מהאתר ואהבת
יחודיות / הרב פינחס רובינשטין
בביאורו לסידור מבאר הרב קוק זצ"ל את ההודאה בה אנו מתחילים את היום החדש
"מודה אני לפניך... נשמתי..."
נשמתי – הנשמה המיוחדת שלי, כלומר צורתה הפרטית, היא מיוחדת בהתאמה למהות העצמית של האדם, המיוחד באישיות מיוחדה. ואף על פי שאין בכח האדם להכיר את האופי הפרטי של הנשמה, שהיא רוחנית נאצלה, עד שאין אנו מכירים כי אם את מציאותה ולא את פרטי גווניה, מכל מקום זאת אנו יודעים ברור, שכל נשמה היא בעלת אופי מיוחד...[1]
כל אדם הוא בעל אישיות, אופי ומהות מיוחדים והכל נובע משרש הנשמה ולמרות שאין ביכולת האדם להגיע להכרת שרש הנשמה "שהיא רוחנית נאצלה " כלומר היא באה ממקום רוחני נשגב1א ואין ביכולת האדם להשיג דרגה גבוהה כזו בכל זאת נדרש מהאדם להתבונן בעצמיותו ולהבין ולהכיר את עצמו עד כמה שידו מגעת, ונפלאים דברי האבן עזרא[2]:
"...ושרש כל המצוות עד שיאהב את ה´ בכל נפשו וידבק בו, וזה לא יהיה שלם אם לא יכיר מעשי ה´ בעליונים ובשפלים וידע דרכיו... ולא יוכל לדעת ה´ אם לא ידע נפשו ונשמתו וגופו, כי כל מי שלא ידע מהות נפשו, חכמת מה לו..."
אמנם השאיפה היא להגיע לאהבת ה´ ולדבקות בה´, אבל יש דרך ארוכה עד שמגיעים לזה, ומציע האב"ע להגיע לאהבת ה´ מתוך הכרות עם הבריאה [3]ומסכם שלא ניתן להגיע לידיעת ה´ [4] אם האדם לא ידע את עצמו ומתוך הכרת עצמו יעלה לדבקות בורא.
ננסה מתוך המקורות שלפנינו לעמוד על חשיבותה של ההכרה העצמית ובירור היחודיות ולראות עד כמה שרבותינו נתנו חשיבות לעניין נשגב זה ומתוך כך נסיק מסקנות כיצד לנהוג כלפי זולתנו.
מדרש רבה [5] מתאר לנו שיחה בין הקב"ה ואיוב, אחרי כל הטענות של איוב והניסיונות שלו להבין את סבת סבלו: "הקב"ה משיבו: אתה מבקש להתווכח עמי? איפה היתה ביסדי ארץ? (איוב ל"ח) מהו איפה? א"ר שמעון בן לקיש אמר לו הקב"ה: איוב – אמור לי האיפה שלך באיזה מקום היתה תלויה? בראשו או במצחו או באיזה אבר שלו, אם יודע אתה באיזה מקום היתה איפתך אתה מתווכח עימי ?!..."
כלומר שהתשובה של הקב"ה היא לא ישירה אבל הקב"ה נותן לו להבין שלכל אדם יש שרש באדם הראשון (ביסדי הארץ) וכביכול אם איוב היה יודע את מקומו הרוחני באדם הראשון, הוא היה מבין מה עובר עליו.
אמנם, אין ביכולתנו לדעת את המיקום באדה"ר, אבל מה שלמדנו מתוך המדרש הזה שאכן נשמת כל אדם מגיעה ממקום אחר בקומה הרוחנית של הנשמה הכללית – אדם הראשן.
באופן מדויק יותר מופיעים בדברים אצל ר´ חיים ויטל במספר מקומות למשל [6]
"כי כל הצדיקים, וכל באי עולם מזרע ישראל תלוים בגופו של אדה"ר, זה בגופו וזה בראשו, וזה באזנו וזה בצוארו וכו´... גם כולם תלוים בתורה שיש בו רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה לא תעשה אשר זה סוד מה שאמרו רז"ל (שבת קי"ח)"אל ר´ פלוני: אבוך במאי הוה זהיר..." (אביך באיזה מצוה היה זהיר ביותר – מתוך הנחה שלכל אדם יש גם מצוה שבה הוא מתיחד, ועוד יבואר בהמשך).
על פי התפיסה הזאת ברור שגם המהות והאופי מותאם לאדם כפי ענינו אבל גם ברור שבתיקון שעליו לעשות בזה העולם הוא מיוחד וכך מבאר ר´ חיים ויטל [7]
אין לך יום שדומה לחבירו, ואין צדיק דומה לחבירו, ואין בריה דומה לחבירתה, וכל הנבראים כולם, לצורך גבוה, כי אין יניקת כולם שוה, אף לא תיקון כולם שוה, ותתקן החלבנה בקטורת, מה שלא תתקן הלבונה, לכן היה צריך באלו העולמות טוב ורע ובינוני, ובכל אחד מינים לאין קץ.
בכתבי החסידות נושא זה מבואר בהרחבה ונתחיל בדברי המגיד מקוז´ניץ בספרו עבודת ישראל [8]: "במועדו שלא יאמר מה בכך הלא יש כמה צדיקים שמיחדים שמו באהבה לז"א הכתוב במועדו. ר"ל שכל אחד ואחד יש לו מקום בפני עצמו בעולמות עליונים ומה שזה מתקן אינו יכול אחר לתקנם. וזה כי את קרבן ה´ לא הקריב במועדו שלא תיקן מקומו שהוא צריך לתקן."
ועוד נתבונן בתורתו של בעל השפת אמת[9] ואמרו תורתן ומלאכתן שיש דברי תורה מיוחדין לכל איש ישראל וכמו כן מלאכה ותיקון המעשה מיוחד לכל איש ישראל וצריך האדם להבין ולהכין עצמו להשלים ולהוציא מכח אל הפועל הארה המיוחדת אליו על פי תיקון מעשים שלו.
שגם בתורה יש לכל אדם את חלקו וגם בענייני העולם וצריך האדם לתקן את חלקו.
בפרשת בחוקתי מבאר לנו השפ"א[10] : לכל דבר יש שורש בשמים. בפרט לנפש האדם. ובנ"י ע"י התורה הם מתדבקין בהקב"ה שיש לכל איש ישראל חלק בתורה. וע"ז מבקשין ותן חלקנו בתורתך וע"י היגיעה בתורה יכול להתברר לאדם חלקו. כי כל הדברים חקוקים בתורה. וכן נפשות בני-ישראל יש לכל אחד חקיקה בתורה. וז"ש בחוקתי תלכו ודרשו חז"ל להיות עמלים בתורה. ועל-ידי זה יכולין להתדבק בשורש הנשמה למעלה מהטבע.
פיסקה זו מבוססת על דברי הזוה"ק[11]: "ג´ דרגין אינון מתקשרן דא בדא: קב"ה – אורייתא וישראל". כלומר שלכל אחד יש את חלקו בתורה ועל זה אנו מבקשים "תן חלקנו בתורתך" ועל ידי זה שאדם דבק בחלקו בתורה הוא גם דבק בהקב"ה. אבל אומר השפ"א זה מצריך יגיעה בתורה, היגיעה מנקה את הנפש ומסירה את הלבושים החיצוניים כך שעל ידי יגיעה בתורה הנפש יכולה להתגלות. וכן כותב השפ"א[12]: כי באמת בכל אדם יש נקודה אמיתית ורצון אמת להשי"ת ורק שנכסה ונסתר ברצונות אחרים ועל זה כל היגיעה לבוא לאמיתות הרצון כנ"ל. וכ"כ מהר"ל[13] כי כל האדם נברא להוציא שלימותו מכח אל הפועל. וזה יגעתי ומצאתי[14] הוא למצוא החיות בעצמותו שאין חסר לאדם כלל ויש בכל איש ישראל קדושה לאין שיעור רק להסיר הקליפות הסובבין ומכסין האמת.
