בירור הדבקות

הצדיקים קשורים הם תמיד בדבקות בד' ית"ש, ואינם יכולים כלל לצייר להם חיים בלא נועם הדבקות האלהית. אמנם מפני שבכל רעיון אנושי מתערב הרבה מהדמיון הכוזב, ועמו יחד מתערבים המון מדות רעות, שהן מסתעפות כמו ענפים, היוצאים משורש קטן, וכגידולי זרעים רבים מגרעין, על כן הם צריכים לברר ע"י תורה ומצות את הדבקות האלהית, שתהיה כולה ברה וקדושה.

תשובה ע"י יסורין

כשהחושב מתבודד, ומתגלה בנפשו אז הכח הרוחני הפנימי שלו, חש הוא את כל הפגמים שנפגמה נשמתו, מכח מעשים ומדות שאינן הגונות, מצטער הוא אז בצער פנימי ועמוק, וחותר ברוחו איך לתקן את המעוות. כשהצער הפנימי מתגלה בכל תוקף שלו, כשהמצב החיצוני, נעשה רעוע, כמו בעת קלקלה וצרה, אז ההרגשה הפנימית איננה כ"כ איתנה, ומ"מ גם אז יכולה היא לבא למרום קצה, כי גם תשובה שע"י יסורין היא תשובה.

קידוש לבנה

הגר"א וייס שליט"א


"החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות י"ב ב').

"אמר ר' יוחנן כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה, כתיב הכא 'החדש הזה לכם' וכתיב התם 'זה אלי ואנוהו'" (סנהדרין מ"ב ע"א).



ראשית שאלתנו במצוה זו, בעצם שמה. "קידוש לבנה" וכי איזה קידוש יש כאן והלא אין כאן אלא ברכה וכמו שאמרו "הרואה לבנה בחידושה צריך לברך וכו'". וכבר עמד על זה בשו"ת מהרש"ג ח"ג סי' ה' וכתב שבנו שאלו על כך ורצה לומר שטעות נשתרש בזה בפי ההמון ובאמת צריך לומר חידוש לבנה, והח' נתחלף בק', אך שוב כתב דכיון דהבית יוסף והדרכי משה בסי' תכ"ו כתבו לשון זה ודאי תורת אמת היתה בפיהם, ובאמת כבר מצינו ברבותינו הראשונים לשון "קידוש לבנה", עיין מהרי"ל הל' ראש חודש (ט) ובספר האשכול פרק כ"ג.

ונראה בזה דהנה בבבלי ובירושלמי מצינו נוסח ברכה זו "ברוך מחדש חדשים" (עיין סנהדרין מ"ב ע"א ובירושלמי ברכות ס"ה ע"א) אך במסכת סופרים (פ"כ ה"א) איתא "ברוך מקדש חדשים", ובמדרש (שמו"ר פרשה ט"ו כ"ד) מצינו בזה מחלוקת וז"ל "הרואה את הלבנה כיצד צריך לברך, בזמן שהיו ישראל מקדשין את החודש, אית מן רבנן אמרין ברוך מחדש חדשים ויש מהם אומרים ברוך מקדש חדשים", והנה אם נוסח הברכה הוא ברוך מקדש חדשים, מובן שברכה זו קרויה בפינו "קידוש", וכמו קידוש בשבת ויו"ט שגם הוא איננו אלא ברכה, ואין אנו בעצם מקדשים את השבת, דהלא השבת קביעה וקיימא מששת ימי בראשית וקדושה היא מאז, אלא דכיון שמברכים מקדש השבת ברכה זו קידוש שמה, וכן בברכת הלבנה דמברך מקדש חדשים, אך באמת חזינן דגם הב"י והרמ"א כינו מצוה זו קידוש לבנה אף דלשיטתם מברכים מחדש חדשים. (ועיין מנחת אשר שמות סימן ל"א מה שנתבאר בענין קידוש בשבת).

ונראה בזה עוד עפ"י המבואר במדרש הנ"ל שאמרו דכיון שבזמן שהיו ישראל מקדשים את החודש היו מברכים ברוך מחדש חדשים (או מקדש חדשים כנ"ל) כך מברכים גם על ראית הלבנה בזה"ז, ולמדנו מזה דמצוה זו אסמכוהו על מצות קידוש החדש וזכר היא לה, וכך מוכח גם ממה שלמדו דהמברך על הלבנה בחידושה כאילו מקבל פני שכינה ולמדו זאת מן הפסוק החדש הזה לכם, הרי לן דקידוש לבנה מישך שייכא לקידוש החודש, וכבר כתב כן בספר דרך פקודיך להבני יששכר במצות קידוש החדש מצוה ד'. ולפ"ז ניחא שמצוה זו קרויה קידוש לבנה על שם קידוש החדש, ודו"ק.

