המקדש בשיראי
רש"י פירש "התקדשי לי בחמישים זוז והרי לך אלו
בדמיהם". ודברי רש"י מפתיעים בחידושם, דפשט דברי הגמרא מורים שמקדש אותה
בגוף השיראי ואילו רש"י הסב את הכוונה לומר שקידשה בשיראי במקום הכסף. ועמד
בזה רבינו בעל האבני מילואים [סי' ל"א סק"א] וכתב דאפשר שאם אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ששוה חמשין ונמצא אח"כ
ששוה פחות דינר הו"ל בכלל אונאה ופחות משתות ה"ל מחילה, ולזה כתב רש"י
דאמר לה התקדשי לי בחמישים זוז והרי לך אלו בדמיהן דבזה ליכא מחילה וצריך להיות השיראי
שוה חמשין בלי גרעון ואכתי צ"ע ע"כ דבריו. והנה פשוט הוא שהאבני מלואים אזיל
בזה לשיטתו במק"א דקידושי אשה הוו בתורת שיווי וכשמקדשה במנה ונותן לה דינר הוי
כתורת תחילת פרעון דמי האשה וכשאר מקח בעלמא ולכך כשאמר לה התקדשי לי בחפץ זה ששוה
חמשין הרי קידשה בחמישים ונתינת החפץ הוי תשלום בעד דמי האשה וממילא איכא בזה דיני
אונאה ומחילה כמו בכל מקח. אבל הגרש"ז ברוידא [בקובץ אוהל שרה לאה עמ' עב]
האריך להוכיח שאין לאשה שוויות, וקנין כסף דקידושין הוי כקנין שטר וביאה דעצם מעשה
הקנין פועל את חלות הקידושין. ממילא אין כאן כלל גדרי מקח וממכר ולא שייכי בזה שום
דיני אונאה ומחילה וצריך לתת לה את כל החמישים בלי שום גרעון שכיון שהסכימו שהקידושין
יהיו בדבר ששוה חמישים כבר נתחייב לה בזה לתת לה חמישים והוי כתנאי בקנין וכמו
שביאר בשם התוס' ר"י הזקן. ויש עוד שהעירו דגם באופן שכתב רש"י מדוע לא יהיה
דין אונאה ומחילה אדרבה באופן של רש"י הוא יותר דומה למכירה שהתחייב לתת לה חמישים
ונותן את השיראים בדמיהם היינו המוכר לה את השיראים בחמישים שהתחייב ועיין בספר מילואי
אבן שהביא אחרונים שהקשו כן על האב"מ.
לכן כתב לבאר בדברי רש"י דס"ל
דמסתבר דלא שייך חסרון של סמיכות דעת האשה אלא כשהיא חוששת שתתקדש לו מבלי שתקבל מה
שאמר לה אבל באופן שהיא יודעת שאם החפץ לא יהא שוה כפי שאמר לה לא יחולו הקידושין בכגון
זה אין חסרון של סמיכות דעת שהרי בכל ענין לא תהא אשתו אא"כ תקבל מה שאמר לה.
שאם יהא שוה כפי שאמר הרי קיבלה מה שרצתה ואם לא יהא שוה הרי לא חלו הקידושין.
ועיין חידושי הרשב"א [ח' א' ד"ה
השתא] שהקשה על שיטת רש"י שם שאם קידשה במנה זה ונמצא חסר שאם חזרה בה אינה מקודשת,
מאי שנא משיראי שאם אמר לה שוה חמשין ואינו שוה דאינה מקודשת כלל גם בלא חזרתה. ותירץ
דשאני שיראי בדלא שוה דאי אפשר להוסיף בגופו ור"ל דמאחר והקידושין חלו ע"י
השיראי בלבד [שהרי לא הזכיר שום דבר אחר] תו לא שייכא ביה השלמה דאין כאן חוב.
ומעתה דברי רש"י מיושבים היטב
דבשלמא כשאמר לה התקדשי לי בחמשין והרי לך השיראי בדמיהן בכה"ג היא סבורה שגם
אם לא יהיו השיראי שוים חמישים היא תתקדש לו מכיון שבידו להשלים החסר [ובאמת אינה מקודשת
כדאיתא בגמ' כיון שא"ל והרי לך אלו בדמיהן הרי נתן לה השיראי בתורת חמישים ולא
היה בדעתו להוסיף לה] והיא חוששת שלא ישלים לה ותהא כסיפא לה לתבוע החסר וכל כה"ג
לא סמכה דעתה ואינה מקודשת אבל כשא"ל התקדשי לי בשיראי אלו ששוים חמישים היא יודעת
שאם יתברר שאין השיראי שוים חמישים לא תתקדש לו דבכה"ג שקידשה בשיראי ולא בחמישים
זוז כולי עלמא ידעי דא"א להוסיף בגופו וכיון שהיא יודעת שלא תתקדש לו אא"כ
תקבל שווי חמישים ליכא חסרון דסמיכות דעת וכמבואר עכ"ד.
והנה הרמב"ם
כתב [אישות ז י"ח] "אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהן
שוין חמשים דינרים והיו של משי וכיוצא בהן שהאשה מתאוה להן, אם היו שוין חמשין הרי
זו מקודשת משעת לקיחה ואינן צריכין שומא בשוק ואח"כ תהיה מקודשת כדי שתסמוך דעתה
אלא הואיל והן שוין כמו שאמר לה הרי זו מקודשת משעה ראשונה ואם אינן שוין אינה מקודשת"
מבואר בדברי הרמב"ם שהבין את דברי הגמי כפשוטם דמה דקדיש בשיראי הוא בעצם החפץ
ודלא כמו שפירש רש"י שקידשה בכסף ונתן השיראי במקום הכסף. ואף מה שהקשינו בגוף
דברי הגמ' דאיך יתכן שנחלקו רבה ורב יוסף במציאות אי סמכה האשה דעתה בדליכא שומא נמי
נתיישב בדברי הרמב"ם במה שהוסיף וכתב והיו של משי וטוצא בהן שהאשה מתאוה להן דהיינו
שלא בכדי הוא שנקטו בגמי שקידשה בשיראי אלא מפני שזהו דבר שמתאוה האשה להן ביותר ולכן
שפיר סבר רבה דאף שאין האשה בקיאה בשומא ומשום כך ודאי דלא היה לה לסמוך דעתה לקידושין
מ"מ בשיראי דמתאוה להן כל כך סבר רבה דעצם החפץ היא רוצה ולא חשוב לה כלל שיותו.
ולפי זה, כתב בס' היקר מפז 'אמרי ראובן' [סי' כ"ב] י"ל דכך הוא נמי הביאור
בשיטת רש"י דאף הוא סבור כהרמב"ם דשיראי הוה חפץ כזה שמתאוה האשה לו אלא
סבר דלא יתכן להעמיד את פלוגתת האמוראים בגמ' בשיראי דאין מקום כלל לומר דיסבור רב
יוסף דלא סמכה האשה דעתה וצריכה שומא דסברא זו דמתאוה להם אלימתא כ"כ דלא יתכן
שנחלקו בזה ומשו"כ נטה רש"י מפשטות הסוגיא וביאר דהקידושין בכסף היו ונתן
לה את השיראי בדמיהם ובאופן כזה ודאי דבעינן לשומא כדי לברר שהשיראי אכן שוים לסכום
שהתחייב לתת לה בקידושיה וכיון דלא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה ולהלן יבואר בעז"ה
מהו הצד של רבה דסמכה האשה דעתה.
ובס' דרכי דוד מבואר כדברי ה'אמרי
ראובן' [כמו שהעיר בעצמו] שכתב וז"ל ונ"ל עוד דדוקא בכה"ג דאמר לה מקודם
חמשין זוז ואח"כ נתן לה חפץ שאין שומתו ידועה בעד החמשין זוז אז לא סמכה דעתה
כ"ז שלא יודעת השווי קודם אבל אי אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ששוה חמשין י"ל
דבכה"ג לא אמרינן לא סמכה דעתה דעיקר רצונה להתקדש בחפץ זה ואם אח"כ ראו
ששוה חמשין שפיר דמי כן י"ל בדעת רש"י" הרי שביאר ברש"י
כמש"כ. וגם יש בדבריו ראיה ליסוד דברינו
ברמב"ם שהבין בדעת רבה דמה דסמכה האשה דעתה אף בלא שומא הוא משום שמתאוה ביותר
להנך שיראי ולכן לא איכפת לה כ"כ שיותו.
אלא שעדיין צ"ב בדעת רב יוסף להבנת הרמב"ם, שאם האשה מתאוה
לחפץ, למה אינה מקודשת בלי שומא? וביאר שלדעת רבה סגי בעלות על עצם החפץ ולכן לא
צריך שומא, כי היא מקבלת עצם החפץ שמתאוה לה וסומכת דעתה על דבריו. ואילו לדעת רב
יוסף לקדושין צריך גם סמיכות דעת על שוויות החפץ ולא סגי במה שמתאוה לעצם החפץ
עיי"ש.
ובדעת רש"י י"ל שהמחלוקת היא עפ"י דברי ר"ת
[ד"ה והלכתא שיראי] שאומר שאשה בקיאה קצת בשומת שיראי. ולפ"ז ניתן לפרש
דלכו"ע סומכת דעתה במקצת ונקודת המחלוקת היא אם סגי במקצת סמיכות דעת. רבה
סובר דבזה סגי ואילו רב יוסף סובר שצריך סמיכות דעת שלמה, ובניסוחו של החזון איש "לב
בטוח", עכ"ד האמרי ראובן ועיי"ש כי קיצרתי מאד.
והנה בשער המלך [בפרק ד' מהלכות אישות הי"ט]
הסתפק אם הא דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי הוא דווקא בקדשה סתם בדבר שאינו שוה פרוטה,
בהא הוא דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי ומקודשת מספק, אמנם במפרש ואומר לה 'הרי את מקודשת
בכלי זה ששוה פרוטה' ואינו שוה פרוטה באותו מקום אינה מקודשת כלל ואפילו שוה פרוטה במדי, וטעמא רבה איכא
במילתא. דבשלמא בנתן לה סתם, הרי נתרצית היא להתקדש בפחות משוה פרוטה אלא שמדין תורה
הוא דאינה מקודשת משום דבעי שיתן לה כסף דהיינו פרוטה, ופחות משוה פרוטה לא קרי כסף,
והילכך איכא לספוקי שמא שוה פרוטה במדי, ונמצא דהוי שוה כסף האמור בתורה. אמנם באומר
לה בהדיא ששוה פרוטה ודאי דאינה מקודשת כלל משום שדעתה ודאי היתה שיהא שוה פרוטה במקומה
ולא אמר ששוה במדי עכ"ל. ועי"ש שהביא ראיה מרמב"ם פרק ז' הי"ט
דאם אמר לה הרי את מקודשת בבגדים אלו שהן שוין חמש דינרים וכו' ואם אינם שוים אינה
מקודשת. מבואר מדבריו דאינה מקודשת כלל קאמר, וקשה דהיה לו לומר שמקודשת מספק שמא שוה
חמשים במדי וכמו שאמר בכל המקומות דמקודשת מספק חשש זה ומזה ראיה דאם פירש שוה חמשין
אינה מקודשת אפילו מספק דאין דעתה אלא על מה שוה באותו מקום. וכתב שם עוד דלדעת החולקים
דסבירא להו דמקודשת מספק משום גזירה אפילו אמר לה התקדשי בחפץ ששוה חמשין הוה מקודשת
מספק משום חששה זו. וכתב שם דלפי זה מה שאמרה הגמרא בקידושין דף ז' ע"ב דאם אמר
לה חמשין ולא שוה חמשין הא לא שוה היינו דאינם קידושין וודאי אבל קידושי ספק הוה ופרכת
הגמרא היא דאמאי אמר רבה דלא צריכי שומא ומקודשת ודאי הוה ליה למימר דמקודשת מספק שמא
שוה חמישים במדי. ובסוף דבריו הקשה דברי הטור שכתב גם כן בסימן ל"א כשיטת הרא"ש
דהטעם שמא שוה פרוטה הוא משום גזירה ובריש סימן הנזכר כחב דאם אמר לה חמשין ושוה חמשין
הוה קידושין משמע דאם אינה שוה לא הוה קידושין כלל ועמד בצע"ג.
ובס' שערי יצחק [סי' לב] ביאר עפ"י דברי השער המלך דלכן לא פירש רש"י דאמר לה התקדשי לי בשיראי ששוים חמשים דאם כן
אמאי אמר בגמרא "אי דאמר לה חמשין ולא שוה חמשין הא לא שוה" דעל כל פנים
הא הוו קידושי ספק [שמא שוה פרוטה במדי] ומה שפירש השער המלך דכוונת הגמרא דקידושי
וודאי לא הוו [אבל קדושי ספק הוו] זה דוחק גדול ולכן פירש"י דמיירי דאמר לה התקדשי
לי בחמשים זוז והרי לך אלו בדמיהם וכיון דאמר לה התקדשי לי בחמשים זוז אם כן חייב לתת
לה חמשים זוז ממש ולא מה שישוה במדי וגם ליכא משום גזירה [אטו אותו מקום ששוה
פרוטה וכמו שביאר הק"נ בדעת הרא"ש שחוששים שמא אחד מאשי מדי יראה שאינה
מקודשת בתמה זו ויסבור בטעות שגם במקומו אינה מקודשת] דהרי קידשה בחמשים זוז ולא בחפץ
ולכן אם השיראי לא שוים חמשים זוז כאן ליכא למגזר אטו מדי דהרי שם במדי אם יאמר חמשים
זוז ויתן שיראי כיון ששוים חמשים זוז לצורך פרעון ידעי דהוה קדושין וליכא למיגזר כנ"ל
עכ"ד השערי יצחק עיי"ש. ועוד האריכו האחרונים בדברי רש"י אלו זה
אומר בכה וזה אומר בכה והבוחר יבחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה