רמב"ם הל' שופר פ"ב הל"ד וז"ל המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא, נתכוין שומע לצאת י"ח ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכון השומע לצאת לא י"ח עד שיתכוין שומע ומשמיע עכ"ל.
והנה מהו שיטת הרמב"ם ואיך פוסק אם מצוות צריכות כוונה או לא, במחלוקת שנויה. הר"ן וכן הכס"מ פירשו ששיטת הרמב"ם היא שמצוות צריכות כוונה ורק במצה יצא כיון שנהנה. אך עיין בהה"מ שנתקשה בשיטת הרמב"ם והטור סי' תע"ה נסתפק בשיטת הרמב"ם אי ס"ל מצ"כ או מצא"כ. והגר"ח זצ"ל למד דהרמב"ם ס"ל דמצוות אינן צריכות כוונה ומשו"ה בכפאוהו ואכל מצה יצא והא דשופר צריך שיתכוין שומע ומשמיע זהו דין מסוים היכא דיצא ע"י תוקע דבלי כוונת משמיע ושומע אינו יוצא בתקיעת חברו. אלא דצריך עיון למה התוקע להתלמד לא יצא דבשלמא להר"ן דמצוות צ"כ אתי שפיר דאינו מתכוין לצאת אבל לפי שיטת הגר"ח דרק השומע מן התוקע צריך כוונה למה התוקע להתלמד לא יצא. וכן צ"ע לשון הרמב"ם דהמתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא דלמה נקרא מתעסק. ועוד קשה לשון הרמב"ם בפ"ב דמגילה הל"ה וז"ל הקורא את המגילה בלא כוונה לא יצא כיצד היה כותבה או דורשה או מגיהה ואם לא כיון לבו לא יצא דלהגר"ח ז"ל דלמד בהרמב"ם דמאצ"כ למה לא יצא וצ"ע
עי' מסורה יג עמ' ו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה