים החיצוניים כך שעל ידי יגיעה בתורה הנפש יכולה להתגלות. וכן כותב השפ"א[12]: כי באמת בכל אדם יש נקודה אמיתית ורצון אמת להשי"ת ורק שנכסה ונסתר ברצונות אחרים ועל זה כל היגיעה לבוא לאמיתות הרצון כנ"ל. וכ"כ מהר"ל[13] כי כל האדם נברא להוציא שלימותו מכח אל הפועל. וזה יגעתי ומצאתי[14] הוא למצוא החיות בעצמותו שאין חסר לאדם כלל ויש בכל איש ישראל קדושה לאין שיעור רק להסיר הקליפות הסובבין ומכסין האמת.
אותם "רצונות אחרים" מכסים על "רצון האמת" והדרך להסיר את אותם רצונות זה על ידי משהו אמיתי שנמצא בעומק הנשמה של כל יהודי – התורה, ועל ידי ההתעסקות בתורה מתגלית הקדושה שהיא אותה נקודה ייחודית, שהיא מהות האדם.
יסוד זה מודגש פעם נוספת בשפת-אמת[15]: במדרש הביאני אל בית היין כו´ נתאוו בני-ישראל לדגלים כו´ ע"ש כל הענין. דכמו שמלאכי השרת יודע כל אחד ומשיג שורש שליחותו ומקום תקונו על בוריו כן התאוו בני-ישראל לידע כל אחד שורש נשמתו. ואם כי אינו יכול בעוה"ז לראות כל זה בעין אבל ע"י התורה יכולין למצוא כל אחד מקום שורשו.
המלאכים נמצאים נוכח פני ה´, אין להם שום כח שמסתיר את מהותם, לא כן אנחנו, ולכן לגבנו העניין לא פשוט כל כך, אבל ע"י התורה יכולים למצוא כל אחד מקום שרשו", התשובה לגבי שאלה של מהותי העצמית נעוצה בלימוד התורה.
וכמו שהמלאכים יש לכל אחד שורש מיוחד לעשות רצון הקב"ה בשליחותו. כן יש לכל אחד מבני ישראל חלק מיוחד בתורה ויש מי שמתקן כל מעשיו לגמרי ומועטין הם בני עלי´. אך גם מי שאינו כן עכ"ז ע"י התשוקה והרצון בחילא סגי כמו בעלי תשובה יכולין לקפוץ למעלה ממדריגתן.
השפת אמת מדבר כאן על שלש מדרגות, דרגה א´: המלאכים שלגביהם הכל גלוי, דרגה ב´: מי שמתקן כל מעשיו לגמרי באופן כזה שהוא מסיר את כל המסכים ואכן "מועטין הם בני עליה" כלומר לא קל להגיע לדרגה זו. דרגה ג´: מה שמתאים לכל אדם – התשוקה והרצון להתעלות למעלה מהיכולת, שגם זו דרגה לא קלה אך זו מידה שניתן לעבוד עליה.
בתורתו של הריי"ץ מחב"ד[16] מצינו הערה נוספת בנושא זה: ע"י הגוף ונפש הבהמית שמעלימים ומסתירים על אור הנשמה הנה עי"ז נעשה כעין הפסק בין עצם הנשמה למעלה ובין הארת הנשמה שבגוף, הנה ע"י התורה מתחזקת ההתקשרות, והיינו דכאשר האדם מתנהג בכל ענינו כפי הנחת התורה הנה עי"ז מסיר את כל מה שיכול לעצור למנוע ולעכב בעד גילוי עצם הנשמה.
הרבי מדבר על גילוי "עצם הנשמה" כלומר שעל ידי לימוד התורה הנשמה מאירה את הכח המסתיר – הגוף, וממילא הגוף הזדכך ונעשה "שקוף" כלפי הנשמה, כך שהנשמה יכולה להתגלות, לבוא לידי ביטוי באופן ברור יותר ואמיתי יותר ללא מעצורים וחולשות חיצוניות. דבר דומה אנו מוצאים בבית מדרשו של הגר"א אצל תלמידו ר´ חיים מוואלוז´ין[17]: אין מבוא בעולם להשיג בחינת נצוצי אור הנשמה, אם לא על ידי העסק והעיון והתבוננות בתורה הקדושה בקדושה, כי שניהם ממקור אחד באים כידוע למבין.
ברור אם כן שלימוד התורה הוא מפתח לגילוי הנשמה, והכרה עצמית.
השפעה גדולה יש על הנפש ברגע שהיא מגיעה לאותו גילוי לאותה תחושה של הכרה בעצמותה, הדבר מביא לשלוה ולישוב הדעת, כך מלמד אותנו ה"סוד ישרים" מראדזין:[18] וקראת לשב עונג ועיקר עונג הוא להתיישב בדעתו שיראה מקורו ובעת יראה האדם את מקורו אז הוא בישוב הדעת כי כל הטרדות בעולם הוא מצד ההסתרות והתמורות שאין אדם יודע איזה תכלית יבקש אכן בהגיע אדם למקורו אז כל השפעותיו יורדים שלא בצער.
בדרך דרש מבאר הסוד ישרים שהשגת ה"ענג" זה כתוצאה מישוב הדעת ומהו ישוב הדעת? שהאדם ידע מי הוא ומה הוא – ש"יראה מקורו" כלומר מקור שרש הנשמה, כי כל הבלבולים שיש לאדם נובעים מחוסר הכרה ביסוד הזה וזה גורם לאדם להיות מוטרד ושלא בישוב הדעת.
השפת אמת[19] על פי דרכו מאיר לנו את העניין מזוית אחרתיש בכל איש ישראל נקודה מקודשת אליו ית´ והיא נשמת חיים רק ע"י החטאים מתרבה משא החומר וגשמיות על אור הנשמה ואינו יכול להאיר.
הנשמה שלנו מקודשת, מיוחדת – בדבקות עם הקב"ה אבל הסיבה שאנו לא מרגישים בדבקות הזאת, וממילא בכל הנובע מחוסר הדבקות, זה כובד החטאים, המעשים הלא רצויים שהם זרים לנשמה וממילא גורמים לתחושת ניתוק בין האדם לקב"ה, ואז הנשמה לא יכולה להאיר, להתגלות, האדם במצב הזה לא נותן לפנימיות שלו לפרוץ ולפרוח.
וכן מגדיר הרב קוק[20] את "התשובה הראשית": "והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים, אל נשמת כל הנשמות..."
אותם מעשים לא רצויים המסתירים את אור הנשמה גורמים לעוד הוצאות לא חיוביות: "כששואלים: מהיכן העצבות באה? צריכים לפתור: מהשפע של המעשים, המדות והדעות הרעות על הנשמה שהיא טועמת בחושה החודר את מרירותם, והיא נסלדת, נפחדת ועצובה. וכשאור התשובה מופיע... צינור של ענג ושל שמחה נפתח...".
העצבות והפחד הם הוצאות ישירות מחוסר הארת הנשמה. כל תהליך התשובה הוא לחזור למקוריות לחזור לפתיחות בעצם – לאהוב, לשמוח.
[1] עולת ראיה ח"א ע´ ג´
1א ע"ע אורות הקודש ח"ג מוסר הקודש פ"א
[2] שמות ל"א י"ח
[3] בדומה לדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ב
[4] שהוא הבסיס לאהבת ה´, והשווה לרמב"ם סוף הלכות תשובה: "אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל-פי הידיעה תהיה האהבה, אם מעט-מעט ואם הרבה-הרבה..."
[5] שמות רבה מ´ – ג´
[6] הקדמה לעץ חיים ע"ע שער הגלגולים להאריז"ל הקדמה י"א ול"א ובמאור ושמש פרשת אחרי.
[7] עץ חיים היכל א´ שער ג´ פ"ב
[8] פסח שני וע"ע בעבודת ישראל על פ"ד ד"ה "איזהו גיבור הכובש את יצרו"
[9]בראשית תרמ"ז ב"פסוק"
[10]בחוקותי תרל"ז
[11]חלק ג´ דף ע"ג
[12] במדבר תרל"ב ובמדרש
[13] מהר"ל תפארת ישראל פרק ג´
[14] "אם יאמר לך אדם" יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין... יגעתי ומצאתי – תאמין" (מגילה ו´ ע"ב)
[15] במדבר תרל"ט במדרש הביאני
[16] ספר המאמרים תש"ד עמ´ 131
[17] נפש חיים (שער א´ פרק ט"ז
[18] עה"ת ע"מ רנ"ט
[19] נצבים תרל"ה ד"ה א"נ
[20] אורות התשובה פרק ט"ו – י´
מאי שנא כלאיים משבת?
נחלקו רש"י והחינוך בענין כלאים, לדעת רש"י אינו עובר על הזריעה עד שנשתרש, ולחינוך אינו אסור בהנאה עד שנשתרש אבל לוקה בשעת הזריעה. וצ"ע לדעת רש"י מאי שנא מזריעה בשבת שעובר אע"פ שלא נשתרש בשבת
הירשם ל-
רשומות (Atom)