זעקת הנשמה

מהעתון אדרבה גיליון 20

 

 

הרבי הרש"ב נ"ע נהג להיכנס מדי שנה ביום הולדתו, אל סבו האדמו"ר ה"צמח צדק", על מנת לבקש את ברכתו. פעם, בהיותו כבן ארבע או חמש, נכנס לסבו ופרץ בבכי. לשאלת סבו: "מדוע אתה בוכה?", השיב הילד כי למד שהקב"ה נראה אל אברהם, ובוכה הוא על שאין הקב"ה נראה אליו. ועל כך מצאתי כתוב בספר:   

 

"בגרות משמעה קבלת עול מסודר של עבודה, מוכנוּת להליכה ארוכת טווח ומוכוונת מטרה. יַלדוּת היא מצב של חוסר בשלות, חוסר כשירות לעמל ממושך, לסדר ולקביעות, לנשיאה בעול. אמנם כשנתבונן היטב נגלה שיַלדוּת ובגרות אינן רק תופעות מקומיות, אלא מצבי חיים מהותיים הממשיכים ומלווים את האדם לאורך כל חייו.

 

הבגרות היא הכח המסוגל להגשים את כל הרצונות והמטרות בפועל ממש, אולם מקור כל הרצונות היכן הוא? בשנות הילדות. דווקא כשאין האדם מרגיש עדיין בכובד העול המוטל על צווארו, מתגלים בו הרצונות והשאיפות בכל חירותם ועוצמתם. הוא רוצה הכל, וגם יכול הכל. גם לדבר עם ה', גם להיות כמו אברהם אבינו – הסבא הצדיק עם הזקן הלבן, להיות בדיוק כמוהו. הוא הרי אינו יודע עד כמה זה קשה, ואין מה שירפה את ידיו.

 

לאחר מכן באה הבגרות ומתחילה להוריד את כל הרצונות הבוערים אל כלי המעשה, שלב אחר שלב. העבודה כבדה וממושכת, ולפעמים היא משכחת את תוקף הרצון. לפעמים היא גם משכחת את אפשריותו. האופק נדמה כמתרחק יותר ויותר, ושאלת "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב" נדמית כמגוחכת ובלתי סבירה בעליל.

אז צריך טל ילדות להופיע ממעמקים שנשכחו, וללחלח את הכלים המסודרים כל כך, הקבועים כל כך, של העבודה היומיומית. להחיות את הרצון, להרים את הראש ולראות את האופק של ימי הילדות, ומתוכו לשאוב כח להמשך הדרך בשמחה.

 

עוד יש לומר, שמי שאינו נותן מקום להתגלות היַלדוּת בתוכו ככח בונה ומקדם, על כרחו היא מופיעה בתוכו ככח מערער ומיפר סדר. הנשמה אינה שוכחת על שום מה הסכימה להיכנס בקשרי המלחמה המייגעת הזו של עבודת הנפש, מה הבטיחה לעצמה ומה קיוותה להשיג. כשאין חפצה ניתן לה, וכל הזמן היא מיוגעת בלי תכלית – שהרי עכשיו נשתנו פני הדברים ונראה שאי אפשר לה להגשים את חפצה – היא זועקת בקול גדול.

 

למה לה כל העבודה הזו כשהעיקר חסר מן הספר? אם היו אומרים לאדם עוד בילדותו שמה שהוא לומד בפרשה על אברהם אבינו שמדבר עם ה' הוא בעצם בלתי אפשרי, ענין המיועד רק לקדושי עליון ואינו שייך אליו – הוא באמת לא היה טורח בכלל ללכת בדרכיו של אברהם אבינו.

 

זעקת הנשמה גורמת לאדם למאוס בעבודה, כאשר היא רק מעמיסה עליו כובד וקושי, ואת תכליתה אין לו תקווה להשיג.

זהו, אם כן הלקח מן הספור: בכל אחד בתוכו פנימה מוסיף לחיות הילד שבו, וילד אינו מתבייש לרצות הכל, אפילו לדבר עם ה'".