פרשת פנחס - קרבן תמיד

אורות הגבעה                                                              פרשת פנחס                                                                                                                                                                                                    לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א                                                                                                                                                       לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה                                                                                                                                                    בחסות:  שמעתתא בעי צילותא- עריכת מאמרים וספרים טל': 02-5870080

במאמרנו הקצר ננסה ללבן ולברר מקצת שבמקצת בסוגיא של הקדמת קרבן תמיד של שחר ואיחורו של תמיד של בין הערביים, וזה החלי בעזר צורי וגואלי. פסחים [נח ב]: תנו רבנן מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר, תלמוד לומר 'וערך עליה העולה'. מאי תלמודא? אמר רבא, 'העולה' - עולה ראשונה. ומנין שאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים? תלמוד לומר 'והקטיר עליה חלבי השלמים'. מאי תלמודא? אמר אביי עליה שלמים ולא על חברתה שלמים וכו' אלא אמר רבא השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולן.

חידוש גדול של ה'אור החיים הקדוש'                                                                  

רואים דבר מאד חדש בפי' האור החיים פ' צו. דעל הכתוב 'צו את אהרן ואת בניו', מביא רש"י שם דברי התורת כהנים פרשתא א' 'אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות, אר"ש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס'. ובאור החיים שם כתב לפרש באופנים שונים, מדוע יש דווקא חסרון כיס בעולת התמיד, הלא בכל הקרבנות יש חסרון כיס, וכתב, "עוד נראה כי חסרון כיס הוא לצד שמצות עולת תמיד עשה בה הכתוב דבר גדול דכתוב וערך עליה העולה, ותנו רבנן בתו"כ 'מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר ת"ל עליה העולה' ותניא בתוספתא דפסחים, כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר וכו' פסולים וכו' הא למדת אם אין עולה כל הנעשה קודם לה פסול. ומזה ישתלשלו דברים רבים שיש בהן חסרון כיס, הרי שהביא כבש בן שנתו ואם היה מקריבו סמוך להבאתו היה כשר ולצד שאומרים לו עמוד עד שיקריב תמיד של שחר הרי מפסיד בשהיית שעה א', כי מונין שעות לקדשים [עי' זבחים כ"ה: שאפשר שנכנס השה לשנתו שניה בין שחיטה לזריקה ונפסל]. וגם משכחת לה שיהי' זמן שלא הי' להם כבשים להקריב בזמן שהיתה ירושלים במצור ואין מציאות לעבודת בית אלוקינו להקריב עוד קרבן מקרבנות משאר בעלי חיים והמנחות וכו' וצריכין ישראל לתת ממון רב בכבש לצד שאין מציאות להקריב עד שיקדים. וכן תמצא שהיו משלשלין להם קופה מלאה דינרי זהב בעד כבש א' [עי' בב"ק פ"ב:] ואין לך חסרון כיס גדול מזה ואולי שאם לא הי' העיכוב הנזכר לא נותנים כל הפלגה בכבש אחד בכל יום ובפרט מנכסי גבוה עכ"ל.  

הנה עין רואה ואוזן שומעת בדברי רבינו האור החיים דבר מאד חדש, דהיכא דליכא תמיד של שחרית אז אסור להקריב שאר קרבנות באותו יום דהעולה צריכה להיות ראשונה ובלי הקרבת התמיד אין מקריבים שום קרבן אחר וקרבן תמיד של שחר מעכב במקום שליכא כבש לתמיד של שחר. ולכאורה כל השאלה אי קרבן של שחר מעכב ואינו מקריבו הוא רק במקרה שיש קרבן ואינו מקריבו אבל במקרה שאין קרבן פשוט צריך לומר דאי-הקרבתו של תמיד השחר אינה מעכבת הקרבת הקרבנות האחרים של אותו היום. וחידש לנו האור החיים דבר חדש דגם במקום דליכא כבש בעד התמיד של שחר אז אי אפשר להקריב כל אותו היום שום קרבן או מנחה. [כותב השורות התגורר ברחוב "אור החיים" בירושלים העתיקה במשך קרוב לעשרים שנה מול בית הכנסת שבו פעל, ומכאן זיקתו המיוחדת לתורתו].  

דא עקא, אין הדברים פשוטים כלל וכלל וכמו שיתבאר: בס' שלמי שמחה [לגר"ש עלברג זצ"ל ח"ה עמ' קמ"ה] הקשה מדברי הגמ' מנחות [דף מט] דקאמר שם בעא מיניה ר' אחא בר אבין מרב חסדא, ציבור שאין להן תמידין ומוספין, אי זה מהן קודם, היכי דמי, אילימא תמידין דיומיה ומוספין דיומיה, פשיטא תמידין עדיפי דהוי להו תדיר ומקודש וכו'. ושאלת הגמ' היא דאם אין לו אלא כבש אחד אם תמיד קודם וצריך להקריב הכבש לתמיד או דיקריב הכבש למוספין ולא יקריב התמיד כיון דאין לו אלא כבש אחד.

ומסתימת הגמרא דהשאלה היא גם על תמיד של שחר דאם אין לו כבש, אם תמידין עדיפי ויקריב אותו לשם תמיד של שחר או דמוספין עדיפי ויקריב אותו לשם מוספין, וא"כ קשה מאד לדעת האור החיים דאם אין תמיד קרב אסור להקריב שום קרבן כל אותו היום, אם כן מהי השאלה, ציבור שאין להם תמידין ומוספין וכו' הא אם לא יקריב התמיד של שחר אז אסור להקריב שום קרבן ומוספין בכלל. ושו"מ שכיוון הגר"ש עלברג לקושיית הכלי חמדה [פ' צו].      

ובאמבוהא דספרי זוטא [פ' פינחס] ובשפת אמת [זבחים פ"ט] 'הפציצו' [במלחמתו של תורה, כמובן] על האור החיים הקדוש מהא דאמרי' בערכין [יא] דקאמר שם כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היה ומשמרתו של יהויריב היתה והיו כהנים ולויים עומדין על דוכנן ואומרים שירה ומה שירה אמרו וישב עליהם אונם כו' האי שירה דאמרו בשעת החורבן מאי עבידתיה, אילימא דעולת חובה, מי הוי? הא בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד [שלא היו להם כבשים מחמת שהיו צרים על ירושלים] אלא לאו דעולת נדבה. ומסתברא מ"ש דעולת חובה דלא הואי ומ"ש דעולת נדבה דהואי? הא לא קשיא, בן בקר אקראי בעלמא הוא דאיתרמיא להו [שאינו ראוי לתמיד וראוי לעולת נדבה – רש"י]. נמצא איפוא שאף על פי שבזמן חורבן הבית בטל התמיד ולא היתה אפשרות להקריבו מכל מקום המשיכו להקריב בן בקר עולת נדבה, כיצד? [ומצוה ליישב לפי גמרא זו מה שאומרים בסליחות לי"ז בתמוז ד"ה אתאנו, דבי"ז בתמוז בטל התמיד בטלו עולה וזבח בטלו קרבנות ע"ש הרי שכל הקרבנות בוטלו ולא רק התמיד. וראיתי בשם בעל קה"י זצ"ל דשמא מחלוקת הוא דהפייטן היה מהתנאים או מהאמוראים עכ"ד].

וחזי הוית בשם כמה אחרונים [שו"ת דברי יציב, ס' נחלת יהושע פר' צו, ובס' ליקוטי יהודה] שתירצו את הקושיא מערכין, דודאי יש לחלק בדבר, אם אמנם אין שום אפשרות להביא התמיד כי אז אין הדבר מעכב מלהקריב שאר קרבנות וכמו ששנינו בגמרא לגבי הקרבת קרבנות בזמן חרבן הבית כאשר אכן לא היתה כל אפשרות במציאות להשיג כבשים לקרבן. אך לעומת זאת דברי אוה"ח הק' נסובים למצב שיש אפשרות במציאות להשיג כבש לקרבן אף אם הדבר קשה ביותר וכרוך בממון רב, במקרה כזה אכן יש לקרבן התמיד דין קדימת עיכוב וכל עוד הוא אינו נקרב אי אפשר להקריב שאר הקרבנות. ואכן את דבריו מביא האוה"ח הק' כדי לפרש את דרשת חז"ל על הפסוק 'צו את בני ישראל' אין צו אלא לשון זירוז, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. הנה אם במציאות יש אפשרות להשיג כבשה, חייבים ישראל לעשות הכל כדי להשיגה ולקנותה עבור קרבן התמיד, שאם לא כן יעכב הדבר את הקרבת הקרבנות נמצא שגם אם הדבר כרוך בתשלום ממון רב ביותר מכל מקום הם אינם יכולים לפטור עצמם אלא חייבים להשתדל ולרוכשה בעד כל הון שבעולם עכ"ד. עוד כתבו שאף אם יש לתמיד דין קדימה, מ"מ אחר שעבר ד' שעות של זמן התמיד לא שייך תו איסורא כיון דהא לא שייך עכשיו הקרבת התמיד כלל [עי' בכתבי הגרי"ז מס' מנחות עמ' קע"ו ובחי' הגרי"מ פיינשטין זצ"ל זבחים עמ' קס"ג].    

עוד הקשה בכלי חמדה שמה שכתב האוה"ח הק' 'דאם לא הי' מעכב לא הי' נותנים כל הפלגה בכבש אחד בכל יום ובפרט מנכסי גבוה' אינו מובן כלל, דהרי בכל מצות עשה צריך ליתן סך רב לקיום מ"ע ובפרט קרבן תמיד דהוא מצ"ע דכל ישראל ומכפר על כל ישראל בודאי דכל הון היו ישראל נותנים לקיים המצ"ע עכת"ד הכל"ח עיי"ש עוד. ועי' בכל"ח בפרשת ויצא אות ד' שעל קרבן שהוא לגבוה חייב לבזבז כל ממונו. אבל עי' מה שהשיג עליו שם בעל החלקת יואב וגם בשו"ת חלקת יואב [ח"א דיני אונס ענף ז'].

ב'ברכת שמעון' [לגרב"ש שניאורסין זצ"ל] כתב לבאר דברי האור החיים הקדוש, דלא היו מפזרין כ"כ עבור התמיד אם לא היה מעכב מלהקריב שאר קרבנות כיון דעל קיום מצות עשה אין צריך לפזר כל ממונו וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. אלא שהקשה ע"ז דהרי הממון היה משל כלל ישראל וא"כ לכל אחד ואחד אי"ז נחשב לפיזור גדול כ"כ. וציין למש"כ הפתחי תשובה [יור"ד סי ל"א סק"א] עפי"ד הגרעק"א דאם יש ספק בבהמה מקילים במקום שיש הפסד מרובה מ"מ אם היא בהמת שותפין דנמצא דלכל אחד ואחד ההפסד שמגיע לחלקו לא הוי הפסד מרובה אין להקל. וכתב לתרץ דהאוה"ח ס"ל כמש"כ בשו"ת צפנת פענח וזרע אברהם דבקרבן ציבור נפקע ממנו שם יחיד ואין עליו שם הבעלים רק יש עליו שם חדש של ציבור [והארכנו בזה בעניותנו באורות הגבעה פ' כי תשא] והוא בבעלות של נכסי גבוה וא"כ אין לדון כאן על חלקו של כל יחיד דהוא מועט אלא על הבעלות של נכסי גבוה שהם הבעלים ע"ז והם מפסידים ממון רב.

בספר נחלת יעקב יהושע כתב דא"א לתרץ מצד דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש דהרי כל הטעם דאין צריך לבזבז הון רב יותר מחומש עבור מצוה הוא משום שמא יצטרך לבריות ובירושלמי גיטין פ"ג בסופו איתא דציבור לא מיעני וא"כ ליכא לחשש הזה שמא יצטרכו לבריות, לכן שפיר מחויבין ליתן ממון רב ומ"מ אם אין התמיד מעכב שאר קרבנות לא היו צריכים לבזבז ממון רב דלא מצינו במצוה דהיא רק לכתחילה שיהיה צריך לבזבז כל ממונו ושפיר כתב האוה"ח שאם לא היה עיכוב גם בדיעבד אם לא הקריב ברישא קרבן תמיד לא היו נותנים כל הפלגה בכבש אחד, אלא ע"כ ראיה מכאן דיש עיכוב.

וגם מש"כ הכלי חמדה דמחמת דהוא כפרה עבור כל ישראל צריך ליתן כל הון גם זה אינו ברור, ושמעתי בעצמי מפה מרן הגה"ק אדמו"ר מגור האמרי אמת שהקשה על מאמרם לא לן אדם בירושלים ובידו עון משום דתמיד היה מכפר, אמאי נקט דוקא ירושלים והלא היה מכפר על כל ישראל קרבן התמיד אף למי שלא לן בירושלים ותירץ דבאמת היה מכפר רק על מי שלן בירושלים דוקא שהיה במעמד הקרבנות אבל מי שדר רחוק ולא היה במעמדות לא היה מתכפר. ועוד אמר, דעל עיקר חטאו היה צריך להביא קרבן אחר עכ"ל. ולפ"ז לא היה קרבן תמיד עיקרו לכפרה וא"כ אם לא היה עיכוב כדי שיוכל להקריב שאר הקרבנות לא היו מחויבין לבזבז כל הונם עבור הכבש של תמיד עכ"ד הנחלת יהושע.

והנה, הקשו התוס' [בד"ה העולה] שהמשנה בזבחים למדה שתמידין קודמין למוספין לא מהפסוק 'וערך עליה העולה' כמו שלמדנו כאן אלא מפסוק אחר 'מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד'? ותבט עיני בהגהות הגרא"מ הורוביץ ז"ל שכתב וז"ל ידעינן מ"העולה" דלעולם צריך להקדים התמיד שהיא ראשונה ולרבות אפי' אין התמיד מצוי בפנינו לא נקריב המוספין עד שיביאו התמיד משא"כ הדין בשארי תדירין שאין הקדמתן רק כשהוא לפנינו אבל כאן הוי כאיסורא שלא יהא דבר קודם כו" עכ"ל. והיינו דהכא אין זה מדיני קדימה בעלמא ואינו ענין שלילי שלא לאחר גרידא אלא דנאמר כאן דין חיובי דהעולה קודם והוי כאיסורא להקריב קודם תמיד של שחר. 

והיסוד הזה מוכח גם מדברי האור החיים הקדוש שהבאנו לעיל: "גם משכחת לה שיהיה זמן שלא היה להם כבשים להקריב בזמן שהיתה ירושלים במצור ואין מציאות לעבודת בית א' להקריב קרבן כו' וצריכין ישראל לתת ממון רב בכבש לצד שאין מציאות להקריב עד שיקדים" ואם היה הדין רק ענין קדימה גרידא הרי אין זה שייך בליכא כבש כלל וע"כ שהוא דין חיובי שאין להקריב שום קרבן קודם הקרבת העולה.

קושטא קאי, בפי' הראב"ד [סוף פ"ק דתמיד] כתב וז"ל דאיכא למימר דהאי דאמר שאין לך דבר קודם לתמיד של שחר היינו בזמן שהיה תמיד של שחר קרב אבל בזמן שלא היה יכול להיות קרב כגון בימי ארוסטבלוס בעבור זה לא היה מניחן שלמים מליקרב וא"נ למ"ד בפ"ק דחגיגה דעולת תמיד לא קרבה בסיני ואעפ"כ שלמים הקריבו ע"ש.

והט אזנך ושמע שבספר גאון יעקב להגר"י שפירא מוולאזין [סי' ד'] הביא מהגאון ר' יצחק אלחנן בספרו באר יצחק [או"ח סי' ב'] אודות מי שאיחר לבוא לביהכנ"ס בימים שיש בהם קרבן מוסף ומצא ציבור מתפללים מוסף והוא עדיין לא התפלל שחרית האם יתפלל מוסף עם הציבור ואח"כ יתפלל שחרית ביחידות? והשיב דהגם ששחרית תדיר למוסף אבל תפילת מוסף בציבור הוי מקודש והרמב"ם [פ"ט מתמידין] פסק בהיו לפניו תדיר ומקודש דאיזה שירצה יקדים ע"ש. וע"ז כתב בס' גאון יעקב דזה היה ניחא רק אם הא דתמיד של שחר קודם למוסף היה מדין תדיר אבל כיון שהוא גזה"כ מיוחד שאסור להקדים דבר לתמיד של שחר א"כ ל"ש כאן מעלה במוסף במה שהיא מקודשת. והוכיח דדין קדימת תמיד של שחר הוא דין איסור מהמבואר בסוגיא דיומא [ל"ג] שאברים של תמיד קודמין למנחה משום שאין לך דבר קודם לתמיד של שחר והרי אף מנחה תדירה היא כמו קרבן תמיד ואפ"ה תמיד של שחר קודם בכל גוונא ע"ש.

ועיני ראו ולא זר, שעמד על המחקר הגאון ר' שמחה עלברג זצ"ל [שלמי שמחה ח"ה סי' ז'] מהי הכוונה של הדין עלי' השלם כל הקרבנות כולן, אם מצד שצריך שהתמיד יהי' קרבן האחרון דהתורה אמרה עלי' השלם דהתמיד צריך להית הקרבן האחרון של היום, ולכן אין להקריב לאחר התמיד יותר קרבנות וזהו דין בתמיד של בין הערבים, ולכן א"א להקריב לאחר התמיד שום קרבן חוץ מאלה הקרבנות שהתורה התירה כגון קטורת פסח ומחוסרי כפרה. או שזהו דין בקרבן שקרב לאחר תמיד שהתורה אמרה שאחר התמיד א"א להקריב קרבנות אחרים והחסרון הוא לא בתמיד אלא בקרבן שקרב לאחר התמיד. ומלשון הגמ' דקאמר שאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים משום שנאמר השלמים ודרשי' עלי' השלם כל הקרבנות כולן, משמע דכל החסרון הוא בתמיד, שאם מקריב אח"כ אחר התמיד, אז אין התמיד הקרבן האחרון והתורה אמרה עלי' השלם שהתמיד צריך להיות האחרון של קרבנות היום.   ותהא נפ"מ גדולה בין אם נאמר דהחסרון הוא בתמיד או שנאמר שהחסרון הוא בקרבן הקרב לאחר תמיד של בין הערבים, דאם אמרינן דכל החסרון הוא בתמיד אז יתכן לומר דאם קרב קרבן לאחר התמיד דלפי שיטה אחת בתוס' פסחים הקרבן כשר, ואם הקרבן כשר, הרי התמיד כבר אינו הקרבן האחרון. ויוצא מזה דין חדש, דאם אחד הביא קרבן אע"ג דקיי"ל דאין דבר קרב לאחר תמיד של בין הערבים אבל הא אמרי' דמה"ת הקרבן כשר וכבר ע"י הקרבה זו גרם שהתמיד לא יהיה יותר קרבן האחרון ואז אפשר דהשני אחר שכבר אחד הביא מקודם קרבן לאחר התמיד דהוא מותר להביא גם לכתחלה משום דבלא"ה אין התמיד יותר הקרבן האחרון דהראשון שהביא קרבן לאחר התמיד גרם שהתמיד איננו יותר קרבן האחרון, שבהבאת קרבן ביטל את הדין דעליה השלם, וא"כ השני מותר גם לכתחלה להביא כל קרבן שרוצה.

וכמובן שכ"ז אפשר לומר לדעת התוס' פסחים ומנחות דקרבן הקרב לאחר התמיד הוא פסול רק מדרבנן אבל להני שיטות בתוס' דבהקריב אחר תמיד של בין הערבים הקרבן פסול [עי' גם תוס' הוריות ד' ד"ה שהביא] ואם אמרי' דפסולין לאו דווקא לכתחלה אלא אפילו בדיעבד פסולין, ולפ"ז לא משכחת דקרבן יבטל את הדין דעליה השלם אבל אם אמרינן דמשום עליה השלם אין הקרבן הקרב אחר התמיד פסול וקרבן כשר הוא א"כ חזינן דתמיד כשר אע"פ שאין הוא הקרבן האחרון ולא נתקיים בו הדין של עלי' השלם, שפיר אפשר לומר דהשני כבר מותר להביא קרבן אחר התמיד כיון דבלא"ה אין הקרבן תמיד קרבן האחרון שבא להשלים. ויתכן לפי"ז, לפי אותה הסברא שאמרנו גבי תמיד של בין הערבים גם בתמיד של שחר דאמרינן 'העולה עולה ראשונה' דאם אחד הביא קרבן קודם לתמיד של שחר דלרוב שיטות הראשונים הקרבן כשר, אז השני כבר מותר להביא לכתחלה קרבן קודם התמיד ש"ש, דהרי בלא"ה התמיד אינה הראשונה דכבר קרב אחד קרבן ועי"ז התמיד אינו קרבן הראשון וכל הדין שאין לך דבר קרב קודם לתמיד של שחר הוא משום שהתמיד צריך להיות קרבן הראשון של היום ע"כ חידושו המרעיש של הגר"ש עלברג. שוב מצאתי שזכה לכוון לדברי החזו"א [הוריות סי' י"ד סקי"ב ע"ש].

ומן הראוי לבוא אל העין ולראות אם עומד חידוש זה במבחן הביקורת. מצוה זו של הקרבת קרבן תמיד ראשון ואחרון אינה נמנית במנין של הרמב"ם. הרמב"ן חולק עליו ומביא אותה במצות עשה י"א וצ"ע במה נחלקו. והנה לשון הרמב"ן היא "שנצטוינו להקריב כל הקרבנות הבאים בנדר או בחובה בין שני התמידין לא קודם תמיד של שחר ולא אחר תמיד של בין הערביים והוא אמרו יתעלה וערך עליה העולה וכו'" עיי"ש. וכתבו הרבה אחרונים שהגדר של המצוה לפי הרמב"ן היא לא שהתמיד של שחר יהיה ראשון ושל בין הערביים יהיה האחרון אלא דדין הוא בשאר הקרבנות שיהיו נעשין בין שני התמידין. ויתכן דמהאי טעמא מנה הרמב"ן את שני הקרבנות במצוה אחת, דאילו היה מדיני התמידין, שיהיו ראשון ואחרון, מסתבר למנותם בשתי מצוות, מצוה אחת לבוקר ומצוה שניה לבין הערביים [עי' בדבר שמואל פסחים נ"ט. בשם החת"ס כתובות מ., כתב סופר או"ח סי' קי"ד, ובגרי"פ ח"ב דף רצ"א טור ג', מצות המלך (צימענט) ח"ג עמ' תנ"ד, זהב מרדכי (פ' פינחס), קובץ המועדים (ר"ה ויו"כ עמ' כ"ד במאמרו של הגר"ב ז'ולטי זצ"ל), ועי' בס' אור לישרים (קלרמן עמ' ק"ה) שלמד דהוא דין מדיני בית המקדש דכמו שיש בבית המקדש דין של מנורה ושולחן כך יש דין שתהיה בו עבודה תמידית כי זהו כל היסוד של בית המקדש]. וכן מבואר ברש"י בפרשת פנחס על הכתוב [פכ"ח פ"י] על הכתוב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה וז"ל אלו מוספין לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד ומגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין וכן בכל המוספין נאמר על עולת התמיד לתלמוד זה עכ"ל ואינו מובן היכן הוזכר כאן תמיד של בין הערבים. אכן הן הן הדברים, דיסוד ב' דינים אלו שלא להקדים לתמיד ולא לאחר אחר התמיד שניהם דין אחד להם. [ולפ"ז יישב בס' חבצלת השרון (פרשת צו עמ' תל"ז) קושית התוס' בפסחים (בד"ה העולה) באופן נפלא, שפסוק אחר נצרך לסדר היום ופסוק שני לדין תדיר עיי"ש וינעם לך]. ועי' במשנת רבי אהרן [קדשים סי' ז'], ובחי' ר' אריה לייב מאלין [ח"א ס"ס י"א], ברכת מרדכי [פסחים], ובמנחת אשר [סי' ס"ב] העירני לזה האחרון, ידיד נפשי הרב הגאון ר' יוסף גרינוולד שליט"א.

בדעת הרמב"ם נאמרו כמה דרכים, אפשר לומר שמהלכות תמיד הוא [ולא דין כללי בקרבנות כהרמב"ן], שהרמב"ם כבר מנה [עי' דברי אמת קונטרס הלאוין דף פ"ד, פ' על הרס"ג הגרי"פ פרלא ח"ב רצ"א:], או שמא זה פרט בכל קרבן וקרבן שיוקרב בין התמידין ולא מצוה עצמאית, ונכלל במצות כל קרבן בפרט ואינה נמנה בפני עצמה.

ולכאורה, חידושם של השלמי שמחה והחזון איש תלוי בזה, אם נאמר שיסוד דין 'עולה עולה ראשונה' היא מצות הקרבת תמיד בתחילה ולבסוף, ומדין התמיד עצמו נקבע שיהא תחילה וסוף [וכמו שהציעו בדעת הרמב"ם, שדין שאר הקרבנות באמצע הוא מדין התמיד, שיהא תחילה וסוף], אז יתכן לומר שכאשר כבר ביטלו את המצוה, והקריבו לפני התמיד של שחר או אחרי התמיד של בין הערביים, מותר להוסיף ולהקריב עוד. שאין כאן שום נפק"מ במה שמוסיף, שכבר עבר ובטל מצות התמיד שהלכתה. אחרת היא אם נסביר כמו שהעלינו בדעת הרמב"ן [ובדרך השניה לפי הרמב"ם], שהמצוה היא שיהיו שאר הקרבנות קרבין ביניהם, ומדין שאר הקרבנות הוא, לכאורה לפי מהלך זה, לא יועיל מה שעבר וקרב לפני או אחרי התמיד, שסוף סוף על כל קרבן חל הדין שיהיה נקרב ביניהם. כך כתבו כמה אחרונים, ביניהם בס' מצות המלך [ח"ג עמ' תנ"ה].  

 אמנם לא המדרש העיקר אלא המעשה, וידעתי גם ידעתי שרבים מחפשים מיד את הסיפור – אבל השבוע ארכו הדברים, וקצר המצע מהשתרע, ועוד חזון למועד

העלון בחסות מכון "אהבת נצח" יעוץ זוגי יעיל ורגיש. מחירים מסובסדים. חינם למעוטי יכולת. עברית ואנגלית. 0527175264

               שבת שלום ואורות אין סוף!!!