עוד רגע אדברה על פי דברי המדרש הנפלאים (שמו"ר ט"ו ל"א):

"ד"א החדש הזה לכם משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא ללקחה כתב לה מתנות רבות כבעל, כך העולם הזה אירוסין היו שנאמר (הושע ב', כ"א) וארשתיך לי לעולם ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד שנאמר החדש הזה לכם, אבל לימות המשיח יהיו נישואין שנאמר (ישעיה נ"ד, ה') כי בועליך עושיך באותה שעה מוסר להן את הכל, שנא' (דניאל י"ב, ג') והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" ע"כ.

הרי לן דהלבנה ניתנה להם לבני ישראל לשם קידושין ואפשר דלכך קרויה קידוש לבנה.

ב

נשים בקידוש לבנה

כתב המגן אברהם בסי' תכ"ו ס"ק א' דנשים פטורות מקידוש לבנה דהוי מצות עשה שהזמן גרמא וכ"ה במשנ"ב ובכל הפוסקים האחרונים, ואף שנחלקו רש"י ותוס' בברכות כ' ע"ב ד"ה בתפילה אם כלל זה דנשים פטורות במעשהז"ג נוהג רק במצוות דאורייתא או אף במצוות דרבנן, וכך נחלקו הראשונים גם בפסחים ק"ח ע"ב, מ"מ כנראה שהמג"א הכריע להלכה דאף במצוות דרבנן נשים פטורות ממעשהזמ"ג.

אמנם הגרש"ק בחכמת שלמה שם הקשה על דברי המג"א דבאמת אין קידוש לבנה תלוי בזמן אלא בחידושה של הלבנה ולא הוי זמ"ג והרי זה כברכת שהחיינו על פרי חדש דכי הוי זמ"ג משום שיש רק זמן מסויים שאפשר לברך על הפרי[א], והלא פשוט דכיון דאין זה דין בעצם הזמן אלא בחידוש הפרי אין זה בכלל זמ"ג (משא"כ בלולב ושופר ומצה וכדו' דמצד עצם המעשה אפשר לקיימם בכל זמן אלא שכן ניתנה הלכתא שלמצוות אלה יש זמן מוגדר ולכן הוי בכלל זמן גרמא), ולכאורה קושיא גדולה הקשה, וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"י מברכות הט"ז הרואה לבנה בחדושה מברך בא"י אשר במאמרו וכו' ומשמע שברכת הלבנה הוי ככל ברכות שאדם מברך ומודה על שראה דבר שיש בו הנאה לבריות.

וראיתי במהרי"ל דיסקין בקונטרס אחרון סי' ה' אות כ"ו שכתב דברכת החמה לא הוי זמן גרמא דמה שאין מברכין עליה רק בעת ההיא אינו אלא משום דרק בשעה שרואה חמה בתקופתה מברך ואין זה תלוי בזמן אלא בתקופת החמה משא"כ "בברכת הלבנה אחר חצי החדש אף שהיא במילוי זה מ"מ אין מברכין ותלי בזמן". ולא ירדתי לסוף דעתו, והלא גם בלבנה, אין מברכין על הלבנה אלא על חידושה, וכשהלבנה במילוי שוב אין היא מתחדשת, וא"כ הוי ממש כמו ברכת החמה דמברכין רק ברואה חמה בתקופתה, ומשו"כ אין היא זמ"ג, וכן גם בלבנה שאין מברך אלא הרואה לבנה בחדושה דמברכין על הלבנה עד שיאותו לאורה, ומסתבר א"כ כסברת הגרש"ק ויש ראיה לדבר זה מסידור הדברים ברמב"ם שכתבה מיד לאחר ברכת הקשת ושאר ברכות של שבח הדומות לה ומשמע דהוי כשאר ברכות ההודאה.

וכבר מצינו כעי"ז דאף במצוה שאינה נוהגת אלא בזמן מסויים, אך לא מגזה"כ אלא משום סיבה הקשורה לחפצא דהמצוה ולמעשה המצוה דאינה נחשבת מצ"ע שהזמ"ג, ונבאר.

א. הבאת ביכורים, כתב הטורי אבן במגילה דף כ' ע"ב דאף דמבואר במשנה (בכורים פ"א מ"ו) דיש זמן להבאת ביכורים "מעצרת עד החג מביא וקורא" לא הוי מעשהז"ג דאין זה משום עצם הזמן אלא משום שבח הפירות.

ב. ספירת העומר, כתב הרמב"ן בקידושין ל"ג ע"ב דנשים חייבות בה והוי מצוה שאין הזמן גרמא, ורבים נתקשו בהבנת דבריו, וכתבו האחרונים (עיין דברי יחזקאל סי' מ"ה ובביאור הגרי"פ פרלא לסהמ"צ במבוא אות י"ב) דזמן הספירה תלוי בהבאת העומר ולכן לא הוי הזמ"ג.

ג. ברכת האילנות כתב בשו"ת הר צבי (או"ח סי' קי"ח) דאף דזמנה בחדש ניסן לא הוי זמן גרמא, דאין קביעת הזמן אלא משום דאז האילנות מלבלבים ומוציאים פריים עי"ש.

וכבר דנתי כעי"ז בביאור דברי הרמב"ן הנ"ל דספירת העומר הוי אין הזמן גרמא, דאפשר דכיון דגדר המצוה הוא לספור את הימים שבין פסח לעצרת זה הטעם שא"א לקיים מצוה זו בזמן אחר, דהעבר אין והעתיד עדיין, נמצא דלא משום גזה"כ תלוי מצוה זו בזמן אלא מצד עצם החפצא דמצוה מן הנמנע לקיימה בזמן אחר, ומשו"כ אין היא זמ"ג ודו"ק בזה.

אמנם הגרש"ק השלים את דבריו במקום אחר, וד"ת עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר בשו"ת האלף לך שלמה סי' קצ"ג, שם ביאר באופן נפלא את דברי הגמ' בסנהדרין מ"ב ע"א "א"ל ר' אחא לרב אשי במערבא מברכי ברוך מחדש חדשים, א"ל האי נשי דידן נמי מברכי, אלא כדר' יהודה אמר רב אשר במאמרו ברא שחקים וכו'", וכבר נתקשו האחרונים בכונת רב אשי ובמג"א כתב דאפשר דלאו דוקא נקט נשי דידן עי"ש. וכתב הגרש"ק דבאמת יש שני ענינים שונים בברכת הלבנה: א. ברכה על חדושה של הלבנה, וברכה זו אין להחשיבה זמ"ג דהענין גורם ולא הזמן כמבואר לעיל. ב. ברכה על המאורות ועצם מעשי בראשית, והוא שאנו אומרים "אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם" וכו', וברכה זו לא קשורה בהכרח לחידוש הלבנה. ולפי"ז אמר רב אשי אילו כל הברכה היתה רק "מחדש חדשים" נשי דידן נמי מברכינן,דהלא אין זה זמ"ג כמבואר, אלא ע"כ דמברכינן נמי על המאורות וצבא השמים, ואעפ"כ לא מברכינן אלא בזמן מסויים ומשום כך הוי שפיר זמ"ג ונשים פטורות ממנה, ודפח"ח. (ואפשר דשני ענינים אלה הם ברכת הרואה מחד וקבלת פני שכינה מאידך כפי שיבואר לקמן אות ד').

אמנם חידוש מצינו בדברי המאירי בסנהדרין שם דבאמת נקט דנשים מברכות ברכה זו ופירש את דברי רב אשי לא כתמיה אלא כהלכה פסוקה דנשים יוצאות יד"ח בברכה קצרה ברוך אתה ה' מחדש חדשים עי"ש.

ג

ואחר שקבע המג"א שנשים פטורות ממצוה זו, תמה דמ"מ למה לא נהגו לקיימה כמנהג בנות אשכנז לברך על מעשה זמ"ג כמנהגן בשופר סוכה ולולב, ורמז לשיטתו גם לגבי הבדלה בסי' רצ"ו דמצוה שכל עצמה אינה אלא ברכה, כהבדלה וקידוש לבנה אין הנשים מברכות, משא"כ בכל הני שיש בהם מעשה מצוה ומברכות עליה עי"ש.

ובשם השל"ה כתב דכיון דנשים גרמו לפגימת הלבנה אין ראוי שתברכנה עליה. ויש מן גאוני בתראי שכתבו דכיון דצריך לצאת החוצה לקדש הלבנה לא נהגו במצוה זו משום "כל כבודה בת מלך פנימה" עיין שלמת חיים להגרי"ח זוננפלד ח"א סי' צ"ח ובשו"ת אפרקסתא דעניא ח"א סי' כ"ב (וכעי"ז כתב החת"ס בחידושי שבת דף כ"א דנשים לא נהגו להדליק נר חנוכה כמהדרין משום כל כבודה וכו', ויסוד דבריהם דצניעות יתירא שנהגו בנות ישראל הכשרות דוחה הידור מצוה).

ד

בביאור גדר המצוה

הנה יש לעיין ביסוד המצוה, האם חייב אדם לראות את הלבנה כדי לקדשה או שמא אינו חייב לקדשה אלא אם יראנה אך כל עוד לא ראה את הלבנה בחידושה אינו חייב לקדשה, דהנה לכאורה אין עיקר ברכה זו אלא כשאר ברכות הרואה כמבואר ברמב"ם פ"י מברכות הט"ז שכלל ברכה זו בהדי שאר ברכות הרואה, וגם בירושלמי (ברכות ס"ה ע"א) כללו ברכה זו בהדי שאר ברכות הרואה ובכל הני ברכות כגון ראיית הרים וגבעות, הים הגדול, קשת, ברקים וכדו' בודאי אין מצוה לראות, אלא דאם רואה חייב לברך, או שמא שאני ברכה זו מכל הני דהוי כאילו קיבל פני שכינה והוא מחוייב לראות כדי לקדש. (ובסגנון אחר, יסוד ספיקן, האם ראיית הלבנה מחייבת לברך או שמא היא מאפשרת לברך, אך החיוב חל עליו מכח עצם חידושה של הלבנה, ודו"ק) מהא דכתבו הטושו"ע ברכת הלבנה בהדי הל' ר"ח משמע ולא בהל' ברכות ההודאה משמע דהוי כתפילות ר"ח וכשם דבר"ח ודאי הוי זמן גרמא ה"ה בברכת הלבנה.

וראיתי מובא שבכת"ע "הנאמן" שנת תשט"ז נחלקו בזה הגרא"ז מלצר והחזו"א דעת הגרא"ז דמצוה זו רשות היא ודעת החזו"א, דחייב לראות כדי לברך. ובאמת כבר נחלקו גדולי האחרונים בשאלה זו דהנה בשו"ת נודע ביהודה קמא או"ח סי' מ"א כתב לגבי ציבור שעמד באמצע קריאת המגילה כאשר באו להודיע שרואים את הלבנה ואפשר לברך עליה ופסק להפסיק מקרא המגילה ויקדשו את הלבנה ושוב ישלימו את המגילה, ובשו"ת ספר יהושע (לג"ר יהושע העשיל באב"ד אב"ד טארניפול) סי' רמ"ד וכן בשו"ת שנות חיים (להג"ר שלמה קלוגר) סי' קל"א נחלקו עליו ותמהו איך נפסיק ממצוה שכבר עסוקים בקיומה כדי לקיים מצוה שעדיין לא בא זמנה ולא נתחייבו בה דהלא כל עוד לא ראה את הלבנה בחדושה לא נתחייב לקדשה, עי"ש.

וברור לענ"ד דדעת הנוב"י דאין הראיה מחייבת אלא מאפשרת, אבל משעה שהלבנה נראית מחויבים כו"ע לקדשה ולהשתדל בראייתה ע"מ לקיים מצוה זו, אך כפי הנראה נקטו הגאונים שחלקו עליו דכל עוד לא ראה את הלבנה לא נתחייב לברך עליה וכפי הדין בשאר ברכות הרואה.

ולענ"ד ברור דהאמת בזה כדעת החזו"א והנוב"י וכהבנה המקובלת והמושרשת וחזי מה עמא דבר, ושתי ראיות לדבר.

הנה נחלקו הפוסקים בסומא אם חייב בקידוש לבנה. דעת המג"א בסי' תכ"ו סק"א דחייב וכן הביא בשם המהרש"ל, ואכן כך מבואר בשו"ת מהרש"ל סי' ע"ז, אך רעק"א שם הביא דעת המהריק"ש דסומא פטור כיון שאינו רואה, וכבר כתב גם הרדב"ז בח"א סי' שמ"א דרק הרואה את הלבנה מקדשה וכפשטות לשון חז"ל "הרואה את הלבנה בחידושה מברך", והביאור הלכה כתב שם דכיון שנחלקו בהלכה זו ישמע ברכה זו מאחרים עי"ש.

הרי לן להדיא דעת המהרש"ל והמג"א דאף מי שאינו רואה כלל חייב לברך ואין הראיה מעכבת, ולשיטתם בודאי שאני ברכה זו מכל ברכות הרואה וברכה זו מוטלת חובה על האדם כהרבה מברכות השבח, ואף החולקים לא נחלקו אלא במי שאינו רואה כלל, אך אין הכרח שנחלקו ביסוד גדר המצוה.

אמנם מצינו בברכות נ"ח ע"א דר' ששת בירך על המלך אף שסומא היה, וכבר העיר בזה במשנה ברורה בסי' רכ"ד ס"ק י"א והביא בשם הפמ"ג שיברך בלי שם ומלכות, ואפשר דשאני רב ששת שידע בכח תורתו יותר מאותו צדוקי שראה בעיניו עי"ש בסוגית הגמ', וצ"ע עדיין.

אך בעיקר נראה להוכיח דהנה בכל ברכות הרואה פשוט דחייב האדם לברך תיכף לראייתו הראשונה ואין הוא רשאי להמנע מלברך מתחלה ולברך על ראייה נוספת, דכיון שראה ענינים אלה חייב הוא לברך (לשיטת הפוסקים דברכות אלו של חובה הן), ויתירא מזו כתב בביאור הלכה סימן רי"ח סעיף א' דאם לא בירך על הראיה הראשונה הפסיד ברכתו ושוב אינו יכול לברך על ראיה נוספת עי"ש. (וכבר נחלקו בזה הקדמונים דהב"י הביא שיטת רבינו מנוח דאינו מברך על ראיה שניה וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' שי"ט, ודעת הרמ"א שם דמברך וכ"כ בשו"ת מהרי"ל סימן קמ"ג עי"ש).

ויש לעיין לפי"ז דבקידוש לבנה לא שמענו בזה קפידא ומעשים בכל יום שאין אנו מברכים על הלבנה בראיה ראשונה אלא לאחר זמן, ויתירא מזו כתב הרמ"א שם בשם תרומת הדשן (בסי' ל"ה) דנכון להמתין עד מוצאי שבת ולקדש את הלבנה מבושמים ולא לקדשו בימות החול, ויסוד שיטתו דמצוה מן המובחר דוחה זריזין מקדימין הרי דאין בזה אלא דין זריזות, אך הרי נתבאר דבשאר ברכות הרואה יש בזה קפידא מעיקר הדין, וראיתי בתשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוך ח"ב סי' ר"ח שהביא בשם ספר אחד דבכת"י לתלמידי הגר"ח מוואלז'ין העידו בשמו ובשם השאגת אריה דאכן גם בקידוש לבנה חייב אדם לקדש הלבנה תיכף לראייתה ומש"כ הרמ"א לקדש במוצ"ש היינו דאין לראותה עד מוצ"ש עי"ש. ופירוש זה רחוק עד שאינו מתיישב על הלב כלל, ובאמת לא מצינו באחד מהפוסקים לדורותיהם שיעלה הלכה זו על הכתב, ומדשתקו רבנן ש"מ לא ניחא להו.

ושוב הגיע לידי כת"ע הנאמן הנ"ל, וראיתי שכל דברי כותב המאמר הנ"ל קלושים ומבולבלים, גם מש"כ בשם הרא"ז להקשות על המג"א דכיון שאין כאן חיוב לא הוי מעשהז"ג תמוה והלא גם ציצית הוי מעשהז"ג למ"ד לילה לאו זמן ציצית כמבואר בקידושין ל"ד ע"א אף דאינה חיוב אא"כ לובש ד' כנפות וגם מש"כ לחדש דקדו"ל לא הוי כשאר ברכות הנהנין תמוה דמה ענין קדו"ל לברכת הנהנין, וגם מש"כ דכיון דאמרו דהוי כמקבל פני שכינה ע"כ הוי חיוב אין בו הכרח כלל, דהלא גם אמרו כל המקבל פני חבירו כאילו קיבל פני השכינה (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו פ"א ד"ה ויבא) ומ"מ הנלענ"ד כתבתי.

ומשום כך נראה ברור דבאמת אין ברכה זו דומה לשאר ברכות הרואה, ובקידוש לבנה אין הברכה מחייבת אלא חידוש הלבנה, אלא שהראיה מאפשרת לברך והיא תנאי לברכה, ופשוט לפי"ז דדין ברכה זו כדין כל מצוה שיש זמן מוגדר לקיומה וכמילה ביום השמיני דכל זמנו כשר וזריזין מקדימין למצוות, ודו"ק בכ"ז.

נשיאה בעול עם חברו של הג"ר רפאל שמואלביץ זצ"ל

תלמידי הגרי"ס זצ"ל מספרים, שבשעה שר' ישראל למד את המשנה של 'אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן", הוא פרץ בבכי, לנוכח היראת שמים הנדרשת מהעוסקים בפדיונו - גם עם קרוביו הם - לקיים את דין המשנה ולמשוך את ידיהם, ואולי אף לנוכח צערו ויגונו של אותו שבוי שנמנעת ממנו הצלתו. מפני שבשעה שאור ישראל וקדושו עסק בדברי תורה, לא היה כאן רק עסק שכלי של בירור ההלכות, כי אם גם עסק של יראה נוראה, טהרת לב ונשיאה בעול.

בדומה לזה התבטא המשגיח רבינו ירוחם זצ"ל על רה"י הגר"ח, כי ר' חיים סטוצ'ינר איננו זקוק לייחד זמן ללימוד המוסר, יען כי לומד הוא את המוסר מתוך הגמרא של כל סוגיא וסוגיא. מה נאמר ומה נדבר. הלא בעינינו ראינו כעין זה. פעם בזמן לימוד מסכת יבמות הוא פנה אלי בהתרגשות גדולה: "לומדים פרק ארבעה אחין. מחשבים חשבונות ואומרים סברות: אשת אח מנפילה זו, פטור צרת ערוה, נאסרה. שים לב איזו טרגדיה כתובה כאן במשנה: מתו שני בעלי אחיות, אחר כך מת נשוי נכרית. משפחה שלמה נכחדת מן העולם. איזו צרה!". ופעם נוספת כשמסר שיעור בדיני חזקה מה שתח"י אדם שלו, דן בשאלה מדוע לא נכריע אף איפכא, ומינה, שאם נמצא מת לבוש בבגדים שהיו ידועים שהם של פלוני, נוכל להתיר את אשתו עפ"י מה שמוחזק לן בבגדיו (עי' נוב"י אהע"ז סי' מג). תוך כדי המשא ומתן בעומקא דשמעתתא העלו השומעים סברות לכאן ולכאן ללא שעיינו בענין כל הצורך. הוא קרא לעברם בהתרגשות: "וכי כך הייתם פוסקים את הדין? מה הייתם עונים לאותה עגונה המצפה לדינה"? ותוך כדי הדברים, בהזכירו את עלובה דא הממתינה להיתרה, נתקשרו עיניו דמעות על צערה...

הרב הגאון רבי אברהם פרבר שליט"א סיפר לו על אלמנה שדרה בדירה מתחתם הרגישה באופן חריג לכל רעש קטן, עד כדי שאפילו התנהלות מינימלית היתה מפריעה לה מאד. מצד אחד דווה ליבם בצערה של אלמנה, ומצד שני לא היה ניתן להמשיך ולחיות כך. הוא בא להתייעץ עם ר' רפאל מה עליהם לעשות. הוא השיב לו כי התחשבותם היא מעל ומעבר, ויותר מכך אי אפשר לבקש. ותוך כדי הדברים שהיה שח בעניין, נצטעפו עיניו והיו זולגות דמעות מצערה של אלמנה שכלל לא הכיר. מעשה באחד ממקורביו שאחד מבני ביתו חלה ואושפז בבית החולים, והלה בשל זהירותו שלא לצער את ר' רפאל, לא סיפר לו על כך דבר. ר' רפאל שמע על כך ממקור אחר, ומיד ניגש לאותו אדם כמתרעם: "איך יתכן שלא סיפרת לי מה עובר אצלכם"?. השיב הלה: "ידעתי שהראש ישיבה יקח את זה כצרה אישית ולא רציתי לספר". הלה לא הספיק אפילו לסיים את דבריו, ומעיניו של ר' רפאל נחלי דמעות.

שנה אחת בביקור חג בסוכתו סיפר למסובים שפעם בשעה שישב ולמד עם אביו הגר"ח נכנסו כמה תלמידים ובקשו מהגר"ח שילך לנחם אבלים אצל פלוני. ר' חיים השיבם שאין בכוחו ללכת, אך הם הפצירו מעט. הרבנית ע"ה ששמעה את הדו-שיח מעם הפתח, נכנסה אל החדר ואמרה לו בחיוך: "ר' חיים, אם היה עכשיו סידור קידושין היית הולך"? ור' חיים השיב: "מסתבר שכן". אם כך - השיבה - הלא מקרא מלא הוא: טוב לכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה... קם ר' חיים ממקומו לבש את מעילו העליון והלך לביתו של אותו אבל. לא הספיק אפילו להתיישב מול האבלים, וכבר פרץ בבכי נורא על צערם ואבלותם, ושעה ארוכה לא יכול היה להירגע. משחזר היה כה תשוש מהמאמץ הנפשי עד שהיה נצרך למנוחה. סיים ר' רפאל את הסיפור ואמר: "אז הבנו מה הכוונה 'אין לי כח ללכת לנחם'. לא מה שאנחנו מתכוונים 'אין לי כח'. אלא 'אין לי כח' של אבא שידע מה זה להיות מיצר בצרתו של חברו וכמה כוחות נפש זה ייקח ממנו". לא כילה ר' רפאל את דבריו, וכבר היו עיניו זולגות דמעות היורדות מבין השיתין של נפשו המזדהה כולה עם מעשה זה, בבחינת "קיים זה מה שכתוב בזה"...

עוד שמענו ממנו באותו מעמד, ואף כאן נתקשרו דמעות בין ריסי עיניו: כשהיה רבינו הגדול הגאון רבי נחום זצ"ל חולה, נכנס הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל לבקרו. בדרך כלל היתה הנהגתו של הרב הוטנר בנכבדות ורצינות אצילית, 'פחד יצחק' ו'תפארת יעקב' גם יחד, ואילו עתה השיל מעליו את כל גינוני הכבוד והחל משמח את נפשו של ר' נחום בדברי חריפות ובשיחה פשוטה שלא לפי דרכו. הנוכחים שלא ראו את הרב הוטנר מעולם בפנים אלו, תמהו מאד, ולכשיצא, שאלו מישהו על פשר הנהגתו. ענה הגאון בעל ה'פחד יצחק': "נכנסתי לר' נחום ומצאתיו שפוף בייסוריו. ראיתי שכרגע זה לא הזמן לנהל איתו שיחות בדברים העומדים ברומו של עולם כאשר באמנה איתנו, וצריך למצוא להרנין את ליבו באמצעים פשוטים. לבשתי איפוא אדרת של 'משמח' וב"ה שהצלחתי מעט להרנין את ליבו". ר' רפאל התפעל טובא ממעשה זה וקרא בהתרגשות: "מי שהכיר את הרב הוטנר ידע עד כמה הוא נתעטף כאן באיצטלה שאינה שלו. זה נקרא להיות משכיל אל דל!". ועוד ראוי להזכיר. מעשה בתלמיד אחד שר' רפאל הוכיחו על איזה שהוא ענין שלדעתו נהג בו שלא כשורה. לקראת הצהריים היה אמור אותו תלמיד להיכנס שוב ולדון עימו באיזה שהוא ענין. מעט אחרי השעה 11 מופיע בחור אצל אותו תלמיד בבית המדרש ואומר לו: ר' רפאל מחכה לך בחוץ. ר' רפאל היה אז כמה ימים לאחר שנפל ונחבל ברגלו, וההליכה לבית המדרש קשתה עליו מאד. הוא עמד עתה מתנשם ומתנשף, כשהוא נשען על גדר חצר בית המדרש. "באתי לבקש את סליחתך" הוא פתח ואמר. "היה אצלי מישהו ששפך אור חדש על הענין המדובר, וכעת אני מבין יותר את הצד שלך. כבר אין הוא מופקע אצלי". אותו תלמיד נדהם, ומיד שאל: הרי עוד זמן לא רב אני עומד להיות אצל הרב בבית, ולרב קשתה כל כך ההליכה, וכי לא היה אפשר להמתין עוד פחות משעה ולומר לי זאת בביתו? ר' רפאל הביט בו בתימהון גדול עד מאד, ואמר: "וכי אתן לך להיות בצער לחינם ולו לשעה אחת?".

כמה היה מיצר ודואג בצרת היחיד, וכמה היה שמח בשמחתו. מי שלא ראה טובת עין שכזו, מי שלא 'נושא בעול' כמוהו, לא ראה טובה מימיו. אשרי עין ראתה זאת הלא למשמע אוזן דאבה נפשינו. כמה היה מאושר בכל הצלחה של תלמיד. כמה היו נוהרות פניו בכל ספר או קונטרס שמישהו זכה להוציא לאור עולם. דוק ותשכח, שכל הסכמותיו ללא יוצאת מן הכלל[!] - מסתיימות במילים: "השמח בשמחתך, רפאל שמואלביץ". ולאידך, כמה היתה צרת היחיד ונאקת הרבים נוגעת אל תשתית נפשו ותמצית דמו.

בימים הנוראים לפני כעשרים שנה שנה זכיתי לשבת בסמיכות אליו בתפילות ראש השנה בהיכל השיבה הקדושה. לאחר קריאת התורה ניגשו הוא והגאון ר' אריה זצ"ל אל ראש הישיבה הגרנ"צ זצ"ל ובקשוהו לומר דברי התעוררות לפני התקיעות. הוא סירב. "בתוך עמי אנוכי יושבת". ביום השני ניגש שוב רבי רפאל לרבי נתן צבי זכר צדיקים לברכה, ורבי נתן צבי נעתר. הוא פתח בפסוקים מתוך נבואתו של ירמיה "רחל מבכה על בניה" הנקראת כהפטרת היום, וזעק את דבריו היוקדים כלבת אש של רה"י הגר"ח זצ"ל: "הקב"ה אמנם אומר לך רחל - מנעי קולך מבכי. אולם הבן השרוי בצרה זועק לך אמא שלא תחדלי מבכייתך. אל תתני פוגת לך. אל תידום בת עינך". למשמע הדברים פרץ רבי רפאל בבכי נסער מבלי יכולת להירגע. לא ראיתי כדבר הזה עד אותו יום. היה זה צוהר נדיר שנפתח לנו להביט אל תוכיות נפשו הטהורה, ואל העומק לפנים מעומק של ליבו הרחום. כבחור זועזעתי אז עד עומקה של נפש. הרגשתי אז במלוא נימי נפשי שאיננו חוזים כאן בהתפרצות רגעית של רגש, כי אם בגילוי המסווה וקריעת המעטפת מעל לב טהור שהיה מיצר בצרתן של ישראל ושמח בשמחתן.

כמחצית השנה קודם פטירתו ביקרו בחוליו הגאון רבי יעקב אידלשטיין זצ"ל. בצאתו אמר למלוויו שברי לו שהייסורים שר' רפאל סובל הם ייסורים למען הכלל. חשבתי אז למשמע הדברים: מי מתאים כר' רפאל לקחת על עצמו את צער הכלל? וכי יש כמוהו מי שהצר תמיד בצערן של ישראל וכאב את כאבם? לדידן היתה כל הנהגתו פירוש חי להאי מילתא יקירא מלבת אישו של בעל חידושי הרי"מ זצ"ל, על מאמרם ז"ל ב"ק צב "כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה". ופירש הרי"מ מגור זי"ע, ש'צריך לאותו דבר' אין הכוונה שהוא עצמו נזקק לכעין זה, אלא שצרתו של חבירו נוגעת לו עד תשתית הוויתו, עד שכביכול הוא עצמו נזקק לאותה ישועה. תפילתו של זה, שמיצר עד כדי כך בצרתו של חבירו, היא היא התפילה האהובה לפניו ית', וראויה היא שתיענה קודם לשאר תפילות. - כמה היה טורח בטובת היחיד והציבור. הלא עינינו ראו ולא זר כמה שידוכים של לומדי בית המדרש באו לעולם אך ורק מכח מסירותו. כמה ענייני צדקה טופלו כראוי אך ורק מכח שהעמיסם על כתפו. כמה היה מפקיר את עצמו, ואת זמנו היקר לו מגופו, כדי לשאת בעולו של היחיד. ובעסקי הציבור בהם נתבקש ע"י גדולי ישראל להיכנס לעובי הקורה, כמה עשה הכל מתוך גילוי נהדר של מסירות נעלה, מידות טובות, ורצון להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, עד שכל הרואה אומר ברקאי. כמה קולעים הדברים אשר נשא עליו כד דמך נפשיה אחיו הג"ר אברהם שליט"א: "אבא חיבר את ה'שיחות מוסר', ואחי ר' רפאל היה 'שיחות מוסר חי'. כל אותם הרגשים ודקויות שלמד אבא בגאונותו ובטוהר ליבו מדברי חז"ל, היו תמונת נפשו של אחי זצ"ל".

נצחון הנשמה

טבע הגוף האנושי וכחות הנפש ההולכים וזורמים ע"פ תכונת הגוף וכחותיו, הוא כמו טבע החיה היותר רעה, שאינה ראויה לקיבוץ ולתיקון עולם, וק"ו שאינה ראויה שיתפתחו בתוכה החושים הרוחניים הנעלים המביאים לאדם עונג עדין, כמו העדן של ההשגה ושל הצדק. ובכלל השאיפה התמידית להתעלות עילוי פנימי, וההסתגלות להכיר מהו עילוי פנימי ואיך שיש בו הליכה תמידית מחיל אל חיל, וכדי שינצח האדם את כחות גופו - ולא נצחון שלשבירה, כ"א נצחון של שיעבוד והתהפכות שלמה - הרי אור הנשמה צריכה להופיע בעולם. וצריכה היא להופיע בכל גבורתה וגדולתה, שזהו המגמה של כל ההארה הרוחנית של תשוקת המדע, וכל חשק רוחני עליון, עד שבאים להנקודה היותר עליונה של זיו שדי.

השאיפה לשלמות הא-להית

השאיפה להשלמות האלהית, בהתפתחות כל כחותיה של הנשמה, במלא עזה, הוא הכח הרודה, הדוחף את החיים הרוחניים לתעודתם. בצמאון הנורא לטל של תחיה, מאורה העליונה, כלול כל המילוי המעשי והשכלי, כל מה שנכנס בגבול הבחירה האנושית, וכל מה שהוא למעלה מזה, ההולך ומתגלה ע"י התעצמותה של הנשמה בזיוה המקורי. אי אפשר לה לנשמת החיים שתהיה מסתפקת בבקשת סדרים מעשיים, תיקונים בארחות החיים והחברה, ובהטבות מדיניות וקבוציות. אמת הדבר, שבזמן שכל אלה הם במצב של קלקלה, מנועה היא מכמה אמצעיים שיוכלו לעזור לה להשלמתה החטיבית, אבל לא זאת היא מנוחתה ומגמת פניה. את האורה האלהית, השלמות, המעשית והשכלית, הרגשית והתכונית, את השלמות במילואה היא מבקשת. מתקשרת היא באור התשוקה העליונה, מתרפקת על אהבת יוצרה, מתרוממת היא ליהנות מזיו הרעיון, השכל, המחשבה, הדמיון והרגש, הקישור הנשמתי והשיקוע הנפשי בים האורה של אור תורה ונר מצוה.

[רל"ד] 

המרבה בתשמיש

חלק חמישי 

הגר"מ קליין זצ"ל

סימן רלו

ובמה שכתבתי בענין תשמיש שלא במקום מצוה לא רציתי להאריך בזה כי פשוט הוא דשלא בשעת עונה ואין בו משום פ"ו וכגון סתם למלאות תאוותו שאין זה מצוה ואדרבה פגום מאד ומעשה בורות הוא ועיין א"ע סי' כ"ה ס"ב ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצלה תמיד שדבר זה הוא פגום מאד ומעשה בורות והאיך יאמר שעל דבר שכתבו עליו שהוא פגום מאד דהוה מצוה ואם הוה מצוה אמאי הממעט בתשמיש הרי זה משובח, עיין רמב"ם פכ"א מאישות וחכז"ל גזרו על בעלי קריין משום שלא ירבו בתשמיש ועיין רמב"ן פ' קדושים בתחלתו וז"ל כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין א"כ ימצא הבעל תאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין וזוללי בשר למו וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה לפיכך בא כתוב אחר שפרט איסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות וימעט במשגל כענין שאמרו שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין ואל ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו וכו' ע"ש והמפורסם אינו צריך ראי' כי פשוט מאד בכל הפוסקים שהתשמיש שלא במקום המצוה כגון עונה או כיוצא בזה המפורשים בפוסקים רק למען התאוה הוא פגום מאד. 

עכ"ד.

אבל עי' כאן. 

והכל לפי הענין ובכל דרכיך דעהו וכל מעשיך יהיו לשם שמים.