אורות
הגבעה פרשת חוקת לזכות
כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה בחסות: שמעתתא בעי צילותא- עריכת מאמרים וספרים טל': 02-5870080
"אדם כי ימות באהל"- מת שחזר לתחיה
במאמרנו השבוע נתמקד בשאלות מרתקות על
מי שמת וחזר לתחיה. כבכל פעם אין באפשרותנו להקיף את הנושא לכל צדדיו עקב המסגרת
המצומצמת אבל אחרי טעימה קלה שנטעים לכם בס"ד תקוותנו שיתגרה התיאבון ללמוד
את הנושא עד לכדי שביעה, ויהא השם בעזרנו. אין אנחנו באים כמחדשים אלא נלקטה אמרים
מפי ספרים וסופרים. בספר פלאות עדותיך [לורנץ ח"ב סי' ח' שם האריך בענין
ומבורו העמוק דלינו] דן במי שהרג את חבירו וחזר וקם לחיים, האם ההורג עבר על איסור
רציחה. הצדדים: האם נאמר דהא דחזר וחי הוי חיות חדשה ולא בטלה מיתתו או דלמא דכיון
דחזר וחי וחזר לקדמותו שוב הוי כאילו לא מת כלל ואין כאן כלל רציחה. ונפק"מ אם
נהרג כשהרג במזיד ואם יגלה כשהרג בשוגג. ויעוין בדבר אברהם [ח"א סימן ה' סוף
אות ג'] שפשוט לו שחייב דאטו הורג נפש ומת לגמרי ובא אליהו והחייהו לא יתחייב הרוצח
מיתה, הרי בריה חדשה באה לכאן.
אמנם מדברי החת"ס [או"ח קצ"ו]
נראה דבאופן שחזר וחי לא חשיב שהמיתו, דיעו"ש דהקשה בהא דאמרו בשלהי מסכת שבת
[קנו] 'האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא וכו' אמר רבה אנא במאדים הואי, אמר אביי מר
נמי עניש וקטיל', והיינו דרבה אמר שלמרות שהוא נולד במאדים הוא
אינו רוצח. וע"ז ענה לו אביי דמר נמי עניש וקטיל ופרש"י עניש בני
אדם העוברין על דבריו. והקשה החת"ס, מ"ט לא ענה לו אביי דהרג את ר"ז
וכדאיתא בגמ' מגילה [ז] 'רבה ור"ז עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה
שחטיה לר"ז, למחר בעי רחמי ואחיה'. ותי' החת"ס 'וצ"ל משום דהדר אחייה
ע"י תפילתו לא בעי למתלי במזל מאדים' והיינו דכיון שחזר וחי לא חשיב כלל שהרג
את ר"ז וא"כ ה"ה שלא יחשב כרוצח לענין להורגו או לענין חיוב גלות, ודלא
כדפשיטא ליה לדבר אברהם דחשיב רוצח וחייב מיתה.
אמנם, במהרש"א שם פי' דרבה לא הרג
ממש את ר"ז וכן נראה מדברי המאירי שם, ולדבריהם אין כל ראיה משם לענין זה. אכן
בספר אגרות הרמ"ה [מאמר תחית המתים] מפורש דרבה הרג ממש לר"ז והיה אח"כ
לר"ז תחיית המתים. ובשל"ה פרשת תצוה כתב דרבה לימד לרב זירא סתרי תורה עליונים
ועי"ז נתפשטה רוחו מהחומר והציץ ומת עיי"ש ובכגון דא נראה דלא תשיב דרבה
הרגו ואין בזה חטא.
ויש להעיר מדין המלבין פני חבירו ברבים
שנחשב כאילו שופך דמיו [ב"מ נח] ושם השפיכות דמים הוא זמני בלבד, ד'האזיל
סומקא ואתי חיוורא' עובר כעבור זמן קצר והסומקא חוזר לפניו.