אותם "רצונות אחרים" מכסים על "רצון האמת" והדרך להסיר את אותם רצונות זה על ידי משהו אמיתי שנמצא בעומק הנשמה של כל יהודי – התורה, ועל ידי ההתעסקות בתורה מתגלית הקדושה שהיא אותה נקודה ייחודית, שהיא מהות האדם.
יסוד זה מודגש פעם נוספת בשפת-אמת[15]: במדרש הביאני אל בית היין כו´ נתאוו בני-ישראל לדגלים כו´ ע"ש כל הענין. דכמו שמלאכי השרת יודע כל אחד ומשיג שורש שליחותו ומקום תקונו על בוריו כן התאוו בני-ישראל לידע כל אחד שורש נשמתו. ואם כי אינו יכול בעוה"ז לראות כל זה בעין אבל ע"י התורה יכולין למצוא כל אחד מקום שורשו.
המלאכים נמצאים נוכח פני ה´, אין להם שום כח שמסתיר את מהותם, לא כן אנחנו, ולכן לגבנו העניין לא פשוט כל כך, אבל ע"י התורה יכולים למצוא כל אחד מקום שרשו", התשובה לגבי שאלה של מהותי העצמית נעוצה בלימוד התורה.
וכמו שהמלאכים יש לכל אחד שורש מיוחד לעשות רצון הקב"ה בשליחותו. כן יש לכל אחד מבני ישראל חלק מיוחד בתורה ויש מי שמתקן כל מעשיו לגמרי ומועטין הם בני עלי´. אך גם מי שאינו כן עכ"ז ע"י התשוקה והרצון בחילא סגי כמו בעלי תשובה יכולין לקפוץ למעלה ממדריגתן.
השפת אמת מדבר כאן על שלש מדרגות, דרגה א´: המלאכים שלגביהם הכל גלוי, דרגה ב´: מי שמתקן כל מעשיו לגמרי באופן כזה שהוא מסיר את כל המסכים ואכן "מועטין הם בני עליה" כלומר לא קל להגיע לדרגה זו. דרגה ג´: מה שמתאים לכל אדם – התשוקה והרצון להתעלות למעלה מהיכולת, שגם זו דרגה לא קלה אך זו מידה שניתן לעבוד עליה.
בתורתו של הריי"ץ מחב"ד[16] מצינו הערה נוספת בנושא זה: ע"י הגוף ונפש הבהמית שמעלימים ומסתירים על אור הנשמה הנה עי"ז נעשה כעין הפסק בין עצם הנשמה למעלה ובין הארת הנשמה שבגוף, הנה ע"י התורה מתחזקת ההתקשרות, והיינו דכאשר האדם מתנהג בכל ענינו כפי הנחת התורה הנה עי"ז מסיר את כל מה שיכול לעצור למנוע ולעכב בעד גילוי עצם הנשמה.
הרבי מדבר על גילוי "עצם הנשמה" כלומר שעל ידי לימוד התורה הנשמה מאירה את הכח המסתיר – הגוף, וממילא הגוף הזדכך ונעשה "שקוף" כלפי הנשמה, כך שהנשמה יכולה להתגלות, לבוא לידי ביטוי באופן ברור יותר ואמיתי יותר ללא מעצורים וחולשות חיצוניות. דבר דומה אנו מוצאים בבית מדרשו של הגר"א אצל תלמידו ר´ חיים מוואלוז´ין[17]: אין מבוא בעולם להשיג בחינת נצוצי אור הנשמה, אם לא על ידי העסק והעיון והתבוננות בתורה הקדושה בקדושה, כי שניהם ממקור אחד באים כידוע למבין.
ברור אם כן שלימוד התורה הוא מפתח לגילוי הנשמה, והכרה עצמית.
השפעה גדולה יש על הנפש ברגע שהיא מגיעה לאותו גילוי לאותה תחושה של הכרה בעצמותה, הדבר מביא לשלוה ולישוב הדעת, כך מלמד אותנו ה"סוד ישרים" מראדזין:[18] וקראת לשב עונג ועיקר עונג הוא להתיישב בדעתו שיראה מקורו ובעת יראה האדם את מקורו אז הוא בישוב הדעת כי כל הטרדות בעולם הוא מצד ההסתרות והתמורות שאין אדם יודע איזה תכלית יבקש אכן בהגיע אדם למקורו אז כל השפעותיו יורדים שלא בצער.
בדרך דרש מבאר הסוד ישרים שהשגת ה"ענג" זה כתוצאה מישוב הדעת ומהו ישוב הדעת? שהאדם ידע מי הוא ומה הוא – ש"יראה מקורו" כלומר מקור שרש הנשמה, כי כל הבלבולים שיש לאדם נובעים מחוסר הכרה ביסוד הזה וזה גורם לאדם להיות מוטרד ושלא בישוב הדעת.
השפת אמת[19] על פי דרכו מאיר לנו את העניין מזוית אחרתיש בכל איש ישראל נקודה מקודשת אליו ית´ והיא נשמת חיים רק ע"י החטאים מתרבה משא החומר וגשמיות על אור הנשמה ואינו יכול להאיר.
הנשמה שלנו מקודשת, מיוחדת – בדבקות עם הקב"ה אבל הסיבה שאנו לא מרגישים בדבקות הזאת, וממילא בכל הנובע מחוסר הדבקות, זה כובד החטאים, המעשים הלא רצויים שהם זרים לנשמה וממילא גורמים לתחושת ניתוק בין האדם לקב"ה, ואז הנשמה לא יכולה להאיר, להתגלות, האדם במצב הזה לא נותן לפנימיות שלו לפרוץ ולפרוח.
וכן מגדיר הרב קוק[20] את "התשובה הראשית": "והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים, אל נשמת כל הנשמות..."
אותם מעשים לא רצויים המסתירים את אור הנשמה גורמים לעוד הוצאות לא חיוביות: "כששואלים: מהיכן העצבות באה? צריכים לפתור: מהשפע של המעשים, המדות והדעות הרעות על הנשמה שהיא טועמת בחושה החודר את מרירותם, והיא נסלדת, נפחדת ועצובה. וכשאור התשובה מופיע... צינור של ענג ושל שמחה נפתח...".
העצבות והפחד הם הוצאות ישירות מחוסר הארת הנשמה. כל תהליך התשובה הוא לחזור למקוריות לחזור לפתיחות בעצם – לאהוב, לשמוח.
[1] עולת ראיה ח"א ע´ ג´
1א ע"ע אורות הקודש ח"ג מוסר הקודש פ"א
[2] שמות ל"א י"ח
[3] בדומה לדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ב
[4] שהוא הבסיס לאהבת ה´, והשווה לרמב"ם סוף הלכות תשובה: "אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל-פי הידיעה תהיה האהבה, אם מעט-מעט ואם הרבה-הרבה..."
[5] שמות רבה מ´ – ג´
[6] הקדמה לעץ חיים ע"ע שער הגלגולים להאריז"ל הקדמה י"א ול"א ובמאור ושמש פרשת אחרי.
[7] עץ חיים היכל א´ שער ג´ פ"ב
[8] פסח שני וע"ע בעבודת ישראל על פ"ד ד"ה "איזהו גיבור הכובש את יצרו"
[9]בראשית תרמ"ז ב"פסוק"
[10]בחוקותי תרל"ז
[11]חלק ג´ דף ע"ג
[12] במדבר תרל"ב ובמדרש
[13] מהר"ל תפארת ישראל פרק ג´
[14] "אם יאמר לך אדם" יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין... יגעתי ומצאתי – תאמין" (מגילה ו´ ע"ב)
[15] במדבר תרל"ט במדרש הביאני
[16] ספר המאמרים תש"ד עמ´ 131
[17] נפש חיים (שער א´ פרק ט"ז
[18] עה"ת ע"מ רנ"ט
[19] נצבים תרל"ה ד"ה א"נ
[20] אורות התשובה פרק ט"ו – י´
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה