מספרו של ידיד נפשי הרב אהרן שטרן שליט"א

גילוי הפנים פותח חלון לגעת באחר, דרך הפנים אני נחשף לזולתי, הופך מדבר סתמי ורחוק למשהו שהוא יכול להיות רגיש אליו. דרך הפנים הופכת מציאות אחרת שונה ורחוקה – לקרובה ומוכרת, הפנים הם צוהר לנשמה לצאת מסתמיות הגוף. ההתוודעות לכאב, שמחה, בדידות, תחינה וכל נקודה פנימית של הזולת, צריכה את גילוי הפנים שלו. המבקש להושיע את האדם מאטימותו מחויב הן להראות לו פנים והן לבקש את פניו, מחויב לקשר אישי עמו. הסתר פנים הינה מציאות שבה העינים המביטות בזולת אינן רואות אלא אך את גופו, כביכול אין לו פנימיות, פניו סתומים מבלי משמעות, חכמה או עומק, "סתמות אנושית" בלי שם.

 

בתחילת המאה העשרים החלו הוגים העוסקים בקיום להבחין בעובדה המזעזעת שהאדם הולך לקראת אטימות ואנוכיות. חורבן האדם בשואה הדגיש יותר מכל את מוֹת המידה שעל-ידה האנושות תופסת את האלוקים כמציאות, והיא – היות האדם אנושי, פי' מודע לזולתו. הפקעתה בלא סיבה של הזכות האלמנטרית לקיום, האדישות היתרה לסבלו הרב פתחה עידן חדש שבו הולך ונסתם החלון הנפשי להתוודע אל המציאות האלוקית, גילויו מתוך צורת אדם, מת! בעת שהייתה חרב בעולם ראה ההורג את הפנים שלהנהרג, הרצח היה אישי ולכן מחייב אחריות, אבל השואה, ואח"כ האטוֹם – הפכו את הרצח לדבר סתמי, סטטיסטי. תודעת הקיום הנרכשת מהתוודעות אל "זעקת הפנים" של הזולת הולכת ונעלמת, כיון שאין מי שיביט בהם.

הולכת ומתרחבת תופעת הסתר הפנים, שוב אינה מצטמצמת אך להתעלמות מפניהם היגעות של מנקת שרותי המלון, או של הפקיד בדואר, שכן הולכת ומתפשטת היא אל השכן בבנין ואל המתפללים בבה"כ ואף כונסת לתוך המשפחה.

 

הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס יצר הקבלה בין המושג "הסתר פנים" של האלוקים להסתר פניו של האדם. "הסתר הפנים" הידוע מן התורה אינו נעצר אך בהעלמת האלוקים את פניו מבני האדם, אלא משליך באופן מובהק על הסתרת הפנים של הזולת. לבני האדם יש הסתר פנים משלהם, היינו שהולכת ומצטמצמת היכולת האנושית לעבור את מחסום הגוף ולהתוודע לקיומה של נקודה פנימית. יותר ויותר קשה לתפוס את ה"פנים" של הזולת ומשם להשיג שהוא קיים. יותר מכל, ההבטה בפני הזולת היא זו שתחשוף בפנינו את היותו "משהו" של קיום. מי שמתבונן בתמונות מן השואה יוכל לראות "פנים"! פנים שאומרות הכל. "זעקת קיומם" פונה אליך ומכה בך! ומנגד צוהלים המענים, פניהם מבטאים יותר מכל את הסתר הפנים. משהו בתוכם נסתם, מתעלם מזעקת ה"פנים" של קרבנם, ענויו או סבלו של האדם הפכו לדבר מבדח.

 

אנו חיים בדור שבו שוב אין הפנים של הזולת חודרים ללבו של המביט בם, נותרים הם סתומים בסתמיותם, כמו שאומרים העולם "סתם בן-אדם". לאותו שמתבונן עלולה להציק שאלה, האם יכולות ניהם הסתומות של המתעללים, הניבטות מתמונות השואה, להיות פני שלי. האם ברור לנו ההבדל שבין המתעלל לסובל, או שמא רק הנסיבות המקריות של החיים מחלקות בינם, כך שבעצם די בקלות אפשר להיהפך ממעונה למענה. המציאות החברתית בארץ ישראל היא פספוס של נקודת ה"פנים", שלא באה לתקן את הסתר הפנים של השואה, מבלי ללמד כיצד להביט לתוך ה"פנים" המיוסרות של הזולת, להרגיש את  הסבל והכאב ואת חוסר האונים. המוטו שאימצה לעצמה: גם לנו יש "היתר" להתעלם מן ה"פנים".

גם החזרה בתשובה התחילה מן התשוקה לגלות את ה"פנים" ונסתיימה "בהסתר פנים". אנשים חושבים שדחייתו של הזולת

ממוסדות חינוך משקפת עוולה שאין דוגמתה. לדעתי הקלושה הסתר הפנים התחיל הרבה קודם, בתשובה עצמה. האם תשובתנו לא היה בה מן היהירות והזלזול באחינו החילונים, האם לא לימדנו את עצמנו לאטום עצמנו מכל שהוא אחר מדעתנו, להתעלם מפניהם המיוסרות של הורינו, הפונות אלינו. האם בקשנו את קרבת הזולת או שמא הפכנו את הדת למערכת שמתירה להתרחק מן ה"פנים", קרים מול בדידות הזולת. תחת הסיסמא של התמדת התורה הקלנו לעצמנו להתעלם מבדידות אחים. השפלנו פנים לא משום צניעות וענווה אלא משום הנוחות שבהתעלמות.

כיצד נסתתמו עינינו מלהבין שכדי להפוך את עבודת ה' למשהו הקרוב ללב צריך קודם לכלי הנקרא 'יחסים אישיים'. כאשר

הדבר היותר אישי שאני מכיר הוא האדם! הוא המערכת להשיג דרכה התקשרות עם האחדות האלוקית.

רבים מאתנו מרגישים היום שהדת באספקט החברתי שלה היא אטומה, חסרה היא את גילויים של ה"פנים" וזאת הרבה מעבר לשאלת הקבלה למוסדות לימוד. נסתם החלון שדרכו מבקשת הנפש לראות את הפנים של אלוקים, באדם! כי בצלם אלוקים עשה את האדם, בפניו של האדם נמצא הצל האלוקי, כשל הכח לגלות פנים. התרגלנו להיכנס לגמ"ח ע"מ לבקש טובה ולצאת מבלי "לגעת" בפניו של אותו שעושה עמנו חסד. גם בעיות בחינוך הילדים שורשם ביחסים בלתי אישיים, מלמדים את הילד שאין לו באמת פנים משלו. יוצרים מערכות חברתיות המביאות להסתר פנים בהיותן משוללות כל יכולת לקיים קשר אישי.

 

לוינס מאריך שעומק הלאו של "לא תרצח" בא ללמד שיש לקבל אחריות על הזולת. לכאורה הדברים פשוטים, אלא שלא כל אחד מבין שמושג האחריות הינו ריק מתוכן בלי גלוי הפנים של הזולת. התרגלנו לחשוב שהערבות עם הזולת שעליה מצווה התורה תבוא רק מכח שהתורה מצווה עלינו מוסריות יפה, מבלי להבין שהמצווה מבקשת שנקשר את עצמנו אליו בלב ובנפש. מבלי חברות, ומבלי קשר אישי המתעלה לידידות אמת ולאהבה – לא תתכן צוותא. גם חיי הנישואים הופכים סתמיים מבלי קשר אישי, "העיקר" לקיים איזה חפצא של שלום בית. ספרי הדרכה טפשיים שמחבריהם נכים רגשית מלמדים שיש לכבד את האשה כאילו היא נכה נפשית, הס מלהזכיר התעניינות אמיתית בזולת, המולידה אהבה. נמלטנו מאטימותם של חיי הגוף אל אטימות גדולה יותר! גם את הקשר עם עצמנו הפסדנו, שאף הוא צריך את גלוי הפנים, שאם אך בבואה סתמית מביטה אלי מן הראי – מדוע שאטול עליה אחריות, מאחר ואין לי שום קשר עמה. הסכלנו לחשוב שבלי

קשר אישי ואינטימי תתכן קבלת אחריות על עצמי ועל זולתי. המציאו יצור שבחיצוניות הוא אכפתי ותוכו בלי אכפתיות.

מהו גילוי ה"פנים"? שאלתנו היא מנין שואב האדם את זכותו להיות קיים אצלנו, מהו הדבר שיגרום לנו לחדול מלהתעלם מן הזולת ואף להעניק לו את קיומנו אנו. ננסה לבאר את הדבר דרך הופכו, ההפך "מגילוי הפנים" היא הסתמיות, ובלשון בנ"א הפוגעים זב"ז, "סליחה, זה לא אישי". הפנים זה המגע האישי, הכל אישי, הכל נוגע בי, "אהבה" – זה שאני חי את השני. הלומד מבלי הבן נשאר סתום, היינו בלי יכולת רגשית להתקשר עם המושכל, כן ההתעלמות מן הזולת פירושה להותירו מציאות סתומה. השואה שורשה באי היכולת למצוא בזולת שום חידוש, שום בשורה, שום השראה, אטום נותרתי בעולמי הצר כעולם הנמלה. הפנים הן המערכת שעל ידה נגאל הגוף מחומריותו ומסתמיותו, לבע"ח אין פנים, נחלתם היא הסתמיות, כולם דומים, נעדרים הם את המיוחדוּת שממנה נרקמת האישיות המביאה לזיקה האישית עם הזולת. הצורר המענה את קורבנו מתעלם מפניו של הקרבן המביעות סבל כאב ותחינה, בפנים מתגלים הפרטים האין סופים של הקיום, וכולם נעלמים ממנו. מדוע? מפני שהן סתמיות עבורו, אינו מוצא בהן שום משמעות, המעונה אינו אחיו, או בנו, הוא "סתם",

כ"כ קל, זה "לא אישי". גילוי הפנים הופך את הכל לאישי, הכל נוגע בי הכל מתיחס אלי הכל שייך לעולמי, הכאב הניבט מעיניו דוקר אותי, רק כך יגָאל העולם מסתמיותו ומאטימותו. ההתקשרות עם האדם היא דרך רוחו, צורתה – שהכל אישי. הזולת מעניין אותך, מרתק, מפעים בשלל צורות של רגש המביאות לאחדות. שדווקא הגוף הוא זה שהאיניטמיות רחוקה ממנו, בלתי מתמסר ובלתי מתקשר, ולכן כ"כ לא נאמן.

 

המצוות שבין אדם לחברו הפכו לכְסות המתירה חיים בלי קשר אישי, לחלוטין סתמיים, הן ה"פנים" המרוקנות מנשמה. אצל החילוניים ההתעלמות ברורה, פוגעת בך ישירות, אצל הדתיים מצופה בשוקולד של מצווה, מתגנבת מאחור חיוך פה, חסד שם, הכל מבלי לרקום שום מערכת יחסים אישית, תופעה זו צריכה פירוש. סיפר לי שחקן תאטרון שילדים הולכים והופכים להיות לקהל ציני, מדוע?

 

האין זאת משום שהם כבר יודעים הכל, אין מה לחדש להם. זהו אחד מביטויו הקשים של עולמנו ההולך ונעשה סתמי יותר ויותר, ומה היא סתמיות אם לא העדר חידוש. אנו יודעים הכל על הזולת עוד קודם שדברנו עמו מילה אחת, אין בו עבורנו שום חידוש. אחד הדברים הדומיננטים בעיני בתהליך ה"התמזגות" לתוך העולם החרדי הוא השקיעה לתוך הסתמיות, כביכול נוח לכולם שהזולת ישאר סתמי, אין במציאותו ענין אישי עבורי.