שמחת ההויה

כשם שההויה המוחשית היא טבועה על התנועה התדירית, כן ההויה הרעיונית טבועה היא על השמחה הבלתי פוסקת, שמח הוא העולם, שמחה היא ההויה הפנימית כולה. מעכבים חלקיים משביתים תנועה חלקית, ומעכבים כדוגמתם בעולם הפנימי משביתים את השמחה. יורד הוא רוח החיים מתנועת שמחתו העצמית, ע"י ההשבתות של אסורו בעבודת החיים הטבעיים הגלמיים, משלים הוא את חוסר שמחתו בתקוות אושר, שהוא מציירם לפי מצבו, הולך הרוח ומתגדל, ומכיר ביותר מדי גדלו, את האפסיות שבתקוות הללו, ונקודת שמחתו יורדת, עד שהוא מתגדל כ"כ, עד שהוא מכיר שאין כל סבה להשבתת השמחה המקורית, השמחה ההויית, שמחת מעון עולמים, ואינינו נזקק עוד לרקם ציורי תקוות נובלים. וצדיקים ישמחו יעלצו לפני ד' וישישו בשמחה.

נפלא מאד. אין לשמוח משום תקוות מפונטזות והזויות למיניהן או משום כל מיני משאלות לב שאולי יתגשמו בעתיד [ואולי לא [...], אלא משום עצם מציאותה של ההויה שהיא בשורשה שמחה ועליזה. בחינת שמחה שאינה תלויה בדבר. 

קדיש יתומה

מהאתר אפשר לחשוב אחרת

ביום חמישי האחרון, נערך טקס הדלקת נר חנוכה (מוקדם) בבית הלבן בהשתתפות נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, בתו איוונקה וחתנו ג'ארד קושנר וילדיהם. את הטקס ערך השנה הרב האורתודוקסי – מאיר סולובייצ'יק. בדברים שנשא בטקס הביע הנשיא טראמפ את הערצתו לעם היהודי לדורותיו, ואף השתמש כלפי העם היהודי בביטוי "אור לגוים". בנוסף הזכיר הנשיא את שמחתו שלו ושל היהודים בעולם מהכרזתו והכרתו בירושלים כבירת מדינת ישראל.

בשעה של קורת רוח יהודית זו, אנו נזכרים בפארסה שהתקיימה לפני שנתיים בהדלקה המסורתית המתקיימת בבית הלבן במעמד נשיא ארה"ב מר ברק (חוסיין) אובאמה, כאשר הדליק נשיא המדינה מר ראובן (רובי) ריבלין נר רביעי של חנוכה, לקול ברכתה של הרבה הרפורמית שעידכנה את נוסח הברכה; 'שעשה ניסים לאימותינו ולאבותינו'.

* * *

בעת האחרונה, יש לה לתנועה הרפורמית, עדנה, והיא רושמת שוב ושוב הצלחות לא מבוטלות.

כדוגמא, ניתן למנות את הישגי התנועה בתחום התפילה בכותל.

מזה תקופה ארוכה, מתכנסות 'נשות הכותל' בכל ראש חודש, [לפי קביעות החודשים האורתודוקסית, המיושנת], לתפילה חגיגית.

התפילה נפתחת ב'ברכות השחר'. ארגון 'בנות אמונות' יזם כי כל אחת מהמשתתפות מברכת בקול רם את הברכות; 'הנותן לשכויה בינה', 'פוקח עיורות', 'זוקף כפופות', ו'המכין כפכפי אשה', כדי לזכות את הרבות בעניית 'אמן חטופה' ו'אמן קטופה'. ועת רצון מיוחדת היא שעת אמירת ברכת 'שעשני כרצוני'.

אחר ברכת עטיפת טלית, ועניית 'אמן עטופה', כולן שרות ביחד, [לפי הלחן המסורתי הזכור לכולן מגן אליזבת], 'גברת עולם', ו'ידידת נפש', ותיכף אח"כ אחת מהיתומות ['חברה קדישה'] אומרת 'קדיש יתומה', והציבור עונות אחריה 'אמן יתומה'.

אחר 'ברכת כוהנות' מתחילה קריאת התורה. על יד התיבה עומדות הרבה, הקוראת בתורה, והגבאית מכריזה על העולות המכובדות בעליה לתורה, ובסיום הקריאה, כמובן גם; 'תעמוד המגביהה והגוללת'.

במנין האשכנזי-ליטאי, ההגבהה אחרי הקריאה. במנין הספרדי והחסידי, ההגבהה קודם הקריאה.

בפרשת בראשית, כאשר ההגבהה נהפכת לקשה ואתגרית, בגלל עומס היתר הנרשם בצד שמאל של המוצר, מתכבדת להגביה את הספר, אלופת העולם בהרמת משקולות, [סגנון דחיקה, לא הנפה] נורקאן טיילן מטורקיה. לקיים מה שנאמר; 'אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לה את תורתו'.



* * *

גם מעמדי הכנסת ספרי תורה של התנועה הרפורמית, זוכים בזמן האחרון להתעניינות ציבורית הולכת וגדלה.

הספר תורה הנכתב על נייר נטול עץ [לא לפגוע ביערות הגשם בברזיל], נייר הנושא תו-תקן בדמות השפן החביב [ככל הידוע עד כה, הוא אינו קרוב משפחה של זה הרץ בבוקר אל הגן], ולצידו אישור 'לא נוסה על בעלי חיים', הספר עובר(ת) סמוך לסיום ההדפסה אל מעונות רבות התנועה וגדולות הדור, על מנת לכבדן להשלים את כתיבת האותיות, ולהתברך מפיהן לישועתה והצלחתה.

התהלוכה החגיגית נקבעת בתיאום מראש עם 'נשות הכותל', כדי שלא יווצר מחסור בטליתות לנושאות הספר, והיא עוברת ברחובות העיר, כשארבע מקלות מטאטא תומכות בחופה, – טלית בגווני ורוד ואפרסק – לקול שירת 'כי הן חיינו ואורך ימינו ובהן נהגה יומם ולילה', 'עדות ה' נאמנה, מחכימת, מחכימת פתיה', ו'כי לה' המלוכה ומושלת בגוים', כאשר זקנים חסודים וצנועים עומדים בצידי הדרך וזורקים סוכריות על המשתתפות, כשעיניהם זולגות דמעות התרגשות.

כשספר התורה מגיע להיכל, מוסטים הוילונות בעזרת גברים כדי לאפשר לצפות את כניסתה של הרבה הראשית המתקבלת בשירה אדירה של; 'צדיקה כתמר תפרח', 'ימים על ימי מלכה תוסיף שנותיה לדור ודור'. או אז המשתתפות פוצחות באמירת 'מזמור לשרה. שרה שרה שיר שמח', פסוק אחר פסוק, חזנית וקהל, ושירת; 'שאו שערים ראשיכן ותבא מלכת הכבוד'.

* * *

מועצת החכמים והחכמות בכינוס היסטורי ומיוחד המשותף עם מועצת גדולי/ות התורה של התנועה הרפורמית, אשר התכנסה בשבוע שעבר, החליטה על עדכון ברכת הדלקת נרות של חנוכה.

'ברוכה את ה' אלוקינו מלכת העולם שעשית ניסים לאימותינו בימים ההם בזמן הזה'.

* * *

'יוניות נקבצו עלי, אזי בימי חשמניות, ופרצו חומות מגדלי, וטימאו כל השמנות'

וישכחהו

ראשי פרקים לרעיון בקשר בין חנוכה לפרשיות שלנו:

סוף וישב "וישכחהו".
"להשכיחם תורתך".
שכח אותיות חשך "שהחשיכו עיניהם של ישראל".
מה היתה תוצאת השכחה? שנתיים נוספות בחושך הנורא של הבור המצרי. כך צריכה להיות ההרגשה של שכחת דברי תורה. אבדון נורא. סבל אדיר. העדר משמעותי בחיות של "כי הם חיינו".
"הרגיל בנר הווין ליה בנים תלמידי חכמים". י"א נר שבת וי"א נר חנוכה. כנראה שהרב זצ"ל בעין איה [עיי"ש!] ביאר שהכוונה לנר סתם. המתרגל לנר סובל רבות ממצב של חושך. מכך צריך להקיש לאור רוחני. "כי נר מצוה ותורה אור". כמה סבל כרוך בחושך רוחני של חסרון תורה. מי שמתרגל לאור רוחני ולא יכול בלעדיו - סגולה שיגדל בנים ת"ח.
האור - חיים.
החושך-שכח של תורה - מוות כאן בעולם הזה.  

יציאת יוסף מהבור

שר המשקים נכנס ומכין את הרקע ליציאת וגילוי הצדיק לעולם.

נכנס יין יצא סוד.

[ראיתי] 

חנוכה בבית הלבן

ידידיה מאיר

1.

לפעמים אדם יכול לגנוב את ההצגה לעצמו. זה מה שקרה עם טרמאפ בשבוע שעבר.

ההצהרה שלו על ירושלים עשתה כל כך הרבה רעש (ובצדק, כמובן) שכמעט לא שמענו על ההצהרות שלו בהדלקת נר חנוכה בבית הלבן.

אז לטובת מי שפספס: ביום חמישי שעבר, ממש למחרת ההצהרה ההיסטורית על ירושלים, ערך נשיא ארצות הברית מסיבת חנוכה בבית הלבן. בכך אין חידוש, זו כבר מסורת מנשיאים קודמים. אבל בדברים שנאמרו בה יש הרבה חידוש.

נתחיל במי שניהל את הטקס: רב. רב אמיתי. לא בדיחה. הרב מאיר יעקב סולובייצ'יק, נצר למשפחת תלמידי החכמים המפורסמת (נכד של הרב אהרן סולובייצי'ק, שהיה אחיו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק), שמכהן כרב בבית הכנסת הפורטוגזי העתיק בניו-יורק.


אגב, טראמפ התלהב מעצמו שהצליח איכשהו להגות את שם המשפחה של הרב. "זה לא היה רע בכלל. ואם אתם חושבים שהיה קל לבטא את השם – אז זה לא", אמר טראמפ, ולקול צחוקו של הקהל הוא הצביע על הרב ואמר: "הוא כל כך שמח על מה שקרה אתמול (ההכרזה על ירושלים), שזה לא אכפת לו…"

כשהרב קיבל את רשות הדיבור הוא הבהיר שבגלל שהטקס לא נערך בחנוכה עצמו, אלא כמה ימים קודם, אנחנו מנועים מלברך כאן הערב את הברכות על החנוכייה, אבל בכל זאת יש שתי ברכות שאפשר לברך.

"הברכה הראשונה", הסביר, "נאמרת לפי המסורת כשאנחנו בנוכחות ראש מדינה. אנחנו אומרים את הברכה כדי להזכיר לנו את אלוקים שממנו כל הכוח מגיע. ממש כמו שהמייסדים האמריקאים הזכירו לנו שהזכויות מוענקות לנו מאלוקים ולא מהמדינה. אז בנוכחות נשיא המדינה אומר עכשיו את הברכה באנגלית ואז בעברית: 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מכבודו לבשר ודם'.

"הברכה השנייה נאמרת לפי המסורת היהודית כשאנחנו מקבלים בשורות משמחות. אומרים אותה בערב הראשון של חנוכה, ואפשר לברך על הבשורה המשמחת שקיבלנו כעת. ירושלים זורחת בלב ובנשמה של כל יהודי, ובלב היהדות עצמה. אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום לבניינה המחודש, והאור של חנוכה מסמל לא רק את הניצחון היהודי אלא את אור ירושלים עצמה שבוער בכל נשמה יהודית.

"קיבלנו אתמול בשורה משמחת מאוד, כי בפעם הראשונה מאז הקמת מדינת ישראל, נשיא אמריקני העז באומץ להכריז את מה שאנחנו אמרנו תמיד. ולכן אנחנו מברכים את אלוקים שנתן לנו לחיות בדור הזה ולראות את זה".

וגם אחרי ההקדמה הזאת, את ברכת "שהחיינו" הוא אמר בלי שם השם. מרשים לראות רב אמריקאי צעיר שעומד על דקדוקי ההלכה בלי להתפשר, אפילו באירוע כזה, והכול בחביבות ובמאור פנים. נדמה היה שעוד רגע הוא מתחיל לדון בפלפול הלכתי: איפה יותר פרסומי ניסא להציב את החנוכייה בבית הלבן, האם על פתח הכניסה הראשית או שמא בחלון של החדר הסגלגל?

"עכשיו נמשיך בהדלקת החנוכייה", אמר הרב, "אני אדליק את השמש, ואז נכדיו של הנשיא ידליקו את הנר הראשון. כשהם ידליקו נשיר שיר חנוכה אהוב מאוד, מעוז צור, ואנא הצטרפו אליי – כי אנחנו לא רוצים להביך את הנשיא ואת הגברת הראשונה עם השירה שלי בלבד…"

2.

"אני חושב שחג החנוכה השנה ייזכר כמיוחד. הנס של חנוכה הוא הנס של מדינת ישראל, צאצאי אברהם, יצחק ויעקב, שעברו רדיפה נוראית לאורך ההיסטוריה אבל שום כוח לא שבר את הרוח שלכם ושום רוע לא כיבה את אמונתכם".

מי אמר את הדברים הללו? זה כבר לא הרב. זה הנאום של נשיא ארצות הברית, שפתח את הערב כך: "אני יודע שזו עובדה שיש הרבה אנשים שמחים בחדר הזה… ירושלים! (מחיאות כפיים). תודה לכם. אני גאה בנכדים היפים שלי – ארבלה, ג'וזף ותיאודור – שהצטרפו אלינו הערב. אנחנו חוגגים איתכם מסורת קדושה שהם שומרים כל שנה בבית שלהם. הערב אנחנו מתכנסים לחגוג את הסיפור שמסופר בבתים היהודיים, סיפור שהחל לפני יותר מאלפיים שנה, עם איסור חמור לקיים את המסורת היהודית, כולל איום בעונש מוות.

"האויב הרס את המקדש היהודי, כולל קודש הקודשים, אלא שחבורה קטנה של פטריוטים יהודים התקוממה כדי להביס צבא ענק ולדרוש חירות. אבל הנס של המכבים לא נגמר שם. כשהם התכוננו להקים את בית המקדש, מצאו שמן שמספיק להדליק את המנורה רק לילה אחד. ואז הם גילו שהמנורה המשיכה לבעור בבהירות, שמונה ימים רצופים, וזה סימן לנוכחות אלוקית, במקום שבו אלוקים שוכן, במקום שהוא סמל של האמונה והחוסן של היהודים".

עד כאן סיפור נס חנוכה בשלושים שניות מפי נשיא ארצות הברית.

אבל טראמפ לא נשאר בהיסטוריה אלא עבר לדבר על עם ישראל בהווה: "ואתם, יש לכם אמונה ויש לכם חוסן. הנס של חנוכה הוא הנס של ישראל. האנשים היהודים זורחים כאור מול כל האומות. הנה עכשיו, אני רואה את כל האהבה שיש בישראל סביב ירושלים. חנוכה זה הזמן למשפחות יהודיות ברחבי העולם לחגוג את ניסי העבר ואת הבטחות העתיד. אנחנו גאים לעמוד עם האנשים של ישראל, לחדש את הברית הנצחית בינינו…

"היום האומה שלנו חזקה יותר, והעולם שלנו טוב יותר, בגלל האנשים היהודים, מדינת ישראל, והאמונה שבוערת כל כך חזק בלב שלכם (מחיאות כפיים). אני מאחל לכולם חג מבורך ושמח, אלוקים יברך אתכם, ואלוקים יברך את אמריקה. תודה (מחיאות כפיים סוערות)".

3.

ואם תגידו: מה אתה מתלהב? בסך הכול טקס אמריקאי קיטשי שנועד לעשות כבוד ליהודי ארצות הברית ואולי גם לישראל. אז קודם כול, אם נשיא ארצות הברית רוצה לעשות כבוד ליהודי ארצות הברית ואולי גם לישראל, זה דבר מאוד משמח. וחוץ מזה, זה לא מובן מאליו. היו גם ימים אחרים בבית הלבן. היו גם הדלקות נרות חנוכה אחרות.

השבוע נזכרתי בטקס דומה שהתקיים בסוף הקדנציה של אובמה. זכרתי במעורפל שהנשיא ריבלין היה אורח הכבוד שם, וחיפוש קצר באינטרנט רענן את זיכרוני.

שימו לב איך פתח נשיא ארצות הברית דאז את ההדלקה ההיא:

"מוקדם יותר היום הייתה לנו פגישה מצוינת", פתח אז אובמה את הטקס, "בה אישרנו את הברית הנצחית בין ארצות הברית לישראל, הנשיא ריבלין הוא קול חזק בעד שוויון לכל אזרחי ישראל ולהבנה גדולה יותר בין ישראלים לפלשתינים. התרגשתי מאוד מהמחויבות שלו לשוויון ולצדק".

לאובמה באמת הייתה סיבה להתרגש. זמן קצר לפני כן ריבלין השווה אותו לשמש של החנוכיה. במסיבת העיתונאים אחרי פגישתם אמר ריבלין: "באמצע החנוכיה יש את השמש, זה המנהיג. המנהיג שמדליק את כל הנרות. אתה, הנשיא, הדלקת את הנרות בשבע השנים האחרונות ואנחנו בטוחים שתראה לכל העולם איך ללכת אל האור".

אובמה הציג את הרב שינהל את הטקס. "יש לנו את הכבוד שהרב סוזן טלווי מבית הכנסת הרפורמי של סנט לואיס תוביל את הברכות. אני רוצה להזמין את הנשיא ריבלין לומר כמה מילים ואז נשמע את הברכות מהרב שלנו".

"כשאני עומד פה ליד החנוכייה", אמר ריבלין, "אני נזכר במכבים האמיצים, אני נזכר שהם לא נלחמו נגד, הם נלחמו בעד, בעד חירות, בעד חופש דת. חנוכה הוא החג של אקטיביזם רוחני, הוא החג שמייצג את הרוח של האנושות, שנבראה כולה בשוויון בצלם אלוקים. היום אנו רואים סכנות לחופש האמונה, לחופש הדת, אבל אנו זוכים להנהגה חזקה ומוסרית מהסוג שאתה מייצג, הנשיא אובמה. חנוכה שמח, ולנוצרים ברחבי העולם – מרי כריסמס, שנה חדשה טובה!".

4

ואז אישה עם שיער ארוך וכיפה סרוגה כחולה עלתה לדוכן ונשאה בהתלהבות נאום שנשמע כמו פרודיה על דרשה בבית כנסת רפורמי: "אני עומדת פה בשם עוד מנהיגי דת, ובשם הפעילים של ארגון 'חיי שחורים חשובים', ובשם האקטיביסטים שמוחים ברחובות פרגוסטון, וכמובן עומדת פה עם האחיות שלי שמדליקות את הנרות האלה בכותל השנה", היא פתחה.

הנשיא ריבלין והקהל מחאו כפיים לנשות הכותל. אבל חכו, חשבתם שהטרור הוא הבעיה של העולם? מה פתאום. קבלו: "אני עומדת פה ומדליקה את הנרות האלה נגד החושך של האיסלמופוביה, הומופוביה, טרנספוביה, גזענות, אנטישמיות וכל האיזמים שיש בעולם נגד התקווה שלנו. אני עומדת פה כמו המכבים שכתבו סיפור חדש של שוויון לכולם, ברגע קריטי שבו צריך לעשות הכול כדי להבטיח ביטחון לישראל וצדק לפלשתינים, ולהביא שלום".

וכאן אמר ריבלין, בקול מלא תקווה: "אינשאללה, אינשאללה!".

והיא חזרה אחרי ה"אמן" שלו ואמרה אף היא "אינשאללה", ואז הציגה את גישתה להתמודדות עם בעיות העולם – חיבוק: "לא משנה כמה אלימות יש ברחובות, אנחנו נגיב ביותר אהבה וביותר חמלה, והאור של חנוכה ימשיך וכמו המכבים, אנחנו ננצח".

הבנתם? טוב שהיא לא הפכה את מתתיהו גם לטבעוני. ובדיוק במקום שבו עתיד לעמוד הרב סולובייצ'יק ולהתפלפל על ברכה בשם ומלכות, היא בירכה בנוסח הבא, לא נגענו: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו – ולאימותינו – בימים ההם בזמן הזה".

5.

שלא תבינו לא נכון, אני לא חסיד של טראמפ. הו, כמה לא. אבל אני כן חסיד של להתבונן על המציאות, בפרט בימים אלו של חנוכה, ולהגיד לעצמנו, איזה יופי. איזו כברת דרך עשינו, ה' עשה איתנו, בזמן כה קצר. איפה הימים הלא רחוקים ההם, מול הזמן הזה.

ושוב, אני לא מאלה שקראו להוסיף בית חדש ל"ירושלים של זהב" לכבוד ההצהרה של טראמפ, וגם לא בית ל"מעוז צור". אבל כשמסתכלים דרך הדלקת הנרות הסמלית הזאת על הכיוון שאליו העולם הולך, ואיך הוא קצת מתנער ומתעורר מהזיות האתמול, נדמה לי שאנחנו בכיוון הנכון.

אינשאללה, אינשאללה.

יונתן רזאל

ידידיה מאיר

1.

בהתחלה רציתי לכתוב על הצביעות. האחרונים, ממש האחרונים, שיכולים להטיף למישהו מוסר על פגיעה בנשים הם העיתונים, הטלוויזיה ואתרי האינטרנט.

הרי מול כל הפסקת פרסומות בטלוויזיה, ומול רוב הפרסומות בעיתון, אדם ירא שמיים, סליחה, אדם שפוי, סליחה, אדם, צריך לשים איזולירבנד על העיניים. התקשורת עושה את רוב מניין ובניין רייטינגה מהחפצת נשים (אני כותב "רוב", כי בכל זאת חייבים להודות שלא הכול שם זה פריצות. יש גם כתבות רבות על מקרי שוד, רצח או סתם מאמרי שטנה נגד כל מה שטוב).

ואז רציתי לכתוב על ההקצנה. על הפייק-הקצנה. הרי אם יש הקצנה במרחב הציבורי במדינת ישראל היא בעיקר לכיוון השני. נכון שיש את נשות הטאליבן ועוד כמה מטורללים במאה שערים ובבית שמש, אבל בגדול, לא צריך להיות דוס כדי להבין שהמציאות מקצינה כל יום בדיוק לכיוון השני. זו כפייה חילונית, שלא לומר הטרדה.

ואם כבר רייטינג וכסף, רציתי לכתוב גם על מאות אלפי השקלים, כן מאות אלפים, שיונתן רזאל הפסיד בשנים האחרונות בגלל עמידה על עקרונות. ואני לא מתכוון לזה שהוא ויתר על דואטים עם זמרות. אני מתכוון לעמידה על עקרונות הרבה יותר עדינים, על ניואנסים.

אני יודע מקרוב על כמה הופעות בארץ ובעולם רזאל ויתר, במקומות שבהם זמרים אחרים, גם דתיים, היו רצים להופיע – או בגלל שזה לא מפריע להם כי הרף שלהם שונה מזה של האברך רזאל, או שזה מפריע, אבל נו, מה לעשות, פרנסה.

שלא לדבר על הוויתור על הכבוד, על הפרסום, על ההשתתפות, כלומר האי-השתתפות בתוכניות טלוויזיה או בבמות נחשבות מאוד (למניינם) שיכולות להביא כל כך הרבה תהילה וממילא גם מכירות לכל זמר, אבל מה לעשות שהן לא מתאימות לאורח החיים שרזאל בחר בו.

האם אתם, האם אני, הייתי מעז לעשות שאלת רב על התלבטויות בסוגיות עדינות שמשמעותן הכלכלית עצומה, מתוך ידיעה ברורה שיש סיכוי גדול מאוד שאקבל תשובה שלילית? שהרב יגיד: אתה נשאר הלילה בבית, כלומר בכולל?

אצל יונתן רזאל זה קורה כמעט על בסיס יומי. כשקראתי סיפורים על יהודים שבדור הקודם קיבלו במסירות נפש את פסק הרב של העיירה שהטריף להם את העוף, למרות מחירו היקר, אמרתי לעצמי, אח, אם היו יודעים עם אילו עופות יקרים יונתן רזאל ניגש לרב.

כמה אנשים יש בעולם הזוהר והסלפי, ואני מדבר אפילו על שומרי מצוות, שיש להם בכלל עקרונות כאלה? אמונת חכמים כזאת? שמשרטטים לעצמם גבול ולא מתבלבלים בדרך?

ואז רציתי לכתוב על הרשת. על העידן היחסית חדש הזה שבו על כל שטות קטנה או גדולה שמישהו עושה כל סדר היום שלנו משתנה, כי לכל אחד יש משהו להגיד. די. נמאס. איפה הימים שבהם שמענו חדשות כל שעה, או כל חצי שעה אפילו, ואז הגבנו עליהן בפני בני משפחתנו או החברים לעבודה בפינת הקפה, וסגרנו עניין? בסדר, אז יונתן רזאל עשה טעות. נו, אז עכשיו הופקעו מכולנו החיים לטובת אלף ואחת דעות ופרודיות על הנושא? מתי כבר נחזור לדבר על אשתו של ח"כ דוד ביטן?

2.

טוב, בסדר, אז אני לא אכתוב על כל זה. באמת מיצינו. אבל דבר אחד כן חשוב לי לכתוב. אני חייב לכתוב. והאמת? חבל שלא כתבתי את זה קודם. אולי זה היה עוזר.

אני כבר מזמן מרגיש שכל מה שנקרא "הטרנד היהודי" במוזיקה הישראלית, הוא פשוט נס. בדור המבולבל שלנו – עם כל התרבות הרדודה שהוזכרה כאן לעיל, עם כל המלחמה התקשורתית בכל דבר שנודף ממנו ריח של קדושה או של רמה – הקב"ה שתל חבורת אנשים, ממש קומץ, שאיכשהו מרחפים בחלל מעל השיח היומיומי המייאש.

וזה כל כך לא מובן מאליו. נכון, יש להם כישרון מוזיקלי נדיר, ויכולות כתיבה ושירה, ובכל זאת, זה שהקולות החדשים שהם מביאים, שהאור הגדול, מוסיף והולך כבר כמה שנים, וכולם רק מוחאים כפיים ומפרגנים, ומתרגשים, ומתחברים, ומשדרים, ונותנים פרסים ותקליטי זהב, זה פלא גדול.

"פותח לב", כך נקרא האלבום האחרון של יונתן רזאל. וזה בדיוק מה שהוא וקומץ חבריו לטרנד עושים. פותחים לבבות. משכיחים את הבלי החדשות ואת מה שקורה עכשיו, לטובת משהו גדול יותר.

איך כתב השבוע יונתן (בן חיים) יבין בידיעות אחרונות? "עד שלשום כיבדתי מאוד את רזאל, מוזיקאי מחונן שמעורר רגש גם בליבם של חילונים גמורים, אפילו כאלה ששכחו מה זה להיות יהודים.

"כשאנשים כמוני שומעים את הלהיט 'קטונתי', את הלחן העוצמתי שכתב, את הנגינה המלוטשת והשירה המרגשת שלו, הם מגיעים בסופו של מחקר קצר לבראשית ל"ב, והרי הם קוראים פרק תורה ונזכרים שלמדו בבית הספר את סיפור יעקב והמלאך. מיתר נרעד בליבם הציני והם מתקרבים, ולו במעט, לתורה ולאורה.

"מבחינה זו, רזאל ואמנים דתיים כמותו, שמצליחים לחצות את הגבולות בין 'השבטים' בעזרת אמנותם היפה, הם אולי המחזירים בתשובה היעילים ביותר שאפשר לדמיין. הם ליברלים ולא חשוכים, ובמקום למכור מעשיות נאות על שקט נפשי מצד אחד וגמול ועונש מצד שני, הם שולחים יד לליבם השותת של חילונים נבוכים ומושכים אותם באהבה לחיק היהדות".




3.

אז לפני שאשתוק כבר, אני רוצה לפנות בזאת אל חבורת פותחי הלב: יונתן, אהרן, אהוד, אביתר (כמה חבל שמאיר ז"ל, ממבשרי הגל הזה, כבר לא איתנו), אודי, שולי, עובדיה, דניאל, עמיר (טוב, האמת היא שלעמיר אי אפשר להגיד מה לעשות), ישי, חנן ולאחרונה גם קצת אברהם שהתחיל לפנות לקהלים רחבים יותר: תחשבו היטב על כל מה שאתם אומרים או עושים, כי אתם לא "עוד אחד".

הזכות לטעויות, לבדיחות לא מוצלחות או לא מובנות או ספק לא מובנות, אינה שמורה לכם. מה לעשות. אתם בתפקיד היסטורי. כן, עד כדי כך: היסטורי. גדולתם מכל החסדים ומכל האמת. את הסערות השאירו לחברי הכנסת. הם עושים את זה נהדר. אתם? פשוט תשירו.

• הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'

אורות הגבעה – מקץ תשע"ח

"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר"

שאלו במדרש וכי כל הבריות אינם חולמים אלא אינו דומה חלומו של אדם פשוט לחלומו של פרעה. השאלה לא מובנת, וכי מי זה אמר שכל הבריות אינם חולמים, ודאי כולם חולמים אלא שכאן מספרים על חלום פרעה, ומה השאלה?

על זה אספר מעשיה ששמעתי: פעם בא חסיד להרבי מליובאוויטש בעל הצמח צדק ואמר לו בעירי יש יהודי אחד שנכשל בעבירה חמורה, וביקש אותי שכשאהיה בליובאוויטש, שאבקש מהרבי שיתן לו סדר של תשובה. אמר לו הרבי ולמה לא בא הוא בעצמו. השיב לו, הוא מתבייש. אמר לו הרבי, מתבייש הרי יש לו עצה. יכול לבא ולומר שמישהו שלח אותו.

והנה אנחנו רואים ששר המשקים לא רצה בטובתו של יוסף הוא ביזה אותו והנה שם אתנו נער עברי עבד כפי שרש"י מפרש, אם כן היתה לו עצה אחרת. היה יכול לבוא ליוסף ולומר לו אני חלמתי החלומות האלה והוא יגיד לו את הפתרון, ואחרי כן יבוא אל המלך אל פרעה ויאמר לו הפתרון בשם עצמו והוא יעלה לגדולה. וזו שאלת המדרש, וכי הבריות אינם חולמים הרי היה יכול להגיד שאני חלמתי?! ועל כך השיבו במדרש, שהוא לא היה יכול שאינו דומה חלומו של מלך לחלומו של אדם פשוט. ביחס לפרעה הפתרון אחר וביחס לאדם פשוט הפתרון הוא אחר. ובכן, דברים המתאימים ביחס לאדם אחד יתכן שאינם כשרים ביחס לאדם אחר. [מדברי הגרש"י זוין זצ"ל במסיבה לכבוד השקת ספר 'אוצר מפרשי התלמוד' וכ"כ הגרמ"ל שחור בס' היקר "אבני שוהם"].

"וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ"

"יפות מראה" - סימן הוא לימי השובע שהבריות נראות יפות זו לזו שאין עין בריה צרה בחברתה".

א] כשיש שובע – יש שלום. כשיש מצוקה כלכלית – יש לחץ נפשי וגם עין רעה אחד לחבירו. אחד מהשורשים של הרבה בעיות בשלום בית הוא המצוקה הכלכלית שממנה סובלים רבים מבני התורה. חובות הם סגולה בדוקה ומנוסה להפרת שלום בית. למי שמעוניין.... ויש להרחיב ואין כאן המקום. 

ב] יש לעיין מרש"י [בראשית כ"ט י"ז] שפירש על רחל שהיא יפת מראה "הוא זיו קלסתר". וא"כ קשה איזה "זיו קלסתר" יש לפרות שהפסוק מתאר אותן כ"יפות מראה"? וראיתי מפרשים שלכן רש"י פירש מיד את פתרון החלום של פרעה, כדי שלא יקשה משם לכאן, שאם יפת מראה פירושו "זיו קלסתר" אין זה מתאים לומר על פרות. אשר על כן, בהכרח פירושו אחרת, שהבריות נראות יפות וכו'. [עי' כאן בנחלת יעקב, משכיל לדוד, בדרך חיים למהר"ל ח"ג עמ' שלג, אבן משה [פרלמוטר פ' מקץ], ובקובץ תמים בחוקיך מעמ' 184].

 "עַל שְׂפַת הַיְאֹר"

מתרגם אונקלוס "על כיף נהרא". בשפה המדוברת, מדברים רבות על "כיף", מבחינת "איזה כיף זה היה". "אבא, זה לא כיף!!" "כיף לא נורמלי" וכדו'. פוק חזי מאי עמא דבר! אבל בלשון הקודש אין מילה כזאת. כנראה שבמושגים תורניים אין מקום לחפש "כיף" – בודאי לא "כיף לשם כיף". המילה היא במקורה מערבית [!!]. כמובן, שילדים צריכים ליהנות מהחיים, וגם מבוגרים צריכים פורקן לפעמים והוא בריא לגוף ונפש יחד אבל הפכנו יותר מדי לתרבות של "כיף". מחפשים "כיף" בחו"ל אע"פ שדברי הרמב"ם הם ברור מללו "שכל היוצא לחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" [מלכים ה, י"ב]. מחפשים "כיף" בבין הזמנים ונוסעים לטיולים מפוקפקים שהם סכנה לגוף ונפש, וכו' וכו'. אנחנו דור של נהנתנות וזה משתקף באין ספור מישורים – גם בציבור החרדים לדבר ה'. ואין כאן המקום להאריך בזה. [אגב, אין גם מילה בלשון הקודש להרפתקה [adventure], וגם לא למילה "פייר" [fair]. ויש דוגמאות נוספות].

מבאר בס' פרשגן [שמות עמ' ל"ה]  ש"כיף" נגזר מן גף על פי חילופי ג-כ. יסודו של גף בשם הארמי "גפא" – כנף, והושאל גם לדברים שהם כעין זרועות וכנפיים, כמבואר בפסוק "ועשית לו מסגרת" [כ"ה כ"ה] "ותעביד ליה גדנפא". על פי זה תרגם גם ועל יד הירדן במדבר [יג כט] "ועל כיף ירדנא", "ודברתם אל הסלע" - "עם כיפא", "כתף ים כנרת" - "כיף ים גניסר". "כל יד נחל יבק" [דב' ב' ל"ז] - "כל כיף נחל יובקא", כולם כעין כנפיים.

     

 "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ" 

אונקלוס תירגם "וַהֲוָה בְּצַפְרָא וּמִטָּרְפָא רוּחֵיהּ" –  פירוש, נשברה רוחו. מעניין הניגוד החריף בין יוסף ופרעה. יוסף סבל נורא במשך שתים עשרה שנה אבל תמיד נשאר אופטימי ושמח, מוצא חן בעיני כולם, אף פעם אינו מתלונן על גורלו המר, שם שמים שגור בפיו וכו' כו'. ואילו פרעה חולם שני חלומות בלילה אחד שאפילו אינו יודע את פתרונותיהם, וכבר נשברת רוחו. "וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט" [ישעיהו נ"ז כ'].  "וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱ-לֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה" [תהילים ס"ח ד'].

"וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר"

וברש"י:  נער עברי עבד" - ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה מזכירו בלשון בזיון.
"נער" - שוטה ואין ראוי לגדולה.
"עברי" - אפילו לשוננו אינו מכיר.
"עבד" - וכתוב בנמוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים (ס"א שירים וכן גרס רא"ם(.
"איש כחלומו" - לפי החלום וקרוב לענינו.

א] אני מזועזע!! יוסף התעניין בו ["מדוע פניכם רעים היום"], פתר את חלומו לטובה [והחלום הולך אחרי הפתרון] וביקש ממנו שיזכיר אותו בפני פרעה. מילא ששכח אותו ויוסף נאלץ לסבול שנתיים נוספות בבור המצרי האיום, אבל כשסוף סוף נזכר בו, הוא מזכיר אותו לגנאי ועוד משקר אודותיו "אפילו לשוננו אינו מכיר". איזה שפה הוא דיבר איתו? יידיש? אנגלית ישיבתית? ודאי שדיבר מצרית. עין רעה אני רואה כאן! [עי' במאמר "כפוי טובה וצר עין לרב חיים זייצ'יק בספר מעייני החיים].

ב] יתכן שהכוונה האלוקית בדברי שר המשקים הייתה שזכות הצלת יוסף לא תיזקף לזכות שר המשקים ואצל גוים "מחשבה רעה מצטרפת למעשה". כי הוא ביזה אותו ואמר שאינו ראוי לגדולה ואילו פרעה בחר בו מכוח השגחה פרטית.  

וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה

פליאה דעת מאתנו הכיצד נכנס יוסף לתוך דבריו של פרעה, ובטרם שסיפר לו את חלומו כבר נענה ואמר 'בלעדי'. והרי חכם אינו נכנס לתוך דברי חבירו [אבות פ"ה]. יתר על כן הרי מצינו [רש"י איוב ג' ב'] שכל מקום שנאמר ויען אינו אלא הרמת קול. ואיך לא היה יוסף ירא להרים קולו לפני המלך ואין זה מכבודה של המלכות.

וכתב בס' באר משה [לאדמו"ר מאוז'ורוב] שכאן גילתה לנו התורה עד היכן הגיעה ענותנותו של יוסף, כי בו ברגע שאמר לו פרעה ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו וכל חרטומי מצרים לא היו מסוגלים לכך, חשש שמא יחשוב פרעה שתולה הגדולה בעצמו ולכן לא המתין עד שפרעה יסיים דבריו ואף הרים קולו בצעקה 'בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה', כלומר אין החכמה משלי [רש"י] וכארז"ל [בראשית רבה פפ"ט]  תלה הגדולה בבעליה לפי שרצה לפרסם קבל עולם, שהשי"ת מלך העולם ואין עוד מלבדו.

ותראה שדברי יוסף אינם ענוה רגילה אלא דרגה מופלאה בענוה שהרי השפיל עצמו לאחר שזכה לכבוד נעלה ורם. וזוהי התמעטות על ידי גדולה מדתו של אברהם אבינו, ולפיכך אמר לו הקב"ה אתה לא רצית להתגדל בעצמך חייך שע"י כך תעלה לגדולה ולמלוכה [תנחומא מקץ ג'] עכ"ד.

רגיל בין הלומדים להדגיש את ה"אני". "אני חשבתי", "אני חידשתי" "אני הקשיתי". מיוסף לומדים שהביטוי המועדף הוא "הקב"ה הכניס למחשבתי", "בס"ד התחדש לי", וכו'. כי ה' יתן חכמה מפיו, דעת ותבונה.  

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים.

כתוב ב'ליקוטי מהר"ן' תנינא סימן סג:

דע, כי יעקב אבינו כששלח את בניו עשרת השבטים ליוסף, שלח עמהם ניגון של ארץ ישראל. וזה סוד, קחו מזמרת הארץ בכליכם וכו' (בראשית מג). בחי' זמר וניגון, ששלח על ידם ליוסף, וכמו שפירש רש"י מזמרת, לשון זמר וכו'.

כי דע, כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם. כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד, שהיא צריכה לאכלו. גם, אינו רועה תמיד במקום אחד. ולפי העשבים והמקום שרועה שם, כן יש לו ניגון. כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה בחי' פרק שירה. ומשירת העשבים, נעשה הניגון של הרועה. וזה סוד, מה שכתוב (שם ד) ותלד עדה את יבל הוא היה אבי יושב אהל ומקנה, ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופס כינור ועוגב. כי תיכף כשהיה בעולם רועה מקנה, היה תיכף כלי זמר כנ"ל.

ועל כן דוד המלך ע"ה שהיה יודע נגן (שמואל א טז), על כן היה רועה (שם) כנ"ל (גם מצינו באבות העולם כולם, שהיו רועי מקנה). וזה בחי' (ישעיה כד) מכנף הארץ זמירות שמענו, היינו שזמירות וניגונים יוצאים מכנף הארץ. כי על ידי העשבים הגדילים בארץ, נעשה ניגון כנ"ל. ועל ידי שהרועה יודע הניגון, על ידי זה הוא נותן כח בהעשבים, ואזי יש להבהמות לאכול. וזה בחי' (ש"ה ב) הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע. היינו, שהנצנים גדילים בארץ, על ידי הזמר והניגון השייך להם כנ"ל. נמצא, שעל ידי הזמר והניגון שהרועה יודע, הוא נותן כח בעשבים, ויש מרעה לבהמות.

גם, הניגון הוא טובה להרועה בעצמו. כי מחמת שהרועה הוא תמיד בין בהמות, היה אפשר שימשיכו ויורידו את הרועה בחי' רוח האדם, לרוח הבהמיות, עד שיראה הרועה את עצמו. בבחי' (בראשית לז) וילכו לרעות את צאן אביהם וכו', ופירש רש"י שהלכו לרעות את עצמן. וע"י הניגון, ניצול מזה. כי הניגון הוא התבררות הרוח, שמבררין רוח האדם מן רוח הבהמה, בבחי' (קהלת ג) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה. כי זהו עיקר הניגון, ללקט ולברר הרוח טובה, כמבואר במקום אחר. ועל כן, על ידי הניגון, ניצול מרוח הבהמיות. כי נתברר רוח האדם מרוח הבהמה, על ידי הניגון כנ"ל:

ויש חילוקים רבים בנגינה, כי יש ניגון שלם, ויש ניגון שהוא בכמה בבות, ויכולים לחלקו לבבות וענינים:

ודע, שהמלך יש לו כל הניגון כולו בשלימות. אבל השרים, אין להם רק איזה חלק בניגון, כל אחד לפי מקומו. ועל כן אמר דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד) אנת הוא אילנא וכו' ומזון לכולא ביה. כי נבוכדנצר שהיה מלך, ויש לו כל הניגון, על ידו נמשך כל המזון, כי המזון נמשך על ידי הניגון כנ"ל. ועל כן יעקב אבינו, אף שלא היה יודע אז שהוא יוסף, רק כפי מה שסיפרו לו השבטים הנהגותיו של יוסף, שלח לו ניגון השייך לשר כמותו, כפי מה ששמע מבניו דרכיו והנהגותיו. כי יעקב רצה לפעול אצלו על ידי הניגון, מה שהיה צריך, על כן שלח לו אותו הניגון של ארץ ישראל. וזהו שאמר לבניו, קחו מזמרת הארץ בכליכם. היינו, שיקחו בחינת הניגון הנ"ל, שהוא בחינת זמרת הארץ כנ"ל, בכלים שלהם. והורידו לאיש מנחה, מעט צרי מעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים. הם בחי' משקולות ומדות הניגון, כי הניגון נעשה מגידולי הארץ כנ"ל.

והסביר מוהרא"ש ז"ל, כי הנה רבי נחמן מגלה בתורה זו את גודל כח הנגינה, ואיך שיש לה כח להרים ולהגביה מח האדם ולדבקו בהשם יתברך, וכמובא בשיחת רביז"ל (שיחות הר"ן סי' רע"ג), שטוב לאדם להרגיל את עצמו, שיוכל להחיות את עצמו עם איזה ניגון, כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאד מאד, ויש לו כח גדול לעורר ולהמשיך את לב האדם להשם יתברך, ואפילו מי שאינו יכול לנגן, אף על פי כן בביתו ובינו לבין עצמו, יוכל להחיות את עצמו באיזה ניגון כפי שיוכל לזמר אותו, כי מעלת הנגון אין לשער, עיין שם, כי הניגון נמשך ממקום גבוה מאד, מאתר דנביאין ינקין, היינו ממקום שהנביאים מקבלים נבואה, ועל כן נקרא המנגן "חזן", מלשון חזון ונבואה (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ג'), כי הנגינה משמח לב האדם, ומרים אותו מרוח נכאה של עצבות, לרוח טובה של שמחה ודביקות, ובפרט כשמנגן גם עם כלי שיר, אזי גם ידו נכנס בתוך השמחה, ועל ידי זה מברר הרוח טובה שבקרבו מן הרוח רעה, וכמו שכתוב (שמואל א' י"ט) וניגן בידו וטוב לך, ויכול לזכות על ידי זה להארה של נבואה, כמו שכתוב (מלכים ב' ג') והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' נ"ד), נמצא שנגינה יש לה כח גדול להמשיך לב האדם אל השם יתברך.

והנה רבי נחמן מגלה שזהו סוד נגינת הרועה, שלכל רועה יש ניגון שמנגן בשעה שרועה הבהמות בשדה, ועל פי רוב גם מנגן על איזה כלי, כמו חליל וכיוצא בו, כי מחמת שהוא יושב תמיד בין בהמות, היה יכול ליפול למוח של בהמה, ולשכוח את מעלת אדם שלו, ולכן הטביע הקדוש ברוך הוא שהרועה תמיד מנגן איזה שיר וניגון, כדי להרים מוחו ודעתו מעל הבהמות, ויזכור שהוא אדם, שהוא על שם (ישעיה י"ד) אדמה לעליון, שיכול להרים עצמו אל מדריגות עליונות, שזהו סוד (בראשית ד') "ותלד עדה את יבל, הוא היה אבי ישב אהל ומקנה, ושם אחיו יובל, הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב", שתיכף ומיד שהיה בעולם רועה מקנה, היה גם כלי זמר, כי הם תלויים זה בזה, ודייקא על ידי ניגון וכלי שיר יכול אדם לבוא להשגות גבוהות ועליונות.

ואומר רבי נחמן, שהניגונים נעשים כפי המקום שהרועה יושב שם, כי כל עשב ועשב אומר שירה להקדוש ברוך הוא, ומהלל ומברך לשמו יתברך תמיד, שהוא ענין "פרקי שירה" המובאים בדברי חכמינו הקדושים, וכפי השיר של העשבים שבאותו מקום, כן מקבל הרועה התעוררות לשיר אל הקדוש ברוך הוא, ועל ידי זה מרים עצמו מרוח של בהמה לרוח של אדם, שזהו עיקר תכלית הבריאה, שיכיר אדם את הקדוש ברוך הוא וישיר ויהלל לשמו יתברך תמיד, על כן אשרי מי שזוכה תמיד לשיר ניגון של התעוררות ודביקות אל השם יתברך, כי הניגון בעצמו ירים את מוחו ודעתו, וידבק אותו בהקדוש ברוך הוא בדביקות אמיתי ונצחי, אשרי לו ואשרי חלקו. 

וקישר מוהרא"ש ז"ל את ענין הנ"ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה רבי נחמן אומר שסוד הנ"ל מרומז בפרשת השבוע, בפסוק (בראשית מ"ג) קחו "מזמרת הארץ" בכליכם וגו', שיעקב אבינו שלח ליוסף זמר וניגון של ארץ ישראל, ולכאורה יפלא, מהו ענין של "ניגון של ארץ ישראל", ומה רצה יעקב אבינו לפעול עם ניגון זה אצל יוסף, ובפרט שעדיין לא ידע שזהו בנו יוסף הצדיק, אבל על פי הנ"ל מובן הענין מאד, כי ניגון של ארץ ישראל הוא ניגון של אמונה, וכמו שכתוב (שיר השירים ד') תבואי תשורי מראש אמונה, כי על ארץ ישראל נאמר (תהלים ל"ז) שכון ארץ ורעה אמונה, ששם מתגלה האמונה ביותר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ז'), ושם רועים אמונה ממש, שמי שיושב בארץ ישראל לשם שמים, נאכל אל האמונה ונתהפך למהותה (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' קכ"ט), נמצא שמי שיושב בארץ ישראל הוא כמו רועה של אמונה, שיש לו ניגון מיוחד של אמונה, העולה מתוך קדושת הארץ, וניגון זאת שלח יעקב אל יוסף להרים ולהגביה את דעתו, שיתנהג באמונה ובכשרות כלפי בניו, כי כפי שמסרו השבטים אל יעקב אביהם, הבין יעקב שמי ששולט של ארץ מצרים הוא נמצא תמיד בין בהמות, כי רק נשמות ישראל נקראים אדם, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (יבמות ס"א.) אתם נקראים אדם, ואין אומות העולם נקראים אדם, ובפרט מצרים אשר נמשלו לחמורים, וכמו שכתוב (יחזקאל כ"ג) אשר בשר חמורים בשרם וגו', ועל כן המה בוודאי ירודים מאד, ולכן שלח יעקב אל יוסף ניגון של ארץ ישראל, שהוא ניגון של אמונה, כדי להרים ולהגביה את דעתו למוח עליונה של אדם, כדי שיתנהג עמהם באמונה וביושר, ויתהפך לבבו אליהם, וכמו שהיה אחר כך, שקירב אותם מאד, והביא אותם אל תוך ביתו, ונתקרבו הלבבות ביחד, וכמו שכתוב (בראשית מ"ג) וישתו וישכרו עמו.

וזהו המשך הפסוק, ויאמר אליהם ישראל אביהם, אם כן אפוא "זאת" עשו, "זאת" מורה על האמונה הקדושה, וכמובא בתיקוני זוהר (תיקון כ"א) על הפסוק (ויקרא ט"ז) ב"זאת" יבא אהרן אל הקודש, וכן (תהלים כ"ז) ב"זאת" אני בוטח, שאמר יעקב אבינו, שהוא רעיא מהימנא קדישא, אל בניו, אם כן שאתם יורדים למצרים אל יוסף, אנחנו צריכין לעורר אותו על אמונה, שזהו העצה היחידי בעת צרה, וכמו שאומרים (בתפילת ראש השנה) "עצתו אמונה", ועל ידי שתמסרו לו ניגון של אמונה, בוודאי יתרצה אליכם, וזהו שפירש"י, איפוא, צריך אני לחזור ולבקש איה פה תקנה ועצה להשיאכם, ואומר אני זאת עשו, עיין שם, היינו שעיקר העצה הוא רק אמונה, קחו מזמרת הארץ בכליכם, היינו שיר וניגון של ארץ ישראל, שהוא שיר של אמונה, "בכליכם" דייקא שהוא ענין כלי שיר, שמועיל ביותר לעורר הלב, והורידו לאיש מנחה, שתדעו איך למסור לו את הניגון, ולרדת אל רוח האדם שיש בקרבו, ולהרים אותו מתוך רוח הבהמה, וכמו שכתוב (קהלת ג') מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה, מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים, שהם משקולות ומדות הניגון שנעשים מגידולי הארץ, כמו שמפרש רביז"ל, כי בכל אלו הדברים גנוזים התעוררות והתחזקות לאמונה, ובוודאי תפעלו ישועה על ידם, והשם יתברך יזכינו להגיע אל שמחה ודביקות אמיתי בו יתברך, עדי נזכה לעלות ולהכלל בו יתברך לגמרי מעתה ועד עולם אמן ואמן.

 "וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם"

כותב רש"י:  גם עתה כדבריכם" - אף זו מן הדין אמת כדבריכם כן הוא שכולכם חייבים בדבר עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כולם נתפשים אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין אשר ימצא אתו יהיה לי עבד".

הרמב"ן כתב וז"ל כי אין חיוב בעשרה בהמצא גניבה ביד אחד מהם בלתי אם נועדו בה בהוסדם יחד ללכת לגנוב ולקח אחד מהם את הגניבה לדעת כולם אז יתחייבו עכ"ל. ויל"ע דבב"מ דף ח' ע"א איתא דשותפין שגנבו חייבין ופירש"י שגנב אחד מהם לדעתו ולדעת חבירו והרמב"ן גופא שם נחלק על רש"י וכתב דבכה"ג אין שניהם חייבים דאין שליח לדבר עבירה אלא מיירי כשהוציאוה ביחד מרשות בעלים וכן פירשו בתוס' וריטב"א וכו' וכתב בספר אמרות משה לבאר עפ"י המדרש רבה בראשית פל"ד דבבן נח יש שליח לדבר עבירה. ולפ"ז ניחא דהרמב"ן עה"ת מיירי מדין בן נח. ועדיין צריך ביאור דעת רש"י דמשמע דמן הדין כולם לוקים ואף שלא נועדו ביחד לגנוב ועי' רשב"ם שם שכתב דמנהג סוחרים ללקות זה על זה וצ"ע. ועי' בדרש משה, מנחת אשר, אלומות יוסף, אש תמיד, דברי יציב [חו"מ ס"ז], אור אברהם, דף על דף בבא מציעא, נחלת בנימין ועוד ועוד.

שבת שלום חנוכה שמח ואורות אין סוף!!!