אורות
הגבעה
פרשת קרח - ספק פדיון
הבן לזכות כ"ק מרן
אדמו"ר מטאלנא שליט"א לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה בחסות שמעתתא בעי צילותא
עריכת מאמרים וספרים טל':02-5870080
|
מ
|
ה הדין באדם שמסופק אם הוא כהן ונולד לו
בן, האם חייב לפדותו? אבוא היום אל העין לברר וללבן שאלה זו עד כמה שידי יד כהה
מגעת, ויהא המקום בעזרי.
צמח צדק – אשה שמסופקת אם היא בת כהן או בת לוי, בנה פטור מפדיון,
שמוציא מחבירו עליו הראיה
והנה, בשו"ת צמח צדק [הקדמון, לרבי מנחם מנדל קרוכמאל אב"ד
ניקלשבורג סי' כ"ה] נשאל באשה אחת שבקטנותה נמלטה מחרב רעה בארץ רוסיה ואינה
יודעת אם אביה היה כהן או לוי או ישראל, ונשאת לאיש והמליטה זכר שהוא פטר רחם לה,
אם חייבת בפדיון הבן או לא, לפי שאשה אחת מארחי פרחי אמרה לה שאביה היה לוי.
והשיב הצ"צ, שהעדות של האשה לאו כלום היא היכי דצריכים עדות, אבל
כאן אפילו בלי עדותה אין חייבים לפדותו, דמשנה שלימה שנינו [טהרות פ"ד משנה
י"ב] ספק בכורות, אחד בכור אדם, ואחד בכור בהמה וכו' המוציא מחבירו עליו
הראיה. ואין לדחות [כפי שבאמת כתב בערוך השלחן סי' ש"ה סמ"ט] דדוקא
באופן שישנו ספק בעיקר הבכורה אם הוא פטר רחם או לא, נקרא ספק ואומרים המוציא
מחבירו עליו הראיה אבל באופן שהוא ודאי פטר רחם אלא שהספק הוא מצד אחר, כגון שמא
הוא כהן או היא בת כהן או לוי לא נקרא ספק לענין שהוא פטור מפדיון, שפשוט שאין
לחלק בכך וכל ספק ממון אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה. ואע"פ שרובא דעלמא
ישראלים הם ולא כהנים ולויים, מ"מ לא הולכים בתר רוב להוציא ממון מיד המוחזק,
דהלכתא כשמואל בדיני [בב"ק כ"ז:] דס"ל שאין הולכין בממון אחר הרוב,
וכן פסקו כל הפוסקים להלכה.
ואם כן הבכור הנולד הזה שנולד מאשה ואין יודעים בודאי אם היא ישראלית
שאפשר שהיא בת כהן או לוי, אע"פ שהוא בודאי פטר רחם, פטור מפדיון משום דבממון
אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, עכת"ד להלכה עיי"ש שהאריך.
קונטרס הספקות – בממון עניים הולכין אחר הרוב
דא עקא, בקונטרס הספקות [כלל ו' ס"ה] שדא נרגא בהך פסקא והא לך
לשונו: "ואני אומר אילו הואי התם הייתי כהנא מסייע כהנא ומחייבנא לפדותו, לפי
שנראה לי דהאי כללא דאין הולכין בממון אחר הרוב לא איתמר אלא בממון דעלמא, אבל
בממון עניים שפיר אזלינן בתר רוב". והביא ראיה מחולין [קל"ד.] שבמשנה שם
כתוב שגר שהייתה לו פרה ויש ספק אם נשחטה לפני הגירות [ופטור ממתנות כהונה] או אחר
הגירות [וחייב במתנות כהונה] פטור מלתת לכהן, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. והגמרא
מקשה מהמשנה "ספק לקט לקט" – שצריך לתת מתנות עניים מספק, ודרשינן
מהפסוק "עני ורש הצדיקו" צדק משלך ותן [שבאופן שיש ספק צריך לתת].
ומתרצת הגמרא, אמר רבא, הכא פרה בחזקת פטורה קיימא [מספק אנו מעמידים את דין הפרה
כפי שהייתה קודם שנולד הספק, שהיה בעליה גוי], קמה בחזקת חיובא קיימא [מספק אנו
מעמידים את התבואה כפי שהייתה קודם שנולד הספק, שהיא עומדת להיות חייבת בלקט, ולכך
בספק לקט הולכים להחמיר] עכ"ד הגמרא. לדרכינו למדנו, שבמקרה שיש ספק בחיוב
מתנות עניים ויש חזקת חיוב, חייבים להחמיר ולתת מספק. וכל שכן כשיש רוב, דרובא
וחזקה רובא עדיף. ודיני מתנות כהונה ומתנות עניים שווים בענין זה, כמו שמוכח ממה
שהקשו מדין גר שנתגייר וספק מתי נשחטה בהמתו [מתנות כהונה] לדין ספק לקט [מתנות
עניים]. ואם כן לענין פדיון הבן לכו"ע מהני רובא לחיובא כמו דמהני לענין
מתנות עניים עכ"ד. ועולה מדברי הקונטרס הספקות שבספק מתנות כהונה וספק
מתנות עניים, כשיש רוב הולכים לחומרא בניגוד לשאר דיני ממון שאין הולכים בממון בתר
רוב. [ואגב, בקובץ תל תלפיות שנה י"ג סי' ל"ז יישב לפי הנ"ל
הקושיא, איך משכחת פדיון הבן דילמא לאו אביו, ואין הולכין בממון אחר הרוב? והתשובה
היא שבפדיון הבן אמנם הולכים אחר הרוב].
יסוד בעל ההפלאה – אם לגבי שאר דינים נקבע הלכה מסויימת הוא הדין
לענין ממון והולכין אחר הרוב
והנה החתם סופר [בב"ק דף כ"ז]
וההפלאה [במס' כתובות ט"ו:] כוונו לדבר אחד, וז"ל ההפלאה: "נמצא תנוק
מושלך אם רוב עובדי כוכבים הרי הוא עכו"ם, ואם ברוב ישראל הרי הוא ישראל. איך
הדין אם ברוב ישראל, נגח תורא דידן לתורא דידיה, האם חייבים לשלם או דלמא מכיון שאין
הולכין בממון אחר הרוב אולי הוא עכו"ם ופטור. ונלענ"ד דהכא לא שייך אין
הולכין בממון אחר הרוב, כיון דהוי ישראל לכל מילי כדקאמר להחיותו וכן ההורגו חייב ולענין
שחייב במצוות ולענין שליחות וקידושין, הוי נמי ישראל לענין ממון וכן להיפך ברוב נכרים,
דאל"כ תקשי מהא דאמרה תורה בקנס דמפותה 'כסף ישקול כמוהר הבתולות' דלמא לאו אביה
הוא וקי"ל דיתומה ומפותה פטור, וכן במוציא שם רע דנותן לאביה מאה כסף דילמא לאו
אביה הוא... ועוד יקשה הרבה קושיות דהא אמר רחמנא 'מכה נפש בהמה ישלמנה' דלמא במקום
סייף נקב הוי כדאיתא בחולין גבי מכה אדם. וכן בנגיחת השור נימא דלמא טריפה הוא. וראיתי
בספר שעה"מ שהקשה בפדיון בכור במת לאחר שלשים יום דחייב לשלם דלמא טריפה הוי והניח
בצ"ע. ולענ"ד דכיון דאוקי רחמנא על הרוב דלאו טריפה לענין שאר מילי
כגון באדם לענין ההורגו דחייב וכן בשור לענין אסור אכילה וכן דאביו הוא לענין מכה אביו
וכיוצא בהן ה"ה לענין ממונא ולא אמר שמואל דאין הולכין אחר הרוב אלא
היכא דלא נפקא מינה אלא לענין ממונא כגון בשור ונמצא נגחן. א"כ לא שייך הא
דשמואל הכא". ויישב שם שגם התוס' בכתובות ט"ו ע"ב ד"ה להחזיר,
סוברים את סברתו עי"ש. והחתם סופר כותב "וב"ה שזה לי יותר מעשרים שנה
כוונתי זה מסברא דנפשי ואשתכח בסבא כוותי ה"ה מ"ו בספר מסברא דנפשי ואשתכח
בסבא כוותי ה"ה מ"ו בספר ההפלאה ספ"ק דכתובות". ובזה יישב החת"ס
מה שהקשה שם הגאון מהר"ץ מהאלברשטט ז"ל איך נוציא בת כהן מחנק לשריפה, ניחוש
דלמא הכהן לאו אביה הוא וממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא [כתוס' חולין י"א ע"ב
ד"ה ליחוש] וגם זה לא קשיא מידי, דדוקא כשתחלת דינו למיזל בתר רובא בנסקלין בנשרפין
אבל הכא כבר החלטנו זאת שהיא בתו של זה הכהן ואילו היתה מכה אותו או מקללתו היינו הורגין
אותה שוב עתה אין לזוז מזה עכ"ל. וכן כתב בספר הכתב והקבלה פרשת בחוקותי ששאל
את פי הגאון ר' עקיבא איגר לשיטת הרא"ש בבבא מציעא ו' ע"ב דרוב הוי ספק,
איך משכחת עשירי ודאי דטריפה פטורה ממעשר מקרא דכל אשר יעבור פרט לטריפה שאינה עוברת
כמבואר [בבכורות נ"ח ע"ב] ואיך משכחת עשירי ודאי שמא טריפה היא, דהא רוב
לא הוי כודאי לשיטה הנ"ל. וענה לו אע"כ כיון דדנים עליה לשאר מילי שאינו
טריפה ממילא הוא עשירי ודאי. ובזה יישב שם ג"כ מה דקשה לכאורה לשיטת הרא"ש
הא דדרשינן [קדושין ע"ג ע"א] קהל ודאי הוא
דלא יבא, איך משכחת לה קהל ודאי דלמא אמו זינתה ורוב בעילות אחר הבעל לא משוי ליה ודאי.
אע"כ דכיון דמיד שנולד היינו דנין שהוא בנו של בעל אמו לכמה דברים ממילא מקרי
קהל ודאי. ונרויח בזה עוד להבין מה דקשה בהא דפסקינן בשוחט שניבל בשחיטה שחייב לשלם,
אמאי, דלמא במקום נקב קשחיט ורובא דבהמות כשרות לא מהני דלענין ממון אין הולכים אחר
הרוב? אלא ודאי כיון דגם מקודם היינו דנין על בהמה זו להחזיקה שהיא מהרוב לענין כמה
דברים חלב וכדומה שפיר אמרינן בחזקת שהיא מהרוב אף לענין ממון, דמודה שמואל בכה"ג
עי"ש שהאריך בזה ויעוין שו"ת רע"א תנינא ק"ח.
ולפי זה, בנידון דידן אין לומר בזה
הכלל שאין הולכין הממון אחר הרוב, מאחר שלענין דינים אחרים [כגון וקדשתו והאיסור
לשאת את כפיו, ומותר בגרושה וכו'] קבענו שהאב והבן הם ישראלים, כך גם לענין חיוב
פדיון הבן, והבן יהיה חייב בפדיון. ובשו"ת קול אריה [יו"ד סי' פ"ב והגאון
בעל הקול אריה האריך מאד בסוגיא זו ועצתי אמונה לעיין שם ולהתענג על זיו תורתו]
הוסיף לחלק בין נידון שהספק באב לנידון שהספק באם, שאם יש ספק באם אם היא כהנת או לויה
אבל ידוע שהאב ישראל, כבר אין שום נפקא מינה לבן מה מעמדו של האם חוץ מדין פדיון
הבן, משום דקי"ל בן כהנת או לויה פטור מפדיון, ומכיון שאין הולכין בממון אחר
הרוב, ושמא אמו מן המיעוט שהם כהנים ולוים, הרי הוא פטור מפדיון, ולא שייכת סברת
ההפלאה שאינה קיימת אלא כשהספק באב. וכ"כ בשו"ת גור אריה [יו"ד סי'
פ"ט] ובשו"ת מנחת אלעזר [סי' כ"ד].
איברא, האחרונים האריכו להוכיח דבכמה ראשונים מבואר דלא כיסוד בעל
ההפלאה. ומהם, הרמב"ן והרא"ש [בריש פ"ג דבכורות], דסברי מרנן,
שאע"פ שהולכין אחר הרוב להכשיר הבכור למזבח, וללקות עליו בגיזה ועבודה,
מ"מ אין להוציא מהבעלים ליתנו לכהן, שאין הולכין בממון אחר הרוב אלא המוציא
מחבירו עליו הראיה. כשתימצי לומר, מכאן גם פירכא על בעל 'קונטרס הספקות' שקבע
שבמתנות כהונה הולכין אחר הרוב, ומדברי הרמב"ן והרא"ש לומדים לא כך ואין
הולכין אחר הרוב. וכן מבואר בתוס' בכורות [כ.].
עי' עוד בשדי חמד [פאת השדה מערכת
א כלל מא], ובשו"ת תורת חסד [או"ח ח"א סי' א'], שו"ת כתב סופר
[יו"ד ס"ס קמ"ה] ועוד. ומה שהוכיח הקונטרס הספקות מחולין [קלד.] שמשווים
בין מתנות כהונה למתנות עניים, והיכא שיש חזקה וכל שכן כשיש רוב, הולכין לחומרא,
כבר השיב בשו"ת קול אריה [יו"ד סי' פ"ב] שלמסקנת הגמרא אין להשוות
ביניהם, ובמתנות כהונה גם במקום רוב פטור, והמוציא מחבירו עליו הראיה. וע"ע בשו"ת בית שערים [יו"ד סי'
ק"ו].
אין
הולכין בממון אחר רוב אלא כאשר מספק תולים שנעשה המוחזק בעלים בתורת ודאי
והנה,
לעומת הרא"ש רמב"ן ותוס' שכתבו שבבכור בהמה אין הולכין אחר הרוב [לתת
אותו לכהן], בשטמ"ק [בב"ק י"א:] כתב לענין ספק פדיון הבן דהיכא דאיכא
רוב ליתן לכהן, חייב הישראל.
וצפייה
צפיתי בחידושי הגר"ח שמואלביץ זצ"ל עמ"ס פאה [בס' זרעא קיימא עמ'
רד] שביאר שיש לחלק בין פדיון הבן לבין פדיון בכור בהמה, דדין אין הולכין בממון
אחר הרוב נאמר רק היכא דמספק תלינן שנעשה המוחזק בעלים בתורת ודאי. ולפי"ז
י"ל דכל הך דינא דאין הולכין בממון אחר הרוב איתמר רק היכא דיש ספק שמא הממון
שברשותו שייך לחברו, ובזה אמרינן דמספק נעשה המוחזק בעל הממון אבל היכא דודאי
הממון שייך לו ורק איכא ספק שמא הוא מחוייב ליתן משלו לחברו, בזה ל"ש הדין
דאין הולכין בממון אחר הרוב כיון שאין ספק בכך שהמוחזק בעלים ורק איכא ספק דשמא
הוא חייב ליתן לחברו. ואמנם גם בכה"ג אמרינן המע"ה אבל כשהרוב מסייע
לתובע אזלינן בתר רובא. עפי"ז יש לבאר החילוק בין ספק פדיון הבן לספק בכור
בהמה, דבכור בהמה הוי ממון כהן וספק בכור בהמה הוי ככל ספק ממון דאיכא ספק אם הוא
שייך למוחזק או לכהן ומשו"ה בכה"ג אין הולכין אחר הרוב להוציא הממון מהישראל
המוחזק בו [כדברי הרא"ש והרמב"ן]. אבל בפדיון הבן אין לכהן זכות בממון
הישראל וכל זכות תביעתו היא משום שחייבה התורה את הישראל ליתן לו ממון משלו
ומה"ט בספק פדה"ב א"א לומר שיהיה הישראל בעלים ודאי על ממונו מספק,
שהרי אין ספק בכך שהוא הבעלים, והספק הוא דשמא חייבתו התורה ליתן מממונו חמשה
סלעים לכהן, ובספק כה"ג אזלינן בתר רובא להוציא ממון [כדעת השטמ"ק] וכמשנ"ת.
[ובשיעורים עמ"ס נדרים ביארנו לפי"ז דברי הגמ' בבכורות מ"ח
ע"ב דבספק פדיון הבן מהני תפיסת הכהן ואכמ"ל] עכ"ד. [ושאר האחרונים,
כולם תפסו בפשטות שיש מחלוקת בין תוספות, הרא"ש והרמב"ן לבין השיטה
מקובצת דלא כהגר"ח שהשלים ביניהם. ועושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו].
דחיית
ראיותיו של בעל ההפלאה
והנה
ניתנה ראש ונשובה לדברי בעל ההפלאה. ראינו שהראשנים חולקים עליו ביסודו שאם בתחום
אחד הולכין אחר הרוב, גם בממון נלך אחר הרוב. והשאלה הניצבת בפנינו במלוא עוזה היא,
איך יתמודדו עם ראיותיו? ובשו"ת קול אריה [יו"ד סי' פ"ב] האריך בזה
ולאורו נלך. הגאון בעל ההפלאה הוכיח מהא דאמר רחמנא 'מכה בהמה ישלמנה' ודילמא
במקום סייף, נקב הוי? אלא דכיון דאוקי רחמנא על הרוב דלאו טריפה לענין שאר מילי,
ה"ה לענין ממון נלך אחר הרוב וחייב לשלם ע"כ ראייתו. אלא שיש לדחות דאין
זה ענין לאין הולכין בממון אחר הרוב, דהא מה שאמרה תורה מכה בהמה ישלמנה הוא משום
דהפסידו בהמתו, ואם כן, כיון דעכ"פ הבהמה מותרת לנו באכילה מטעם רוב, ואפילו
אם באמת הוא טריפה, התירה לנו התורה על ידי הרוב, ואם כן ממילא מחויב לשלם מטעם בירור
גמור ולא מטעם רוב, דסוף סוף הפסידו. ומה לי אם הפסידו כשרה או טריפה כיון דמותרת
לנו באכילה ע"י הרוב ולא חיישינן שמא במקום נקב שחיט. וכן מתיישב מה שהוכיח
משומר שנגנב ממנו השור דחייבו התורה לשלם, ודילמא טריפה הוי. אבל לאור האמור, לא
קשה מידי, דעכ"פ הפסידו כיון דהשור מותר באכילה מטעם רוב.
עוד הקשה בעל ההפלאה ממוציא שם רע דנותן לאביה מאה כסף, ודילמא לאו אביה היא וקיימא לן [עי' כתובות מ"ד:] דהמוציא שם רע על היתומה פטור. ולכאורה אפשר לומר דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא היכי דהספק לפנינו ויש במה להסתפק, כמו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן והלוקח טוען דלקח לרדיא [ב"ק מ"ו.], וכיון דנולד הספק לפנינו אם לקח לרדיא או לשחיטה לא אזלינן בתר רוב להוציא, אבל היכי דליכא ריעותא ואין מקום להסתפק לא נחתינן לספיקא, ואין לדון בזה ענין רוב ומיעוט כיון דאיכא רוב בעולם דלאו טריפה, ולא נולד לנו ספק ומחמת הרוב לא נכנס בגדר ספק כלל, ואין בדבר זה צד מיעוט כלל לומר אין הולכין בממון אחר הרוב, ואם כן לא קשה מידי כל הקושיות כיון דאין כאן שום ריעותא וספק דנימא דהבהמה היתה טריפה או דלאו אביה הוא עכ"ד. וסברא זאת מבוארת כבר בשב שמעתתא [ש"ב פ"ד] כפי שציין שם. ועי' ב'קול אריה, שהאריך להסביר עפ"ז את הסוגיא בחולין י"א עיי"ש ועוד מגדנות ומטעמים.
ואפשר
להאריך בסוגיא זו מאד מאד אבל אסתגר בזה. והרוצה להעמיק יותר יואיל לעיין בשו"ת חלקת יואב [יו"ד סי' כ"ו], שו"ת דברי
יששכר [סי' קיא], שו"ת בנין עולם [סי' נח], ברכת אברהם [בב"ק יא. כתובות
ט:] שירת דוד כתובות [עמ' ל'] , משנת רבי אהרן [קדשים עמ' קעב], קובץ בירורים
שביבי אש [סי' נז], עטרת פז [יו"ד סי' י"ז], שו"ת לב אברהם [סי' פח],
שו"ת אור שמח [ח"ב סי' ב'], שרידי אש [ח"ב קט"ו], ואחרון חביב,
שא נא עיניך וראה באר לחי רואי במאמר עוצר-נשימה של הגר"ע יוסף שליט"א
בקובץ מוריה [סיון תשל"ט] שהסיק להלכה שאין צריך לפדות מספק אבל מהיות טוב יש
לפדות ללא ברכה. וכל רז לא אניס ליה פלא והפלא אשרי עין ראתה זאת. ועתה כדרכינו,
סיפור....
|
מעט האנשים אשר השתתפו זה עתה בטקס
הנחת אבן הפינה לישיבה החדשה שתישא את השם "ישיבת פוניבז'" החלו להתפזר
לבתיהם.
אחדים מהם נגשו אל מייסד הישיבה רבי
יוסף שלמה כהנמן זצ"ל ושאלוהו: "יאמר לנו רבנו: מנין לכבודו העוז
והלהט להעמיס על עצמו עול בניית ישיבה, וכמובן את אחזקתה השוטפת לאורך
זמן?"
דמעות נקוו בעיניו החכמות של הרב,
כשהחל מספר לאיטו:
"ראשית כל אומר לכם,
הנחת אבן הפינה לישיבה זו לא הייתה היום, ולא בימים אלו ואף לא בשנים אלו, החל
לבעור הלהט שיצק היום את אבן הפינה לישיבה לפני שנים רבות, כמה עשרות שנים".
אזני כולם נכרו כאפרכסת להקשיב לדבריו הנרגשים של הרב שהחלו קולחים מפיו:
בילדותנו היינו חמישה אחים שגדלו
יחדיו בבית הקטן והמטה לנפול בעיירה "קול" שבליטא הרחוקה, העניות שלטה
בו שלטון ללא מיצרים, ומכל פינה ניבטה הדלות, מהקירות המקולפים, מהבגדים הדלים
והמטולאים, והמזווה הריק... אך הפנים קרנו באור מיוחד. החשק ללימוד התורה
שהחדירו בנו הורינו כיסה על כל היעדר כלשהו בחיינו.
ערב אחד, בחורף מושלג במיוחד. הייתה
ארוחת הערב הדלה כמרקחה, מה קרה? בביתנו היו זוג מגפיים אחד, ומעיל גשם אחד
בלבד, וכל אחד מהאחים טען שמחר הוא ורק הוא "חייב" – יהיה מה שיהיה –
להיות בתלמוד תורה. האח הגדול טען בלהט כי "מחר מתחילים סוגיה חדשה בגמרא,
סוגיית יאוש שלא מדעת, היתכן שלא אהיה בחיידר? היתכן שאפסיד מחר את הלימוד החשוב
על תחילת הסוגיה?" אכן טענות של ממש.
אני – אומר הרב – הייתי השני במשפחה
וגם אני טענתי בעוז: הן אנחנו מתחילים מחר מסכת חדשה בלימוד המשניות – מסכת
סנהדרין, היתכן שאפסיד? אחי הקטן ממני טען שבכתתו ילמדו מחר את פרשת האזינו
"הצור תמים פעלו וכו'", היתכן שלא אהיה נוכח?" וכך שני אחי
הקטנים אף הם בטענות כבדות משקל על פרשת נח, ואפילו על לימוד אותיות חדשות
שיתחילו מחר בכיתת הגן של הקטן.
כל אחד טען את טענותיו בלהט כה חזק,
ולאמא לא היה מענה אלא לבכות עמנו יחד, וכך מתוך הבכי נרדמנו כולנו כשברקע קולו
המתנגן של אבא שהתכנס בפינתו ולמד ולמד.
באמצע הלילה, בשעה ארבע בערך, אמא
העירה את אחי הגדול: "קום חמודי, קום נלך לבית המדרש הצמוד לתלמוד תורה, שם
בוער התנור וכבר נמצאים בו ראשוני הלומדים ואף אתה תצטרף אליהם, הן כל אחיך
צריכים גם כן להגיע לחיידר, הזדרז נא!"
וכך הוליכה אותו אמא בסופת השלגים
המקפיאה, ברחובות שוממים מאדם, כשהוא עטוף במעיל ונעול במגפיים, והיא – מעיל
דקיק לעורה, ונעלים מנוקבות לרגליה, אך ליבה בוער, יוקד באש קודש. לאחר הליכה של
כחצי שעה מבוססים בשלג הכבד הגיעו לבית המדרש, שם חלצה את מגפיו, והפשיטה את
מעילו, והחלה את דרכה בחזרה הביתה. כך, עד שמונה בבוקר היו כל הבנים בתלמוד
תורה. ובצהרים – המסע חזרה ,עד שש בערב היו שוב כולם בבית.
לאחר מכן שכבה אמנו במיטה מספר ימים
בהצטננות קשה ובחום גבוה, אך מידי פעם כשהיתה מתעוררת, היתה אומרת לנו שוב ושוב:
"ילדי, הקשיבו לי, אינני מתחרטת אף לרגע על מה שעשיתי! הכל היה כדאי כדי לא
להפסיד יום אחד בחיידר, כדי שבני ילמדו תורה!"
מעיני כל השומעים זלגו דמעות ללא
שחשו בהם כלל, אך הרב מפוניבז' ננער עתה משרעפיו ואמר בקול: "אז, באותה
שעה, הונחה אבן הפינה לישיבה, הכל כדאי כדי שיוכלו ללמוד תורה. הבנתם?"
ואני
הקטן הצעיר באלפי ישראל, אסקופה הנדרסת בפני עמלי תורה האמיתיים, מודה לכל
הרבנים המופלגים והאהובים שליט"א, קוראי העלון. ואם למדתם אפילו דבר אחד,
כל המאמצים המושקעים בעלון כדאיים.
שבת שלום
ואורות אין סוף!!!
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה