סוף הכבוד לבוא

כתב הרב לבנו (מובא בגנזי הראי'ה, עמ' 107):

”למה זה בני יקירי ירפו ידיך, למה תתאונן על חסרון ההתקדמות ועשיית פרי בתלמודך? לא כן, בני, לא בדרך מורגש מתראה פרי השקידה. הנני מלומד מנסיון, כי פעמים רבות יעברו זמן זמנים טובא ואין הלב מרגיש מה שפעל ובמה הוסיף לקח, כשם שאין הילד מרגיש שהוא הולך וגדל. אבל מפרק לפרק בא חזיון חדש, חדש לגמרי, הידיעות מתלקטות לאט לאט ומצטרפות לחשבון גדול, הלימודים הנרדמים מאד חוזרים וניעורים, וההבנה מתרחבת בהרחבה פנימית עד שהאדם ההוגה נעשה בריה חדשה בעזה'י. וזה יקרך גם אתה, חביבי. אל תדאג כלל וכלל. איזה חיים ויחש הי' לנו עם הלימוד אם היתה פעולתו מורגשת לנו בכל יום ויום כמו שאנו מרגישים את הלבוש אשר נלבש? חזיון כזה זר הוא ואיננו מתאחד עם עצם חיינו, אין הנשמה נהנית ממנו, ואין לו מעמד איתן ועומד. לא כן הוא, למרחוק אנו צריכים לישא דעה, לתקוה של קיבוץ הגון של ידיעה ושל גירסא, 'זמר בכל יום זמר בכל יום' (סנהדרין צט:), ואח'כ סוף הכבוד לבא.”