והנה אם נאמר דההורג את חבירו וחזר וחי
אפ"ה חשיב רוצח וכדעת הדבר אברהם יל"ע ההורג את חבירו בשוגג וחזר וחי האם
יש דין גואל הדם או דילמא כיון שחזר וחי אין דין גואל הדם. ואי נימא דיש דין גואל הדם
יל"ע האם נימא דהנרצח בעצמו יהיה הגואל דהרי הוא הקרוב ביותר ונמצא דבר מחודש
מאד דהנרצח בעצמו גואל דמו מיד הרוצח וצ"ע.
חזרת ירושה לאחר התחיה
יש לדון במת שירשו בניו לרכושו ואח"כ
חזר וחי, האם חוזרת אליו הירושה, דכיון דמיתה הפקיעה ממנו לקנינו וזכו בניו בממונו
בזה שחזר וחי אין הממון חוזר אליו דכבר זכו בו יורשיו. אמנם יעוין בקובץ שיעורים [בכתובות
פו ב אות שיד] דכל דבר שהוא צורך למת עדיין מיקרי שלו והביא לתשובת הרשב"א [סימן
שע"ה] דמי שזיכה מעות למת לצורך הקמת מצבה זכה המת במעות והא דקיי"ל דאין
קנין למת היינו בדבר שאין לו צורך בו עכתו"ד. ולפ"ז במת שחזר וחי הרי עתה
יש לו צורך בממונו ורכושו וממילא הוה שלו דכל החפצא וחלות שם הירושה היינו כל עוד שאין
למת צורך בזה. והדברים מפורשים בקובץ שיעורים [ח"ב סימן י"א אות א'] שעמד
בהא דמי שמת והניח עובר שאין העובר יורש וזכו בירושה שאר הקרובים וכאשר העובר נולד
זוכה בירושה. וקשה, היאך זוכה עתה בירושה זאת שכבר ירשוה יורשים אחרים? וביאר הקובץ
שיעורים, דכל שיש למת צורך חוזר וזוכה בירושתו והעובר במקום אביו קאי. והוסיף בקובץ
שיעורים 'ולענ"ד מוכרח בזה שאם יצויר שיחיה המת יטול את נכסיו ממי שזכה בהם, ולא
נאמר כיון שפקע קנינו מאין יזכה בהם אח"כ דהא דפקע קנינו של המת מנכסיו היינו
בשעה שאין צריך להן אבל אם היה אפשר שהמת יצטרך לנכסיו לא פקע קנינו כלל עכ"ל.
מת שקם לתחיה האם יורש את אביו
בספר שיח שדה [קונטרס הליקוטים סימן ד]
דן בשאלה כעין זו וכתב שיש ללמוד דבר זה מדכתיב בירמיה [פרק לב], שאמר חנמאל בן שלום
לירמיה שהיה בן דודו, כי לך משפט הירושה ולך הגאולה לקנות, והיינו מדין גאולת קרובים.
ובפרקי דרבי אליעזר [פרק לג] אמרינן יצאו כל ישראל לגמול חסד עם שלום בן תקוה וראו
את הגדוד שבא עליהם והשליכו את האיש בקבר אלישע והלך האיש ונגע בעצמות אלישע וחי ואח"כ
הוליד חנמאל בן שלום ע"ש. ואי ס"ד דשלום אחר שחי אינו מתייחס לתקוה א"כ
חלקיה אבי ירמיה אינו אחיו ואין לירמיה דין גאולת קרובים.
ועוד יש להוכיח מיונה בן אמתי שמבואר בפרקי
דר"א שם שהוא בן האשה האלמנה שהחיה אליהו. ומדקרי ליה קרא בן אמתי אלמא דמתיחס
לאביו דכה"ג אמרי' ביבמות דף סד ע"א דנכרי יש לך יחוס מקרא דבלאדן בן בלאדן
ע"ש. וכן בבן השונמית כתיב קומי שאי את בנך ובירושלמי [ר"פ החליל] אי' דיונה
משבט אשר ואמו משבט זבלון ע"ש דמשמע דמתייחס אחר שבטו.
ועוד יש להוכיח כן מירושלמי [פ"ב דר"ה
ה"ה] דרב כהנא הוה מאריך טובא בתפלתו לפי שהיה מדבית עלי, וברכו רב חייא בר אבא
והאריך ימים טובא והרי רב כהנא מת ור' יוחנן החיה אותו כדאיתא בב"ק [דף קיז ע"א]
וזה היה בנערותו וכמבואר בירושלמי [ברכות פ"ב ה"ח], ואת"ל דבתר שחי
גברא אחרינא הוא, קשה ממה נפשך, אם אותה עובדא שברכו רב חייא בר אבא היה לפני שחי ע"י
ר' יוחנן, א"כ לא נתקיימה ברכת רב חייא בר אבא, ואי אותה עובדא שברכו רב חייא
בר אבא היה אח"כ א"כ את"ל דאין לו קירבת משפחה אינו כהן ואינו מדבית
עלי כלל אע"כ דבתר שחי הוא הגברא הקודם.
זיקת קידושין למת וחזר לתחיה
והנה כתב
הבאר היטב [אבהע"ז סימן יז סק"א] בשם התרומת הדשן [פסקים סימן קב] שאשת אליהו
הנביא ורבי יהושע בן לוי [שהלך לגן עדן בחייו] מותרות לינשא. ונפקא מינה לדורות אם
יזכה אחד כמו הם. עוד כתב הבאר היטב אם מתה אשה אחת תחת בעלה מיתה ודאית ושוב חייתה
על ידי נביא כמו אליהו לבר הצרפית ואלישע לבן השונמית לא פקעה זיקת הבעל מעליה ואינה
יכולה להנשא לאחר. ויש סעד לזה מעובדא דאשת ר' חנינא בן חכינאי עיי"ש. כלומר
דאמרינן בכתובות דף [סב ע"ב] דרבי חנינא בן חכינאי נשאר בבית המדרש שתים עשרה
שנה וכשבא לביתו בפתע פתאום וראתה אותו אשתו, פרחה נשמתה ופג לבה ומתה וביקש עליה רחמים
וקמה לתחיה, וחזינן שלא קידש אותה שוב.
כיוצא בזה כתב בפתחי תשובה [שם סק"א]
בשם הברכי יוסף לגבי בעל שמת היום מיתה ודאית ולמחר חיה כההיא דאמרו במגילה [דף ז:]
ברבה ור' זירא שישבו בסעודת פורים, ואגב בסומי בפוריא, קם רבה ושחטיה לר' זירא, למחר
בעי רחמיה עליה ואחייה, אי כשמת ר' זירא הותרה אשתו לשוק וכי חיה למחר היה צריך לחזור
ולקדשה או דילמא הא דמיתת הבעל מתרת דוקא כשנשאר מת אבל כשלא נקבר וחי על ידי נביא
או חסיד איגלאי מלתא דאותה מיתה לא היתה כמו כל אדם לא פקעי קידושי קמא ולא תפסי בה
קידושי אינש דעלמא. והביא לזה ראיה מהירושלמי דגיטין [פ"ז ה"ג] דאיתא התם
גבי הנותן גט לאשה ומתנה מעכשיו אם לא באתי עד י"ב חודש הרי זה גט ואמרינן דאם
מת בתוך הזמן מהו שתהא מותרת להנשא? ר' יוסי אמר אסורה להנשא, אני אומר נעשו לו ניסים
וחיה, ואף שהפוסקים לא חיישי כלל לירושלמי, מ"מ למדנו מהירושלמי דאם אחר שמת נעשו
ניסים וחי אכתי אגידה ביה אשתו זאת ולא מהניא לה מה שמת ודאי כיון דלבסוף חי עכ"ד.
[בשו"ת בית יצחק אבה"ע (סי' ו') דחה את הראיה מהירושלמי דשם ע"כ מיירי
דזקוקה ליבם ובלא גט זקוקה ליבם (אבל לא שהיא חוזרת להיות אשתו) ורק ע"י הגט נפקע
האישות והוא התנה אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש וכשמת ודאי לא יבוא והגט גט, וחייש
ר' יוסי שמא חי ע"י נס ויבוא והגט אינו גט וזקוקה ליבם, ומאי ראיה מייתי דמחמת
מיתה אכתי זקוקה ביה ור' יוסי לא חייש רק לביטול הגט, ומחמת מיתה בלא"ה זקוקה
ליבם ועיי"ש שכתב דמאוד תמהתי על גאון כמותו שהביא בחופזו ראיה זאת עיי"ש].
והדבר תלוי במה שיש לחקור במהות היתר אשה לבעלה ע"י מיתתו. האם
המיתה מפקיעה וכורתת את הקשר בין האשה לבעל כמו שהגט עושה. או שמא אין כאן הפקעה
חיובית של הקשר אלא שחלות הקדושין נפעלת ע"י אמירת הרי את מקודשת לי וכשמת,
חסר ה"לי". כלומר, אין זו שלילת הקדושין אלא העדר אפשרות להמשיך אותן
[עי' בס' המדות לחקר ההלכה מדה י"ג]. אם נגדיר כך את היתר האשה ע"י מיתת
הבעל, אם יקום לתחיה לא יהיה צורך בקדושין חדשים. ולדרך הראשונה הנ"ל שהיא
'שלילה אקטיבית', יצטרך האיש לקדשה שוב.
ונראה להוכיח כדרך הראשונה שהיא "שלילה אטיבית" והפקעה
חיובית של הקשר ולא רק העדר הבעל. אי' בקידושין [י"ג:], וקנה את עצמה הגט
ובמיתת הבעל. בשלמא גט, דכתיב וכתב לה ספר כריתות אלא מיתת הבעל מנא לן? סברא הוא, הוא אסרה
והוא שרתה. והא עריות דאסר להו [שעל ידי שנתקדשה לבעלה נאסרה על קרוביו] ולא שרי להו
[ואינה ניתרת ע"י מיתת הבעל] וכו', ואחרי שקלא וטריא ארוכה מסיקה הגמרא: "וכתיב
'ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות וכו' או כי ימות האיש האחרון' ואיתקש מיתה לגירושין,
מה גירושין שריא וגומרת [מתיר אותה מבעלה לגמרי ומותרת להנשא לאחר] אף מיתה שריא וגומרת
עכ"ל הגמ'. ולכאורה הביאור היא, שבהוה אמינא הגמרא נקטה מסברא שמיתת הבעל
מתיר אותה, כי אין כבר בעל, ובמה יימשך האיסור?! 'הוא אסרה והוא שרתה'. זו סברא
הגיונית ולא צריך על כך מקור מהפסוק. הגמרא דוחה אפשרות זו ומסיקה שיש גזירת
הכתוב, שהוקשה מיתה לגירושין, וכמו שבגירושין יש הפקעה ושלילה חיובית של הזיקה בין
איש ואשתו, כך בדיוק מיתת הבעל יוצרת הפקעה ושלילה חיובית של הזיקה ביניהם.
ולאור האמור, קשה מה שכתב בתרומת הדשן
[סי' קב] דאשת אליהו הותרה 'דאשת רעהו אמר רחמנא ולא אשת מלאך' והן כולן רוחני ולא
גופני עכ"ד. אם העדר הבעל בלבד היה מתיר היה מובן שכאשר הבעל הופך להיות מלאך
כבר לא קיים בעל האוסרה. אבל אם כנים דברינו וצריך מיתה בפועל, לא הותרה אשת אליהו
כי הוא לעולם לא מת. ועוד היד נטויה להקשות על התרומת הדשן מעירובין [מג א] דפשטה
הגמרא דיש תחומין למעלה מעשרה מברייתא ד"הריני נזיר ביום שבן דוד בא",
הרי שאליהו מצווה שלא לחלל שבת באיסור תחומין. וכן בפרק המקבל [ב"מ
קי"ד:] שרבה הקשה לאליהו איך הוא מטמא עצמו הרי הוא כהן, נמצא שאליהו אינו
חשוב מלאך אלא מצווה הוא במצוות כאיש. משני המקורות הנ"ל משמע שלאליהו יש דין
בן אדם ולא מלאך ודלא כהבנת התרומת הדשן שדיני אדם אינם חלים עליו. ובאמת
התרוה"ד עצמו ציין לגמרות האלו ולא ברור בדבריו מה חילק ביניהם [ועי'
בשו"ת חתם סופר ח"ו סי' צ"ח ובקו"ש ח"ב סי' כ"ח].
וע"ע בס' אמרי דוד לג"ר דוד מלינובסקי זצ"ל [עמ"ס קידשין סי'
ח'] ובמשאת משה לג"ר משה חברוני [עמ"ס קידושין סי' כ"ט] שהוכיחו שמעשה
המיתה מתיר ולא מה שהבעל איננו בעולם [ואם בשעת מיתה לא חל ההיתר לא יחול אחר
כך עיי"ש וינעם לך].
וחזי הוית בשו"ת אבני נזר [חאבה"ע
סו"ס נו] שהביא שם מבנו [הרב שם משמואל] לבאר דנראה דאלמנה שמת בעלה ושוב חזר
וחי כעובדא דרבה דקם ושחטיה לרבי זירא, ושוב חזר וחי, חוזרים הקידושין וחלים, כיון
דענין המיתה שמתיר האשה הוא שבכל שעה שהוא מת הוא מתירה ומיד כשהתעורר לחיים חוזרין
הקידושין דאין זה כמו גט דמפקיע הקידושין לגמרי. וכתב האבנ"ז להעיר עליו, ונפלאתי
מאי שנא מהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי דקיי"ל כיון דפסקה פסקה והכ"נ כיון
שמת ונפסקו הקידושין שוב אינם חוזרים. וגם גוף החידוש דכל שעה ושעה מיתת הבעל מתירה
דהיינו שבכל רגע שלא נמצא הבעל היא מותרת ואין זה כגט שכורתה לגמרי מבואר ההיפוך ברמ"א
[יו"ד סי' רמז סעיף סה] עכ"ד ע"ש. ונראה כוונת דבריו לדברי הרמ"א שהביא שם שכתב דגר שמת ואין לו יורשים, קיימא לן הקודם לזכות
בנכסיו זכה, אם היו בהם עבדים גדולים זכו בעצמן והרי הן בני חורין, קטנים אין להם יד
לזכות בעצמן וכל הקודם בהם זכה. וכתב הרמ"ה, דאם לא זכה בהם בקטנים שום אדם עד
שגדלו אין להם תקנה, שבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו, שהרי כל הקודם בהם זכה וכיון
דבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו כי גדלו נמי בתר הכי אף ע"ג דפקע ממונא, איסורייהו
לא פקע, דבמאי פקע השתא הא ליכא מיתת האדון דליפקע איסורייהו מינייהו עכ"ד ע"ש.
ואם איתא כדברי הרב שם משמואל דענין מיתת הבעל הוא דבכל רגע ורגע מתחדשת המיתה ומתירה
את האשה ואין זה מיתה אחת שבעת שמת כורת את האשה לגמרי א"כ מדוע כאן שהעבדים הקטנים
הגדילו, אמר הרמ"ה דאמנם ממונא פקע מינייהו כי יש להם יד אבל איסורא לא פקע שהרי
ליכא השתא מיתת האדון, הרי לפי השם משמואל איכא ממש השתא מיתה שהרי בכל רגע ורגע מתחדשת
המיתה ומתירה ונמצא כאילו מת האדון עכשיו ממש. כך ביארו את כוונת האבני נזר. ונראה
דס"ל נמי דליכא הבדל בין מיתת בעל להתיר האשה למיתת האדון להתיר העבד דחד דינא
אית להו. וכן הוא מבואר נמי בדברי הגמ' דגיטין לט ע"א דאמרינן התם עבדו דגר כאשתו
מה אשתו ניתרת במיתת הבעל אף העבד ניתר במיתת האדון ע"ש וק"ל. וכך הוכיח גם הגר"א קוטלר זצ"ל [שו"ת משנת רבי אהרן
אבה"ע סי' ס"ו עיי"ש].
והנה בב"י שם עמד כבר להעיר על דברי
הרמ"ה הללו וז"ל נראה לדעתי דאפשר לומר דהא דכל הקודם בהם זכה היינו מפני
שאין לו יד לזכות בעצמו וכל שלא זכה בו אדם עד שגדל בשעה שגדל דיש לו יד זוכה בעצמו
וקני אף לאפקועי איסורא מיניה שמאחר שזוכה בעצמו מחמת מיתת רבו הוא חזינן כאילו באותה
שעה מת רבו עכ"ל ע"ש. והרי דהבית יוסף ז"ל פליג על הרמ"ה וס"ל
דכיון שעבד זה גדל עכשיו ויש לו יד לזכות בעצמו ממילא גם איסורא פקע דחשבינן כאילו
מת האדון עכשיו ממש. ולפי דברי הרב שם משמואל אייתי שפיר דהיינו כדקאמר שענין היתר
המיתה הוא דבכל רגע ורגע כאילו מת ועי"ז ניתרת האשה וממילא ה"ה נמי גבי העבד
דנעשה כאילו בכל רגע ורגע מת האדון הזה ולכן עתה שהגדיל נעשה כאילו מת האדון עכשיו
והיינו דקאמר הב"י כאילו באותה שעה מת וק"ל ודו"ק.
עוד יש להוכיח מאחרי מתן תורה שהקב"ה אמר "שובו לכם
לאהליכם" דהיינו לקיים מצות עונה ולא כתוב שצריך לקחת את הנשים שנית, דאם כן,
לאו אהליכם מיקרי.
וע"ע בכלי חמדה [סו"פ בראשית]
שהביא בשם האדר"ת בקונטרס עובר אורח שכתב לתמוה על הרשב"א בברכות [מ"ו]
שהקשה על הא דכיבד רב אבהו את רב זירא לבצוע אע"ג דקיי"ל דבעה"ב בוצע,
וכתב לתרץ דכיון דהסעודה היה עבור ר"ז הוי ר"ז בעה"ב עיי"ש.
ותמה עליו למה לא תירץ בפשיטות דר"ז היה כהן כמבואר בירושלמי [ברכות פ"ח
ה"ו] ותירץ דמעשה זה היה אחר ששחט רבה לר"ז וא"כ נהי דהדר אחייה ומ"מ
פקעה ממנו קדושת הכהונה עיי"ש. ותמה
עליו הגר"מ שטרנבוך [פשט ועיון על מס' ברכות אות תשל"ז] שאחרי התחייה
אינו אלא המשך של חייו הקודמים משא"כ בתחיית המתים יתכן שיהיו פנים חדשות.
ולעיקר קושייתו, י"ל
דאולי היו שמה עוד כהנים וכיבד אחד מהם ומסר לו אותו כהן בחזרה שיתן למי שירצה ויצא
בזה וקדשתו ולא היה עליו חיוב מדין וקדשתו לכבד את רבי זירא וא"ש עכ"ד. וכן
והקשה עליו בכל"ח דהרי כל כהן הוא כהן מחמת שאביו כהן וממילא הוא בן כהן ופשיטא
דלא נפקע ממנו הקורבה ע"י המיתה אלא דלענין עבודה אולי צריך חינוך מחדש כמו כל
כהן שהתחיל לעבוד שצריך חינוך אבל לענין קדושת הכהונה פשיטא שכ"ז שלא נפקע הקורבה
אינו נפקע הכהונה. ומבואר בקרא דאלישע דהקורבה לא נפקע ע"י שמת עיי"ש שדן
אם קיים פריה ורביה כשבנו מת ואח"כ חזר וחי. וע"ע בכל"ח [פרשת ויקהל
עמוד קנ"ז אות ה'] שדן בקיום מצוה בדבר שנוצר ע"י נס עיי"ש והאריכו
בזה האחרונים ואכ"מ. ופוק חזי בשו"ת מהרלב"ח [קונטרס הויכוח עמ'
כ"ג] שמביא מחלוקת בחכם שנסמך בחיים חיותו ומת וחזר לתחייה האם חזר למעלת הסמיכה.
ותבט עיני בספר נופת צופים [עמ"ס
מועד קטן להרה"ג ד' יהודה קוק שליט"א סי' א'] שחקר בדין מי שהתרו בו למיתה
על שתי מלאכות שעשה, ומכח זה סקלוהו בב"ד כדינו ואח"כ קם לתחיה אם ימיתוהו
כעת פעם שניה משום המלאכה השנייה שעשה בשבת או לא, די"ל דלא ימיתוהו שוב דהא קי"ל
בסנהדרין [מ: מא.] דבעינן שיתיר את עצמו למיתה, והיינו שיאמר אחר ההתראה שעושהו על
מנת 'שיהרגוהו' ע"ז יעו"ש וכ"ה ברמב"ם [ברפי"ב דסנהדרין ה"ב
ע"ש], וא"כ י"ל דבפעם ב' שהתרו בו והשיב שעושהו ע"מ 'שיהרגוהו'
ע"ז אנן סהדי שלא היו פיו ולבו שוים, שכן ידע שאם אכן יהרגוהו כדבריהם א"כ
יעשוהו רק פעם א' ותו לא דלא שכיח כלל שיקום אח"כ לתחייה ולא העלה בדעתו כלל שכן
יארע לו באמת וא"כ מה שהתרו בו פעם ב' והשיבם שע"מ כן וכו' ע"כ דהוי
דברים שאין בהם ממש ולכן יש לדון שלא ימיתוהו שוב מדחסר בתנאי 'שיתיר א"ע למיתה'
ודו"ק. ואולי יש לדחות שאינו מועיל מחשבתו, דדברים שבלב אינם דברים.
אמנם יש לדון לפוטרו מדהוי בריה חדשה ולאו
איהו חילל שבת בעדים והתראה שכן מאחר שקם לתחיה א"כ פנים חדשות באו לכאן. עוד
יש לדון אם הורגים חייבי מיתת ב"ד משום צער המיתה או כדי שלא יהיה בעולם, אם
משום צער המיתה, בהמתה ראשונה יצאו ידי חובה אפילו אם שוב קם לתחיה. אבל אם העיקר הוא שלא יהיה בעולם, אם קם
לתחיה חייבים להורגו שוב עכ"ד עיי"ש מה שהאריך בזה. והנה יש באמתחתי מקורות
רבים הדנים בנושא הזה ואציין רק חלק מהם – שו"ת עטרת פז [אבהע"ז
ח"ג סי' ט' האריך בבקיאות מפליאה], ידינו הגאון ר' אליקום דבורקס שליט"א
[גנוזות הפרשה קרח], שו"ת משנה הלכות [ח"ט סי' רנ"ב], ברכת אבות
[סי' ס"ה], ברכת כהן [דויטש] פ' פיחס, ועוד ועוד.
שבת שלום ואורות אין סוף!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה